ארכיון יומי: 27 ביולי 2015


שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה

שבט יהודה 001

האחד־עשר

שנת חמשת אלפים ומאתים והמשים היו גזירות כוללות בארץ שאבויה אומונטי ולונברדיאה ושיזלייא ורושיאה, ולא נמצא כתוב פרטי הגזירות וסב­תם. גם בפלורינצייא היה שם שמד וגירוש, ויצאו מן הכלל עם רב מן היהודים. וגם אחר שיצאו לא נחו, כמאמר האל: ״ובמים ההם לא תרגיע״. ואחר ימים בקשו רבים ללכת אחר ה׳ למלכיות אחרות, וכאשר הבינו שכוונתם ללכת להתייהד, קמו עליהם לאלפים ולרבבות ולקחו נכסיהם וממונם למלך. ומהיהודים אשר בסירדינייא נהרגו רבים בדרך. ומאותם הנשארים בפרווינצייא אחר השמד נוהגים היו יהדות בהצנע ובפרט הנשים. אבל היה ענין  הנשים במקרה, כי שואלין להן: למה ידליקו נר ערב שבת? וכן שמביאות ירקות ומיני מגדנים ליל שבת אל השלחן? ואומרות שכך ראו אמן נוהגות. אמר יוסף בן וירגה: דומה לזה שמעתי מפי השר המרומם הרופא הגדול כמה״ר משה המון יר״ה, כי ראה בטבריס, בלכתו למלחמה עם המלך האדיר על כל מלכי האדמה שולטאן שולימאן יר״ה, כמה חנויות אשר תושבי הארץ  נועלין בשבת, והם ישמעאלים גמורים, ושאל להם: מה ענין נעילת החנויות? והשיבו כי לא ידעו מזה דבר ואין להם השקפה אחרת אלא שכך ראו אבו­תיהם נועלין בשבת. ואין זה אלא מזמן השמד אשר היה שם עצום ונורא מאד.

ונשוב לענין הראשון, וזה כי באותם ארצות היה בשנה ההיא, שנת השמד, דבר כבד מאד בכל אותם העמים, !מהאנוסים לא מת אחד, וכי ראו המים הדבר ההוא הכבד אמרו בלבם: כיון שהדבר עלינו הוא ולא על האנוסים — נצוה שילכו למקום אשר יחפוצו אז יצאו מהאנוסים עם רב להציל את נפשם. אבל רבים נשארו באותם ארצות, כי היו יראים שמא תחבולה היא מן העמים לדעת מה שבלבם, ונשארו באותם ארצות לאלפים. והם באותם מקומות נוהגים היו יהדות, ואף על פי שהיו חוקרים עליהם לא נמנעו משמירת תורת משה ע״ה כל אפשרותם. לימים קמו עליהם חוקרים והשחיתו והתחילו לשרוף ולקחת נכסיהם, עד שקם מלך אחד וחמל עליהם, וצוה שלא ימצא עוד חוקר במלכותו ולא איש מעליל עליהם, כי באמונה הם עושים.

יעקב בנידאר – קונסול בירות הסולטאן וממשלת בריטניה – אליעזר בשן

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

יעקב בנידאר

יעקב בנידאר התחיל את הקריירה שלו כסגן קונסול בריטי בכמה ערים במרוקו. לאחר מכן שימש שליח הסולטאן לאנגליה. נוסף לחומר שפורסם מצאנו כתשעים תעודות עליו מנובמבר 1767 עד 23 ביוני 1774 שטרם ראו אור. ניתן ללמוד מהן גם על מעמדם של יהודים בתפקידים דומים ועל היחס כלפיהם. הוא נולד בגיברלטר, ובתור שכזה היה אזרח בריטי. אביו אברהם נולד בתטואן, ועבר לגיברלטר. בשנים 1756-1721 מופיע שמו ברשימות בעלי הבתים שם. בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה ה־18 שימש תורגמן לשגריר מרוקו בלונדון, למושל ולמפקדי הצי הבריטי בגיברלטר, וביניהם אדמירל צ׳רלס סטיוארט, שנשלח בתור שגריר לסולטאן מרוקו בשנת 1748. מנובמבר 1750 ואילך ־־יה מעורב ברכישת תחמושת בשביל הסולטאן.

קשריו של אברהם עם השלטונות הבריטיים ועם המושלים המקומיים במרוקו היוו רקע הולם להכשרתו המעשית של בנו יעקב לפעילות דיפלומטית. לפני שהחל בה עסק במסחר, כפי שעולה מתעודות הארכיון של בית המשפט האזרחי בגיברלטר בשנים 1764-1751, והיה לו סוכן בלונדון בשם משה ישראל. כבר בשנים אלה התוודע לממשל בגיברלטר. על רקע קשרים אלה, ובהנחה שהכיר את אורח החיים והמנהגים של המאורים, התבקש בשנת 1763 מאת הגנרל קורנווליס  (Cornwallis) מושל גיברלטר לשמש סגן קונסול במרוקו. בפועל קיבל מינוי לתפקיד זה בטנג׳יר מידי הקונסול הכללי יוסף פופהם (Popham)  ב-1 בפברואר 1765. בטנג׳יר הוא פעל במשך שלוש שנים בלא שכר. היו תקדימים בתקופה זו(וכן במאה ה־19), שסגני קונסולים יהודים שימשו בלא שכר, ונהנו מהטבות עקיפות. באוקטובר 1766 נצטווה בנידאר לעבור לתטואן כדי ללוות את הקומודור ריצ׳רד ספריי(Spry), מפקד השייטת הבריטית בים התיכון, בביקורו אצל הסולטאן למשא־ומתן על הסכם חדש בין בריטניה למרוקו. היה לו חלק במשא־ומתן להסכם עם ונציה. בהמלצתו של ספריי מונה בנידאר בספטמבר 1767 סגן קונסול בעירסלא שבחוף האוקיינוס; הפעם הובטחה לו משכורת שנתית של 100 לי״ש (אולם היא לא שולמה לדבריו). המינוי אושר בידי שר החוץ, שכתב לו ישירות, ובידי המלך ג׳ורג׳ השלישי(מלך בשנים 1820-1760). בכתב המינוי שקיבל מהקונסול הכללי ב־1 בנובמבר :אמר בין השאר, כי היות שהוא מכיר ביכולתו, בנאמנותו ובכישוריו לקידום הסחר בין הבריטים למאורים ניתן לו ייפוי כוח לסייע לכל האזרחים הבריטים במקום ולהגן עליהם, לשמור על זכויותיהם ולשפוט ביניהם במקרים של חילוקי דעות. הוא יזכה לחיסיון ולכל הפריבילגיות המקובלות.

ההודעה לסולטאן על מינויו נשלחה כחודשיים לאחר מכן מספריי מגיברלטר, ותוכנה הועבר לידי בנידאר על ידי מזכירו של הסולטאן, שמואל סומבל. כמקובל היה על הסולטאן להודיע על המינוי למושל העיר שבה מכהן הנציג הדיפלומטי. בנידאר קיבל בית מהסולטאן, והניף עליו את דגל בריטניה.

במרס 1768 ביקש הקונסול משר החוץ שיעקב בנידאר ימלא את מקומו לשישה חודשים. המלך אישר את הבקשה. במאי בא הקונסול הכללי לסלא והורה לבנידאר לעבור לתטואן למילוי התפקיד. בעוד הוא מתעכב קיבל הוראה מגנרל קורנווליס ומספריי להגיע לסולטאן, שישב במראכש, ולמסור לו מכתב, שבו התלונן ספריי על העלאת המכס המוטל על מצרכים הנקנים במרוקו ונשלחים לגיברלטר. בנובמבר אותה שנה חזר בנידאר לתטואן עם תשובת הסולטאן. הסולטאן התנה הנחות במכס במילוי תביעות כספיות מבריטניה, ואגב אורחא שיבח את בנידאר על מילוי תפקידו באמונה לאומה הבריטית. לפחות שנתיים נעדר בנידאר מסלא מקום כהונתו, ועד אפריל 1770 נמצא בתטואן ובגיברלטר, וסירב לשמש ממלא מקום הקונסול הכללי. במאי 1770 הציע פופהם למנותו סגן קונסול במוגדור, בהיותה עיר נמל חשובה לאינטרסים של בריטניה. בנידאר הגיע לשם באוגוסט 1771. לאחר זמן קצר הסתכסך עם סוחר מקומי בעל עמדה בשם ג׳ורג׳ אדמם. הלה האשים את יעקב כי גבה דמי קונסוליה גבוהים, והתלונן עליו בפני הסולטאן. בנידאר הוזמן לסולטאן. במשך שלושה חודשים וחצי של שהות במכנאס (מאמצע דצמבר 1771 עד סוף מרם 1772) יצר קשרים קרובים עם הסולטאן. הסולטאן נתן בו אמון, ושיגרו ללונדון. ב־1 באפריל כתב הסולטאן למלך בריטניה, והציגו כאחד היהודים הטובים מבין היהודים בדורו המוקיר את אומתך ודואג לאינטרסים שלך, ואנגלים רבים מכירים אותו. כיוון שנודע לנו על אהבתו אותך, וכי שירת אותך בנאמנות, אנו שולחים אותו אליך; ותוכל לתת בו אמון מלא לכל דבר שיאמר… אתה מכיר את טיבו. היום הוא מיניסטר שלך ושלי.

באוגוסט 1772 הגיע בנידאר ללונדון, וב־19 בחודש התקבל אצל המלך ומסר לו את מכתבו של הסולטאן. לעומת זאת, שר החוץ התחמק זמן רב מלהיפגש אתו כדי לדון בצדדים המעשיים של שליחותו. הוא ניאות לקבלו רק ב־4 במרס 1773, כשבעה חודשים לאחר מסירת כתב האמנתו. הבקשה העיקרית של הסולטאן הייתה לקבל נשק ותחמושת, והשר השיב כי הכמות גדולה מדי; שליחותו לא הצליחה אפוא. אחריו בא ללונדון שגרירו של הסולטאן, מאורי בשם טאהר פניש. בנידאר נשאר בלונדון עד שנת 1785. אז חזר לגיברלטר עם משפחתו, ומאז לא ידוע עליו דבר נראה שנפטר באותה שנה.

לסיכום, יחסית לשאר היהודים בעלי התפקידים הדומים ידועים עליו פרטים רבים. הוא שירת את הבריטים ואת הסולטאן. היו בין הדיפלומטים הבריטים שהעריכוהו, ואחרים שזלזלו בו.

יעקב בנידאר התחיל את הקריירה שלו כסגן קונסול בריטי בכמה ערים במרוקו. לאחר מכן שימש שליח הסולטאן לאנגליה. נוסף לחומר שפורסם מצאנו כתשעים תעודות עליו מנובמבר 1767 עד 23 ביוני 1774 שטרם ראו אור. ניתן ללמוד מהן גם על מעמדם של יהודים בתפקידים דומים ועל היחס כלפיהם. הוא נולד בגיברלטר, ובתור שכזה היה אזרח בריטי. אביו אברהם נולד בתטואן, ועבר לגיברלטר. בשנים 1756-1721 מופיע שמו ברשימות בעלי הבתים שם. בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה ה־18 שימש תורגמן לשגריר מרוקו בלונדון, למושל ולמפקדי הצי הבריטי בגיברלטר, וביניהם אדמירל צ׳רלס סטיוארט, שנשלח בתור שגריר לסולטאן מרוקו בשנת 1748. מנובמבר 1750 ואילך ־־יה מעורב ברכישת תחמושת בשביל הסולטאן.

קשריו של אברהם עם השלטונות הבריטיים ועם המושלים המקומיים במרוקו היוו רקע הולם להכשרתו המעשית של בנו יעקב לפעילות דיפלומטית. לפני שהחל בה עסק במסחר, כפי שעולה מתעודות הארכיון של בית המשפט האזרחי בגיברלטר בשנים 1764-1751, והיה לו סוכן בלונדון בשם משה ישראל. כבר בשנים אלה התוודע לממשל בגיברלטר. על רקע קשרים אלה, ובהנחה שהכיר את אורח החיים והמנהגים של המאורים, התבקש בשנת 1763 מאת הגנרל קורנווליס  (Cornwallis) מושל גיברלטר לשמש סגן קונסול במרוקו. בפועל קיבל מינוי לתפקיד זה בטנג׳יר מידי הקונסול הכללי יוסף פופהם (Popham)  ב-1 בפברואר 1765. בטנג׳יר הוא פעל במשך שלוש שנים בלא שכר. היו תקדימים בתקופה זו(וכן במאה ה־19), שסגני קונסולים יהודים שימשו בלא שכר, ונהנו מהטבות עקיפות. באוקטובר 1766 נצטווה בנידאר לעבור לתטואן כדי ללוות את הקומודור ריצ׳רד ספריי(Spry), מפקד השייטת הבריטית בים התיכון, בביקורו אצל הסולטאן למשא־ומתן על הסכם חדש בין בריטניה למרוקו. היה לו חלק במשא־ומתן להסכם עם ונציה. בהמלצתו של ספריי מונה בנידאר בספטמבר 1767 סגן קונסול בעירסלא שבחוף האוקיינוס; הפעם הובטחה לו משכורת שנתית של 100 לי״ש (אולם היא לא שולמה לדבריו). המינוי אושר בידי שר החוץ, שכתב לו ישירות, ובידי המלך ג׳ורג׳ השלישי(מלך בשנים 1820-1760). בכתב המינוי שקיבל מהקונסול הכללי ב־1 בנובמבר :אמר בין השאר, כי היות שהוא מכיר ביכולתו, בנאמנותו ובכישוריו לקידום הסחר בין הבריטים למאורים ניתן לו ייפוי כוח לסייע לכל האזרחים הבריטים במקום ולהגן עליהם, לשמור על זכויותיהם ולשפוט ביניהם במקרים של חילוקי דעות. הוא יזכה לחיסיון ולכל הפריבילגיות המקובלות.

ההודעה לסולטאן על מינויו נשלחה כחודשיים לאחר מכן מספריי מגיברלטר, ותוכנה הועבר לידי בנידאר על ידי מזכירו של הסולטאן, שמואל סומבל. כמקובל היה על הסולטאן להודיע על המינוי למושל העיר שבה מכהן הנציג הדיפלומטי. בנידאר קיבל בית מהסולטאן, והניף עליו את דגל בריטניה.

במרס 1768 ביקש הקונסול משר החוץ שיעקב בנידאר ימלא את מקומו לשישה חודשים. המלך אישר את הבקשה. במאי בא הקונסול הכללי לסלא והורה לבנידאר לעבור לתטואן למילוי התפקיד. בעוד הוא מתעכב קיבל הוראה מגנרל קורנווליס ומספריי להגיע לסולטאן, שישב במראכש, ולמסור לו מכתב, שבו התלונן ספריי על העלאת המכס המוטל על מצרכים הנקנים במרוקו ונשלחים לגיברלטר. בנובמבר אותה שנה חזר בנידאר לתטואן עם תשובת הסולטאן. הסולטאן התנה הנחות במכס במילוי תביעות כספיות מבריטניה, ואגב אורחא שיבח את בנידאר על מילוי תפקידו באמונה לאומה הבריטית. לפחות שנתיים נעדר בנידאר מסלא מקום כהונתו, ועד אפריל 1770 נמצא בתטואן ובגיברלטר, וסירב לשמש ממלא מקום הקונסול הכללי. במאי 1770 הציע פופהם למנותו סגן קונסול במוגדור, בהיותה עיר נמל חשובה לאינטרסים של בריטניה. בנידאר הגיע לשם באוגוסט 1771. לאחר זמן קצר הסתכסך עם סוחר מקומי בעל עמדה בשם ג׳ורג׳ אדמם. הלה האשים את יעקב כי גבה דמי קונסוליה גבוהים, והתלונן עליו בפני הסולטאן. בנידאר הוזמן לסולטאן. במשך שלושה חודשים וחצי של שהות במכנאס (מאמצע דצמבר 1771 עד סוף מרם 1772) יצר קשרים קרובים עם הסולטאן. הסולטאן נתן בו אמון, ושיגרו ללונדון. ב־1 באפריל כתב הסולטאן למלך בריטניה, והציגו כאחד היהודים הטובים מבין היהודים בדורו המוקיר את אומתך ודואג לאינטרסים שלך, ואנגלים רבים מכירים אותו. כיוון שנודע לנו על אהבתו אותך, וכי שירת אותך בנאמנות, אנו שולחים אותו אליך; ותוכל לתת בו אמון מלא לכל דבר שיאמר… אתה מכיר את טיבו. היום הוא מיניסטר שלך ושלי.

באוגוסט 1772 הגיע בנידאר ללונדון, וב־19 בחודש התקבל אצל המלך ומסר לו את מכתבו של הסולטאן. לעומת זאת, שר החוץ התחמק זמן רב מלהיפגש אתו כדי לדון בצדדים המעשיים של שליחותו. הוא ניאות לקבלו רק ב־4 במרס 1773, כשבעה חודשים לאחר מסירת כתב האמנתו. הבקשה העיקרית של הסולטאן הייתה לקבל נשק ותחמושת, והשר השיב כי הכמות גדולה מדי; שליחותו לא הצליחה אפוא. אחריו בא ללונדון שגרירו של הסולטאן, מאורי בשם טאהר פניש. בנידאר נשאר בלונדון עד שנת 1785. אז חזר לגיברלטר עם משפחתו, ומאז לא ידוע עליו דבר נראה שנפטר באותה שנה.

לסיכום, יחסית לשאר היהודים בעלי התפקידים הדומים ידועים עליו פרטים רבים. הוא שירת את הבריטים ואת הסולטאן. היו בין הדיפלומטים הבריטים שהעריכוהו, ואחרים שזלזלו בו.

Am Israël Haï – David Bensoussan

ברית 32 - 1Tordjman œuvra dans les mouvements de jeunesse des Cadets et des UP (Unités Populaires) qui offrirent de magnifiques heures de détente aux écoliers ainsi que des colonies de vacances d'été. Entre autres dirigeants scouts, Edgar Guedj, Jo Bengio et James Dahan, marquèrent, chacun à leur façon, leur génération. Les camps qu'ils organisèrent formèrent toute une jeunesse

La communauté est entrée de plain-pied dans le vingtième siècle et les magnifiques institutions qu'elle fonda durent gérer une croissance phénoménale puis une décroissance importante due à l'émigration, essentiellement vers Israël. Il fallut la tragédie du bateau Pisces, qui fit naufrage dans la tempête survenue dans le détroit de Gibraltar, et dont les occupants, tous immigrants juifs clandestins, périrent en mer pour que bien des intellectuels se penchent sur le sort des leurs, partis en Israël. C'est ainsi que VAliya estudiantine du mouvement Oded décida de se lancer dans le travail social en Israël. La communauté dispersée et privée de ses leaders naturels avait souffert d'incompréhension en Israël. Les révoltes de Wadi Salib et des Panthères noires traduisirent la profonde humiliation qu'elles éprouvèrent

Il fallut quelques décennies pour que la communauté sépharade puisse s'affirmer en Israël en s'assumant telle qu'elle était. La réalité en Israël a changé. Il reste que les besoins sociaux sont criants et que les conditions de sécurité sont un fardeau que les Israéliens portent depuis plusieurs décennies.

Nous devons avoir présent à l'esprit cette réalité, concourir à l'épanouissement de nos frères en Israël et faire de notre mieux pour faire avancer la paix entre Israël et ses voisins. Malgré les tensions qui persistent, il faut avoir à l'esprit que le passé dans les pays arabo- musulmans ne connut pas que des moments difficiles. Il y eut aussi de grands moments de symbiose et de compréhension sur lesquelles nous pouvons aujourd'hui bâtir un avenir commun. Il nous revient de rassembler les bonnes volontés de toutes parts dans un objectif commun. À cet égard, le Maroc se démarque de l'attitude systématiquement négationniste d'Israël de nombreux pays arabes et de grands espoirs sont mis sur les relations judéo-marocaines en regard d'un avenir basé sur la compréhension et la compassion mutuelle entre Juifs et Musulmans. Dans la diaspora, notre communauté a vécu dans un environnement beaucoup moins difficile. Mais notre succès relatif au plan économique ne doit pas voiler le fait qu'au niveau de notre identité, au niveau de la qualité de nos institutions éducatives, de grands pas ont été accomplis. De plus grands pas sont à faire encore. Nous nous trouvons à un tournant. Je suis convaincu que c'est la contribution au plan humain, des valeurs civiques et judaïques qui demeurent la priorité de premier plan, et je suis également convaincu que c'est par l'action sociale que nous irons en progressant

Par le passé, ceux qui avaient décidé d'investir en des populations miséreuses vivant dans des mellahs exigus eurent raison de tous les sceptiques. Le judaïsme, c'est voir en chaque enfant un Einstein et un Maïmonide qui ne demandent qu'à éclore. C'est à nous qu'il revient de faire en sorte que chaque enfant de la communauté puisse évoluer dans une atmosphère de valeurs qui en feront des hommes accomplis. C'est à nous qu'il incombe aussi de coopérer avec la société prise dans son ensemble, de prendre une part active à son essor et de veiller au bien-être de tous

Je dois cependant souligner que les générations précédentes ont su trouver des formules qui ont répondu aux désirs de la jeunesse. A ce jour, nos institutions ont répondu aux besoins de la communauté immigrante afin de faciliter son intégration au Québec et au Canada. Toutefois, une nouvelle génération est née et ses besoins diffèrent de celles de la génération immigrante. Nous devons donc revoir nos façons de faire car nos jeunes pensent différemment. Les anciennes formules doivent être repensées par eux et avec eux, afin de permettre l'épanouissement des spécificités culturelles juives sépharades

Les défis sont pressants et présents, et je lance un appel particulier aux jeunes de notre communauté, notre leadership de demain, pour qu'ils s'inspirent de nos grands leaders et pour qu'ils s'inscrivent dans la magnifique histoire de notre peuple, dans l'amour et le respect du judaïsme et d'Israël, en contribuant de leur meilleur à l'ensemble de la société. Am Israël Haï 

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

ישו הנוצרימאחורי הקוראן

בעניין ישו מאמין הקוראן בשישה דברים:

א. ישו היה נביא אמת;

 ב. הוא חולל ניסים על־טבעיים;

 ג. השם לימדו את האוונגליון;

 ד. היהודים דחו את ישו בגלל שנסה להחזירם לדרך התורה, והם לא רצו;

ה. הוא התיר חלק מהתורה;

 ו. אלה שלא הסכימו אתו היו רשעים וכופרים.

 

על אישיותו של ישו אין בעצם הרבה עדויות. אף־על־פי־כן יש עליו ועל תורתו מחקרים רבים של אנשי כמורה, היסטוריונים ופילוסופים, וספריהם ממלאים ספריות שלמות ברחבי תבל. ישו חי בימי בית שני. לפי דברי האוונגליון הוא נולד לאם יהודיה, מרים, שהרתה לרוח הקודש וילדה את בנה בלידת בתולין. מתוך האוונגליון עצמו קשה ללמוד כיצד פירש ישו את הדת. אבל עובדה ידועה ומפורסמת היא שכל הכתות הרבות שבהן נחשב ישו לדמות נערצת, נבדלות בכמה מעיקרי הדת מן המסורת המקובלת אצל חכמי הפרושים היהודים, שידועים כיום יותר כ׳אורתודוקסיה היהודית׳.

האוונגליון כותב שישו העיד על עצמו כעל נביא, ואת דבריו הוכיח בהפליאו במעשי נסים. יש בו פסוקים, בהם טען שלא בא לשנות כקוצו של יו״ד ממצוות התורה ומציוויי החכמים, והוא מתואר כמי שרוצה להחזיר את היהודים בתשובה:

״אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים… עד אשר יעברו השמים והארץ, אף יוד אחת או תג אחד לא יעברו מן התורה בטרם יתקיים הכול״ (מתי ה, יז־יח).

במקומות אחרים מובא שדרש לשנות את דיני התורה. לדוגמה: התורה התירה לשאת אישה שהתגרשה מאיש אחר, וישו אוסר; כשתלמידיו עוקרים חיטים בשבת ותלמידי הפרושים תמהים עליו, הוא עונה: ״בן-האדם הוא אדון השבת״; ולפי פאולוס מי ששומר שבת חוזר ליהדות ומתרחק מסגולת ישו. סתירות מסוג זה של האוונגליון מצאו את מקומן בקוראן. גם התלמוד מציין כי ממשיכי דרכו של ישו הורו לשמור על מצוות התורה בהתאם לנסיבות ולמידת התועלת והכדאיות.

ישו גם דרש דברים שנראים כגוזמאות. לדוגמה, הוא ציווה על איש צעיר ועשיר לחלק את כל הונו לעניים; בזמן חורבן בית המקדש השני, בתקופה של התחזקות הנצרות, חזר והורה בית הדין הגדול של חכמי הפרושים בהיותו בעיר אושא, שאסור לאדם לחלק את כל נכסיו לעניים, שהרי אם יעשה כן יש חשש שיזדקק בעצמו לבריות. כנראה היו יהודים שהתנהגו ברוח זה של ישו.

האוונגליון מעיד שרוב העם היהודי לא קיבלו את ישו ואת תורתו: לא כת הצדוקים, גם לא חכמי הפרושים ורוב האומה שנהה אחריהם. וכאן יש לברר עניין יסודי: מה הטעם שהם לא קבלוהו? האוונגליון מביא כמה וכמה טענות: הם האשימוהו בדברים מבולבלים ודברי יוהרה; הוא היה נראה להם משוגע ומגדף: הוא שינה את הדת. ישו דחה את כל טענותיהם וקבע שרק מפני שכולם רשעים וצבועים לא מקבלים אותו ואת מוסרו. לפי התלמוד אכן דרש ישו להתיר חלק ממצוות התורה. לדעת חכמי הפרושים ורוב העם שנהה אחריהם הוא, אם כן, רשע ונביא שקר. הקוראן לא מתחשב בטענות הפרושים ורוב העם וטוען בפשטות, שכל אלה שלא האמינו בישו היו רשעים וכופרים.

אין יחס אחיד לגבי ישו אצל הכתות הנוצריות השונות: ישו של הקתולים אינו זה של הפרוטסטנטים, ואילו זה של הנוצרים המזרחיים אינו דומה לזה של האירופים: אבל כולם מחשיבים אותו לאיש קדוש, אוהב אדם ומלא רחמים. רובם סוגדים לו לפחות כבן אלוקים. בשמו יש מיליארדי אנשים בעולם שמתפללים וצמים, נזהרים מדבר שקר ואוסרים על עצמם ניאוף וזנות, גזל ורצח, מבקרים חולים וקוברים מתים, עושים מעשה צדקה וחסד מאהבת הזולת. ואולם עיון באוונגליון מעלה, כי אהבת ישו את הבריות היתה נתונה אך ורק לאלה שמאמינים בו, ואז, אהב אותם גם אם הם חוטאים – אבל לעומת זאת הוא שנא כנראה את כל אלה שלא האמינו בו. הוא סיפר משל של איש שעולה למלוך, וכוונתו היתה לעצמו, ולבסוף גוזר האיש גזר דין על מתנגדיו:

״אבל את אויביי אלה, אשר אינם רוצים כי אמלוך עליהם, הביאו אותם הנה והרגו אותם לפניי״.

בספרי פלביוס מצויות עדויות רבות על מה שקרה בארץ־ישראל בימי בית שני, אך אין

אזכור של ישו, או של תלמידיו וכן לא של הנוצרים. באשר לכך הועלו תמיהות רבות וראו בהערות.

הערת המחבר :   יוספום פלביוס, או בשמו היהודי יוסף בן מתתיהו, חי בארץ ישראל בתקופה שלפני חורבן בית המקדש השני. בהיותו ברומא לאחר החורבן העלה על הכתב את ההיסטוריה של עם ישראל. שני ספריו העיקריים הם: קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים. בסוף ימיו כתב גם ספר קטן – נגד אפיון, שבו הוא מוכיח את קדמוניות היהודים, דתם ונאמנותם לדתם. יש בספרי פלביוס שתי תמיהות. ראשית: הוא מספר על הזרמים והכתות שבתוך עם ישראל: צדוקים, פרושים, איסיים וקנאים, אבל לא מזכיר לא את ישו ולא את הנוצרים! רק בכמה נוסחאות סלאביות עתיקות של ספרו יש הוספות, ידועות בשם ׳טסטוניום פלביוס׳, שבהן מוזכרים הנוצרים. חלק מההוספות הללו ידועות בבירור בזיופים מאוחרים, וכבר העיר וולטר הצרפתי, שכולן כנראה מזויפות. שנית, מספריו נראה שפלביוס היה בקיא בתורה וכיבד אותה ואת מצוותיה. לפי מה שהוא מעיד באוטוביוגרפיה שלו, חיי יוסף, הוא נולד במשפחה של פרושים, למד בצעירותו אצל הפרושים, ותקופה קצרה אצל האיסיים, גם הכיר את הצדוקים, ובחר בדרך של הפרושים. מכיוון שהוא מאריך מאוד לגבי כל המוצאות בעם היהודי בתקופת בית שני, הסברה נותנת שראוי לו להאריך קצת ולתאר את אורחות חייהם של חכמי הפרושים ורוב העם שדבקו בהם, מכיוון שהווייתם היתה ידועה לו מקרוב, אך בפועל אנו מוצאים עליהם רמזים ותיאורים קלים בלבד. במקום זה הוא מאריך מאוד ומפרט את מעלליהם ותועבותיהם של פוליטיקאים שופכי דמים, שהיו נקלים בעיניו וזרים לרוחו ולרוח רוב העם, כמו אלה של הורדוס ופמלייתו ואחרים כמוהו. נרשה לעצמנו להעלות סברה, שתירץ את שתי התמיהות כאחד. מקובל שבמשך דורות רבים נשתמרו ספרי פלביוס אך ורק בידי אנשי הכמורה. על־כן ייתכן שפלביוס עצמו הזכיר את ישו ותלמידיו, וכן את הנוצרים, לגנאי. לאחר מותו צנזרו אנשי הכמורה את הדברים והצליחו להוסיף את הדברים הנ״ל. על־כן גם מובן למה חסרים בשני ספריו החשובים פרטי תיאור חייהם של חכמי הפרושים. השנאה העזה של אנשי הכמורה נגד חכמי ישראל הפרושים היתה גלויה, והללו צנזרו מספריו קטעים שבהם הוא מתאר – באור חיובי – את חייהם של חכמי ישראל. ייתכן גם שפלביוס חשמיט את תיאור פרטי חייהם של חכמי הפרושים בעקבות בקשת אגריפס השני, שהיה קרוב לצדוקים. לפי עדות פלביוס בחיי יוסף, התערב אגריפס השני בכתיבת ספריו ושלח לו 62 מכתבים. יש כמובן להניח שאגריפס ביקש ממנו, ואולי גם הפחידו, כדרך כל המלכים, להעמידו באור חיובי ולצמצם בשבח מתנגדיו, וחכמי הפרושים הלוא היו שנואים על הפוליטיקאים הצדוקים. גם ייתכן שראש חכמי הפרושים, רבן שמעון בן גמליאל, התנגד לפלביוס, וכמו שהביא בחיי יוסף, נתמרמר קצת על הפרושים! וכבר נכתבו הרבה דברים על אודות חייו המסובכים של פלביוס.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר