ארכיון יומי: 29 ביולי 2015


SYNAGOGUE DE BZOU D'AUTREFOIS

SYNAGOGUE DE BZOU D'AUTREFOIS

http://rol-benzaken.centerblog.net/9238-synagogue-de-bzou-autrefois
Publié le 24/12/2015 à 13:56 par rol-benzaken

A VIE QUE LES HABITANTS JUIFS MAROCAINS ONT CONNU AU MELLAH DE BZOU DES ANNEES 50-60 ET AVANT. 

Il y avait un mellah à Bzou qui n'existe plus.

Voici le tombeau de sidi moul el borge ou sidi el mekhfi à Bzou.

 

73595__.jpg

 

63

 

85

 

86

 

58

Bzou (sud de Beni Mellal)  Ribbi Is’haq Yisra’el Ha-Lévy (est un lieu sacré).

Les juifs marocains  comme le reste de leurs coreligionnaires, s’attachent beaucoup aux traditions héritées du passé, des traditions qui peuvent être à la fois inspirées des Ecritures sacrées, de l’histoire mythique des ancêtres, ou d’un croisement avec des coutumes des Goyims. Et la Hiloula en fait parti.

La Hilloula, cet événement  souligne un pacte entre  un judaïsme orthodoxe et un autre populaire ; entre le légendaire et l’historique.

 Selon Le rabbinat marocain, le Maroc renferme plus de 600 lieux sacrés qui varient selon leur importance locale, régionale, nationale ou mondiale, des centaines de lieux étendus partout dans la royaume qui reflètent une particularité chez le juif marocain le  Tsadiqisme version israélite du maraboutisme musulman.

Pour nos ancêtres, le culte des saints, intermédiaires entre l’homme et Dieu, était une composante essentielles de la vie religieuse, comme en témoignage notamment les Moussems* ou les Ziarats.

Après  quelques années de recherche, Il est important de rappeler les attributs des Tsadiqims  les plus connus  dont le but est de lier le présent avec passé et réconcilier les vivants avec leurs morts.

Il n'y a à ce jour plus aucun habitant juif dans les mellahs du Maroc.

LES JUIFS N'IRONT PLUS JAMAIS HABITER LES MELLAHS DU MAROC.

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-השתתפות רעיית הסנדק.

הווי ומסורת

השתתפות רעיית הסנדק.

במקומות אחרים, נהגה גם אשת הסנדק לקחה חלק בטכסי הברית. היא הייתה באה לבית הברית מילה, מלווה בכמה נשים זקנות ובידיהן חמישה פמוטים עם נרות שעווה לבנים או צבעוניים. כשהגיעו למקום, הניחו את הפמוטים על השולחן שעמד מול כיסא אליהו.

רעיית הסנדק הדליקה ראשונה נר ואחריה הזקנות. בעוד אשת הסנדק עסוקה עם הנרות, יתר הזקנות מוצאות שעת " עת רצון " לנצל את ההזדמנות ולבקש רחמים על בני משפחותיהן : זו לבנה שיתחתן, וזו על בתה שתזכה גם היא בפרי בטן. אחר כך אשת הסנדק, לוקחת מחתה ובה גחלים וקטורת ומניחה אותה על השולחן בין הנרות.

מיד אחר כך ניגש נשיא חברת חסד ואמת הלא היא החברה הקדישא, ומתיישב על כיסא אליהו. אחריו בא הסנדק כשהוא לבוש בבגדי שבת או בחליפה חדשה שתפר לכבוד יום הברית, וזאת לאחר שהלך לבית מרחץ וטבל. נשיא חברת חסד ואמת מפנה אז מקומו לסנדק וזה מתיישב על כסא אליהו.

טכס ברית מילה.

צוות הנוכחות בברית מילה חביבה מאוד על יהודי מרוקו, גברים ונשים כאחד, ורבים לא יוותרו עליה ויתרוצצו מברית אחת לשנייה. היו גם שזכו לכינויים מיוחדים כמו " שמעון דל מייאלי – שמעון של המילות " או רחמא דל מייאלי – רחמה של המילות.

מצאתי לנכון ברשותכם להביא כאן תעודה ספר 257 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל על מנהגי הסעודה ביום הברית בערבית מתורגמת לעברית.

תעודה מספר 257

תקנות שנתנו פה צפרו יע"א.

די יעמאל נפאש אוו בכורה אוו תפלין אוו עורס, מא יסיב יעמל גיר אתאי ולבידה וזוז טבאייך, לא פלעארדאת וואלה ספעודת מצווה, לא פעלראדאת דרזאל ולא דנסא, וחתא פלמלאך מא יעמלו לפחלאווא גיר אתאי ולבידה וזוזו דטבאייך.

לא דאר לחתן, ולא דאר לכלה, ומן תמא מא יעמלו עראדא חתא לעורס, וחתא פלעייאד מא יעמלו לא עראדר ולא זיירא כלל, לילת למימונא דאר לחתן יעביוו ללכלה לעאדא ווירסמוהא בלכאתם אוו בסי חאזא אוכרא, וסי חד אכור מא יעטי ללכלה סי חאזא אפילו יכון קרוב בזאף.

פשבועותמא יעביוו ללכלה גיר לחנא ולפאכייאף פכפור מא יעביוו גיר אספרזלא דוקא, ודאר לכלה סי מא ירדו כלל אפילו ספרזלא, םחנוכה מא יעביוו גיר ארחייא ולפכייא. ופפורים חתא וואחאד מא יעבבי ללכלה פורים גיר דאר לחתן יעביוולהא לעאדא ולכאתם אוו סי חאזא אוכרא.

פשבת אלוולי דלערס מא ימסיווסי דאר לחתן לדאר לכלה גיר כל וואחד, יערד פדארו, גיר ימסיוו דאר לחתן לדאר לכלה יזוולו אסבנייא מא יעמלולהום גיר לבידה דוקא, וסי טסאייך מא יכונו סי ספנז אוו רגאייף מא יעמלו לא דאר לחתן ללבחורים, וואלא דאר לכלה ללעוואתק.

נהאר לחיד גיר ימסיוו לדאר לכלה לדק דלחנא מא יעמלולהום גיר אתאי דוקא, ונהאר אזמעא גיר ימסיוו לדאר לכלה ללחנא חתא הומא מא יעמלו גיר אתאי דוקא. פשבות ימי החופה כלהא יעמל די דהרלו אפילו כתר מן זוז דטבאייך.

פשבת אתאני דרוחאן מא יעטיוו דאר לכלה לחתן גיר תזאזא מסלוקא וקרעא די מאחייא, וסי סקאר מא יעטיוולו לא הומא ולא לקרובים וסי אתאי מא יעמולו.

פלילת מצא אשה מא יערז סוואני לא ללחתן ולא ללכלה, לגזברת מא יעמלולהום גיר לבידה, לכמיס סי סקאר מא יהדיוו לבחורים ללחתן כלל, וסי תגייר מא יעביוו לכלה ללחתן פשבעת ימי החופה לא קליל ולא כתיר.

מנור לפטור די נהאר בעאייא מא יחסרוסי דאר לכלה ענדהום לחתן לילת לכמיס ולילת אזמעא ולילת אשבת, יפטרו באתאי ולבידה וזוז טבאייך, ווירזעו לילת לכמיס לחתן ולכלה למועדהום, נהאר למילה ונהאר לחופה סי תגירר אצפרא מא יכון מנור למילה ושבע ברכות גיר ישמעו אנאס למילה ושבע ברכות וויכרזו חתא לווקת סעודה וויערד לדי יחב.

פלילת למימונא ופחנוכה ופורים וסי תקאסם  מא יכונו פלבלאד גיר אזיראן יתדאווקו בינאתהום ודרארי לוואלדיהום, ולוואלדין לולאדהום ולכות בעדייאתהום, די יתדאווז עלא סי מן האד אסי ברא מן די דנוב דראוס פרקבתו גם כן יתסממא עבריין, ודי ימסי לאענדו חתא הווא עבריין ושומן לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

תרגום תעודה מספר 257.

תקנות שנתקנו פה צפרו יכוננה עליון אמן.

מי שיעשה מסיבות בשבוע הבן או הבת, או מסיבת פדיון הבן או בר מצוה או חתונה, אין לעשות במסיבה רק טה וביצים ושני תבשילין. וכן במסיבות של סעודת מצוה בין יהיו המוזמנים גברים או גברות.

גם במסיבת השידוכין לא יהו רק טה וביצים ושני תבשילין בית החתן או ביתל הכלה. ומן מסיבה זו עד החתונה לא תהיה שום מסיבה אחרת, גם בחגים המחותנים לא יהיו ביניהם לא מסיבות ולא ביקורים כלל, בליל מוצאי חג הפסח, :

ליל המימונא " משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( חלב וחמאה, תמרים וקליות ), וימסרו לה סִבְלוֹנוֹת טבעת או כל חפץ אחר ( סבלונות –  מתנות, ובייחוד מתנות שהיה החתן נוהג בימי קדם לשלוח לבית חותנו או לכלה לארח הקידושין " השולח סבלונות לבית חמיו " בבא בתרא ט ח )

ושם אחר מהמשתתפים לא יתן שום מתנה לכלה אף אם יהיה קרוב. בחג השבועות לא יוליכו לכלה רק את החננא וקליות. ביום הכפורים משפחת החתן לא יקחו לכה רק ספרזלא ( חבוש משובץ בעצי קרונפל ועוד ), ומשפחת הכלה לא יחזירו תמורה לחתן גם הספרזלא.

בחג החנוכה לא יוליכו לכלה כשי רק נעלים וקליות, בחג הפורים שום אחד מהמשפחה לא ימסור לכלות שום מתנה, רק משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( עוגות ועוגיות ) וטבעת או חפץ זהב אחר.

בשבת הראשונה שלפני החתונה שתי המשפחות לא יוזמנו מאחת לשניה וכל משפחה תזמין לביתה למי שתרצה, כאשר ילכו בית החתן לבית הכלה להסיר מעל ראשה את המטפחת ( כי הכלה ביום שמתחילה לספור שבעה ימי נקיים לפני כן מסבבים על מצחה צטפחת וכשבאים הנשים ממשפחת החתן אל הכלה למוות עליה להתחיל בספירה מסירים מעל ראשה את אותה המטפחת, וזהו האקס הראשון שיהיה סימן להתחלת טקסי החתונה ).

בטקס זה לא תסודר שום מסיבה בתבשילין למבקרות רק ביצים דוקא, סופגנים או לחמניות, לא יסדרו משפחת החתן לשושבינים וגם לא משפחת הכלה לבתולותיה, יום ראשון כאשר ילכו נשים ממשפחת החתן לבית הכלה לשחיקת החננא, לא יסדרו לפניהם רק טה לבד.

במסיבות השבתות וובשבעת ימי החופה כל אחד יעשה מה שהוא רוצה אף יותר משני תבשילין. בשבת הראשונה של החופה לא ימסרו משפחת הכלה לחתן ( כשהולך החתן בפעם הראשונה לביתם בליל שבת לנשק ידי חמיו וחמותו ולהגיד להם שבת שלום ) רק עוף מבושל ובקבוק מאחייא.

שום סוקאר לא יתנו לו הם או שאר הקרובים ולא תה או קפה ולא יסדרו בשבילו בלית " מצא אשה " ( ליל שלפני יום חופה וקידושין באים הקהל לבית החתן ומסבבים את החתן ועוטרים לו בעטרות מחגורות ארוגים חוט זהב ומזמרים לפניו את הפסוק " מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ואחר כך מפזרים על מצחו אפר בשעה שהוא מצטט את הפסוק " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו… ), לא יטליכו שתי המפשחות זו לזו מגשים שהיו ממלאים אותם במיני עוגות וממתקים.

לגזברת ( הם הנשים הזקנות שהיו באות בהשכמה לבית הכלה ביום החופה וקדושין לקלוע שערותיה של הכלה ). לא יסדרו לפניהם רק ביצים. השושבינים לא יתנו לחתן סוקאר כשי כמו כן לא יוליכו משפחת החתן למשפחת הכלה בעודת בקר בשבעת ימי החופה.

יום חמישי היו הולכים משפחת החתן עם הכלה לבית אביה ושם אוכלים סעודת הצרים, וההורים נותנים לכלה כל מלבושיה שהייתה מתלבשת בהם לפני חתונתה.

וזה היה נקרא יום השעאייא – יום חזרה על הפתחים, יום השעאייא בית הכלה לא יעכבו אצלם את החתן לא ליל חמישי ליל שישי וליל שבת, רק בסעודת התהרים יאכלו במסיבה שיהיה בה תה וביצים ושני תבשילין ויחזרו להם לבית החתן בליל החמישי.

יום הבריץ שוםפ סעודה בוקר לא תהיה אחרי הברית וכמו כן ביום החופה, המוזמנים שומעים ברכות המילה ואת שבע הברכות וילכו להם עד שמן סעודת הצהרים, ובעל המצוה יכול להזמין למי שירצה.

בליל המימונא ובחנוכה ובפורים שום ילוקת מתנות לא יהיה בעיר רק השכנים יחליפו ביניהם והבנים לאבותיהם והאבות לבניהם ןהאחים והאחיות ביניהם לבין עצמם, ומי שיעבור ולא יקיים את מה שהזכרנו מלבד עון העניים שתלוי על צוארו.

נוסף לזה יקרא עבריין ומי שיוזמן אצלו גם הוא יקרא עבריין ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

סוף התעודה

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

פאס -שער הקסבה

פנייתו לוזיר הראשי.

שבוע לאחר מכן פנה דרומונד האי לוזיר הראשי סיד מוחמד אבן אלערבי אבן מוחתאר בתזכיר על האירוע, והביע את אכזבתו מהצעדים שהסולטאן נקט. לדבריו, הגיעו ידיעות לטנג'יר על התנכלות ביהודי פאס כבר באמצע ינואר.

 הוא דיווח על פרטי האירוע, כפי שתואר לעיל, והוסיף בהקשר להבטחת הסולטאן כי יינקטו צעדים נמרצים להבטחת חייהם ורכושם של היהודים, וכי המידע שהגיע לאחרונה, סותר הבטחה זו. התברר ששמונת הסוחרים שנאסרו שוחררו, ולא נערכו כל מאסרים אחרים.

כתגובה לבקשת זקני היהודים מהסולטאן למתן פיצויים למשפחה הענייה של הנרצח, נמסר להם, כי לפי השריעה לא מגיע פיצוי לד'מי. הכותב משוכנע שתשובה כזו לא הייתה יכולה להינתן בפקודת הסולטאן ולא על ידי הוזיר הנמען

ההדים באירופה, וחשש מפני כירסום בידידות כלפי מרוקו.

הכותב מתאר בדבריו לוזיר את השפעת האירוע על דעת הקהל היהודית, הנוכרית והממשלות באירופה. בעיתונות האירופית פורסמו ידיעות על התקרית האגודות של היהודים בלונדון, בפריס ובבירות אחרות יגישו ללא ספק בקשות לממשלותיהן להתערב למען אחיהם המדוכאים, שזוכים ליחס בלתי הומאניטארי.

העובדה שפשע זה בוצע בפאס, בה שוהה הסולטאן עתה, תגביר את הזעם באירופה ובאמריקה, ותוסק המסקנה שאין לסולטאן כוח לשלוט על אזרחיו המוסלמים, או שהצדק כאשר יהודי נרצח לאור היום על ידי המון מוסלמי בבירת הסולטאן.

 דרומונד האי מציין כי מכתב זה הוא פרטי ובתור ידיד נאמן של הסולטאן עליו לומר לוזיר, כי אם לא ייעשה צדק, יגרום הדבר לניכור במקום היחס הידידותי של הממשלות הזרות כלפי הסולטאן. תופעה זו תעלה את השאלה האם לא יהיה מוצדק שממשלות אירופה יתערבו ויצהירו שהן רואות את הסולטאן וממשלתו אחראים למניעת תועבות כאלה, וליחס הומאניטרי יורת כלפי היהודים במרוקו.

לדבריו, רציחתו של יהודי אזרח של הסולטאן ליד שער חצרו, על ידי קנאים מוסלמים ואי ענישתם, תיוודע בכל הממלכה, ותעודד מוסלמים קיצוניים לבצע פשעים דומים. האדישות של הממשל במרוקו נוכח התופעה, תגרום למסקנות עגומות על ידי ממשלות זרות לגבי ביטחון חייהם ורכושם לא רק של היהודים, אלא גם של נוצרים במרוקו.

הדברים האחרונים לגבי הנוצרים מהווים איום ועלולים להיפגע האינטרסים הכלכליים של הסולטאן המעוניין בפעילות המסחרית של האירופים בארצו.

הצעות דרומונד האי לממשל מרוקו.

על רקע היחס הידידותי של דרומונד האי עם השלטון המרוקאי, הרשה לעצמו להציע כמה הצעות אופרטיביות :

  • יש לאסור ולהעניש בצורה חמורה את מנהידי הכנופיה שהשתתפה ברצח.
  • הסולטאן יואיל לתת למשפחת הנרצח הענייה סכום כסף, בתור מעשה של חסד.
  • יש לתת ביטחונות ליהודים שיינקטו צעדים נמרצים מיד להבטחת חייהם ורכושם, לא רק בפאס אלא בכל שטחי ממלכתו.
  • על הסולטאן לכתוב למושלי הערים והפרובינציות להזהירם שעליהם לפעול במרץ ובצדק למניעת התנהגות שלילית כלפי הנתינים היהודים של הסולטאן.

הוזיר התבקש להעביר ללא דיחוי מכתב זה לסולטאן ולהודיעו שכל מלה שנכתבה, מודרכת על ידי היחס הידידותי שלו לטובת האינטרסים של הסולטאן. המכתב נשלח באקספרס, כדי לקבל תשובה בהקדם. אם הצעותיו לעיל יתקבלו, הדבר יסייע לסילוק הרושם השלילי שהתקבל על ידי ממשלת בריטניה ודעת הקהל שלה, כתוצאה מהדיווחים שהועברו לאירופה אודות מעשה נפשע זה.

אבל אם עצתו תידחה ולא יינקטו צעדים למניעת פרעות כאלה ברחבי מרוקו, כי אז יוסקו המסקנות השליליות ביותר כלפי הוזיר הנמען, בהיותו היועץ הראשי של הסולטאן, אשר היה מוכן לעשות תמיד מה שנכון וצודק כאשר נושא הוגש בצורה מתאימה להחלטת הסולטאן.

התוספת למכתב הוא כותב שהקונסול הכללי של ספרד במרוקו, אשר מתייחס בידידות לסולטאן, דיבר אתו על רציחתו של היהודי על ידי שריפתו, ואמר לו כי לולי היה תורגמנו נעדר מהמשרד, כי אז היה פונה במכתב רשמי לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש אן לוזיר הנמען, באותה רוח כפי שכתב דרומונד האי.

הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי-הירשברג

תולדות. הירשברג

הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי לאחר שכבשו הוואנדאלים את אפריקה(430) באה תקופת הפוגה ליהודים ולכיתות ה׳כופרים׳ הנוצרים. הוואנדאלים עצמם השתייכו לכת האריאנים, אחד הפלגים בנצרות שנרדפו על צוואר על־ידי הכנסיה הקאתולית הרשמית בשל חילוקי־ דעות דוגמאטיים על מהותו של ישו. אותן הגזירות שנגזרו על האריאנים גזרו הם עתה על הקאתולים, ושפכו את חמתם על הכמורה הקאתולית׳ החרימו את רכושה וגירשוה מהארץ. הוואנדאלים שרפו את ספרי הפנסיה הרשמית לפנים, והנהיגו את מנהגם שלהם בכנסיותיה. ייתכן, שהיהודים ראו בעין יפה את המיפנה הזה, ואולי אף עזרו לוואנדאלים. בסוף ימי שלטונם התחילו הוואנדאלים נוהגים בסוב­לנות כלפי אויביהם בנפש, הקאתולים, הרשו לכמריהם לחזור לארץ, החזירו על כנו את המטרופוליט של קרתיגני והתירו בחירת בישופים חדשים. אף־על־פי־כן לא נתקררה דעתה של הכמורה האורתודוכסית, והיתד, שנאה כבושה בלבה נגד האריאנים ונגד היהודים. באותו זמן נהג הקיסר יוסטין בביזאנטיון ביד רמה נגד האריאנים וגזר עליהם חרם.

אז התחיל יוסטיניאן, בן אחיו של יוסטין וחברו לקיסרות ולאחר מותו של זה (527) יורשו לכסא האימפראטור, לחשוב מחשבות על כיבושה מהדש של אפריקה וחידוש האימפריה הרומית כקדם. אמנם, כל יועציו המדיניים והצבאיים של יום־ טיניאן ניסו להשיאו עצה טובה, מבוססת על שיקולים איסטראטגיים ומדיניים, שלא יכניס את ראשו בסיכון הכרוך במלחמה עם הוואנדאלים, שהיא קרובה לכיש־ לון מלניצחון. כנגדם הסיתו את הקיסר חוגי הגולים מאפריקה ואנשי הכמורה לצאת למלחמה על הכופרים. יוסטיניאן היסס ולבסוף נשמע לצו מפורש משמים להילחם בוואנדאלים, שהועבר אליו על־ידי אחד הבישופים — כן מתאר פרוקו־ פיוס מקיסרי את הדברים. ואז פקד על בליסאר, אחד ממצביאיו המנוסים, לעלות על אפריקה בגיס של 16,000 איש, שהושט בשייטת בת 500 ספינות־הובלה, בלוו­יית 92 סיירות. אל מטהו של בליסאר נתלווה ידידו פרוקופיוס מקיסרי, כסופר צבאי, שמתפקידו לתאר את מסע הכיבוש. צי־הפלישה הגיע בספטמבר 533 לחופי אפריקה. בליסאר נהג בזהירות ולא גיסה לכבוש בהתקפת־מצח את קרתיגני, בירת הוואנדאלים. שורה של שגיאות מצידם של המותקפים גרמה לכך, שחיל הפולשים נחל בקרבות ניצחון אחר ניצחון וכעבור זמן קצר נפלה קרתיגני בידי בליסאר. אז הועברו לקונסטאנטינופול כלי בית־המקדש של ירושלים, שהיו כאן משנת

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.

נר המערב

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.

רבי משה אלבראהניץ, רבי משה ממון, רבי יצחק צרויה ורבי בנימין בן רבי יוסף גבאי, אלה המה ארבעת הרבנים החתומים בתקנה הראשונה של " ספר התקנות למגורשי קשטיליא בפאס ". התקנה ההיא נעשית ביום שבת י"ב סיון רנ"ד ונכתבה בלשון ספרדית וכל עניינה כמעט על דבר ירושה, צואה, דמי תכריכין וקבורה. חובות שעל האיש המת, וחילוק נכסיו.

מובן הדבר כי נעשתה לרגלי הוצאות המאורעות של הדבר והרעב כמו שזכרנו בפרק הקודם כי היו נאלצים הרבנים ההם אז לתקן תקנות שכל כך היו נחוצות להשקיט ריב ומדון בנוגע לנכסי המתים אז מפני הסכסוכים שתקרינה בין קרובי המת וירשיו.

התקנה השניה שבספר התקנות נעשתה אחרי כן כשנתיים וחצי ביום שבת י"ב טבת שנת רנ"ז שאז התחילו כבר ימי טובה לבוא, על התקנה הזו השנית חתמו רק שניים שכנרה היו ספרי הבית דין, והם : רבי משה בלאנסי ורבי יעקב פרייאנטי, וזה היה משורר גדול וחיבר קינות בכי ( המחבר מעיד שראה מהם בתוך קובץ הקינות הנהוגים לאומרם במרוקו, ובספר שירים כתב יד אוקספורד נו' 1189 נמצא שיר מיעקב פרייאנטי.

והנה על פיו של רבי חיים גאגין , למעלה, הודע לנון עוד רבנים שחיו אז סביב לשנת ר"ס. והם : רבי משה חליוואה, הראשון שהרהיב עז להנהיג את הנפיחה ולהתירה לכתחילה אף לתושבים, רבי יוסף עוזיאל – משפחת עוזיאל היא אחת ממשפחות המיוחסות שבספרד כנודע ושלשלת גדולה של רבנים נמצא שיצאו מקרבה בפאס כמו שנזכיר הלאה. אכן גם בטורקיה באו שמה רבנים אחדים על ידי בשאלות ותשובות " אהלי תם – ורבי שמואל צבאח שהתנגדו לדעת רבי משה חליואה ועם היותם גם הם מהמגורשים לא חפצו להסביר ולהתיר.

ולהיפך הם עזרו והחזיקו ביד רבי שלום מסנות מעיר תוניס שנמצא אז בפאס ושעוררת את התושבים לבטל את ההיתר. רבי משה חליואה ורבי יוסף עוזיאל שניהם למדו בספרד לפני רבי שמואל בלאנסי ויחשבו לגדולי תלמידיו.

הראשון בא במשא ומתן חד הוא ורבי שלום מסנות הנזכר עם ר"צ דוראן הרב באלג'יר אז, ולפי הנראה היה גדול בתורה עד שהרבה מהרבנים ששימשו אחריו נחשבו לתלמידיו. הוא מת לפני שנת רפ"ו ועל מקומו נשארו הרבנים האלה : רבי היודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל ( כנראה בנו או אחיו של רבי יוסף עוזיאל הנזכר ).

רבי אברהם דליאון ( אולי בנו של רבי יצחק די ליאון ), רבי נחמן בן סונבאל, רבי בן רבי משה מינדא או מינדיס, רבי יצחק בן רבי יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב – אולי בנו של רבי יצחק – רבי יהשוע קורקיס, רבי אברהם אדרוטאיל בנו של רבי שלמה אדרוטאיל שמת בשנה הראשונה לבוא מגורשי ספרד בפאס, רבי יעקב אמיגו.

כל הרבנים האלה שימשו ברבנותם בעשרים השנים האחרונות שלהמאה השלישית מהם היה רק רבי אברהם דליאון שמת עוד לפני שנת רצ"ה, וחמשת הרבנים רבי יהודה בם רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל ורבי יעקב אמיגו אלה מתו בין סוף המאה השלישית ובין תחלת המאה הרביעית, על כן לפני שנת ש"ה,  כי בתקנה השלישי מספר התקנות שנתקנה אז בעשירי בניסן של השנה ההיא שנת ש"ה לא נמנו חמשת המגורשים בשנת רצ"ה לרבי חיים גאגין.

הרבנים ההם, אך החמשה האחרים רבי נחמן בן סונבאל, רבי יחצק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהושע קוריס ורבי יוסף מידא, הם נשארו עוד אז בחיים וימנו על התקנה ההיא, ושלשה מהם והם ר"נ בן סונבאל, רבי יצחק נהון ורבי יהושע קורקיס, האריכו ימים עוד אחרי שנת שי"א ויהיו נועדים בהתקנות אשר תקנו אז בין שנות ש"ה  שי"א. 1545 – 1551.

ובמשך השנים ההם בעת שאחדים מהרבנים הנזכרים נפקדו מבין מועצת רבני עדת המגורשים, היו עוד רבנים אחרים גדולים ונכבדים שמלאו מיד את מקומם. וגם הם רבם היו המה בעצמם ילידי ספרד ואך באו בהיותם עוליט ימים לפאס ושם רכשו להם ידיעתם בתורה.

הרבנים האלה שמלאו מקום הראשונים נמנו אז בתחלת המאה הרביעית ואלה הם : רבי אברהם חאגיז, מת לפני שנת שכ"ג, רבי אברהם עוזיאל, מת סביב לשנת שי"ל, ואולי היה בנו של רבי יהודה עוזיאל הנזכר, רבי שם טוב בן רבי יעקב אמיגו, מת לפני שנת שכ"ח, רבי יצחק דונדון, מת לפני שנת שכ"ג.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר