ארכיון יומי: 20 ביולי 2015


לפרשת "דברים ו"שבת חזון" טללי אורות בתורת "אור החיים" הקדוש

 אור החיים הקדוש-הילולה

 לפרשת "דברים ו"שבת חזון"

טללי אורות בתורת  "אור החיים" הקדוש

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". (דברים א, א)

מי כתב את ספר "דברים"?

לגבי ארבעת החומשים הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, לכולי עלמא נאמרו מפי הגבורה.

לגבי ספר דברים, נחלקו הפרשנים בדבר, האם הוא נאמר מפי הגבורה כשאר הספרים, או מפי משה רבנו עצמו, או שנאמר ע"י משה, אבל הקב"ה שם בפיו מה לומר.

הרמב"ם: סובר שגם ספר דברים נאמר הגבורה: "היות והתורה מן השמים והוא שנאמין כי כל התורה המצויה בידינו עתה, היא הנתונה ע"י ידי משה רבנו עליו השלום, שהיא כולה מפי הגבורה". (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).

 הרמב"ן: בהקדמתו לתורה קובע, שהתורה מתחילתה ועד סופה נאמרה מפי הגבורה.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שכל ספר דברים נאמר ע"י משה רבינו "מפי עצמו". שאר החומשים בראשית- במדבר, נאמרו מפי הגבורה מתוך גרונו של משה רבנו כדברי אביי (מגילה לא, ע"ב). "קללות שבתורת כהנים (בחקותי), בלשון רבים אמורות ומשה אמרן מפי הגבורה.  והללו שבדברים (כי תבוא), משה מפי עצמו אמרן".

המהר"ל אומר שבכל התורה הקב"ה שם את הדברים בפיו, ואילו בספר "דברים", דיבר ע"פ ה'.

הגר"א סובר, כל התורה נשמעה מפי הקב"ה דרך גרונו של משה, ובמשנה תורה דרך הנביאים.

"אלה הדברים" = דבורים  = "הדבש והעוקץ".

"על הדבש ועל העוקץ" –  מצוות = דבש.   עבירות = עוקץ.

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר, איך כל אחד מאתנו יכול "להטות לבבו לעבודה העליונה – היא עבודת ה' אלוקים חיים". (אוה"ח הק' דברים א, א). את התשובה לכך, הוא מוצא בדברי התוכחה שנאמרו לעם ישראל ע"י משה רבנו במשך שלושים וששה ימים לפני מותו. מ- ר"ח שבט ועד ל-ז באדר יום בו נטמן ע"י הקב"ה, דבר הרמוז בגימטריא של המלה "אלה" = 36.

בספר שמות אומר משה על עצמו: "לא איש דברים אנוכי". כלומר, משה היה כביכול כבד פה וכבד לשון המתקשה בדיבור, כאשר כאן לאורך ספר "דברים", מתגלה משה רבנו כאיש דברים ונואם בחסד עליון, היודע לדבר בפני עם ישראל ככתוב: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל".

את התשובה לשאלה הנ"ל נמצא בעזהי"ת במדרש דברי חכמים (דברים רבא א' א').

"אלה הדברים"... אמר הקב"ה, ראה לשונה של תורה כמה חביבה: שמרפאה את הלשון … שהרי משה עד שלא זכה לתורה כתוב בו: "לא איש דברים אנוכי", כיון שזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.

בביטוי "אל כל ישראל" אומרים חז"ל שדיבר אל כל עם ישראל, וכל אחד שמע את מה שהוא צריך לתקן במידותיו הפגומות. (מ"ר, שמות ה, ט).

דוגמא לכך אנו מוצאים אצל הקב"ה על פי הפסוק (בתהלים כט', ד) "קול ה' בכוח", ממנו למדו חז"ל: דבריו של הקב"ה התאימו לכוחו ורמתו של כל אחד: לזקנים, לצעירים, לנשים ולטף.  כך משה רבינו:  הוכיח ברמז את עם ישראל , כאשר דבריו התאימו לכל אחד לפי רמתו.

המהר"ל מפרג מסביר מדוע משה לא היה איש דברים לפני מתן תורה: "מפני שהיה משה רחוק מן החומר ואין כוח בלתו נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, ולכן לא היה למשה כוח הדיבור שהוא גשמי" (גבורות השם כח') כלומר מעלת הדיבור באדם היא לחבר בין עולמות רוחניים לעולמות גשמיים. למשה רבנו היו  כוחות רוחניים בלבד, ולכן לא היה יכול להוריד את העליונות הרוחנית בה היה שרוי אל חיי המעשה, לעומת זאת כאשר זכה  בתורה, נתרפאה לשונו ואז יכול היה לקשר בין העולמות. ולכן משה מוכיח את בני ישראל בעבר בירדן – בשערי ארץ ישראל, בה אמור עם ישראל לחבר בין מצוות התורה לבין חיי המעשה בארץ ישראל.

תשע המידות הטובות אותן מלמד אותנו משה רבינו.

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:

  1. בעבר, 2. הירדן, 3. במדבר, 4. בערבה, 5. מול סוף, 6. בין פארן ובין תופל,
  2. ולבן, 8. וחצרות, 9. ודי זהב".                 

רבנו "אור החיים" הק', אומר ששמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו.

א. "בעבר"- ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד והוא בעבר השני, ולכן נקרא "אברהם העברי" (בראשית יד' יג'). בעבודת ה' – יש להתחשב בעיקר בקב"ה.

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א):"טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה.

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענווה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א), וכן (בנדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר – התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפסוק "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל…" (במדבר כא, יט-כ).

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:

  1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.
  2. להיות ערב כלפי אחינו בי ישראל בכך שנוכיח כל אחד שחוטא, מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דברים יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם ואדם, והוא המיתה , לכן יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אלעזר באבות פ"ג מ"א: "שוב יום אחד לפני מיתתך"– שמא היום – יומך האחרון.

ו. "בין פארן ובין תופל"- פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות, ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד שמא עבר על רצון הקב"ה.

ז. "ולבן"- שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות.

ח.  "וחצרות"- רומז לחצרות בית ה' שהם בתי מדרש ובתי כנסת, שם יהיה מקומו העיקרי ,

ט. ודי זהב"- רומז לכך שעלינו לומר: די לזהב – ולהסתפק במועט כמו שמביא הרה"ג מרדכי אליהו בשם הרה"ג יהודה מוצפי על הכתוב "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על משיח.

איך ייבנה בית המקדש השלישי?

"נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים,  ואת העיר החרב והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאשה עקרה… כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבוא ככתוב: ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש (תפילת"נחם" לתשעה באב)

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים ב-ט באב?

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'. נצייר לעצמנו שהערבים מציעים לנו לבוא ולבנות את בית המקדש כרצוננו. זה יהיה בלתי אפשרי, היות וקיימות שיטות שונות, וכל אחד "חרד" לשיטתו.

הגמרא (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד). נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה:  ברכת השנים – "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא". (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו בימינו, שארץ ישראל נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו ליושבי תבל.

"תקע בשופר" – קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו לארץ הצבי, ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  לאדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

"השיבה שופטינו"אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו דברי הנביא ישעיה: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל. ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים נותנים את דעתם בפסיקתם על המקורות מהמשפט העברי. הדרך ארוכה, אבל אנחנו צועדים במעלה ההר קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה. כנ"ל לגבי הברכות הבאות.

"למינים ולמלשינים", – דין ברשעים. "על הצדיקים". רוממות קרן הצדיקים.

"בונה ירושלים" – אכן ירושלים חוברה לה יחדיו, ורבבות של יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים  הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים". לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביתר בארץ, ואחד המובילים בעולם. הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ. לנגד עינינו מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה': עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". (זכריה ח, ד-ה).

"את צמח דוד"משיח בן דוד. "שמע קולנו" – התגשמות התפילה העיקרית שלנו עם בוא המשיח כדברי המאירי. "רצה… והשב העבודה לדביר בתיך" – בניין המקדש , ובקרוב במהרה בימינו אמן סלה ועד.

להלן הדעות המרכזיות בנושא:

הזוהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א)

במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי ייבנה בידי אדם.

רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, ייגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש ה' כוננו ידיך".                    (סוכה מא סוף ע"א)

הרמב"ם: פוסק שמלך המשיח יבנה את הבית השלישי. כלומר, המקדש יבנה בידי בני אדם.

רבי עקיבא צפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם {רבי עקיבא}: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".  (זכריה ח, ד-ה).

רואים אנו כיום שירושלים הולכת ונבנית לפי חזונו של הנביא זכריה.

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה רמז לשלש תקופות:

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לתל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר. אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון.

 

בציפייה לגאולה קרובה מתוך רחמים. לע"נ א"מ זוהרה בת חנה ע"ה, רבי יוסף בר עליה ע"ה. עליה וחנה בנות מרים. רבי אברהם בן אסתר ע"ה, ומו"ר אביו סבא רבא חסידא רבי מסעוד אסולין זיע"א.

   משה אסולין שמיר.Shamir240298@gmail.com

ב"שבת חזון", יכול לזכות כל יהודי בחזון נבואי בו יראה את בית המקדש השלישי העומד להבנות במהרה בימינו לאחר 1945 שנות חורבן. רבי לוי יצחק מברדיטשוב

זעקת יהודי מרוקו-אברהם אלמליח ז״ל

 

אברהם אלמליח ז״ל

סופר וחוקר, היסטוריון ובלשן, קצין האקדמיה הצרפתית (1934) ואביר לגיון הכבוד (1946) ! (1959). ציר קרן היסוד ביון (1936), ממיסדי קרן היסוד בלונדון (1920), ציר בכמה קונגרסים ציוניים מטעם היהדות הספרדית. במאות כתביו, מאמריו ונאומיו העלה על נס את גדולתם של יהודי צפון־אפריקה. בכלל ובמיוחד את תרומתם של הרבנים, המשוררים והפיטנים לחכמת ישראל ולישוב ארץ־ישראל.

מר אלמליח היה נצר ליוסף דין, מנהל עדת המערבים בירושלים ממשפחת רבנים ופיטנים מספרד שעברו למרוקו. .נולד בירושלים בניסן תרמ״ה, ערך למעלה ממאה גליונות של ״מחברת״, שבהם סקירות על פעילות כי״ח וחומר רב ערך בכל שטחי מדעי הרוח. בגליונות ״מחברת״ בטאון חינוכי, תרבותי וספרותי לעדות־המזרח, מוצאים חומר רב חשיבות על קהילות היהודים באפריקה, אסיה והבלקן.

מאמרו הראשון התפרסם ב,,השקפה״ של א. בן-יהודה מחשון תרס״ד. בזמנים שונים ערך את העתונים: ״איל ליבירל״ (באיספניולית, ירושלים), ה״חרות״ (בשנות תרע״ד—תרע״ח), ״מזרח ומערב״ (תרע״ט—תרצ״ב),, דואר היום (יומן), ו ׳בריד אל יום״ (בערבית) כולם בירושלים. חבר מלונים אינצקלופדיים צרפתית עברית ועברית צרפתית. היה דברה של יהדות המזרח בארץ ומחוצה לה. נשארו כתבים שעוד מצפים לגואל, כגון: תולדות הרבנים הראשיים האחרונים.     ,

הלך מאתנו אישיות רבת. הגוונים, שהזהירה ככוכב לכת בשמי הספרות העברית ובשמי הממלכתיות היהודית, שקמה לתחיה.

מראשי יהודי מרוקו כיום

חבר הנהלה של המגבית היהודית המאוחדת בישראלי ואחד העסקנים הידועים של יהודי צפון-אפריקה במדינת־ ישראל.

נולד בשנת 1920 בקזבלנקה שבמרוקו. קבל חינוך בבית ספר צרפתי. עבד בענף הדפוס בעתון " לה פרס מרוקו " ב " מגרב "

ובדפוס הפרטי שלו ״עתיד״, בו העסיק ב־50 פועלים. ב-1955 עלה למדינת־ישראל מתוך זיקתו העמוקה לעם ישראל ולארץ- ישראל, מר טימסיט היה היהודי הראשון ממרוקו בעל האמצעים ועסקן ציוני, שהחליט לעלות לישראל במקום להגר לארצות הברית או צרפת, להשתלב בה, לבנות ולהבנות.

בהיותו במרוקו קבל מר טימסיט באהבה ובלבביות את המנהיגים הציוניים, שהגיעו מישראל ומחוצה לה. ביניהם ה׳׳ה: י. ז. שרגאי, ב. דובדובני, א. ציגל, מ. קול, י. רפאל, מ. חסון, גב. נג׳אר, י. ברגינסקי ז״ל וכן את כל השליחים של המגבית היהודית ועלית הנוער.

בשנת 1946 השתתף בקונגרס ״הציוני הכ״ב בבזל. עם ה״ה: לויתן, פרוספר כהן, פול, קלמרו, נשיא הפדרציה הציונית במרוקו. פעילותו בקרב הנוער היהודי במרוקו החלה עוד בשנת 1936 כאשר הקים את האגודה ״קרל נטר״, שת­פקידה היה להפיץ את הרעיון הציוני בקרב  הצעירים במרוקו. הוא היה מזכיר כללי של קק״ל בכל מרוקו.

במשך תקופת פעילותו הציונית נפגש עם אישים רמי מעלה בתחום הציונות, מדינת־ישראל והיהדות העולמית. בה­זדמנויות שונות הואילו הנ״ל לרשום בספר זכרונות שבידי מר טימשיט דברים קצרים וכן חתמו שמם. בין החותמים, הנשי­אים של מדינת־ישראל: פרופ׳ ח. ויצמן ז״ל וז. שזר יבל״א וראשי הממשלה: מר ד. בן־גוריון ומר ל. אשכול, ראשי התנועה הציונית ה״ה: אבא הלל סילבר ז״ל ונחום גולדמן יבדל״א.

״ברכה נאמנה במרוקו מהישוב במולדת ומבאי הקונגרס הציוני הכ״ד. חלוציכם זה יותר ממאה שנה בנו את הישוב החדש — ביפו, בירושלים ובשאר המקומות של ארצנו הקדושה. תזכרו כולכם לשיבת ציון ותחזו יחד עם כל בני ישראל — בארץ ובתפוצה בקום מחדש מדינת־ישראל בארצך, ותשובו קוממיות לארצכם הגאולה״.

בזל, חנוכה תש״ז, ד. בן-גוריון

בבקורו הראשון בישראל בקר את ה״ה י. מ. טולידגו ז״ל וב. שיטרית ז״ל שחתמו, בפנקסו כדלהלן:

״הנני מברך את אחינו העובדים לטובת ישראל ואת אחינו בני מארוקו בפרט "

1949׳ הרב יעקב משה טולידנו ז״ל

״ברכה נאמנה לאחים במרוקו מיליד ארץ־ישראל, שאבותיו עלו אליה ממרוקו בקום מדינת ישראל ובשחרורה בכוחות בנינו אוהבי המולדת והדרור, רוצים אנו בקבוץ גלויותינו'

24.3.49 ב. שיטרית ז״ל שר המשטרה והמעוטים  בועידה של יהודי אירופה וצפון-אפריקה בפריז כתב

מר מ. קול:

״שמחתי לפגישה עם נציגי יהודי וציוני מרוקו, בכוחות משותפים נציל, נעלה, נקלוט ונחנך רבבות ילדים ונוער ממרוקו ונהפכם לחלוצים טובים ומישבים על המולדת בישראל״.

19.9.49 משה קול

״ביום הראשון של הכנסת החדשה בברכה ובאחולים״.

31.8.66 ל. אשכול

״ביום הישיבה החגיגית הראשונה בבנין הכנסת החדש,  הנני חותם בספרו של מר מוריס טימסיט״.

31.8.66 קדיש לוז

״במיזוג גלויות והתקרבות אמת־עתיד עמנו ומדינתנו״.

 2.9,1965 י. קורן — ״מזכיר האיחוד־העולמי״

לענייני יהדות צפון-אפריקה ולציונות, אליהם הקדשת מיטב מרצך ואונך, מי יתן והאנדרטה המוקמת היום בדימונה לזכר מ״ג המעפילים ממרוקו תהיה סמל ומופת לחינוך העם המתקבץ בישראל ואשר דימונה היא בשבילו סמל של חלוציות, של עיר במדבר, ולחינוך הדור הצעיר הגדל בה, ותשמש מופת חינוכי למיזוג גלויות של אמת׳׳.־

18.1.67 לוי מויאל

ב־1949 בחדש פברואר בקר מר טימסיט במחנות עולים בהיותו תיר. בקור זה בוצע בעיקבות לחץ שהופעל עליו על־ידי מנהיגים ציונים בפריז. בסיום הבקור שנמשך שבועים ושבוצע בעזרתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה, נכתב דו״ח ארוך שנמסר לראשי המדינה. בדו״ח זה באה תביעה לתקון המצג בבתי־העולים.

מר טימסיט זוכר לטובה את פגישתו עם מר ד. בן־גוריון בשדה בוקר באוגוסט 1954, כאשר הלה הראה לו בפעם הרא­שונה את תכנית ישוב שלשים הנקודות באזור לכיש שבנגב. .באותה הזדמנות בקש מר ד. בן־גוריון ממר טימסיט לשמוע את חוות דעתו על תכנית זו, כמובן, שמר טימסיט התפעל, התרשם והמליץ על בצועה.

עם עליתו לישראל נגש מיד לפעילות צבורית לטובת אחיו מצפון-אפריקה. למטרה זו נפגש לשיחה עם ה"ה י. ברגינסקי ז״ל, י. טל ז״ל ו;. גולדמן וג. שרגאי יבל״א־ בשיחה זו, שבה השתתפו גם ה״ה ח. דהן וג' גר־נס ואחרים, תבעו לפתוח השערים לעלית מאה אלף עולים מצפון־אפריקה.

מר טימשיט, שממלא תפקידים ״בני־ברית״, ,,בריתי עם״, :אינטרגרופ״, ״מועדון מסהרי ותעשיתי״, :ברית ידידות צרפת׳/ ועוד, מוכיח, אל נכון, עד כמה לבו חם לעניני צבור ושאיפתו העזה לראות ביהודי צפון־אפריקה, שעלו לישראל משתפים עצמם במפעל האדיר, שהוקם במדינת־ישראל בכוח חזונו של ד״ר ת. הרצל.

״חֶתָא זיִן מָא כֶסְתוּ לוָּלה״ אין יופי שאין בו פגם

תפוח ההריון

"חֶתָא זיִן מָא כֶסְתוּ לוָּלה״

אין יופי שאין בו פגם

 

בעיירה אחת במרוקו, הייתה בחורה מכוערת מאוד שהגיעה לפירקה. כל מאמצי השדכנים למצוא לה חתן עלו בתוהו.

לאחר חיפושים רבים, מצאה משפחתה שדכן מעיר רחוקה, שהסכים לקבל עליו את המשימה ולמצוא לבחורה חתן. אחרי זמן-מה, הודיע השדכן להורי הכלה שמצא חתן ועליהם להכין סעודת אירוסין.

מאחר והכלה הייתה כאמור מכוערת ומלאת מומים, ביקש השדכן שיכינו לה כיסא מיוחד ובו שקערורית במשענת, שבו תסתיר הכלה את הגיבנת שהייתה לה.

עשו ההורים מה שביקש השדכן, ולפני בוא החתן והקרואים, ישבה הכלה בכיסא כשהגיבנת שלה מוסתרת היטב. הגיע מועד השמחה. השדכן הושיב את החתן לצד הכלה והוא עצמו ישב לצד החתן. לאחר שהחתן התיישב, התחיל לבחון את הכלה מקרוב. במבט אחד חטוף, גילה החתן שראש הכלה מכוסה בגלל היותה קרחת. פנה לשדכן ואמר לו: "מה עשית לי? הרי הכלה קרחת״! השיב לו השדכן: "לשם מה לך כלה עם שערות? שערות בראשה של אשה הם גורם להוצאות מיותרות: תסרוקות, שמנים וכוי ״. המשיך החתן לבחון את כלתו והנה הסתבר לו שהכלה חרשת. פנה החתן בכעס לשדכן ואמר: ״הכלה גם חרשת״! השיב השדכן: ״הרי זה עדיף לך שהכלה חרשת. כך תוכל בשעת כעסך לצעוק ולקלל אותה, מבלי שהיא תשיב לך״. השלים החתן גם עם מום זה. הוא המשיך לסקור את אשתו לעתיד, כשמידי־פעם, מצא עוד ועוד פגמים. ואילו השדכן ממשיך להרגיעו, שאלה אינם מומים ממש, ואפילו מומים אלה הם למעשה יתרונות לחתן.

בסוף המסיבה, כשהתפזרו הקרואים, התכופפה הכלה מעט, והחתן הבחין בתדהמה בגיבנת שהוסתרה כל הערב. מום זה לא היה יכול החתן לסבול והוא פנה בכעס לשדכן. השיב לו השדכן: ״למה אתה מתלונן? וכי ראית מימיך יופי מושלם, ללא פגם? הרי ידוע ומפורסם הפתגם האומר 'חתא זין מא כסתו לולה׳ [=אין יופי שאין בו פגם]״.

Am Israël Haï – David Bensoussan

Am Israël Haï

david bensoussanDavid Bensoussan

Notre communauté a complété un cycle mouvementé qui s'est étendu sur tout le vingtième siècle : période coloniale, nationalisme, sionisme et émigration. Toute une société qui s'est francisée, anglicisée ou italianisée, a connu la même réalité sinon que, pour les Juifs d'Orient, l'émigration fut bien plus dramatique qu'elle n'a pu l'avoir été pour les Juifs du Maroc. Aux révolutions technologiques et sociales – la révolution des mœurs – de l'ère moderne se sont également ajoutées celles de l'émigration au Canada, dans une société elle-même en quête d'un projet national au sein même de la Confédération canadienne et le débat démocratique qui s'y tient est à citer en exemple pour l'ensemble des nations. Il est peut-être temps de faire le point sur son évolution et de considérer la meilleure façon d'envisager l'avenir. Bien que je vais m'attarder dans ce qui suit sur l'évolution de la communauté juive marocaine qui constitue la grande majorité de la communauté sépharade québécoise, l'évolution dans les autres pays de la diaspora sépharade fut quasi-similaire.

À la fin du XIXe siècle, la communauté juive marocaine vivait dans un état précaire, sans moyen de protection devant des abus de toute sorte et, mis à part une infime minorité de nantis, les voyageurs ont décrit notre communauté comme une proie facile et sans défense, ployant sous le fardeau de la misère dans des mellahs surpeuplés. Tant bien que mal, la communauté a surmonté des épisodes de famine, d'épidémie et de razzias grâce à une organisation communautaire qui, avec fort peu de moyens, tenta l'impossible. Dans plus d'un sens, le leadership communautaire était dépassé par l'immensité de la tâche à accomplir

Heureusement, il se trouva des personnes d'une trempe jamais vue auparavant qui décidèrent de se consacrer entièrement à relever la communauté sur les plans social et économique. Il était facile pour beaucoup de personnes qui s'étaient fait une situation, de ne veiller qu'à leur propre intérêt et de tourner le dos aux leurs. Mais il se trouva des grands hommes qui agirent pour façonner un judaïsme marocain nouveau et inséré dans sa société et dans son siècle. Je me permettrai de ne citer que quelques-uns d'entre eux envers qui nous avons une grande dette. Moïse Nahon, David Sémach, Élias Harrus, Émile Seban et tant d'autres encore, se sont consacrés à l'Alliance israélite universelle qui, pour beaucoup, représentait le progrès et l'espoir de jours meilleurs, et l'écrasante majorité des parents juifs y envoyèrent d'ailleurs leurs enfants. Samuel D. Lévy fut l'inspirateur d'une kyrielle d'organismes de bienfaisance efficaces auxquels il se dévoua sa vie durant en convaincant et en inspirant les siens pendant tout un siècle : la Maternelle, l'Aide scolaire, le Centre antituberculeux, la Fédération des associations juives pour la lutte contre la tuberculose, le Préventorium de Ben-Ahmed, l'Union des associations juives de Casablanca, le Comité d'études juives, Maghen David, l'École normale hébraïque de l'Alliance, l'œuvre des bourses Abraham Ribbi, le Centre social du Mellah, l'école professionnelle de l'O.R.T., l'organisation de santé O.S.E. et bien d'autres encore. Par ailleurs, il fut président du Fonds national juif au Maroc pendant 35 ans

Alfonso Sabah fut l'âme du centre Charles Netter à Casablanca et collabora avec le DEJJ {Département Éducatif de la Jeunesse Juive) pour maintenir une activité culturelle vibrante donnant à la jeunesse les moyens de conjuguer judéité et modernité. Il offrit de la sorte une grande gamme d'activités éducatives et sportives : séminaires, soirées dansantes, conférences, sorties en plein air, synagogue, terrain de sport, etc. Léon Ashkénazi, alias Manitou, sut redonner le goût de l'héritage humaniste juif qu'il réconcilia avec l'orthodoxie traditionnelle du judaïsme ainsi qu'avec la philosophie et la pensée modernes. David Amar, secrétaire général du Conseil des Communautés sut exiger publiquement le respect des libertés civiques des Juifs marocains à l'heure où des relents d'un passé de minoritaires tolérés refaisaient surface

Fernand Corcos, J. Ohayon, le Dr Léon Benzaquen et Carlos De Nesry ont su respectivement, par leurs articles et leurs éditoriaux, présenter avec brio le besoin d'auto émancipation du judaïsme marocain. Sam Avital (Abitbol) et Élie Ohayon furent les architectes de YAliya clandestine, convaincus que c'était dans un état juif que la communauté se réaliserait

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר