ארכיון יומי: 15 ביולי 2015


הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון

 

מאחורי הקוראןהקוראן מעתיק מדברי האוונגליון

אם נסכם עניין זה, מציג הקוראן שלושה רעיונות: ראשית, אפשר להתייהד גם בלי לקבל את כל דיני התורה לעניין מאכלים אסורים. שנית, התוספת, שנצטוו היהודים לאסור עליהם – מאכלים מסוימים – היא מפני שהיו רשעים וחוטאים. שלישית, ישו קבל רשות מבורא עולם להתיר את האיסורים האלו. הקוראן לא חידש את הדוגמטיקה הזאת אלא היא הועתקה מן האוונגליון. פאולוס השליח וחברו יעקב דרשו מאומות העולם שרצו להסתפח לדת ישראל ש׳יתגיירו, בלי שיקבלו עליהם את כל מצוות התורה:

״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם. הרי למשה יש מדורות קדומים אנשים המכריזים אותו בכל עיר ועיר, ומדי שבת הוא נקרא בבתי הכנסת. נראה לרוח הקדש ולנו שלא להטיל עליכם שום מעמסה נוספת מלבד הדברים הנחוצים האלה: להימנע מזבחי אלילים ומדם, מבשר הנחנק ומן הזנות״; ״יש שסטו מזה ופנו לדיבורי הבל… אך אין הם מבינים לא את מה שהם אומרים ולא את מה שהם טוענים בתוקף. אנחנו יודעים שהתורה טובה אם חיים בה לפי חוקיה. זאת יודעים אנו, שחוק [התורה] אינו נקבע בשביל אדם צדיק, אלא מכוון הוא למופקרים ולסוררים, לרשעים ולחוטאים, לטמאים ועושי תועבה, לרוצחי אב ואם ולמרצחים, לזונים ולשוכבי זכר, לחוטפי אדם ושקרנים ונשבעים לשקר, לכל מה שנוגד את התורה הבריאה אשר על־פי בשורת הכבוד של אלוקים המברך, היא הבשורה שהופקדה בידי ".

הקוראן מעתיק את אחד מסלעי המחלוקת שבין מייסדי הנצרות ובין יהודים או יהודים-נוצרים. פאולוס טען שמשה לא קיבל את דיני איסורי אכילה ישר מבורא עולם, אלא רק הוא הוסיף אותם מדעתו:

״יש רבים המסרבים להישמע, דוברי הבל ומתעים, בפרט מבין הנימולים… משחיתים הם משפחות שלמות בלמדם דברים פסולים, וזאת למען רווח שפל… ולא ישיתו לבם לאגדות יהודיות ולמצוות בני אדם הסוטים מן האמת. הכול טהור לטהורים [המאמינים בישו] אבל לטמאים ולשאינם מאמינים [היהודים] שום דבר אינו טהור, כי גם שכלם וגם מצפונם טמאים. הם מצהירים שהם יודעים את אלוקים, אך במעשיהם כופרים בו; נתעבים הם וסרבנים, ולא יצלחו לשום מעשה טוב״; ״אם כן לשם מה התורה? היא נוספה בגלל העברות, עד כי יבוא הזרע אשר לו מכוונת ההבטחה [ישו]. התורה נמסרה באמצעות מלאכים בידי מתווך [משה]״(טיטוס א, י־טז; גלטים ג, יט־כ).

דברי פאולום אלה מוכיחים, כמובן, שהוא הושפע מאחת הכתות היהודיות בזמן בית המקדש, כת הבייתוסים, שלפיה התורה או חלק ממנה נתווספה על־ידי משה מדעתו. כל הדיבורים האלה של פאולוס ושל הקוראן הם בסתירה מפורשת למה שמובא בחומש. ראשית, האיסור לאכול מאכלים לא כשרים וכן שאר המצוות לא נתווספו מבשר ודם, אלא ניתנו למשה מפי השם. ושנית, הם לא ניתנו מפני שהיהודים היו מורדים וחוטאים, אלא הדבר הפוך: כדי שיהיו עם קדוש ולא ינהגו כתועבות שאר האומות: ״ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם… ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם… והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני השם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״; ״כי עם קדוש אתה להשם אלוהיך ובך בחר השם להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא תאכל כל תועבה. זאת הבהמה אשר תאכלו…״ (ויקרא כ, כב־כו; דברים יד, ב-ד).

פאולוס, ואחריו הקוראן, שינו את הדברים האלה מפני שרבים מקרב גויי הארץ חשו תחושת עלבון מן הדברים שכתבה התורה, הפוגעים בשמם הטוב. אם, כדברי התורה, פוגמת אכילת בעלי חיים שאינם טהורים את הנפש, הרי נפשם של כל גויי הארץ פגומה מן המאכלים שהם אוכלים. לכן בשל נימוק זה כפה מלך יווני בימי בית שני את היהודים לאכול מאכלים האסורים להם. מכאן נולדה אז התיאוריה להפוך את הדברים ולהציג מצג חדש רמקורי׳, שכולו דברי הלל ושבח לגויי העולם וכתב קטרוג והשמצה על עם ישראל.

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב- ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.

משא בערב 0002

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.

גם בימים ההם רוח לי לחשוף דברים לא ידעתים מקדם ואשר האירו עיני להבין אשר שגיתי. מדי עברי בדרך שמעתי  קול המולה גדולה בבית יהודי. התקרבתי אל פתח החצר, והנה שם המון נשים עטופות במכסה לבן על ראשן. חשבתי היותן כבתולות המרקדות! אמנם שגיתי, היו מתאוננות על מת. שתים העומדות בתוך, קרובות המת היו, מתדפקות על החזה ומקוננות בלשון ערביאית, וכל הנשים סביבותיהן סופקות  ידיהן יחדיו, ובין כל בית ובית שורטות פניהן וכל פעם צועקות ׳וו״או, וו״או׳ (ר״ל ווי ווי). אז השכלתי על פסוק ׳לא תתגודדו׳ שהוא כמו ׳ויתגודדו כמשפטם׳ (האסור לנו מבלתי לכת בחוקות הגוי); המנהג הזה נזכר ארבע פעמים בירמיהו, ועל שני פסוקים בעמוס: הא׳ ואמהתיה מנהגות  כקול יונים מתופפות על לבבהן, והב׳ ובכל חוצות יאמרו הו הו, וכן המענות ומטפחות הנזכרות במשנה. וכל זה נקרא בלשון ערביאית גיש״דור.( גֶזְדֶר )

בבואם למקום שם קבר אומרים ׳ה׳ עמכם׳ לחופרים, כבעז לקוצרים. עד שיכינו הכל משכיבים הארון על הארץ וחוטפים שמלותם זה מזה להפציר כל אחד לתת כסף לצדקה. גם הנשים באות ויושבות על קברי קרוביהן, קוראות אותם בעזרתן, דורשות על סודיהן למתים ועמהם תתוכחנה, כאשר ידבר איש אל רעהו בעוד בחיים חייתו. ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה יעשו גם האנשים ביום תשעה באב.

אם גם אנשים חכמים ונבונים, כי נכח עיני שכל דרכיהם וכל מעגלותיהם מפלסים במאזני משפט, לו יהיו לקהל אחד במקום אחד – לקץ העתים שנים ינאץ גם ביניהם חוקים לא טובים לא ידעו שחרם; ומה גם עתה בעם תועי לבב, כי לא ידעו דרך ה׳ לעשות כמנהג סכלותם, ויוצרים עמל עלי חוק אחד.

 המנהג, הנחש והעין הרע-שלשה משחיתים המה אשר תחתיהם תרגז כל ארץ מערב. במוצאי שבת לא יוציאו דבר מביתם, והס כי להזכיר בשם ביצים, אף כי לאכול, מבלי יחלו השבוע בהוצאה או בדברי אכל. לא ידעתי כל זה. נדעך נרי בחדרי, הוצאתיו להדליקו, שחקו עלי. דלקתי נרי בבית  שכני, לא הניחני להוציאו. בראשונה חשבתיו כמצחק ואחר כמעט רבותי אליו, אך בשמעי הסבה מלאתי פי שחוק, סלחתי לפתיותו ואצא לקנות נר אחד ולהדליקו בבית הגוים.

הערביאים בריבם ביניהם לא יאחזו בזקנם, כי קדוש הוא ועליו נשבעים, וכן היהודים. חסידי היהודים אף לא יגעו בו, פן יפול משערת זקנם ארצה ופוגם בדיקנא עילאה. בצאתי יום אחד מבית־הכנסת מצאתי איש אחד על הפתח וכוס בידו מלא רוק. הושיטו אלי לרוק בתוכו כאשר עשו כל היוצאים. נהפכו מעי בקרבי, דחיתי ידו, הפלתי כוסו והעמסתיו בכל המארות ובכל האלות אשר לא נכתבו בספר התורה: ׳נבל! 135 בליעל וחדל אישים!׳ ויצא איש הכינים לשכך חמתי, לאמר כי היה לשקוי ילד החולה. ׳שקוי!׳ אמרתי משומם, ׳שקוי׳, השיב לי, ׳לרפואת עין הרע. הלא ידעת דברי התלמוד כי רוב הבנים מתים בעין הרע, ׳אבל בתלמוד׳ (אמרתי) ׳לא נאמר שישתה רוק לרפואה׳. ׳כן הוא מנהגנו׳(הוסיף). ׳מנהג  נתעב ונאלח!׳ עניתי.

גם לא תוכל לנשק או להלל יופי בניהם ובנותיהם הקטנים, ואם עברת, לא ירפוך עד רוקך עליהם. – חג הדודים מכלול הבלים הוא, השער הבא יגידם לך.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….

 

ארפודמנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

להלן סקירה כללית של בעיפי הכתובה וציון  הפרטים הייחודיים בכתובה הסג'למאסית / פילאלית נוסח ארפוד ותאפילאת. 

יום החופה.

עד סוף 1950 לפחות נהגו אנשי תאפלאלת וארפוד לערוך את החופה אור ליום שלישי. לפיכך כלל הכתובות פותחות בשלישי בשבת, חוץ מהאלמן, שעושה חופתו בשישי בשבת.

שם מקום החופה.

מקום החופה בכתובת הנישואין בכלל מוגדר תמיד בשמו, היינו בשם היישוב שבו החופה נערכת, לפעמים אף בציון שם המדינה. לשמו של היישוב מתווספים בכתובות בנישואין שימני נוף סביבתיים, בעיקר שם נהר או ים המקלחים מימיהם סביב היישוב, וזאת כדי להקל על זיהוי מקום החופה.

בכתובות בתאפילאלת , ארפוד ואגפיה אין מציינים את שם היישוב, אלא את שם המחוז בשמו הקדום " סג'למאסה ". כל היישובים השייכים למחוז תאפילאלת וביניהם ארפוד נכללים בשם סג'למאסה, הוא השם הקדום והמקביל לתאפילאלת.

לכן הנוסח הקבוע לציון מקום עריכת החופה הוא " כאן במתא סג'למאסה דעל נהר זיז מותבה " – כאן במקום בג'למאסה, שעל נהר זיז היא יושבת. השם סג'למאסה מופיע בכתובות ארפוד עד 1948 לפחות.

עיקר הכתובה.

המוהר, או עיקר כתובה בלשון חז"ל, הוא הסכום המינימלי שאדם מתחייב לתת לאשתו במקרה של הפקעת הנישואין – מות הבעל או גירושין, ותכלית תקנתו היא " שלא תהה אישה קלה בעיני בעלה להוציאה ". סכום זה קבוע, וערכו מאתיים זוז. וזה נוסח הכתובה בתאפילאלת.

ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים על מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמישה זוזי מזוזי כספא דחזוי ליכי מנאי – ואני נותן לך מוהר בתולייך קבוע וקיים עליי מנכסיי מאתיים זוזי כסף, שהם עשרים וחמישה זוזים מזוזים של כסף הראויים לך ממני.

אין כותבים " כסף צרוף " או " נקי " וגם לא " דחזו ליכי מדאוריתא – הראויים לך מן התורה -, כי מחלוקת היא אם המוהר הוא חיוב מהתורה או תקנת חכמים.

תוספת כתובה.

תוספת הכתובה היא הסכום שמוסיף הבעל מרצונו על עיקר הכתובה. בכתובות בתאפילאלת ובארפוד אין מפרטים סכומים נקובים , והנוסח קבוע בכל הכתובות, ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר הכתובה דא עד משלם דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

ערך הנדוניה.

בכתובה בתאפילאלת- ארפודית אין נוהגים, כאמור, לציין בשטר הכתובה את הפריטים שמכניסה הכלה בנדוניה ולא סכומי כסף, סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, הוא הסעיף המסיים את הכתובה וזה נוסחו.

ודא נדוניה דהנעלתה ליה כלתא בתולתא דא עם נפשה לבית בעלה בין הבגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

זאת הנדוניה שמביאה לו כלה זו מנכסיה, הכוללת בגדים ותכשיטים וכלי מיטה ותכשיטי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.

פרטים חסרים בכתובה המסורתית הסג'למאסית נוסח תאפילאלת וארפוד.

נוסח שטר הכתובה בתאפיךאת וארפוד קצר הוא בהשוואה לכתובה נוסח הרמב"ם, לכתובה הספרדית הירושלמית ולשטרי כתובות בערי מרוקו כמו מכנאס וצפרו. נוסח קצר זה מצוי בכתובות עד סוף 1950 לפחות. להלן הפרטים והסעיפים החסרים.

1 – אין סכומים נקובים בשום מטבע של ערך הסעיפים הכלכליים, התוספת, הנדוניה והסך הכולל מנוסחים בנוסח כללי.

2 – תנאי כתובה חיוביים כמו הירושה, הדירה ועוד

3 – תנאי כתובה שליליים כמו " ונשבע החתן ..  שלא יישא אישה אחרת עליה ולא יעבור על תקנות הקדמונים או יוציאנה ממתא זו למתא אחרת "

4 –מ ביטחונות ואחריות לפירעון הכתובה, שבועת החתן, שעבוד נכסים..

5 – שמות עדים וחתימת סופר וחתן.

כל הסעיפים הללו ובמיוחד הבטחונות לפריון הכתובה חסרים בכתובה הסג'למאסית נוסח תאפילאלת וארפוד. אף על פי כן יש תוקף לכל הסעיפים החסרים, והבעל מתחייב בהם כדין כל תנאי הכתובה, הנחשבים לתנאי בית דין, שאך על פי שלא נכתבו כאילו נכתבו.

שני תנאי הכתובה השליליים הנ"ל נדוני בידי שני חכמי תאפילאת וארפוד. רש"א דן באי יכולת הבעל לישא אישה אחרת על אשתו בלא הסכמתה, ורמ"א, רבה של ארפוד, דן בשנת תרפ"ו בניסיון הבעל לכוף את אשתו לעבור מארפוד לכפר סמוך בשם אזזרף, ופסק לטובת האישה. להלן קטעים מפסק הדין, שיש בו גם פרטים חשובים על ארפוד, שנת ייסודה, אוכלוסייתה ומעמדה באזור תאפילאלת.

TÉMOIGNAGES SUR LA CONDITION DES JUIFS AU MAROC

il-etait-une-fois le Maroc

 

Il etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

TÉMOIGNAGES SUR LA CONDITION DES JUIFS AU MAROC

Évoquons le statut de dhimmi qui fut celui des Juifs et des Chrétiens au Maroc

Georg Hast occupa la fonction de vice-consul du Danemark à Mogador. Il vécut au Maroc de 1760 à 1767 et rédigea ses mémoires dans 1 ouvrage Nachrichten von Marokos und Fes : « Il est certain que les Juifs, extrêmement nombreux et répandus même dans les vallées du Mont Atlas, sont traités avec l'inhumanité la plus révoltante. Leur situation civile et morale est un phénomène très singulier. D'un côté, leur industrie, leur adresse, leur connaissance les rendent maîtres du commerce et des manufactures; ils dirigent la monnaie royale, perçoivent les droits d'entrée et de sortie, et servent comme interprètes et comme chargés d'affaires; d'un autre côté, ils sont soumis aux vexations les plus odieuses, et même aux traitements les plus épouvantables. Il leur est interdit d'écrire en arabe et même de connaître les caractères arabes, attendu qu'ils ne sont pas dignes d'écrire le Coran. Leurs femmes ont ordre de ne point porter des habits verts et doivent se voiler le visage qu'à demi. Un Maure entre librement dans les synagogues et peut aller jusqu'à maltraiter les rabbins même. Les Juifs ne peuvent pas passer devant une mosquée autrement que nu-pieds. Ils sont tenus d'ôter leurs pantoufles alors qu'ils en sont encore loin. Ils ne doivent pas monter à cheval ni s'asseoir même les jambes en tailleur en présence des Maures occupant un certain rang dans la hiérarchie. Souvent, les Juifs sont attaqués par des polissons lors de promenades publiques; on les couvre de boue, on leur crache au visage, on les assomme de coups; ils sont forcés de dire sidi ou seigneur à celui-là même qui vient de les outrager. Si le Juif, pour se défendre, lève la main contre un Maure, il encourt le risque d'être condamné à mort

Le colonel anglais Maurice Keatinge rapporta dans Travels in Europe and Africa ce témoignage du voyage qu'il fit en 1785 : » Si un Maure entre dans une maison de Juif, trouble sa famille, insulte sa femme, le Juif n'ose murmurer. Un Maure peut battre un Juif aussi longtemps que cela lui fait plaisir. » En 1801, le médecin anglais William Lemprière rapporta en 1801 dans l'ouvrage Voyage dans l'Empire du Maroc : « Malgré tous les services qu'ils rendent aux Maures, ils en sont traités avec plus de dédain qu'ils ne le feraient à des animaux. J'en ai vu battre au point de me faire craindre qu'ils ne périssent sous les coups. Les plaintes de ces malheureux étaient inutiles, ils n'obtenaient aucune justice

Au début du XIXe siècle, le voyageur Ali Bey écrivit : « Les Juifs du Royaume du Maroc vivent dans l'esclavage le plus affreux… Si le Juif a tort, le Maure se rend justice lui-même; et si le Juif a raison, s'il va se plaindre au juge, celui-ci penche toujours du côté musulman. Cette horrible inégalité de droit… remonte jusqu'au berceau; en sorte qu'un très jeune Musulman insulte et frappe un Juif, quelque soit son âge et ses infirmités, sans que celui-ci ait pour ainsi dire le droit de se plaindre, et encore moins celui de se défendre. Les enfants des deux religions ont parmi eux la même inégalité, en sorte que j'ai vu mille fois des enfants musulmans frapper des enfants juifs, sans que ceux-ci ne fissent jamais le plus léger acte de défense… S'ils rencontrent un Musulman d'un rang élevé, ils doivent se précipiter à une certaine distance sur la gauche du chemin du Musulman, laisser à terre leurs sandales à la distance d'un pas ou deux, et se mettre en humble posture, le corps entièrement courbé en avant, jusqu'à ce que le musulman ait passé et qu'il soit déjà à une grande distance. S'ils ne se soumettent pas sur le champ à cette mesure humiliante… ils sont punis sévèrement. J'ai plusieurs fois été obligé de retenir mes soldats et mes domestiques, qui se jetaient sur ces malheureux pour les frapper, quand ils n'étaient pas assez lestes et qu'ils avaient tardé à se mettre dans l'attitude prescrite par le despotisme musulman. Malgré cela, les Juifs font un commerce assez considérable au Maroc; et à plusieurs reprises, ils ont pris les douanes à ferme. Mais il arrive presque toujours qu'ils finissent par être pillés, soit par les Maures, soit par le gouvernement.» Le sultan Moulay Slimane exempta les femmes juives de se déchausser devant les mosquées, car « cela était indécent et la vue de leurs mollets pouvait distraire les dévots

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר