ארכיון יומי: 31 ביולי 2015


חייהם ומשנתם של חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

 

ארזי הלבנוןרבי אבנר ישראל ב״ר וידאל הצרפתי

רב ומורה צדק בפאס נולד כ״א שבט תקפ״ז [1827] ונתבש״מ שמנה ימים בתשרי התרמ״ד והיו ימיו נ״ח שנה, הרב הנזכר גדלה חכמתו בתודה וחיבר שו״ת הרבה, וקיצור משכנות הרועים, וספר יחס פאס. וכולם עדיין בכ״י ואני בקטנותי ראיתי פירוש מסכתא אחת ממנו בכ״י, הרב הנז׳ היה מכובד עצום ודבריו נשמעים לבני דורו כקטון כגדול אליו ישמעון, ועד היום נשבעים בשמו ומשתטחים על קברו, ולא היה אוכל בשר בששת ימי השבוע כי אם משבת לשבת, ואף בשבת לא היה אוכל מבהמה שהורה בה חכם. והיו עניים בני ביתו ובכל שבת היו אוכלים סביב לשלחנו, אוצר הספרים שלו מאהבתו לספרות ישראל אסף וקבץ ספרים רבים בכל מקצועות התורה וחפצו בספריו להיותם מעולפות בהידורים יפים ועד היום האוצר הנז׳ ביד זרעו במקומו הראשון במחז״ק, הרב הנז׳ היה לו יד ושם בחכמת הקבלה, וכתב ידו היה מיושר מאד ויתאו האדם לחזות כתב ידו ועל כל דבר שלף אי״ש קסתו מנדנה ויפוזו זרועי ידיו וקסתו צעדה עלי שור להשיב שואלו דבר, החכם הגדול הזה הנודע בשערים רכש לו ידיעה בכל מיני חכמות ובכל חכמה ומדע אשר עיין בה עשה פלא ולא לבד רחף על פני מי החכמות כי אם ירד תהום והעלה פנינים ראמות וגביש משכיות יקרות מגנזי מרומים ופעמים אחדים נתווכחו עמו חכמי הישמעאלים בענייני חכמה ושמחו בו ובידיעותיו זיע״א.

מלכי רבנן בערכו

רבי אבנר ישראל ב״ר וידאל הצרפתי [השני]

נכד רבי אבנר ישראל הראשון. חי במאה הז'. בשנת התרצ״א [1931] כתב הסכמה לספר מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים. כיהן כדיין בעיר אספי ונפטר בש׳ תרצ״ג [1933].

״פאס וחכמיה״, עמוד 356

רבי אברהם אבודרהם

כיהן ברבנות בעיר תיטואן במחצית הראשונה של המאה הי״ח. הוא נמצא חתום על פס״ד עם הרב הקדוש רבי חסדאי אלמושנינו, בשנת התע״ח שהה במכנאס וחתום בפסק דין עם הרבנים משה טולידאנו, המשבי״ר ויצחק נהון [משפט וצדקה ביעקב, ב׳ סימן י״ב], ועם היעב״ץ בשבתו בתיטואן באייר הת״ק [1740].

רבי אברהם אבוהב

מחכמי טיטואן, הוא חתום על פסק דין משנת תפ״ו [1726].

רבי אברהם אבולעפיה

אחת הדמויות השנויות במחלוקת במשך מאות שנים היה רבי אברהם מחד התיחסו אליו בכבוד גדול וציטטו אותו לרוב בספריהם ומאידך יצאו נגדו בחריפות וכינוהו בכינויי גנאי שאין הקולמוס סובלם.

החיד״א בשם הגדולים כתב שראה את אחד מספריו – חיי העולם הבא – על קלף כ׳ בעיגול שם עב… קושטא קאמינא דחזיתי לרב גדול ממארי דחין בישראל, גדול שמו, ואחרי דברו לא ישנו שהוא מקרב להרב הנזכר ותושע לו ימינו וכו'. אותו רב גדול ממאה דחין שכותב החיד״א, כוונתו היא לרמ״ק – רבי משה קורדובירו, שבספר הפרדס שלו מצטט אותו במקומות רבים וכן בספרו – פרוש לשיר השירים – מביא מספרו של רבי אברהם – מאמר השכל ־קטעים נרחבים.

רבי יהודה אלבוטיני בספרו ״סולם העליה״ מצטט מספרו של רבי אברהם – חיי העולם הבא – מאמרים רבים.

לעומתם כתב עליו רבי יהודה חייט, בפרושו לספר מערכת אלוקות – רבי אברהם אבולעפיה השמר מפניו כי כל דבריו זיופים וכוי. הרב יש״ר מקנדיא כתב עליו בספרו – מצרף לחכמה – ראיתי שחיבר חכם אחד, שמו רבי אברהם אבולעפיה, וסכלותו וגאותו, כינה עצמו אברהם המורה, ומשנחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים. השמר מפניו, אל תשמע לקולו כי ספריו מלאים דמיונות בדויים מלבו.

הגדיל לעשות הרשב״א שנדרש להשיב תשובה לרבה של העיר פלירמו באיטליה – הרב אחיטוב. האחרון שלח אגרת שאלה לרשב״א – הרב שלמה בן אברהם אבן אדרת – לתהות על קנקנו של רבי אברהם בעת שהלה שהה בעירו. וכך כותב לו הרשב״א בתשובה [נדפסה נשו״ת הרשב״א סימן תקמ״ת]: ״אותו נבל שר״י אותו אברהם שיעשה עצמו נביא ומשיח בסיציליאה. ועתה הפיל בכזביו כמה מבני אדם, לולי שסגרתי הפתח בפניו בחמלת השם, עם רב כתבו וכתבי קהלות הקודש. כמעט שהתחיל והיה מכלה ברוב דבריו הדמיונים וכוזבים שהיו בחכמות רמות לאויל ושנתן דעתו עליהם כמה ימים ובהתמדה מה שהיה מרגיל עצמו ולקח הכתובים ודברי החכמים בגימטריאות ומערב בהם מעט דברים אמיתיים, לקוח מספרי החכמה״. רבי אברהם אבולעפיה התיחס לדבריו אלה של הרשב״א באגרתו לתלמידו – רבי יהודה סלמון שלמה מברצלונה: ״הנה הקבלה הזאת נכללה בספר יצירה ואני קבלתי פרושיו מי״ב מפרשים לפי ספריהם, קצתם מורים הקבלה בקצתם וקצתם בכולה… כי לא קדמני אדם מקובל לחבר בקבלה ספרים מבוארים יותר ממני לפי מיני שני חלקים… וכל ראיותי ומופתי הם בנויים על התורה כתבתי זאת האגרת כי מה שחשב הרב רשב״א על ענינו או מה ששמע הוא הבל הכל ורעות רוח. והראיה על זה, שאני תודה לה׳ כבר סדרתי למודי ולמדתי המקרא ודקדוקי הפעולה די ספר עד שחברתי בדקדוק עוד ספרים מספיקים ללומדיהם עד שיקראו בעלי דקדוק בדורינו זה כל יודעים כפי הצורך. ולמדתי תלמוד גמרא ופוסקים משני מורים עד שהספיק לו ממני לדעת קצת המצוי. ולמדתי דרשות אגדות וברייתות – לימוד בינוני ולמדתי הגיון וחכמת הטבע וקצת הלימודים בלי עומקה, ולמדתי חכמה אלקית עד המחקר. ולמדתי מקצת חכמת הרפואה מפני ידיעות חכמת הגופים והתחלפם בעבור שיש לה מבוא גדול כחכמת הטבע וכן לחולים. ולמדתי המורה נקרא מורה נבוכים – מורה באמת בעומק נפלא עם סתריו עם המלמד, וספר האמונות לרס״ג וספר חובות הלבבות לרבינו בחיי.

כל אלה עם ספרי ראב"ע הביאוני והגיעוני לבקש סוד הספירות והשמות ודרכי החכמות וכל הנזכר לפי דעתי לא הביאוני אל תפארת הנבואה אבל הביאני אל התהללות החכמה… אבל בהגיעי אל השמות ובהתירי קשר החותמת נגלה אלי אדון הכל וגילה לי דודו והודיעני עד קצה הגלות והתחלת הגאולה על גואל הדם. ואז הכריחני להתבאר בנבואה והביאני לדבר ולחבר בחכמות גם בתשבחות מופלאות מחודשים ושירים נעימות.

ועתה חברי הנכבד, אתה ר׳ יהודה, אני שמעתי מיום הפרדי ממך התעסקת בחכמות וקבעת עתים לתורה. אבל לא ידעו לאמר אם שום קבלה קבלתי… ע״כ לא יכולתי לדבר עמך בה אפילו ברמז קטן כי אם במקרה. ועתה הכריחני בזה המעט ששלח לבני פלירמו לרבי אחיטוב שהיה מלא נאצות ולא היה שום דברי חכמה, כי אם חרופים וגדופים כמנהג הנערים הקטנים שאינם בעלי דעת, עד שרבים מרואיו הכחישו חתימת ידו וקראוה מזויף. ואמנם אני דהכרתיו מדבריו ענינים ידועים לענות לו דבריו להודיע לך שהדברים שחשב או ששמע הוא להיפך.

ואתה אני מחלה פניך מאוד שתעיין בדברי עיון יפה כראוי לאיש כמוך… ואחר שירדת מהם לסוף דעתי תודיע לרב שלמה [הוא הרשב״א] דעתך בדינים ומשפטים״.

רבי אברהם נולד בשנת ה׳ אלפים [1240] בסרגוסה שבחבל ארגון לאביו – רבי שמואל. המשפחה עברה לטובילה שם המשיך רבי אברהם ללמוד עם אביו עד פטירתו של האחרון. בגיל 20 עזב את ספרד ונסע לארץ ישראל, בחפשו אחר נהר הסמבטיון, אולם המלחמה בין הממלוקים לתתרים בעין חרוד גרמה לסיום מסעו. הוא חזר לארופה דרך יון, שם נשא אישה, ולאחר שנים מעטות הגיע לאיטליה. שם הקפואה למה פילוסופיה ובעיקר את הספר ׳מורה נבוכים״ של הרמב״ם, ולאחר זמן מה חזר לקטלוניה שבספרד.

בשנת ה׳ אלפים ל׳ [1270], כך הוא מספר, זכה רבי אברהם לגילוי מן השמים המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור. כעבור עשר שנים הוא ניסה לממש את הציווי ולהפגש עם האפיפיור ניקולאוס השלישי, אולם הלה דחה את יוזמתו. רבי אברהם ביצע נסיון נועז הוא התעלם מאיומי האפיפיור והגיע לטירת הנופש בה שהה כדי לפוגשו. עם בואו מת האפיפיור מיתה משונה ובכך ניצל רבי אברהם ממות בטוח.

רבי אברהם הכריז על עצמו כעל משיח ובשל כך נרדף הלה עד חורמה בידי מתנגדיו ובמיוחד הגדיל לעשות הרשב״א. מחלוקת זו נמשכה עד פטירתו של רבי אברהם.

עיקר עיסוקו היה בתורת הקבלה. הוא היה המקובל הפורה ביותר שקם לעם ישראל באותה תקופה. למעלה מחמישים ספרים חיבר, אלא שמעט מאוד מהם נדפסו עד ימינו אלה.

אלו הם חיבוריו

א]. ספר אוצר גן עדן הגנוז [קטעים ממנו נדפסו בס׳ בית המדרש חג]. ב]. ספר אמרי שפר. ג]. ספר אור השכל. ד]. ספר האות [נדפס בשנת תרמ׳׳ה]. ה]. ספר גן נעול [פרוש לס׳ היצירה]. ו]. גימטריא השמות. ז]. בלבול הדעות. ח], בירורים לספר מורה הנבוכים. ט]. ספר חיים הנפש [כללים בדקדוק]. י]. פרושים לספר השם לראב״ע. יא]. מפתחות סתרי התורה. יב]. ספר החיים. יג]. ספר החשך. יד]. ספר נפלאות חכמה. טו]. סתרי תורה. טז]. ספר הישר. ק]. ספר הפטורה. יח]. ספר המליץ. יט]. שבע נתיבות התורה. כ], ספר חיי העולם הבא. ועוד ועוד.

רבי אברהם נפטר בערך בשנת ה׳ אלפים נ׳׳ב [1292].

ואלה הם תלמידיו המעטים שנודעים בשם, אבל היו הרבה מאוד.

רבינו נטרונאי מצרפת. רבי סעדיה בר יצחק מסאגאלמאסן. רבי יוסף בן אברהם גיקטליא בעל שערי אורה. רבי שמואל הנביא משלוס. רבי יהודה סלמון מברצלונה. רבי אברהם מסיציליאה. רבי נתן מסיציליה. רבי שלמה בר יצחק מספרד.

על תלמידו רבי יוסף גיקטליא אומר בספרו שהוא הצליח הצלחה מופלאה במה שלמד לפני והוסיף מכחו ומדעתו והיה ד׳ עמו, וכו׳ ע״כ.

תור הזהב בספרד, עמודים 129-126

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום..

אימת החלום

באדיבותו של מר נהוראי

אחרי היום השלישי למות פטמה בידי מאיר דבית ישועה, כפי שהיה מכונה, התארגנה משלחת מנכבדי־היהודים והערבים של הכפר והלכו לביתו של אבו־עמר. אחר שקבלו הסכמתם למחול על הריגת־בתם, נשחט שור גדול בפתח־הבית וכל אנשי־המשלחת המכובדת הוזמנו על־ידי אבו־עמר להיכנס לביתו. התקיימה סולחה גדולה ובמסיבה הוחלפו דברי־ברכה וצער על האסון, ומשפחת היהודי קבלה על עצמה לפצות את משפחת־הערביה שנהרגה, על האבידה הגדולה. וזאת לפי הצעת אוקנה, ידידו של דודו ישועה.

הסולחה הסתיימה בלחיצות ידיים חזקות ומאיר הובל לביתו על ידי משפחתו. מקץ ימים מספר מיום הסולחה התחילה משפחת־אבו־עמר לגבות פיצויים על מות בתה. דודו ישועה שילם, שילם ושילם על טעותו המרה של הבן מאיר. הוא שילם בכסף, בבקר, בשדות־תבואה, בסחורות, במחיקת חובות ישנים של בני משפחת אבו־עמר ובמסיבות גדולות לבני החמולה הגדולה. זמן רב נמשכו תשלומי־פיצויים אלה שגובהם לא נקבע מראש ודודו ישועה המשיך לשלם לאבו־עמר עד שכמעט התרושש ולא נותר לו הרבה מעושרו הרב.

הקצין הצרפתי, המושל הכל־יכול בעיירה וסביבתה, ידע עד הפרט האחרון כל מה שקרה בכפר תולאל וסולחת דודו ישועה עם אבו־עמר לא נעלמה מעינו ומאוזניו. בלשיו הנאמנים בקרב הערבים עידכנו אותו בכל מה שקורה בתוך האוכלוסיה. המושל לו הזמין את דודו ישועה ונזף בו קשות.

״בזכות מעמדך ועושרך פתרת את בעיית־הריגת־הערביה על ידי בן משפחתך״ טען המושל לו בפני דודו ישועה והזהיר אותו שלהבא לא יהיו סולחות ומחילות והוא מבטיח שכל עבריין יושלך לכלא עד שיירקב.

אסון זה הפך עד מהרה לנחלת־העבר ודודו ישועה, שמונה בהסכמת הקהילה־היהודית להיות להם לראש בעיירה גוראמה, שלט ביד קשה והשפעתו הורגשה בכל. דעתם של רבים מצאן מרעיתו של דודו ישועה לא היתה נוחה הימנו, כיוון שלא היה מהסס להשליך לכלא יהודים, שהתקוטטו במסיבה, בחג או בהילולה כלשהי. אלא שהוא טען תמיד, שמחובתו לעשות זאת לאחר שהיה וותרן במקרים רבים כלפי יהודים וננזף על כך על ידי המושל הצבאי של העיירה, שדרש ממנו לקיים שקט וסדר בחיי־הקהילה. מצד שני הוכיח דודו ישועה את כוחו גם בעזרה הרבה שהגיש לקהילה וכאשר זאת דרשה לבנות בית־כנסת גדול וחדש, נרתם למשימה קדושה זו וגייס את כל המשאבים הדרושים. בניית בית־כנסת גדול דורשת הרבה השקעות ולתושבים לא היה די כסף לכך. השלטונות לא עזרו בהרבה, ואילו המוסדות היהודיים המרכזיים לא טרחו להתעניין במצבם של יהודי־הכפרים, על אחת כמה וכמה לעזור להם בבניין בית־כנסת. כל קהילה יהודית במרוקו היתה דואגת לעצמה מכל הבחינות וגם לקהילות אחרות, הנזקקות לעזרה.

הוחלט, איפוא, על דעת וועד־הקהילה שכל יהודי בעיירה מגיל בר־מצווה ומעלה, יתרום יום־עבודה לבניית בית־כנסת. היו כאלה שתרמו הרבה ימים והיו אחרים שתרמו מעט. זאת לפי גודל המשפחה ומספר הגברים בגיל־התפילה. כאשר עמדה להסתיים הבניה והיה צורך בימי־עבודה רבים נוספים, נתרמו ימים אלה על־ידי ילדים שיגיעו לגיל שלוש־עשרה בעוד שנה — ואחרים תרמו עוד ימים בהתנדבות כתוספת למאמץ המקודש. כולם עבדו, ואלה שלא יכלו לעשות זאת בעצמם, שכרו ערבים ויהודים בשכר מלא. בפתיחת בית־הכנסת הגדול והמפואר השתתף מושל־העיירה, שייכים ערביים וכל קהל העיירה היהודי. היהודים ערכו חגיגת חנוכת־בית מפוארת עם סעודת־מצווה גדולה ושמחה רבה שררה בעיירה כולה. בראש הבנאים עמד אבנר — המכונה ״אבנר הבנאי״. אבנר זה, בעל ניסיון רב בבנית בתי־כנסת, כבר עשה זאת בהרבה ערים ועיירות. בית־הכנסת, שזה עתה סיים אבנר הבנאי לבנות, היה גדול, גבוה, מרווח מאוד ומפואר. הכניסה שובצה במלאכת מחשבת, בה בלטו סמלי מגן־דוד רבים וכן סמלים אחרים עשויים גבס. בפתח נקבעו דלתות־עץ מגולפות וכפולות שגובהן היה מעל שני מטר וחצי. מהכניסה היה מעבר לפרוזדור קטן, שבו היתה כניסה למחסן-כלים, ויציאה לחצר בית־הכנסת רחבת־ידיים ומוקפת ספסלי־בטון לישיבה. מהחצר היו עוברים לאולם תפילות ענקי, שבתוכו הוקמו עמודים, שתמכו בתקרת־עץ יפה, כשרגליהם צמודות לרצפה יצוקה ממלט קשה. במרכז האולם, נצבה תיבה גדולה שגובהה מעל למטר מרצפת־האולם וסביב התיבה ספסלי־עץ יפים עם משענות־גב. דוכן־התפילה פנה כמובן למזרח ומתחתיו היה פרוש שטיח אדום. מעל הדוכן היה פרוש שטיח ומעליו כיסוי פרווה יפה. ארון הקודש פנה לצד צפון משמאל לחזן בית־הכנסת, כאשר הוא עומד מול הדוכן. היו ויכוחים על כך שארון־ הקודש חייב גם הוא להיקבע במזרח, ממש מול דוכן התפילה. כל בית הכנסת היה מוקף חלונות בגובה רב, ממש צמודים לתקרה והם מסורגים מבחוץ ומזוגגים מבפנים. מול אולם־התפילה, נבנה דזדר־ספריה, אשר שימש בין השאר גם ללימודי־״חדר״ של ילדי־העיירה וגם כחדר ללינת־לילה לעניים ולאורחים מבחוץ. על התיבה ישבו, כמובן, רק חברי וועד־הקהילה והרבנים, ואילו הקהל ישב על דוכני־ישיבה שנבנו סביב מחימר, מצופים בשכבת־מלט. כל יהודי דאג לרפד את מקום־ישיבתו בשטיח קטן, פרוות כבש או בטנה עבה לנוחיותו.

ועד־הקהילה כיהן בעת ובעונה אחת כוועד בית־הכנסת, וקופת־בית־הכנסת שימשה כקופת־הקהילה, אשר ממנה הוקצבו קצבאות־הסעד.

גוונים דתיים בתעמולת בחירות בקרב יוצאי צפון-אפריקה שלמה דשן

דור התמורה

סיסמה אחרת שהופגנה נגד המערך מעניינת משום הפרשנות הפוליטית הגלומה בה. באחד הנאומים של תועמלני המפד׳׳ל אמר הדובר לקהל, שהסימן אמת משמעו ׳אמת'. הדובר המשיך והסביר, שבעבר הצביעו אנשים דתיים בעד מפא״י כפי שהיתה בימים ההם. ואולם עתה לאחר האיחוד של מפא״י עם מפ״ם שתמיד גילתה עמדה עויינת יותר ממפא״י למסורת הדתית, הרי שמפא״י ׳מתה׳ ושוב אינה קיימת יותר. המערך החדש יגלה, לדברי הדובר, פשרנות מועטת כלפי הציבור הדתי, ולכן אין להצביע בעדו. כך ביקשה המפד״ל לרופף את התמיכה המסורתית במערך בקרב בוחרים דתיים רבים. סיסמת ׳אמת׳ הפכה את הסימן ׳אמת׳ לסמל פוליטי, שדרכו ביטאו אנשים את תפיסתם בדבר ההתפתחויות שאירעו במפלגות הפועלים בשנים האחרונות.

גם מפלגות אחרות בצפונית, מלבד המפד״ל, עסקו ביצירות סמליות. סימן המערך החדש ׳אמת׳ היה נוח מאוד לדרשות. אף סביר להניח שאנשי המערך התאמצו בוועדת־הבחירות המרכזית, שדווקא צירוף־אותיות זה יאושר להם. תועמלני המערך ניצלו הרבה את צירוף האותיות א־מ־ת בקריאה רהוטה 'אמת'. נאום־בחירות אחד בצפונית הסתיים בקריאה האופיינית הזאת: ׳סיפרתי לכם את האמת, את כל האמת, ועכשיו נלך כולנו ונצביע אמת !

גם בקנה־מידה ארצי פיתחו תועמלני המערך את משחק־המלים על ׳אמת׳ בתושיה ובשיטתיות. במערכת־הבחירות ב־1969 הוצגו לאורך דפני אוטובוסים בכל יישוב הסיסמאות ׳אמת ואמונה׳ ו׳אמת ויציב׳. הביטויים האלה בולטים בסידור־התפילה היום־יומי, והם באים מיד לאחר ׳קריאת שמע׳. הם משמשים כמתן אישור של המתפלל לדברים הנאמרים ב׳קריאת שמע׳, ודרכם מכריז המתפלל על הסכמתו וקבלתו את הדברים. התפילות שבהן מצויים הביטויים מהוות יחידה ליתורגית רצופה עם ׳קריאת שמע׳ וקשורות בהלך־רוח של תמימות, אמון מוחלט ורגשנות דתית.

אחד הטיעונים השכיחים במערכת־הבחירות של המערך היה, שמיום שקמה המדינה היה המערך עמוד־התווך של כל ממשלות ישראל. תועמלני המערך טענו שיש להצביע בעד המפלגה, שכן זו הוכיחה עצמה בעבר, וראשיה מנוסים בשלטון. ״כמו כן״, טענו תועמלני המערך, אנשי האופוזיציה לא היו בשלטון והם בלתי־מנוסים, ולכן אין למסור לידיהם את השלטון גם עתה. על רקע זה הפכו התועמלנים את הסימן ׳אמת׳, מחוסר המשמעות כשלעצמו למושג ׳אמת׳ העשיר בתוכן, ויצרו קשר בין הסימן לבין ביטויים ליתורגיים בעלי עוצמה רבה. כך נוצרו אסוציאציות של סימן המפלגה להרגשות של ביטחון מוחלט, אמון, יציבות וקביעות — הרגשות שתאמו יפה את קו המפלגה. אמת, ה׳אמת׳ של המערך לא הפך לסמל דתי בעל עוצמה כמו ה־ב של המפד׳׳ל, אך בכל זאת הוחדרו בו תכנים רגשיים עמוקים, שלהם שורשים בתפילה היהודית. אירוע דרמאטי אחד של חידוש סמלי תואר בפרק הקודם, כאשר פא״י במערכת־הבחירות של שנת 1965 בצפונית הפכה את סימן ד שלה לסמל דתי. אירוע דרמאטי אחר של יצירה סמלית התרחש בחוג־בית של יוצאי מרוקו בצפונית ב־1969. אדם אחד, תומך מפד״ל נאמן, הציע דעותיו בהתלהבות רבה בפני חבריו המאופקים יותר ולסיום דבריו הכריז האיש בהטעמה רבה:

כאשר אני הולך לבחור, אני לוקח הפתק ב בידי. אני מנשק אותו, אני אומר ׳לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה!׳, ואני מכניס אותו לקלפי!

ההתנהגות המתוארת היא שגרתית במעשים ריטואליים במסורת בכלל, ובזו של יהודי מרוקו בפרט. אילו היה האיש מתייחס כאן למעשים דתיים מקובלים, כגון הנחת תפילין או ישיבה בסוכה, לא היה בתיאורו את נשיקת החפץ ואמירת ׳לשם ייחוד׳ דבר הראוי לשימת־לב. ואולם כאן התייחס הדובר למעשה הבחירה בקלפי. אמירת ׳לשם ייחוד׳ נעשית לפי המסורות שהושפעו מן הקבלה, לפני מעשים דתיים רבים, וכאשר המעשה הדתי מעוגן בחפץ מוחשי נהוג לנשק את החפץ מתוך חיבה לפני עשיית המצוה. באירוע המתואר ייחם האיש לפתק ב ולמעשה־ההצבעה את ההתנהגות הדתית המסורתית. תפילת ׳לשם ייחוד׳ היא טקסט מיסטי של הקבלה המאוחרת, שהדי גילגולה נשתמרו בקרב יהודי צפון אפריקה ובעדות ישראל אחרות. הלשון היא ארמית, התוכן רווי מושגים מתורת הסוד, וכמעט שאינו ניתן לתרגום בלא ידיעה מוקדמת בתורת הקבלה. המתפלל הרגיל אינו מבין את דבריו במלואם, והמשמעות שהוא מייחס לתפילה זו היא הנקודה החשובה לענייננו. על־ידי אמירתו את תפילת ׳לשם ייחוד׳ מבטא המתפלל את תקוותו, שהמצוה שהוא עומד לעשות תיעשה בידו בלא כוונות־לוואי זרות וחילוניות. הוא מתפלל שלמצוה תהיינה תוצאות מיסטיות עמוקות, אשר אחת מהן היא קירוב הגאולה השלמה וביאת המשיח. בהקשר זה של העניינים, הרי שמעשה־ההצבעה שתואר אינו אמצעי להשגת מטרות פוליטיות ואף לא אמצעי לביצוע מדיניות דתית. מעשה ההצבעה הפך למצוה ממש, שמתלווים לה סממני־ההתנהגות השגרתיים וההולמים שבמסורת היהודית־מרוקאית.

HISTOIRE DU RABBI HAÏM PINTO

HISTOIRE DU RABBI HAÏM PINTO

Publié le 20/07/2015 à 09:32 par rol-benzaken

Le Arizal (Rabbi Its’hak Louria), le maître de la kabbale disait qu’il était monté en Israël pour transmettre son savoir à Rabbi ‘Haïm Vital. 
C’est Rabbi ‘Haïm Vital qui va,avec son fils Chemouel, mettre par écrit l’enseignement du maître, en particulier dansson énorme volume "Chemona Chearim". 
Rabbi Haïm Vital retourna à la fin de sa vieà Damas d’où il était originaire. Nous sommes alors à la fin du 15° siècle et beaucoupde juifs fuyant l’inquisition, se fixent à Damas. Rabbi Yossef Pinto, fuyant le Portugal,vint s’installer à Damas. 
Son particularisme : connaissance en Thora, richesse et tsédaka
Son neveu, Rabbi Yochiya Pinto devint le beau-fils de Rabbi ‘Haïm Vital 
Rabbi Yochiya écrivit un commentaire sur le "Aïn Yaakov". Mais c’est surtout sur 
une mission spécifique que lui indique R.H. Vital que se centralise sa vie : « Ton devoir », lui dit Rabbi ‘Haïm Vital, « sera de combattre l’idolâtrie, de la déraciner afin de proclamer le règne d’Hachem sur terre. R.H. Vital lui demanda de l’enterrer à Damas, et le vieillard 
lui expliqua qu’une fois qu’il serait mort, il sera en mesure de lutter contre cette avoda zara, jusqu’à la carboniser. A Constantinople, vivait un juif pauvre qui tirait ses revenus du commerce de la friperie. Devenu subitement riche, ce dernier se mit à faire beaucoup de tsédaka. De passage à Constantinople, R.Y. Pinto fut reçu par ce juif avec beaucoup d’égards. Le kabbaliste découvrit que son bienfaiteur avait été très pauvre auparavant et qu’il s’était enrichi sans peine. Comment as-tu fait pour t’enrichir si vite lui demanda le Rav ? L’ancien fripier lui raconta alors son histoire : « J’avais fait l’acquisition d’un tas de ferraille démodé; au cours du tri, j’ai mis la main sur un objet en cuivre dont il sous-estima la valeur et le rejeta dans le lot de ferraille. Je fus alors surpris d’entendre une voix me dire : "Pourquoi m’as-tu abandonné ?" Déconcerté par cet appel, je me suis retourné et scrutai cet amas de fer. Une deuxième fois, une voix m’interpella : 
"Si tu te donnes la peine de me considérer, tu seras récompensé". Le fripier localisa l’endroit et mit la main sur le métal. Et effectivement, la situation financière du fripier s’améliora beaucoup et il devint riche. Voilà comment j’ai ramassé une richesse colossale "R.Y. Pinto lui expliqua qu’il devint idolâtre malgré lui". Va chercher cet objet qui n’est rien d’autre qu’une idole. Le kabbaliste la réduisit en débris qu’il jeta à la mer

Il arriva même à convaincre le fripier de détruire de ses propres mains tous les bénéfices tirés de cette idole. Le fripier fut tout le reste de sa vie, respecté et admiré pour cet acte par les gens de sa ville. Rabbi Y. Pinto comprit qu’il ne pourrait détruire toute l’idolâtrie du monde. Il décida alors d’écrire un Sefer Thora avec des kavanot kabbalistiques, qui serait un élément de combat contre l’idolâtrie. Rabbi Y. Pinto pût écrire les 4/5 du Sefer Thora; sa rédaction commencée donc il y a 400 ans par R. Yochiya, fut terminée il y a 150 ans par Rabbi ‘Haïm Pinto de Mogador. L’ère messianique approchant, l’autorisation fut donnée pour que l’on présente ce Sefer Thora aux juifs du monde entier. Après l’exil de Damas, la famille se dispersa; en Hollande, R. Abraham Pinto, à New York, R. Its’hak Pinto (1721), auMaroc, Rabbi Chlomo Pinto qui eut un fils le 15 Tamouz 1749, Rabbi’ Haïm Pinto, né à Agadir. Il devint orphelin à l’âge de 10 ans; la même année, un tremblement de terre détruisit entièrement Agadir. Les juifs rescapés furent nombreux à s’installer à Mogador (Essaouira). Parmi les réfugiés se trouva également Rabbi Haïm Pinto. Il se plongea alors dans l’étude de la Thora et devint un maître incontesté au Maroc. Rabbi Haïm Pinto étudia la Torah à la Yéshiva de Rabbi Yaacov Bibas, le Dayan de la ville, en compagnie de Rabbi David Ben Hazan. La réputation de Rabbi Haïm Pinto fut tellement grande que tout le Maroc résonnait les miracles et prodiges accomplis et ce depuis son plus jeune âge. On raconte que Rabbi ‘H. Pinto rencontra un jour sur son chemin un juif à qui il demanda une grande somme d’argent. Celui-ci au début refusa, mais il finit par accepter connaissant la force du Tsadik. Il donna ce qu’il possédait sur lui à Rabbi ‘Haïm; quelques minutes après, des bandits l’attaquèrent et ne purent lui voler son argent qui n’était plus en sa possession. En 1769, son maître Rabbi Yaacov Bibas mourut, la communauté de la ville se tourna vers Rabbi Haïm Pinto pour qu’il accepte la lourde charge de Dayan de la ville. Il finit par accepter d’assurer cette responsabilité en compagnie de son ami Rabbi David Ben Hazan. Il n’avait alors que vingt ans. Rabbi Haïm Pinto exerçât son mandat de Chef du Tribunal Rabbinique de manière très ferme et quand cela était nécessaire, il savait être sévère. Jamais, il ne laissât quelqu’un agir dans l’erreur. Il exerça cette fonction pendant plus de 70 ans. Rabbi ‘Haïm enseignait 
dans son Beth Hamidrach la force du mérite de la Tsédaka. Un jour, il arrêta son cours et sortit dans la rue avoisinante; il s’adressa à un juif pour lui demander de faire la mitsva de la tsédaka. Celui-ci refusa et Rabbi ‘Haïm insista plusieurs fois pour le faire fléchir, mais 
en vain; Rabbi ‘Haïm dit alors à l’un de ses élèves de courir après le juif et qu’il lui lise le "Chéma Israël" au moment de sa mort. Après ce triste incident, il expliqua à ses élèves qu’il avait essayé par le mérite de la tsédaka de sauver la vie de ce juif, mais ce dernier ne voulut pas participer. Rabbi ‘Haïm Pinto fut depuis l’âge de 18 ans et ce, durant toute sa vie Av Beth-Din à Mogador. Il quitta ce monde le 26 Eloul 5600 (1845), à l’âge de 96 ans. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר