נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
קשיי משפחה
מסירת מידע בין בני משפחה היתה נפוצה בגלל הקירבה הברורה, ולעתים קרובות שרשרות המסירה כוללות קשרים מסבו או סבתו של אדם, מבלי לציין את השם: הזיהוי של קרוב המשפחה נשאר מטלה למלומדים מאוחרים יותר. אפשר היה אולי להניח שמסירה על ידי נשים לגברים בני המשפחה (או עבדים) תהיה נפוצה יותר מאשר מסירה לנשים בנות המשפחה, כי הדבר אינו פוגע בכללי הצניעות, אך למעשה קשריהן של נשים לגברים בני משפחותיהן לא היו רבים יותר באופן משמעותי מקשריהן לנשים בחוג המשפחתי.
מבין הגברים שחברות הנביא (צחאביאת) מסרו להם מסורות, שלושים ושמונה אחוז בממוצע היו בני משפחה; מבין הנשים ששמעו מסורות מהנשים של הדור הראשון, ארבעים ושלושה אחוז היו קרובות משפחה. בחוליה הבאה, שלושים ושלושה אחוז בממוצע מהגברים שמסרו מנשים בדור ה״ממשיכים״ היו בני משפחה, וכך היו עשרים וחמישה אחוז מהנשים. במילים אחרות, מסירה לבני המשפחה היתה בעלת משמעות, אבל היה הבדל קטן באופן יחסי בין גברים לנשים מבחינה זו. הנשים המעטות בנות הדור השלישי מסרו לחמישים וחמישה אחוז גברים בממוצע שהיו בני משפחה, אך מסרו רק לנשים שהיו קרובות משפחה. איש מהגברים ששמע מהנשים של הדור הרביעי אינו מתואר כבן משפחה.
מבין המוסרות בקובץ של אלח׳טיב אלבע׳דאדי, המקיף את המאות השנייה-החמישית להיג'רה, שבעה־עשר אחוז בממוצע מהקשרים לגברים הם קשרי משפחה: אף לא אחד מהקשרים המעטים לנשים אינו לבנות משפחה.
אם נדלג למאה השמינית/הארבע־עשרה, נמצא שתשעה־עשר אחוז מהנשים שלמדו אצל גברים למדו מבני משפחה, ואילו רק חמישה אחוזים מהמורות היו קרובות משפחה. נוסף על כך, לרוב הנשים (79%) שלמדו מבני משפחה זכרים היו גם מורים גברים אחרים: למעשה, רק ארבעה אחוזים מהנשים שהיו במגע עם מורים גברים למדו רק עם גברים מהמשפחה. במילונו הביוגרפי של אלסח׳אוי מהמאה התשיעית/החמש־עשרה, עשרים אחוז מהנשים שהיו להן מורים גברים למדו מבני המשפחה וחמישה־עשר אחוז מאלה שהיו להן מורות למדו מקרובות משפחה. רק בשלושים וחמישה מהמקרים של מורים גברים היו קרובי המשפחה המורים היחידים של האשה, בשעה ששמונים ושמונה אחוז מהנשים למדו אך ורק מקרובי משפחה. כלומר, לא יותר משבעה אחוזים של הנשים שהיו להן מורים גברים למדו רק עם קרובי משפחה זכרים.
קשרי משפחה בין מוסרי חדית׳ או בין מורים ותלמידים אינם מקטינים באופן ניכר את המקרים הרבים לאורן השנים שמומחיות לחדית׳ ונשים משכילות היו במגע עם גברים, שהיה בעייתי מבחינת הנורמות האסלאמיות. מסירת מידע בתוך המשפחה משקפת את העובדה שלגברים ולנשים שהיו קרובי דם היה גישה טבעית למקורות שבעל פה. הלומדים חיפשו אחר נשים וגברים מהמשפחה, שהיה להם מגע ישיר עם מקור מעולה. אבות, סבים מצד האב ומצד האם, ודודים, לימדו את בנות המשפחה, וגם החדירו בהן עניין בלימוד שלעתים דחף אותן ללמוד גם אצל מורים אחרים. הגברים המשכילים של המשפחה גם הביאו ילדות צעירות לשמוע את עמיתיהם הבולטים. בחלק מהקבצים הביוגרפיים, רבות מהנשים המשכילות באות ממספר קטן באופן יחסי של משפחות מלומדות, אשר חשו שלימודי הבנות, והבנים, יתרמו ליוקרה שלהן.
נדמה שסבתות מצד האב והאם הן מקורות הידע הנשיים התכופים ביותר עבור נשים. פער הגילים נתן קשר למקורות קדומים יותר, וייתכן שנשים אלה מסרו ידע גם מהאבות והסבים המפורסמים שלהן עצמן. קשרי משפחה נשיים משמשים חוליות חיוניות במסירת מידע, אף שקשרים נשיים אלה נכנעו, בסופו של דבר, להעדפה למוסרים גברים.
זעקת יהודי מרוקו – יצחק –משה עמנואל
זעקת יהודי מרוקו – יצחק –משה עמנואל
עשרים שנות עליה וקליטה
תשכ"ח – 1967
מאה אלף יהודי צפון אפריקה מצפים לעליה למדינת ישראל
השנה מלאו עשרים שנה לעליה ההמונית מצפון אפריקה למדינת ישראל. בשנת 1947 היו באלג׳יר מאה עשרים ושמונה אלף יהודים, בתוניס שבעים וחמש אלף יהודים, ובמרוקו היו -מאתים שבעים אלף יהודים, ס״ה 478 אלף יהודים. מהם נשארו לפי הערכה משנת 1966 באלג׳יר שלושת אלפים יהודים, בתוניס עשרים וחמש אלף ובמרוקו: שמונים אלף, כלומר בכל ארצות אמ״ת (אלג׳יר, תוניס ומרוקו) לא יותר ממאה ושמונה אלף יהודים. למעלה ממאה אלף יהודי אלג׳יר החליפו אזור באזור ומאלג׳יר עברו לצרפת. אנו תפילה, שכל מאתים אלף היהודים מארצות אמ"ת ׳שעברו לצרפת יעלו למדינת ישראל וישתלבו במסכת היצירה של המדינה.
מבחינת מצבם המשפטי והמוסרי שייכים יהודי אמ״ת לאותן ארצות. ערב, שבהם נשמר בדרך כלל שווי זכויותיהם של היהודים ונתנה להם האפשרות לארגן חיים צבוריים שלהם ולשמור על ,אמונתם ועל תרבותם, ללא קשר של ממש עם אחיהם היהודים בארצות אחרות.
שלושת אלפי היהודים החיים היו באלג׳יר מרגישים עצמם כצרפתים לכל דבר. במרוקו, שהתרוקנה במידה לא קטנה מאוכלוסיתה היהודית, ביחוד במחוזות הדרום של הארץ, מתנהלת אמנם מזמן לזמן תעמולה אנטי־יהודית, בעיקר מעל גבי העתונות, אולם השלטונות שומרים בדרך כלל על יחס הוגן כלפי היהודים. הם ממשיכים בפעילותם התרבותית, בעיקר בשדה החינוך, ולפי ידיעות אחרונות מבקרים לפחות עשרת אלפים ילדי ישראל במוסדות חינוך מטעם כי״ח ועוד כמה ארגונים אחרים.
בתוניס קיים שווי זכויות מוחלט של היהודים, המודגש דחופות על ידי השלטנונות, אולם למעשה היהודים סובלים לא מעט מן האפליה, בעיקר בשטח החיים הכלכליים וגם בשרות הפומבי חלקם יורד יותר ויותר.
אחרי מלחמת ששת הימים, תשכ״ז, היהודים שנשארו באלגייר חיים באוירה של פחד בגלל התעמולה החריפה המתנהלת שם בלי הרף נגד מדינת ישראל.
במרוקו היתה צפויה סכנת מהומות אנטי יהודיות ובאחד מערי השדה נרצחו ארבעה יהודים ונעצרו רבים אולם השלטונות התערבו מיד והשתיקו את התעמולה. לפי ידיעות אחרונות, הוכרז חרם למעשה נגד היהודים בתחום החיים הכלכליים, שממנו סובלים בעיקר חנונים וסוחרים. בתוניס העלו פורעים בעיר הבירה ששה בתי כנסת. אחרי זמן מה התערבה המשטרה, שהשתיקה את המהומות ואסרה רבים מבין הפורעים. נשיא המדינה בתוניס הביע צערו על מה שקרה והבטיח לשלם פצויים לאלה שסבלו בפרעות. בכל זאת קמה בהלה רבה ורבים החלו עוזבים את תוניס בדרכם לצרפת.
סכנה צפויה ליהודים בארצות אמ״ת גם היום ותהיה קיימת בזמן הקרוב. שומה על הסוכנות היהודית וממשלת ישראל להכין את הכלים לעליה ולקליטתה במדינת ישראל, וטוב שעה אחת קודם. יש לזרז את הגורמים הבינלאומיים וכמה מדינות, שיקדישו תשומת לבם למצב היהודים שם, כדי למנוע סבל ואפליה מהם.
מטרת חוברת זו להזעיק את המוסדות האחראיים לעליה, לנקוט בכל האמצעים הדרושים להצלת יהודי אמ״ת מיד וללא דחוי כל שהוא על מנת שלא נאחד את המועד, כפי שהיה בעבר.
יחד עם זה מתפקיד חוברת זו להגיש לאזרח הארצי ישראלי, תולדות עלית יהודי. צפון אפריקה למדינת ישראל בצורה מרוכזת ככל האפשר. הנני מאמין שעל ידי הכרת שבט גדול זה, לבטיו בעבר., בעיותיו בהווה נחסוך מעצמו טעויות שנעשו בעבר.. ההכרה תביא בכנפיה את האהבה.
לרגל עשרים שנות עליה וקליטה של יהודי צפון־אפריקה במדינת־ישראל חייבים אנו לסכם דרכנו ולכונן צעדינו באון לקראת השנים הבאות עלינו לטובה.
תהא נא חוברת זו בכל בית בישראל, ובכל בית ספר, למען יכירו בנינו את השבט הצפון אפריקאי הגדול והיקר הזה. כשם שזכינו לחוג עשרים שנות עליה, הבה ונאחל לעצמנו, שנזכה בגאולה השלמה של עם ישראל.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים
טרור איסלאמיסטי בעזה
נראה שאין זה קל להיות מוסמך האוניברסיטה האיסלאמית של עזה בלי להיעשות אנטישמי. ״נאמרו שקרים על יהודים שנרצחו ועל השואה״, הצהיר ד״ר עיסאם סיסאלם, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה זו, בערוץ הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית בנובמבר 2000. ״הכול כמובן דברי הבל. לא חלמנו, לא דכאו, לא אושוויץ! אלו היו מתקני חיטוי״. דיקן האוניברסיטה לשעבר, ד״ר אחמד אבו־חלבייה, קרא באותו ערוץ שידור לבצע טבח: ״אל תגלו רחמים כלפי היהודים – ואין זה משנה מהיכן הם ומאיזו מדינה. כשאתם פוגשים אותם, הרגו אותם. בכל מקום שאתם נמצאים: הרגו את היהודים ואת האמריקנים, הדומים להם והעומדים לצידם. כולם עומדים זה לצד זה באותו חפיר ונלחמים בערבים ובמוסלמים״.
אנשי חמאס ״אינם בעלי אמונות טפלות״, ממש כמו שאמר מחמוד א־זהאר – אבל רק כל עוד הם מאמינים באללה בלא תנאי. הם חיים ״בלי מיתוסים״, כדבריו, אולם רק כל עוד הם מאמינים בקוראן על דרך הפשט. וחבריו מגיעים ל״רמה האקדמית הגבוהה ביותר״ מפני שבעיני חמאם אין משכיל יותר מאדם המאמין שצ׳רלס דרווין היה שקרן בתשלום, שאושוויץ הייתה מתקן תברואתי, ושהיהודים הם אויביה העיקריים של האנושות כולה. בשיחדש – NEWSPEAK האיסלאמיסטי, הוראתן של מילים כמו ״אמונה טפלה״, ״מיתוס״ ו״אקדמי״ הפוכה בדיוק לזו שמכירים בניהן של חברות חילוניות.
נשוב לרצועת עזה של שנת 1980. גם מחוץ לתחומי הקמפוס כפה האיסלאמיזם את עצמו בכוח. משרדי הסהר האדום, שנוהלו בידי איש השמאל הלאומני, הועלו באש – הם והספרייה המסונפת להם. ברחבי עזה נסגרו או לחלופין נהרסו בתי קולנוע, חנויות למשקאות אלכוהוליים ומסעדות שהגישו אלכוהול. פעילים התפרצו אל תוך חתונות שלטענתן זלזלו במסורת האיסלאם, ונאסר לקיים בחתונות מופעי מוזיקה, ללבוש בהן לבוש מערבי ולהושיב גברים ונשים יחד. לקראת שנת 1987, כותבת מילטוI-אדוארדס, היה קשה למצוא ברצועת עזה אנשים שאינם לבושים לפי המסורת האיסלאמית השמרנית.
וכיצד הגיב השלטון הצבאי הישראלי להשתלטותו של המוג׳מע ? משיקולים ביטחוניים בחרה ישראל לתת לאיסלאמיסטים יד חופשית בהפעלת הטרור כלפי אש״ף והחזית העממית. ישראל שגתה לחלוטין בהבנת ההשלכות של התחזקות האידאולוגיה האיסלאמיסטית.
ביהודה ובשומרון האיסלאמיסטים כינו עצמם ״האחים המוסלמים״, וגם כאן הם היו יריביו העיקריים של אש״ף. תבוסתו של אש״ף בלבנון בשנת 1982 אפשרה להם להתבסם פוליטית. בחבלי ארץ אלה מיעטו האיסלאמיסטים לפעול מחוץ לאוניברסיטאות, אך בתוכן נשמע קולם בעוז. כך למשל נסגרו זמנית אוניברסיטאות ביר־זית וא־נג׳אח לאחר שהתחוללו בהן קרבות עזים בין איסלאמיסטים ובין לאומנים מהשמאל. המכללה האיסלאמית בחברון הייתה פטורה מעונש זה, פשוט מפני שהאיסלאמיסטים שלטו בה ללא עוררין. הסטודנטים בחברון הציבו גלעד לזכר עבדאללה עזאם, ממייסדי חמאס וותיק המלחמה באפגניסטן, שכן ראו בו דוגמה מזהרת לרוח הג׳יהאד.
מאבק זה ביריבים הפנים־פלסטיניים היה אפוא השלב השני בהתפתחותו של חמאס, שלב בנייתם של המעוזים הארגוניים. כעת בא זמנו של השלב השלישי: עימות עם ישראל. נקודת הזינוק הייתה ההתקוממות הפלסטינית העממית הידועה בשמה הערבי אינתיפאדה: התנערות, או ניעור של הכובש הישראלי.