ארכיון חודשי: יוני 2015


בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.יוסי מכמן

מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

אבל זו כבר הייתה שירת הברבור של הקהילה הספרדית כמנהיגת האוכלוסייה היהודית באמסטרדם. דור חדש של משכילים, נמרצים ובלתי תלויים, נאבק באותו זמן על המנהיגות באמסטרדם ולא היה מוכן להכיר בייחודיות ובמעמד המועדף, שמהם נהנתה הקהילה במשך השנים.

אמנם נציגות  הפורטוגזים במוסדות, שהוקמו בימי לאוי נפוליאון, בימי הכיבוש הצרפתי ובימי ממלכת הנידרלאנדים, הייתה הרבה מעבר לכוחם המספרי ולחשיבותם הסגולית, אבל דבר זה לא יכול היה לטשטש את העובדה, שאכן הגיע החורף את הקהילה הפורטוגזית.

היה עליה לנהל מאבק עיקש למניעת היבלעותה בקהילה האשכנזים , מאבק זה נמשך מימיו של המלך לאוי נפוליאון, כאשר שאפו יונס דניאל מאיר וקארלוס אסר להקים ארגון גג כולל לכל יהודי הולנד, ועד לשנת 1870, כאשר התייאשו כולם מן הניסיונות לאחד את הקהילות האשכנזיות עם הקהילות הספרדיות.

אבל הצלחתה זו לא יכולה הייתה להסתיר את העובדה, שמאז הייתה הקהילה הספרדית בצל אחותה הגדולה, ובכל זאת פג גם אז קסמה, כפי שראינו לעיל. כדי להמחיש את דברינו תובא לכאן טבלה השוואתית של הקמת מוסדות קהילתיים בשתי הקהילות.

 

                                   ספרדים          אשכנזים                    מספר השנים מתחילת ההתיישבות

       התיישבות ראשונה     1597             1617                             ספרדים             אשכנזים

    תפילה ראשונה בציבור    1602           1635                             5                    18

רכישת בית קברות            1602            1642                             5                           25

ייסוד בית מדרש לרבנים  1616                1740                           19                         123

רב ראשי ראשון             1660              1917                            63                       300

הטבלה מראה בעליל, עד כמה פיגרו האשכנזים אחר הספרדים. אולם התארגנות הקהילתית של האשכנזים לא הייתה רק איטית בהשוואה לקהילה הפורטוגזית; אין אח ודוגמה לקיבוץ יהודי כה גדול, אשר פיתח את מוסדותיו המרכזיים והחיוניים ביותר איטיות כזו ובאיחור רב.

סחבת זו אומרת דרשני, שהרי מדובר בקהילה שהייתה הגדולה ביותר במערב אירופה במאה השבע עשרה והשמונה עשרה ועלתה גם על קהילות מפורסמות במזרח אירופה, כגון ברוד, למברג, קראקו או וילנה. מדוע היה על קהילת אמסטרדם להביא את רבניה תמיד מחוץ לארץ, מגלאגאו, ברוד, קאליש ועוד, ומדוע לא דאגה להכשיר תלמידי חכמים שיכלו להתחרות עם רבני הערים האלו ?

מבט חטוף על שושלת הרבנים המפורסמים באמסטרדם מלמדנו, שאף על פי שהמשרה עברה מאב לבן במשך יותר ממאה שנה, קיבלו כל הרבנים את חינוכם מחוץ לאמסטרדם. אמנם רבי שאול אמסטרדם – בנו של רבי אריה לייב – הרב הראשי של אמסטרדם בין השנים 1740 – 1755, ונכדו של רבי שאול מקאליש, נתמנה לרב ראשי לאמסטרדם, אך נפטר בדרכו אליה בשנת 1707. ושל חכם צבי, רב ראשי באמסטרדם 1711 – 1714, טוען, שמצא תלמידי חכמים רבים בעיר, אך בנו, משה יעקב, לא קיבל את חינוכו בטמסטרדם, וכאשר נתמנה אביו בשנת 1793 לא ידע הולנדית. ואפילו חתנו, הרב שמואל ברנשטיין, שנחשב בזמנו כרב מתקדם והיה לרב הראשי של הקונסיסטוריה של אמסטרדם ולאחר מכן 1816 – 1838, לרב ראשי של אמסטרדם, גם הוא לא ידע הולנדית, לפחות עד שנת 1811.

רק עם מניויו של הגרי"צ דינר למנהל בית המדרש לרבנים בשנת 18762 החלה תקופה חדשה ותלמידיו היו הרבנים הראשונים בהולנד, שהוכשרו בארץ עצמה.

נראה לי, שי לחפש את ההסבר לפיגור בארגון הקהילתי של האשכנזים באמסטרדם, ובמיוחד העדר בית מדרש לרבנים, בהרגשת הנחיתות מול היהודים  הפורטוגזים, שהעיקה על המהגרים האשכנזים מיום בואם לעיר.

מעמדם של היהודים הספרדים בפני שלטונות העיר והכבוד שנהנו ממנו, עושרם השכלתם, יוזמתם הנמרצת וקשריהם הבינלאומיים – כל אלה היו לברכה גם לאחיהם האשכנזים. אולם בברכה זו גולמה הייתה קללה סמויה מן העין.

האשכנזים בעיר, שהתקבצו לשם מכמאה מקומות, נשארו תמיד במצב של תלות בפורטוגזים ולא הגיעו מבחינה ארגונית ותרבותית לבגרות. דבר זה נראה לי גם ההסבר לריבוי הריבות והקטטות האלימות בקרב האשכנזים.

אלה ידעו, שמעליהם עומד מעין " אבא ", שבסופו של דבר יקבל על עצמו האחריות שממנה ברחו. על כן פנו תמיד לערכאות של גויים, בעוד שהספרדים ידעו לפתור בדרך כלל את הבעיות ואת הסכסוכים בתוך הקהילה עצמה.

הקהילה האשכנזית ניסתה להיבנות מיבוא רבנים גדולים, רבי חכם צבי, רבי שאול אמסטרדם, וחזנים מפורסמים, כגון רבי משה מגאלגאו מפולין, אך ללא הועיל. רק מאוחר  מאוד, בסוף המאה התשע עשרה, התחילה ההתעוררות האשכנזית ונמחקה העליונות הפסיכולוגית של היהודים הפורטוגזים.

סוף הפרק : בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.

הרה״ג רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ״ל (תר״ז— תרפ״ט)

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

הרה״ג רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ״ל

(תר״ז— תרפ״ט)

״גיל יגיל אבי צדיק״— גילה בזמן שהצדיק נולד. גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק. (ילקוט משלי תתק״ס)

אהרן קדוש ה׳

ביום כ׳ לחודש תמוז של שנת התר"ז(1847) נולד רבי רפאל אהרן בן שמעון, לאביו החסיד הרב צוף דבי׳ש, ולאמו הרבנית הצדקנית מרת רחל, בת הר״ר מסעוד צבאח ז״ל, בעיר ראבאט שבמארוקו.

ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים

קדוש מרחם ומלידה היה רבי רפאל אהרן. עם צאתו לאויר העולם הוכנס לתוך אוירה מבושמת של תורה ויראה, של חסד וטוהר. עודנו בעריסתו, ספג אוירה רוויה כל כולה רוחניות, קדושה וטהרה. אזניו קלטו צלילי תורתו ומשנתו של אביו הרב, בעת לומדו עם תלמידיו בהויות אביי ורבא. במשך כל שעות היום והלילה רוו אזניו משמוע דברי תורה רינה ותפילה. עיניו הרכות של הרך הנולד, משתאות היו לראות המון רב הסובבים בתוך ביתו כבתוך שלהם. רבים היו המתנצחים עם אביו בהלכה ובתלמוד, וכאלה שבאו ליטול עצה ותושיה מהרב הנערץ. גם לא חסרו עניים ואביונים שהיו סמוכים על שולחנו של אבא באופן קבוע, כך שההמולה רבתה בבית. מעיינות חכמה זרמו בכל עת, נהרות של חסד שפעו מכל חור ופנה מכתלי הבית. פני הוריו קרנו מאושר רוחני ומשפע אלהי בהם ניחונו. הקדושה אפפה אותם ומלאה את הבית בקרני הוד מעולם האצילות. גם בשעות הקטנות של הלילה, היה הרך הנולד מתעורר מקול בכיותיו של אביו החסיד אשר היה מקונן על חרבן הבית וגלות השכינה.

רישומם של מעשים כאלה וכיוצא באלה, פעלו על נפשו של הרך רפאל אהרן והם הבשילו בטרם עת את כוחותיו הרוחניים, וחישלו את שכלו ותבונתו.

ילד פלא היה רבי רפאל אהרן. כבר בילדותו, ניכר בו שהוא ברוך בכשרונות עילאיים, וכי נשמה גדולה וקדושה שוכנת בתוכו. אביו הרב צוף דב״ש, שהבחין בכוחותיו הרוחניים של בנו אהובו, לקח על עצמו לחנך את בנו באופן מיוחד ובלעדי כדי להכשירו לקראת היעודים הגדולים הנכונים לו. בן שבע שנים היה רבי רפאל אהרן, כאשר עלה עם אביו ומשפחתו להשתקע בירושלים, ואין ספק שאווירה של א״י סייע בידו להחיש את בגרותו הנפשית בטרם עת.

״טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו״ עול תורה, עול אשה, עול מלאכה (מדרש

איכה רבתי)״.

בטרם הגיע לעול המצוות, כבר היה מצטיין רבי רפאל אהרן, בתורה בחכמה וביראה טהורה. אביו החסיד לא חסך כל מאמץ כדי להלעיט את בנו תורה וללמדו חכמה. כך כותב רבי רפאל אהרן: ״כי מאד מאד השתדל בעדי ללמדני תורה וחכמה, נפש צדיק לא שבעה מהלעיטני כשור, כל מצע אשר אך אוכל לסובלו לפי ערך שנות נעורי…״.

מלבד למודו אצל אביו, גם למד במדה גדושה אצל הרב שלום בוחבוט שהיה מתלמידי אביו והתנהג בפרישות ובקדושה יתירה (אודותיו עיין להלן). וכך, על ברכי אביו ורבו, שקד על לימודו והרחיב את אופקיו בחכמה וביראת ה׳ עד כי גדל מאוד, בעדנה נפשית ורוחנית ובזוהר פני הוד.

אך מלאו לר׳ רפאל אהרן שלש עשרה שנה ואביו השיא לו לאשה את מרת אסתר בן וואליד, בתו של ״החכם השלם והכולל זר״ק כמהר״ר יצחק בן וואליד…״, מהמשפחות המיוחסות שהגיעו אחר גרוש ספרד לארצות המערב. נשואין אלו נערכו ברוב פאר והדר בהשתתפותם של כל גדולי ירושלים, ״ברביעי בשבת אחד עשר יום לחודש הרחמים שנת חמשת אלפים שש מאות ועשרים לבריאת עולם..״ היא שנת ה׳ תרי׳ך.

אשת חיל זו, ליוותה אותו כל ימי חייו. היא היתה לו לעזר בלימודו, בענייניו ובכל עסקיו. בעידודה זכה הרב רפאל אהרן לשאת את דגל התורה ברמה.

אב בחכמה ורן בשנים

אב בחכמה היה רבי רפאל אהרן, ולמרות גילו הצעיר והוא אך בן י״ג שנים, כבר הכתירוהו בתואר ״חכם״, בהיותו ידוע לרבים בחכמתו וביראתו. אחר נישואיו, המשיך רבי רפאל אהרן להיות סמוך של שולחן אביו. ביתר שאת שקד על דלתות התורה עד כי עלה בגרמי מעלותיה בממדי ענק. בתקופה קצרה יחסית מילא את כרסו בש״ס ופוסקים, והרחיב את ידיעותיו בכל מכמני התורה. אוצר הספרים העשיר של אביו, סייע בידו ועזרו לצלול ולהעמיק ולהיות בקי בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, עד כי שמו נודע לשם טוב ולתהלה בקרב תלמידי החכמים שבירושלים ונחשב לאחד מעמודי ההוראה.

אביו החסיד אשר הכיר בגדולת בנו, וייעד אותו עוד מקטנותו להיות מנהיג ורועה נאמן בישראל, מצא לנכון ללמדו כל מלאכת הקודש, כדי שיהיה מושלם לא רק בהלכה כי אם גם במעשה. על כן, מלבד העמקתו שקידתו ועיונו הרב בהלכה, לימדו מלאכות קודש, כדי שבבוא היום יהיו לו לעזר במילוי תפקידו, וכך כותב רבי רפאל אהרן:

״מלבד לימוד התורה אשר גם עד בלעי רוקי לא הדפני, עוד זאת בשנות נעורי למדני להיות סופר(ע״י אומן ששכר לי) והוא למדני להיות גם מליץ ואעשה חיל במלאכה זו(וממנה נתפרנסתי בימי עלומי) וכן לא חדל ללמדני מלאכת השחיטה (לא למלאכה רק לשלימות מדע) וכן למדני להיות מוהל כי הוא היה אומן מומחה ז״ל ועוד ועוד…״.

מלבד מלאכת השחיטה שלמד הגר״א בן שמעון, לשלימות הידע הלכה ולא למעשה. ביתר מלאכות הקודש עסק בהם ועשה חיל רבות בשנים, עד כי נודע ונתפרסם לשם ולתפארת בקרב חכמי ישראל, ויצא לו שם כאחד המיוחד ביופי כתיבתו ובמתק לשונו הפורה, המליצית והציורית. ובהיותו סופר סת״ם מומחה כתב לעצמו ולזכותו ספר תורה מהודר בכתיבה תמה, כליל היופי והדקדוק, והניח אותו בביהכנ״ס כדי שיקראו בו הציבור לזכותו בכל עת, וכך קיים מצות כתיבת ספר תורה. ״…וכן עשיתי אני הצעיר בס׳׳ת שלי אשר זיכני הי לכותבו לשמי… ולעולם הוא תחת רשותי ולזכותי…״ (נהר מצרים הלכות ס״ת סי׳ חי). ספר תורה זה מונח כיום בבית הכנסת ״זכור לאברהם״ לעדת המערבים בירושלים.

כמו״כ רבות בשנים, מל את נערי בני ישראל. והשתדל בכל עוז לקיים מצוה זו, אשר היתה חביבה במיוחד אצל אבותיו. כמובן שמצוה יקרה זו קיימה ללא שכר ותמורה, ולפעמים הזיל כסף מכיסו כדי לסייע למשפחת אבי הבן בהוצאות. אך, זמן מה אחר שעלה על כס הרבנות במצרים, נאלץ לעזוב מלאכת קודש זו מהסיבה המובאת כאן כלשונו:

פה במלכות מצרים כולה כמעט, המנהג פשוט אצלם שהמוהל בא על שכרו מאבי הבן. ולפעמים קוצץ דמים. ואין מילה בלי פריעה. יוצא מן הכלל מוהלים אשר חננם ה׳ בעושר וכבוד. ובתחילת כניסתי לרעות ביעקב פה העירה, היה הדבר בעיני זר ומוזר. כי תלי״ת אנחנו ואבותינו מוהלים מומחים אשר כרתנו ברית למאות ואלפים. ואדרבא היינו מהדרים לקרב התועלת לאבות הבנים כדי שיתנו לנו למול בניהם. וכמנהג עיקו׳׳ת ירושלם ת״ו, ובארצות המערב ובמקומות רבים שעברתי בהם, שהמוהלים משתדלים הרבה כדי לזכות במצות מילה. ולפעמים רבות המוהל עוזר לאבי הבן ברצי כסף אם איש עני הוא, וכן שמענו מזקנינו ואבותינו ספרו לנו, שמעולם לא שמעו שהמוהל יקבל שכר וכ׳׳ש וק״ו לקצוץ דמים שאין זה

דרכם של זרע אברהם אבינו ע״ה. ואני אמרתי לסימן, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם (יבמות דע״א ע״ב). ועל כן הוכרחנו לשתוק ולהסתלק מן מלאכת הקודש הזאת כעת, כי לא נוכל לעמוד בקשר מלחמה עם המוהלים האומרים כי קפחנו פרנסתם כמובן. (נהר מצרי□ הל׳ מילה סי׳ ב׳).

תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה

תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.הירשברג

פרוקופיוס ההיסטוריון, שהגיע לאפריקה עם הגיס הביזאנטי של בליסאר (533) כסופר צבאי, לא הרגיש בסתירה הפנימית שבין שתי המעשיות, סימן שכבר מצא אותן מחוברות יחד. אפשר אמנם להעלות השערה, שהתעמולה האנטי־יהודית חודשה בימי יוסטיניאן, כאשר נגזרו הגזירות הקשות עליהם (נובילה 37). אבל יותר קרובה הסברה, כי פרוקופיוס, שהיתה לו חיבה לקדמוניות, מצא את הסיפור והכניסו ללא כל כוונה. הרי הוא שסיפר לנו על בית־הכנסת הקדום, שהתקיים בבוריון מימיו של שלמה המלך, וכן על עדת היהודים העצמאית מימי קדם, באי יוטבה, בכניסה למפרץ אילת(כיום תיראן, היא תאראן של הגיאוגראפים הערביים בימי־הביניים). לבו של פריקופיוס גם לא היה שלם עם שלטון הדיכוי שהשליט יוסטיניאן באפריקה. לפיכך מתקבלת יותר ההשערה׳ כי בסיפורו בא לספק את הסקרנות המדעית על עברם של בני אפריקה, ללא מגמה אנטי־יהודית .

מתי הופרחו לראשונה שני הסיפורים הללו באפריקה ? כסבורים אנו שהיה זה באותם הימים, שהתנאים ר׳ שמעון בן גמליאל ור׳ אליעזר בן יעקב וגם אותו תנא, שדבריו נכנסו לברייתא בקשר לציון לפני אלכסנדרוס מוקדון, נחלצו להסביר את עניין כיבוש הארץ. אמנם אי־אפשר להוכיח זאת, אבל נשמר זכר לוויכוחים מעין אלה בדבריהם של סופרי הכנסיה בני אפריקה, שחיו בין המאה השנייה והשלישית לסה״ג.

בטרם נעבור לעניין זה מחובתנו לומר, כי האגדה על מוצאם הכנעני של הבר­ברים עברה אל הספרות הערבית והיהודית של ימי־הביגיים בשינוי אופייני. לא סתם אחד מצאצאיו של חם אלא גלית והפלישתים הם אבותיהם של הברברים, ומכיוון שכך גם המסורת על יהושע, שרדף את הכנענים, משנה את שמותיה. מע­תה יואב בן צרויה הוא שרדף את הפלישתים, והאגדה העממית המקומית יודעת על מצבות־זיכרון במקומות שונים בקצות מארוקו, גם באי ג׳רבה שבדרום תוניס­יה, שעליהן חרותה הכתובת: ׳עד הנה רדפתי אני יואב בן צרויה את הפלשתים, או בדומה לנוסח זה. אמנם, מסורות אלה נרשמו רק בדורות האחרונים, אבל מאחר שאין בדומה להן בין הערבים והברברים אין כל ספק, שהן קדומות ונמסרו מאבות לבנים במשך מאות רבות בשנים.

הנה רואים אנו כיצד קיבלו היהודים מסורת, שמלכתחילה היתד. מופנית נגדם, סיגלו אותה לתנאים החדשים של ישיבתם בתוך ערביים, והשתמשו בה כדי להו­כיח את קדמותם בארץ.

הוויכוח בין יהודים לאפריקאנים לא נסתיים בזה, ועל המשכו בימי סופרי הכנסיה הראשונים שם נדון להלן.

מתייהדים וגרים

את השפעת היהדות בתקופת הסתרים ספטימיוס ובנו קאראקאלה (193—217 לסה״ג), קולטים אנו מתוך דבריו של רב: ׳מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים׳. אכן, יהודים רבים ישבו אז בקרתיגגי ובכל האיזור, והם הפיצו את עיקרי אמונתם בין שכניהם. אמנם, לא כל המתייהדים ני­מולו ונתגיירו כדין! הגזירה על המילה, אף לאחר שבוטלה לגבי יהודים, נשארה בתוקפה כלפי בני אומות העולם. אבל היו גם רבים שנתגיירו כדת, ור׳ הושעיא, שחי בדורם של הממרים, מעורר את הבעיה של התגיירות אנשי לוב: ׳גרים הבאים מליבוי מהו להמתין להם ג׳ דורות ?׳ וזאת בעקבות הכתוב דברים כג, ט, המגביל לדור שלישי את קבלתו של גר מצרי או אדומי לקהל ה׳. ארץ לוב שכנה למצרים ובחלקה גם כפופה לשלטונה היתה, ונסתפק האמורא אם יש לראותם במצריים או כבני שאר אומות, המותרים לבוא בקהל. אמורא מאוחר (בדור חמישי) פסק לחומרה׳ בהסתמכו על שימוש לשון! הפול נקרא מצרי כשהוא נגוב (יבש) ולובי כשהוא רטוב. ייתכן שר׳ הושעיא זהה עם ר׳ הושעיה, אשר במחיצתו מוצאים אנו את ר׳ חיננא קרתיגנאה, המוסר דבר הלכה בשמו. אותו אמורא נקרא בתלמוד בבלי רב חנן(או רב חנא) קרטיגנאה ».

גם בדור הבא, השלישי, של אמוראי ארץ־ישראל חי חכם שמוצאו מאפריקה: ר׳ אבא קרטיגניא, הנזכר בירושלמי בענייני־הלכה שונים. הלכה אחת מאלה נמסרת בבבלי בשם ר׳ יצחק דמן קרטיגנין. קשה להכריע אם זה אמורא אחר, או לפנינו שינוי גירסה.

מכל־מקום רואים אנו, כי לא רק גרים נמצאו בלוב ובאפריקה, אלא גם תלמידי־חכמים יצאו ממנה. אמנם׳ אין להניח כי הם באו משם ותלמודם בידם! ודאי שהוסיפו הרבה תורה וחכמה בארץ־ישראל. דרך אגב אנו למדים מכאן על תנועת עלייה על מנת להשתקע בארץ. אותה תופעה ראינו כבר בדור שלפני חורבן הבית ; ועוד ניווכח, כי יהודי אפריקה היו בימי הכיבוש הערבי בין הראשונים שבאו לארץ־ישראל על מנת להשתקע.

אנו למדים מהשתיקה על קיריני ללא ספק: חשיבותה של יהדות זו(וגם של מצרים) יורדת עד כדי כך, שאין רישומה ניכר מעתה. אבל לעומת זאת דנים התנאים בענייני אפריקה — כפי שראינו למעלה. ומותר להסיק כי לא נבנו הק­הילות באפריקה אלא מחורבנה של קיריני, לפחות בחלקן.

רק החל מסוף המאה השנייה מתחילים לנבוע המקורות על חיי היהודים באיזור זה. הם מגלים לפנינו ריכוזים חשובים במניין ובבניין וגם נקודות בודדות שבהן נאחזו יהודים, הן לאורך רצועת החוף והן בפנים הארץ. הרוב המכריע של המקו­רות מצביע על השטחים הכלולים כיום בגבולות תוניסיה ואלג׳יריה כעל איזור התיישבות צפופה. אכן, בזמן החפירות שנערכו בטריפוליטאניה בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם נתגלו שם קאטאקומבות נוצריות, ששמות הקבורים בהן מעידים על מוצאם השמי, אפשר יהודי, אבל ייתכן גם פוני. דרך אגב נודע לנו על מציאות יהודים באויאה (טריפולי) בסוף המאה הרביעית. ברי שאף אם נקבל במלואה את עדותו של מסיפון על הגליית 30,000 יהודים לקרתיגני בימי טיטוס, היו אלה עבדים שמציאותם לא עשתה לכתחילה כל רושם מבחינה חברתית ומינהלית.

תקופת הרפורמות באימפריה העות׳מאנית

 

תקופת הרפורמות באימפריה העות׳מאנית

במשך המאה ה־19 חל מפנה רדיקאלי בעמדה המסורתית של השלטונות העות׳מאניים כלפי הנתינים הלא־־מוסלמים בהשפעת תהליכים וכוחות רבי־עצמה. מחד־גיסא, לחצו המעצמות האירופיות, אנגליה וצרפת, מתוך שיקולים פוליטיים ומניעים דתיים והומניטאריים על ׳השער העליון׳ (הממשלה העות׳מאנית) לשפר את מעמד הנתינים הנוצרים; מאידך־ גיסא, ראשי המדינה העות׳מאנית עצמם, שנתפסו לחרדה נוכח תהליך הנסיגה והתפוררות האימפריה מאז מפלת וינה (1683), החלו לתת דעתם על סוגיית השוויון בין נתיניהם, לא רק כדי לרצות את מעצמות המערב ולהבטיח את עזרתן נגד אויבי האימפריה, אלא גם מטעמים אידאולוגיים בהשפעת המערב: בקרב המנהיגות העות׳מאנית החלה מתגבשת תכנית כוללת של תיקונים ברוח המערב, שמטרתה לחזק את אשיות הקיסרות השוקעת, ושדגלה בין היתר בהקמת קהילייה פוליטית עות׳מאנית על־עדתית חדשה, שביסודה יונח שוויון בין האזרחים ונאמנות למדינה.

מנהיגה הבולט הראשון של תנועת־תיקונים זו היה הסולטאן מחמוד השני (1808—1839), שהיפנה את מיטב מאמציו לרפורמות בצבא ובמינהל המחוזות: הוא הכניע את מרבית השליטים העצמאיים־למחצה והאדונים הפיאודאליים, ששלטו בפלכים השונים, וכפה שלטון ריכוזי באימפריה. ב־1826 ערך טבח גדול בחיל היניצ׳רים — צבא הקבע העות׳מאני שהתנגד לתיקונים — והקים תחתיו צבא־מגויסים חמוש ומאומן במתכונת אירופית. בד בבד פעל נמרצות למען הגנה על נתיניו הנוצרים והיהודים מפני הסחיטות וההתנכלויות מצד המושלים המקומיים וההמון המוסלמי ואף הכריז על שוויון לכל נתיניו, ללא הבדל דת. ברם, הסולטאן לא ביצע שום פעולת תחיקה רשמית, המבטלת את הסטטוס הנחות של הד׳מי והמשווה אותו עם הרוב המוסלמי הלכה למעשה.

ההכרזה הפורמאלית הראשונה לגבי השוויון של הנתינים הלא־מוסלמים והמוסלמים באימפריה העות׳מאנית היתה רק בימי בנו של מחמוד השני, סולטאן עבדול מגייר (1839—1861), שפרסם סדרת רפורמות הידועות בשם הכולל תנט׳ימאת (ארגון מחדש). קובץ התיקונים הראשון של התנט׳ימאת היה בלול בפירמאן מלכותי, הנקרא ׳ח׳טי שריף של גולח׳אנה (על שם ביתן־השושנים שליד ארמון הסולטאן) ושהוצא ב־3 בנובמבר 1839 קבל ראשי־העם, מנהיגי העדות ונציגי המעצמות הגדולות. פירמאן זה קרא, בעיקרו, לתיקונים במערכות השלטון והאדמיניסטרציה ולשיפור תנאי חייהם של הנתינים העות׳מאנים תוך מתן ערבות לביטחון חייהם, רכושם וכבודם. משפט אחד בלבד, מנוסח בזהירות ובערפול־מה, נגע בסוגיית השוויון בין בני העדות הדתיות במדינה, בטקסט התורכי והערבי צוין ש׳המוסלמים ושאר העדות הנמנות על סולטאנותנו הנעלה יהנו מחסדינו המלכותיים ללא הפליה׳; בטקסט הצרפתי, שחולק לנציגי המעצמות האירופיות, נוסחה הצהרת־השוויון בצורה בהירה יותר: ׳כל הנתינים — ותהיה דתם וכיתתם אשר תהיה — ייהנו מחמדינו המלכותיים ללא הפליה׳. ההבדל שבין הנוסחים עשוי להצביע על הדילמה, שבה היו נתונים מחברי הפירמאן, ובראשם מוצטפא רשיד פאשא, הווזיר העליון והאדריכל הראשי של התנט׳ימאת. כלפי־פנים נזהרו אנשי הרפורמה שלא לעורר את חמתם של חכמי הדת המוסלמים ( ה ע ל מ א ) ויתר שכבות העם השמרניות־מסורתיות, שהתנגדו לכל שינוי בסטטוס הנחות של הד׳מי — שינוי שפירושו פגיעה בעקרונות האסלאם ובמעמדם הפוליטי השליט של המוסלמים באימפריה; כלפי־ חוץ ביקשו רשיד פאשא וחבריו להשיג, באמצעות הצהרת השוויון, את תמיכתן של המעצמות — ובעיקר אנגליה וצרפת — במלחמה נגד הפחה המתמרד מחמד עלי, שהשתלט על מצרים, כבש את ארץ־ישראל וסוריה ואף איים על מרכזה של האימפריה העות׳מאנית. מכאן העיתוי שבפרסום הח׳ט־י שריף, שנעשה זמן קצר לאחר מפלת הצבא העות׳מאני מידי צבאות מחמד עלי בקרב נציבין שבצפון־מזרח סוריה.

שיקולים דומים, וליתר דיוק הצורך לגמול לאנגליה ולצרפת על עזרתן לאימפריה העות׳מאנית במלחמת קרים נגד רוסיה (1853—1856) הניעו את ׳השער העליון׳ לפרסם בפברואר 1856 את פירמאן התיקונים ( אצלאחאת  פירמאני) השני, הידוע בשם ח ׳טי המאיון (צו מלכותי). בניגוד לקודמו, עסק פירמאן זה, ברובו הגדול, ברפורמות הקשורות בנתינים הלא־מוסלמיים בבהירות ובפירוט רב. בהתייחסו בפירוש ל׳עדות הנוצריות ושאר הנתינים הלא־מוסלמיים׳, קבע צו־ התיקונים החדש את זכויותיהם לחופש פולחן דתי, ולהקמתם ולשיפוצם של מקומות הפולחן ושאר מוסדות העדה. הצו גם הבטיח לעדות הלא־ מוסלמיות שוויון מלא עם המוסלמים בתחום המשפט, בתשלום מיסים ובגיוס לצבא. בנוסף לכך קרא הפירמאן לריאורגניזציה של מוסדות העדה ואסר על שימוש בביטויי־גנאי במוסדות־ציבור ובמסמכים רשמיים נגד לא־מוסלמים.

כתב הרפורמות השלישי והאחרון של תקופת התנט׳ימאת פורסם כעבור עשרים שנה, ב־23 לדצמבר 1876, ועתויו עמד אף הוא בסימן ניסיון של ראשי המדינה העות׳מאנית למנוע את התערבותן של מעצמות אירופה, שעמדו להכתיב לאימפריה תכנית תיקונים חדשה. היתה זו החוקה הראשונה של האימפריה העות׳מאנית, שהוכנה מזה כעשר שנים על־ידי מדחת פאשא, הווזיר העליון באותה תקופה, ואשר קבעה בין היתר מסגרת לייסוד פרלמנט נבחר, שבו יינתן ייצוג יחסי לכל הלאומים באימפריה. חוקה זו גם אישרה מחדש את מעמד השוויון של כל נתיני הסולטאן, ללא הבדל גזע ודת, והעניקה חופש דת וחינוך לכול.

אולם החוקה העות׳מאנית לא קוימה. זמן קצר לאחר פרסומה, עם פרוץ מלחמת 1877 בין רוסיה הצאריסטית ותורכיה העות׳מאנית, פיזר הסולטאן עבדול חמיד את הפרלמנט והתעלם מן החוקה. רק ביולי 1908 השיב הסולטאן את החוקה על כנה והכריז על בחירות לפרלמנט תחת הלחץ הצבאי של ׳התורכים הצעירים׳. הללו הדיחו את עבדול חמיד באפריל 1909 ואחזו מאז ועד מלחמת־העולם הראשונה ברסן השלטון, כשאחת מסיסמאותיהם: ׳כולנו שווים תחת אותם שמיים כחולים, אנו גאים להיות עות׳מאנים׳.״

חכמי גיברלטר.מחקרי אליעזר – אליעזר בשן

 

חכמי גיברלטר.מחקרי אליעזר

רבי ישראל בן ישעיה, תלמידו של רבי יוסף אלמאליח הנ"ל, וירש את מקומו כאב בית דין, בתשובותיו לרבי יוסף " תקפו של יוסף " . כתב פסק דין לפוטרו ממסים. הוא נזכר על ידי יעקב כלפון. רבין יוסף בן נאיים כותב שהיה ברבאט ומשם עבר לגיברלטר וכיהן בבית הדין המקומי. הוא חתם על פסק דין בשנת 1830, וכן בשנת 1834, נפטר ב-1837.

לאחר פטירתו משרת הרב הראשי נשארה פניה במשך 40 שנה. למרות שהיו כמה חכמים אף אחד מהם לא הוכר כרב ראשי. החכמים בגיברלטר בשנים אלה היו :

רבי שמואל ביבאס, אחיו של רבי היודה ביבאס שעבר לכהן בקורפו

רבי ישראל בן ברוך לוי יולי

רבי ישועה בן יצחק הלוי, יליד גיברלטר 1836 חיבר את הספר " לי לישועה ", חידושים על הש"ס, התנ"ך, שלחן ערוך, מגילת אנטיוכוס והגדה של פסח, וכן את הספר " אוצר חיים ", פשטים על התורה ומגילת אנטיוכוס. בשנת 1865 עבר לליסבון ונפטר שם.

רבי יצחק בן ישועה הלוי " שיר לכבוד התלמיד יצחק בן החכם ישועה הלוי בן יצחק הלוי זצ"ל די גיברלטר " חיבר רבי דוד זאגורי ממוגדור, " לדוד להזכיר "

רבי יצחק סנאניץ, עמד בקשרים עם קבי יצחק אבן ואליד 1788 – 1870 שפעל בתיטואן. החכם כתב לו בלשון זו : נדרשתי מאת החכם הוותיק רבי יצחק סנאניץ מפרנסי ומנהגי עיר תהלה גיברלטר " ויאמר יצחק " . כתב לו תשובות בשנת 1874 ובשנת 1852.

רבי שמואל לעסרי, בשנת 1872 ביקר בגיברלטר הרב יוסף בן אהרן אלמאליח 1809 – 1886, חכם שפעל במוגדור גם כסוכן קונסולרי של אוסטריה בעיר זו. הוא עודד את הנהגת הקהה למנות להם רב ראשי שינהיג את הקהלה.

חמש שנים לאחר מכן דרש המושל הבריטי מהקהלה להסיר את המצבות של הנקברים בשנים 1804 עש 1828, כי המקום אמור להיות מגרש מסדרים של הצבא. הנושא הגיע לדיון בפני ארבעה חכמים, שסירבו לפסוק בנדון, עד שמינו בשנת 1878 את רבי שמואל לעסרי בתור אב בית הדין ורב ראשי.

החכם נולד בשנת 1795 בתיטואן משם בא לגיברלטר בשנת 1835, כיהן בתור ראש השוחטים עד 1874,  שליח טבריה רבי יהודה בירדוגו התאכסן אצלו בשנת 1876.

רבי יצחק אבן ואליד כתב לו על מנהג קדום שהכלות נוהגות לילך לבית הכנסת בשבת חתונה ובריבוי הגשמים אינן יכולות לילך ברגליהן. השאלה האם מותר למי שאינו יהודי בערב שבת שיביאו אותו לבית הכנסת, " ויאמר יצחק ". רבי שמואל חתום על תשובה בשנת 1855, הוא כתב הסכמה בשנת 1881  לספרו של רבי יעקב בן שבת " רוח יעקב ". התפטר מכהונתו בשנת 1887. זכה לכבוד גדול ורב על ידי יהודים ונוצרים כאחד, נפטר בשנת 1890 בגיל 95. בעת הלויתו נסגרו חנויות רבות גם של נוצרים.

רבי שלמה בן שמאל לעסרי, נזכר על ידי רפאל חיים משה בן נאיים בהקמה לספרו " רחמים פשוטים " כמי שסייע בידו להגיע לגיברלטר.

רבי שמואל בן ברוך הלוי אבן יולי, החכם ממכנאס שעבר לטנג'יר, הגיה והביא לדפוס את ספרו של רבי משה בן אברהם בירדוגו, " ראש משביר ", כתב בהקדמה : אנוכי בדרך נחני ה' עיר תפארה גיברלטר ". את הספר " קול כלה ", פירוש התוספות והרא"ש על התורה ואת הספר " קול כלה ", פירוש על מסכת כלה, עדיין בכתב.

רבי יעקב בו שבת, יליד מוגדור 1823 -1857 תלמידו של רבי חיים פינטו, עבר לגיברלטר בשנת 1844, לאחר שמוגדור הופגזה על ידי הצי של צרפת. חיבר את הספרים " רוח יעקב ", דרשות, " יגל יעקב ", פיוטים. נפטר בליסבון בי"ט תשרי תרי"ח – 1857.

חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

אוצר פתגמים

מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

الحسد عند الجيران والبعض عند الاقارب

אלחסאד ענד אלג'יראן, ואלבועץ' ענד אלאקראב

קנאה בין השכנים ושנאה, בין קרובים

השכן מקנא בשכנו, אך קרובי משפחה שונאים את קרובם העשיר מהם או שמעממדו רם משלהם

אנחנו אחים, והכסף עשה אותנו לשונאים

זה האחרון, פתגם במרוקאית שאומר כך

חנא כ'ואן ולפלוס עדואן

 

قبل ما تحارب دارح

קבל מא תחארב, דארח

בטרם תצא להלחם, הסווה את שנאתך

ובתחבולות עשה מלחמה – משלי ב' י"ח

 

شراره تحرق الحاره

שרארה תחרק אלחארה

( בשל ) גחלת קטנה, תעלה באש ( את כל ) השכונה

ריב קטן עלול להתפתח לתגרה גדולה. סיכסוך קטן בין מדינות עלול להתפתח למלחמה

עץ קטן מדליק את הגדול ( תענית ז' )

ראשית השריפה ניצוץ, ותחילת אהבה מבט " משלי אגור, פרק ס"ט

 

حبك للشي يعمي ويصم

חובאכּ ללשיא, יעְמִי ויצם

אהבתדך לַדָבַר, הופכת אותך עיוור וחירש

אהבה בלתי רציונאלית גורמת לאיבוד כושר השיפוט לגבי מושא האהבה ולהזנחת כל הדברים האחרים

אהבה מקלקלת השורה ( סנהדרין )

האהבה מעוורת את העיניים מראות חסרונות, והשינאה מעוורת את העיניים מראות יתרונות

יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

 

יחס דבדו 14

משפחת בן עקו

משפחה נכבדה, בעלת יחוס רם, מוזכרת באגרת יחס פאס, עמי 137, והתעודה החשובה מאת השד״ר הרב אברהם מרציאנו זצ״ל, וכן בכתבי ובתעודות הקהילה

האשל הגדול, מעוז ומגדול, אילן ששרשיו מרובין, ראש גולת אריאל, תם וישר ירא אלהים, אבונא הראשון, גזעא דקשוט, שורשא קדישא, הסבא הקדמון, חסידא קדישא, הרב משה מרציאנו (ראש המשפחה) הניח ברכה: דוד.

גברא רבא, ראש על ארץ רבא, סבא רבא, בן איש חיל רב פעלים, גזבר נאמן, נגיד מיומן, הצדיק ר׳ דוד הוליד: אלעזר, יעקב (הנק׳ עקר), בן (הנק׳ לשגר), אברהם (הנק׳ ביבי)׳ ייי (הנק׳ עלוגא), וכן שני בנים שלא נודע שמם.

אביר הרועים, אבי התעודה, נר ישראל, ראש גולת אריאל, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, הרב המובהק, הדיין המצויין, מתקן תקנות לעמו ולבני עדתו, עטרת ראשינו, אבינו מלכנו׳ הרב יעקב הנק׳ בן עקו הוליד: דוד.

חכם מרומם, אור יומם, רב פעלים לתורה ולתעודה, דובר צדק ומגיד מישרים, הצדיק הרב דוד הנז׳ הוליד: יוסף, משה.

איש צדיק, איש החסד, מאנשי תמימי דרך, מתחסד עם קונו ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: דוד.

בן איש חי, עניו ושפל ברך, זהיר בגמילות חסדים של אמת, הזקן הכשר ר׳ דוד הוליד: יצחק.

אין בידינו פרטים על צאצאים של הצדיק ר׳ יצחק הנז׳.

פרי צדיק עושה חיים, יקר רוח ונשוא פנים, בעל שם טוב, מר זקנינו הצדיק ר׳ משה הנז׳ הוליד: יוסף, דוד, שלמה.

ר׳ דוד ור׳ שלמה הנד הם אבות משפחת מרציאנו ״בלהרהאר״ והאח ר׳ יוסף הנז׳ הוא אבי משפחת מרציאנו ״בן עקו״.

המרוחם והנכבד, איש חסד ורחמים, משכיל אל דל, יראת ה׳ היא אוצרו, סבא רבא, מר זקננו הצדיק ר׳ יוסף בן עקו הנד הוליד: משה, יצחק, דוד.

המרוחם הצדיק ר׳ יצחק בן עקו (בן ר׳ יוסף בן עקר) הוליד: שלמה, יוסף, יצחק. (יצחק זה נק׳ ע״ש אביו יצחק, במנהג יהודי המערב: אם הבעל נפטר ב״מ והניח אשתו בהריון, והאשה ילדה בן זבר, הרך הנולד נקרא ע״ש אביו המת. מנהג זה נפוץ בקהילת דבדו).

אין בידינו פרטים על צאצאים של ר׳ שלמה ואחיו ר׳ יוסף (הבנים של ר׳ יצחק בן עקו המי).

בן איש חיל, תם ועניו, מאושר בענייניו, גומל חסדים, שייף עייל שייף נפיק, הצדיק ר׳ יצחק בן עקו הנז׳ (בן ר׳ יצחק) הוליד: שלמה.

גברא יקירא, נבבד ויקר, מתהלך בתומו צדיק, זריז במעשים טובים, טוב לה׳ וטוב לבריות, הזקן הבשר הצדיק ר׳ שלמה הנד הוליד: ר׳ יוסף, דוד.

האשל ברמה, אילנא תקיפא, גזעא דקשוט, חוטר מגזע קדושים, מזר״ק טהור, מרביץ תורה לעדרי צאן קדושים, ראש המדברים והמורים, נרתקא דאורייתא, שימש ברב בית כנסת העתיק ע״ש הרב שלמה בר מימון זיע״א (שם נהגו לסדר את הגיטין) הרב המובהק, הדיין המצויין החסיד, אדמו״ר, הרב יוסף הוליד: שלמה, משה, מאחא, עווישא, לוויהא, מרימא.

בן איש חי, פרי צדיק עושה חיים, גברא יקירא, מרגלית יקרה, יקר רוח איש תבונה, נושא ונותן באמונה, נקי כפים, חונן דלים ומחסה לאביונים, ביתו פתוח לרווחה, יותר מהמה מעשה הצדקה שעשה בצינעה, מוקיר ורחים רבנן ותלמידיהון, מחזיק מוסדות תורה וכן ישיבה שנקראת על שמו ״בתר שלמה״ הצדיק ר׳ שלמה הניח בן הי״ו ובנות הי״ו.

הזקן הכשר, מנא דכשר, שלשלת יוחסין, מוכתר בנימוסין, חכם לב, טהור לב, בר אבהן ובר ואוריין, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, ידיו רב לו בספר תורת ה/ הצדיק הרב דוד (אחיו של רבינו יוסף הנד) הוליד: אברהם, סתירא, סאעודא, מרימא.

החכם המרומם, אור יומם, נעים הליכות, הליכותיו בקודש, הולך חכמים יחכם, סופר מתא, פיו מפיק מרגליות, הוגה בתורה תדירא, הצדיס הרב אברהם הוליד: דוד, יהודה, מרימא, סאעודא.

 

סבא רבא, יושב בישיבה, ראש פנה, איש תבונה, איש חסד ורחמים, גומל חסדים, צדיק תמים, ענף עץ עבות, כבוד זקנינו, עטרת ראשינו, הצדיק ר׳ משה הנד (בן ר׳ יוסף הנזכר לעיל) הוליד: יוסף, ר׳ יעקב, דוד, אברהם, יצחק, מרדכי.

ראש העדה, אבי התעודה, זרע היחס והמעלה, יקר מפנינים, איש אמונים, עמוד החסד, פזר נתן לאביונים, מעמיד הלוואות לרשות גדולים וקטנים, הסבא העתיק, חמר חדת עתיק, הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ (נתבש״מ שנת תרל״ג לערך) הוליד: שלמה, אהרן, משה, יצחק, יהודה, יעקב, עווישא.

איש צדיק, בנן של גדולים, ביתו פתוח לרווחה לאורחים וגם בית ועד לחכמים, ובראשם הרבנים השד״רים מארץ ישראל, גזבר נאמן של קופות התנא ר׳ מאיר בעל הנס, ויהי ידיו אמונה לשאת ולתת באמונה, הסבא הצדיק ר׳ שלמה (נתבש״מ שנת תרע״ט) הוליד: ר׳ אליהו, יוסף, יצחק, דוד, לאה, עישא, סאעודא, מאחא.

החכם הנעלה, מיחידי סגולה, נשיא העדה, בלילא דורדא, יושב בישיבה, באהלה של תורה, מתחסד עם קונו, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, הסבא הצדיק הרב אליהו נתבש״מ שנת תרפ״ט הוליד: אהרן, ר׳ שמואל, יהודה, משה, סאעודא, מאחא, מרימא, זהרא, לוויהא, עווישא, סתירא.

גברא רבא יקירא, בעל מדות נעלות, שייף עייל שייף נפיק, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: מרימא, עווישא.

החכם השלם והכולל בישראל להלל, רב נהור״א, שרגא דנהורא, ענוותן ושפל ברך ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, סופר מתא, רב בית כנסת החדש של משפחת בן עקו, שפתותיו שושנים להוכיח במישור, אוהב שלום ורודף שלום ומשכין שלום בין הבריות, מרביץ תורה לעדרי צאן קדושים קרוב ליובל שנים, העמיד תלמידים הרבה, זכה וזיכה את הרבים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, חסידא קדישא, מורי ורבי מר זקיני, אדמו״ר הרב שמואל זיע״א הניח ברכה: מורי ורבי עטרת ראשי ופארי, נזר ועטרה החכם השלם הגאון המובהק כבוד מר אבי הרב מאיר מרדכי הי״ו, (ספריו היקרים חידושי תורה וחידושי

ש״ם יצאו לאור בירושלים ת״ו והם: דברי מאיר, בית מאיר ועוד, ויש למו״ר מ״א הי״ו עוד בכתובים חידושים על תלמוד ירושלמי וחידושים על תורת הסוד). דודתי היקרה והנכבדת מרת מרים הי״ו, דודתי היקרה מרת עווישא הי״ו.

גברא רבא, איש אמונה, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, גומל חסדים, משכים ומעריב, הצדיק מר דודי ר׳ משה הוליד בנים ובנות הי״ו.

היקר וחשוב מר דודי ר׳ יהודה הי״ו בירכו ה׳ בבנים ובנות בפ״י הי״ו

אש במערב. הדי משבר השבתאות.

אש במערב.

הדי משבר השבתאות.

נושאי הבשורה.

שבתאי צבי

עיר הנמל סאלי שהייתה בקשר רצוף עם הולנד-אמסטרדם, הייתה המרכז להפצת האמונה השבתאית למזרח ומערב אירופה, שיחקה תפקיד מרכזי בהפצת האמונה במרוקו. כפי שראינו מלאו יהודי מרוקו מרכזי בפיתוח יחסי המסחר בין ארצות השפלה ומרוקו, ורבים מיוצאי מרוקו התיישבו לשם כך באמסטרדם ושמרו קשר הדוק עם משפחותיהם במערב.

מסאלי התפשטה האמונה לכל המדינה כאשר המוקדים העיקריים היו בדרום בה מצאה לה קן בקבלה מאז ומתמיד. קהילת מראכש כולה ובראשה הנגיד רבי ימון מימראן והרב שלמה אביטבול, הלכה כאיש אחד אחרי שבתי צבי וכל היה המצב בקהילת תאדלה, כפי שכותב רבי אהרן הסבעוני – אחד ממתנגדי האמונה – לרבי יעקב ששפורטאש :

" באותו זמן גזר המלך על יהודי העיר לילך יחפים צמיד בכל העיר, בלי שום מנעל וביטלו להם בתי כנסיות…והרי גם במצור ומצוק יושבי חרבות ואוהלים. וגם הם החזיקו באכילה בט' באב וקוראים במקום " יענך ה, בעת צרה ה' בעזך ישמח מלך " ובמקום תפילת " לדוד הטה אזנך ה' " למנצח שושנים ". אולם גם בערי הפנים, פאס , מכנאס ובצפון, תיטואן, , אל קצר, ארזילה הידיעה הבשורה והתקבלה בהתלהבות.

להפצת האמונה במרוקו תרמו לא במעט שלוחי ארץ ישראל ובמיוחד אלה שביקרו במערב אותו זמן " שלמה נאוורו, רבי חייה דיין ורבי אלישע אשכנזי. תפקידו של זה האחרון היה כנראה מכריע, אם נזכור שהוא היה אביו של נתן העזתי, נביא התנועה. רבי אלישע עלה לירושלים מגרמניה ונשלח בשליחות ראשונה למרוקו בשנת 1554 -1555.

שליחותו זכתה להצלחה כבירה בסאלי, פאס ומכנאס. הוא אשר הביא לראשונה למרוקו שני ספרי ייסוד בקבלה " מגיד ישרים " של רבי יעקב קרו, ו "ירח יקר ", פירוש ספר הזוהר מאת הרב אברהם גלנטי. ספרים נדירים אלה התקבלו בהתלהבות וכמנהג אותם הימים של מחסור בספרים מודפסים, העתיקו אותם ביד עשרות סופרים ותלמידי חכמים.

בעיר מכנאס למשל ידוע שעסקו במלאכת קודש זו הרבנים דניאל בהלול, רבי יעקב אבן צור, יעקב בן עטר ורבי שמעיה מימראו. לאחר הצלחת שליחותו הראשונה הוא שוגר בשנית למערב באמצע שנות השישים. בעת שהותו הממושכת בסאלי ובמכנאס – בה ימצא את מותו וקברו היה ידוע עד ימינו כקבר החכם מירושלים הוא ריתק את שומעיו בסיפורי נפלאות שבתי צבי ובנו נתן. על השפעת סיפוריו נעמוד בהמשך.

אולם גם בתקופת התלהבות משיחית זאת נמצאו רבנים שעמדו על הפרץ והוכיחו את העם ההולך שולל אחרי משיח שקר : " ובכל זאת הרבו יהודי מרוקו להתעניין בתנועה השבתאית וכמעט קט נהפכו כולם לשבתאים לולא נמצאו אז בעלי צורה אחדים אשר לחמו נגדה ויעצרו בעד ההתפשטות " ( נר המערב ). הבולטים שבהם היו רבי אהרן הסבעוני בסאלי, ורבי דניאל טולידאנו במכנאס. את הכוח לצאת נגד הזרם הם שאבו ממסורת אבותיהם גולי ספרד תלמידי הרמב"ם שהתריע בזמנו נגד משיחי השקר, וגם מעידודו של גדול המתנגדים בעולם היהודי : רבי יעקב ששפוורטאש.

רבי יעקב ששפורטאש.

מגדולי חכמי הספרדים וראשון הלוחמים בשבתי צבי וסייעתו חוטר מגזע יוחסין דור י"א להרמב"ן. ברם זכור אותו האיש לטוב החכם אדוננו יעקב ששפורטאש שמו. עליו נאמר חכם עדיף מנביא הוא היה עז כנמר וגיבור כארי ללחום מלחמת השם נגד משיח השקר שבתי צבי, ונביאי השקר שלו.

הוא קיים באמת המצווה המיוחדת לרבנים " לא תגורו מפני איש " וכמו שאמר הרב ברוך ממעזבוז' בספר בונציה דנהורא עלן הפסוקים בתהילים " אלוקים לנו מחסה ועוז וכו' על כך לא נירא בהמיר ארץ, אכיל. אם חס ושלום ימירו כל יושבי ארץ אמונתם לא נירא. רבי יעקב ששפורטאש נולד בשנת 1610 בסאלי שבמרוקו וגלה ממנה לאלג'יריה. גירסה מתוך " ארזי הלבנון ".

תורת אמך ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת בהעלותך ◆

תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת בהעלותך ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
מה בעלון? פרשת שבוע. סידורים עתיקים או מזויפים. די
להפקעת מחירים
ההצלחה חוזרת בקרוב כנס ענק בירושלים פרטים בקרוב

????

וכה תעשה להם הזה עליהם מי חטאת
פירש רש"י מי חטאת של אפר הפרה עי"ש. מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי עדיין לא נאמרה פרשת פרה (בני שלמה). 

וכל עדת ישראל ללוים ככל אשר צוה ה' וכו' כן עשו להם בני ישראל (ח, כ).

יש להעיר למה כפל לומר כן עשו? עדו שנה שהתחיל לומר כל עדת עדת וגו' וגמר אמרו בני ישראל. ונראה שנתכון בכפל כן עשו בני ישראל על הבכורות,
ובא להחזיק טובה לבכורות יותר, שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו, עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות
ככל פרטי המצוה. ולזה שנה במאמרו מלשון שהחיל לדבר בו כל עדת בני ישראל, ואמר, כי לא על כולן מדבר הכתוב כאן אלא על כל פרט (אור החיים).
והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל(י, כט).

 הרגיש עד עתה אין דבר ודאי, איך תוליכני למקום אויבים? השיב ודאי הוא, כי מג' פנים לא יתקיים הנדר. אם מצד הנודר, שאין לו יכולת. אם מצד הנדר בעצמו, שאינו דבר ראוי. אם מצד המקבל. כנגדם אמר 'לא איש אל ויכזב'. כנגד הב', שמא יאמר ולא יעשה 'הנה ברך לקחתי' שברך ולא אשיבנה, שלעולם לא יצא דבר טוב מפיו וחזר. כנגד הג' 'לא הביט און ביעקב'. זהו כי ה', כנגד הא'. דבר טוב, כנגד הב', ויתקיים. על ישראל כנגד הג' (צוף דבש). 

ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא(יב, יג). 

קצת קשה למה לא אמר ויתפלל רק לשון צעקה? ואפשר שמשה רבינו ע"ה בא לתקן את אשר עותו אהרן ומרים על ידי לשון הרע כי הם חטאו בקול שדברו בו לשון הרע ולכן גם הוא צעק בתפלתו יבוא דבר שבקול ויכפר על קול לשון הרע
(בני שלמה).
וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא כמראה אשר הראה יהוה את משה כן עשה את המנרה (ח, ד). 

וזה מעשה המנורה שהיא הנשמה שיש בה כמה בחינות מקשה פירוש נתקשרו ועלו לעולם העליון על ידי שהיה זהיר בתורה או במצות או בצדקה או בתפלה טהור טוב היה ולא רע על דרך גמלתהו טוב ולא רע על דרך ירכה שמר בריתו עד פרחה הם בנים צדיקים מקשה פירוש נתקשה ביסורין כמראה אשר הראה ה' את משה שנוטל צדיק אחד וכו' כן עשה את המנורה (כפר ליצחק).
על פי יהוה יסעו בני ישראל ועל פי יהוה יחנו כל ימי אשר ישכן הענן על פי המשכן חנו _(ט, יח). 

על פי ה' יחנו הנשמות לזה העולם ועל פי ה' יסעו למה לזה אמר את משמרת ה' שמרו פירוש והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה כן וכו' ולמה נסתלק על פי ה' בנשיקה ביד מ'שה מיכאל שר הגדול מקריב נשמתו ומכפר על הדור(כפר ליצחק). שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה

a0527145147@gmail.com

רבי מרדכי חיים מיווחס כלולות ירושלים שנת ה׳ תר״ט (1849)

 

רבי מרדכי חיים מיווחס

כלולות ירושלים שנת ה׳ תר״ט (1849)

אחרי שהיה בשליחות בתורכיה יצא שתי פעמים למרוקו בשנת תרה׳ ובשנת תרי׳ בשנה זו נפגש בעיר פאם עם רבי יעקב אתורג׳מאן שיצא מארץ ישראל לערוך מלחמה עם רבני ארץ ישראל בחירופין וגידופין, כנראה על שלא ספקו את רצונו לפי דעתו בחלוקת הכוללות בירושלים ולכן יצא נגד ובא למרוקו ״ומלהיב לבות בני אדם בדברי שקר״ לקרר את רשפי אהבת ארץ ישראל בלב המתנדבים בעם. ראה במסמכים המצורפים כאן שנשלחו מעיר פאס אל הרב עמור אביטבול, כמו שיראה הקורא במכתב ג׳ בשלשת השורות העליונות מתחילים באות ע׳ ומסיימים במילת מר, גם הרב וידאל הצרפתי ראב״ד בעיר פאס כותב במכתבו אל רבי עמור אביטבול ור׳ עמרם אלבאז, על רזא דינא, שהמסמכים של רי״ע אתורג׳מאן ״צדיק קוברן וחסיד שורפן״ וכר וכוי, רבי וידאל בתיאוריו להשד״ר דידן מתארו ב״אשרי עין ראתה כלול בכל מדות שמנו חכמים במקדש״ וכוי.

במסמכים שלפנינו נזכרו נגדים אז בעיר צפרו יהושע אלבאז אליהו בוטבול והגזבר רבי רפאל מאמאן האי

בה״ו

ה׳ בשבת ש ״ש

רב באישורי שורר ומוריה גם יודה לעדת בני ישראל למשמרת לכבוד ולתפארת מר ניהו רבה הרב המובהק ואח לברק כמוהר״ר עמרם אלבאז נרו׳ יאיר לעד לעולם ובריא אולם כירא׳

מאחר עלות גדול השלום אע דמסגינן בשלימותא שלמא מלך מלכא ותפלתינו קבע מול האלדים הנה זה עומד אחר כתלנו כתל המערבי למען יאריך ימים עוד רבות בשנים ברוב הונים ותפארת בנים בירא׳ באנו אל הארש׳ להודות להלל כל הנשמה תהלל אפריין נמטייה, והנה אנחנו נותנים הודיה ושבח לרומי על כל הטובה אשר עשה עם מע' שלוחי ירושלים ובפרט עם מע' הרב השדר׳ כמוהררי׳ קאפילוטו יצר ופיו מלא תהלות עכ גמולות.

ובכן נא גבור ממקומו יפן ברחמיך לשמוע את כל דברי האגרת הכוללת אשר ביד מע' הרב השדר דין הוא הדר מר ניהו ממשפחות המיוחסות שבירושלים ת״ו פה מפיק מרגליות דורש טוב לעמו הוא הרב המוכה את הרבים כמוהר״ר מרדכי חיים בכמה״ר יוסף מיוחס הי״ו נין ונכד למרן מלכא הרב הגדול תנא ירושלמאה ראשון לציון ומאור הגולה הוא הרב הגולה הוא הרב ברכות המים. ושער המים ויע״א נושא משך הורע להמאור הגדול הרב תנא ירושלמה גאון עמינו הרב המפורסם בכל העולם הוא בעל הנס וגאון הדור הרב המפורסם בעל המחבר הני ספרי דבי רב פרי האדמה בחלקיו ומזבח אדמה ושאר ספריו הידועים והמפורסמים וצוק״ל מפיו ומפי כתביו ידעו סתום מן המפורש את כל המבואר במה אנן קיימין כי בצרה גדולה אנחנו. ע״כ נא גבור מה אדיר שמך בכל הארץ דעביד ומהנה והעיקר תלוי ברומי להלהיב הלבבות אל החסד ואל הרחמים ולעורר אהבת ציון העלובת נפש ברוב החובות, וצעקת העניים היא העולה ולבנו אינו אלא שרף מראות צרת הת״ח כי אין להם על מה שיסמוכו ובטלו החילוקים וההכנסות כי אפס כסף, כי ע״כ ק״ק עדתינו עליך יסמוכו להיות גדול המעשה לעשות נדבה גדולה. אמור רבנן בכפילא ויהיה ישוב וקיום בעיר דוד היא ציון בית חיינו בל תמוט עולם ועד וכגון דא מצוה רבה ואנחנו על משמרתינו נעמודה אל הרנה ואל התפלה למען יעומד חיי ובריא אולם כאות נהר׳ וכנאה׳ היו׳ פעהק׳ ירוש׳ תו׳ בחדש ניסן מש' זאת התר״ט ליצירה ברב עז' ושלום

וחתמו הרבנים מבית דינו

האי גושפנקא דנזלכא דשד״ר מלכא.

יר״ה לי לשמי ראשון לציון יצחק קובו ס׳ ט בן לא׳ א

הגאון המפורסם רבי יוסף קובו זיע׳ א

(מקום החותם)

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-סדר המילה

 

סדר המילה

ומל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים ( בראשית, כא, ד )

בביתו של בעל הברית נמצאים כבר עשרות אנשים, קרובי משפחה, שכנים וידידים, וסתם בני עמך הבאים לזכות במצוות " סמוע למילה " ( שמיעת המילה ). לפני בואו של בעל הברית ומלוויו, רגיל הקהל לשיר כמה שירים לכבוד אליהו

הפיוט הנהוג ברוב עדות ישראל ואשר בו פותחים, הוא הפיוט : " אערוך מהללי ניבי, לפני אליהו אבי, לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא "

להלן שירו של רבי דוד בן אהרן חסים ז"ל, מתוך הספר " תהלה לדוד :

83 – אערך מהלל ניבי

 פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז"ל, ובשעת המילה אומר אותו. סימן אני דוד בן אהרן בן חסין חזק.

אערך מהללי ניבי

לפני אלהי אבי

לכבוד חמד לבבי

אליהו הנביא

 

נטע האל בישרון

חבצלת השרון

איש מגזע אהרן

משרת צור משגבי

 

כהן לאל עליון הוא

פינחס הוא אליהו

הנביא יקראוהו

הגלעדי התשבי

 

יום קנא קנאת האל

הרג בכח ואל

משיא שבט ישראל

ובת צור שמה כזבי

 

דין שמע מפי רבו

איש ארמית משכבו

קנאים הם פוגעים בו

ויאמר אריק חרבי

 

ויקם מתוך עדה

רמח בידו הדה

ויחרד חרדה

נתגבר כמו לביא

 

דקר בחרבו אותם

כדרך שכיבתם

 על הארץ חבטם

 ולמשה אותם הביא

 

בזכר זאת אל חי עולם

נתן לו שכר משלם

ברית כהנת עולם

ויכפר עלי חובי

 

נסים עשר ושנים

בדבריהם שנויים

עשה לו דר שמים

צור גואלי אבי

 

אמת בפיהו היה

לאלמנה עניה

עת את בנה החיה

ולנפשו אמר שובי

 

השמן גם הוא שרתה

ברכה בו והיתה

כד הקמח לא כלתה

ותגדלי ותרבי

 

רודפים אחרי תהו

הכה בשבט פיהו

ויאמרו : ה' הוא

אמת ואתה נביא

 

וגזר אמר עשה

מספר שנים שלשה

מטר לא נתן ארצה

הוא המוציא המביא

 

נתן לו אל מהלכים

בעולם המלאכים

ולעתות הצריכים

הוא נדמה כערבי

 

בקדשה ובטהרה

עלה עלה בסערה

אלישע אליו קרא

ויאמר : " אבי, אבי

 

נפשי לילה אותהו

מי יתן ימצאהו

פתח ביתי ואראהו

ישקיף בעד אשנבי

 

חסין קדוש אקראה

איש אשר פניו ראה

הן כביר ידו מצאה

תשורה אליו אביא

 

חן חן לו איש לו נגלה

בחלום חזיון לילה

ובברית דם המילה

בו יבא כצבי

 

זכור לטוב יאיר נרי

יבשר ציון עירי

יאמר לה התנערי

מעפר קומי שבי

 

קול זמרת שיר מהללי

ירצה צורי גואלי

ולא דומיה לי

כל-עוד נשמתי בי

כשבעל הברית ומלוויו הגיעו מבית הכנסת, קיבל אותם הקהל בפיוט:

פצחו ברינה גזע אמוני / ברוך הבא בשם ה'

ילד יולד בקהל סגולה / ברכה תהיה לו מעטה תהלה

חיה יחיה בדם המילה / חשוב כעולה לפני ה'

וברוך הבא בשם ה'

 

וימצא תעלה / ממול הערלה / בשרו וימיו ימלא בחמלה

ה' עלינו / ירנן בגילה / כזאת נחלת עבדי ה'

וברוך הבא בשם ה' 

הערת המחבר .

כאשר נכנס בעל הברית, נתקבל במלים " ברוך הבא " שכן המלה " הבא " בגימטריה 8 רמז לנימול לשמונה ימים.

הנשים קיבלו את בעל הבית בכניסתו הביתה בקריאות גיל מצלצלות, א-זג'יארית. מאחר והנוכחות בברית מילה היא מצווה גדולה, נהגו אם כן, שכאשר ראו את אבי הבן בטלית עובר בסימטאות המללאח מלווה בקהל המתפללים, הבינו במה המדובר ונצטרפו מיד ללא הזמנה לקהל הרב, כדי לזכות במצוות " סמוע למילה " ( שמיעת – ברכות המילה ).

מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה

המורה יודע שהתורה אסרה לבני ישראל כמה סוגי בשר לאכילה, אבל הוא טוען שישו הנוצרי התיר להם חלקם:

״ועל היהודים אסרנו כל בעל טופֶר [ציפורן שאינו סדוק], ומן הבקר והצאן אסרנו עליהם את החֵלֶב״; ״והוא [אללה] ילמדהו [את ישו הנוצרי] את הספר ואת החוכמה ואת התורה ואת האוונגליון, ויעשהו שליח אל בני ישראל… באתי [ישו] לאשר את התורה שנגלתה לפני ולהתיר לכם מקצת אשר נאסר עליכם״(ו, קמו; ג, מח-נ).

הוא סובר שמאז בואו של ישו נשתנו ונצטמצמו דיני האכילה, ומכאן ואילן אין הבדל בין יהודי למי שאינו יהודי לעניין זה:

״היום הותרו לכם המאכלות הטובים, ומותרים לכם מאכלותיהם של אלה אשר ניתן להם הספר לפניכם [היהודים והנוצרים]״; ״(אללה) אסר עליכם רק׳ נבלות ודם ובשר חזיר וכל אשר הוקרב לכבוד אחרים זולת אלוקים״.

            הערת המחבר : אכן, איסור אכילת הלב לבני ישראל מפורש בתורה: ויקרא ז, כב־כה: יא, א־ח.

הוא סובר שבהתחלה הכול היה מותר ליהודים, אלא שהם עצמם קיבלו עליהם לאסור כמה מאכלים, ועל כן היה באפשרותו של ישו להתיר:

״כל המאכלות היו מותרים לבני ישראל, פרט לאשר אסר ישראל על עצמו לפני שהורדה התורה״(ג, צג).

כשראה שיהודי מדינה לא מסכימים עם דבריו, טען שיעיינו בתורה וייווכחו שהוא צודק: ״ולכן אמר להם: הביאו את התורה וקראוה, אם אמת בפיכם״ (ג, צג).

כנראה חושב הוא שהאיסור של אכילת גיד הנשה לבני ישראל הוא רק בגלל הסיפור של מאבקו של יעקב עם המלאך, והוא פירש את הפסוק בחומש, שבני ישראל הנהיגו אותו בעצמם:

״על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה… כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה״ (בראשית לב, לג).

ומזה הוא דן לכל שאר איסורי אכילה שנוצרו לאחר שקיבלו הם על עצמם.

מוחמד מטיף למען ישו

מוחמד נוכח לדעת שיהודי מדינה מסרבים לקבל את דבריו – שישו קיבל רשות משמים להתיר להם חלק מהתורה. אין ברצונם לקבל שום שינוי מן התורה, והם נותרו מאמינים רק בחוקים ובמצוות שניתנו להם בסיני:

״בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד [על־ידי ישו], יגידו: נאמין באשר הורד אלינו! הם כופרים באשר מעבר לזאת״ (ב, צא).

ואז מעלה המורה טענות מרחיקות־לכת: היהודים לא הבינו את התורה כראוי ולא השכילו לפרשה נכון; הוא וישו מבינים טוב יותר מהם את הכתוב בתורה! היהודים הם בעיניו עוורים וחרשים, השטן מטעה אותם, והם לא יזכו לתחיית המתים:

״הוי האנשים, אכלו מפרי הארץ, את הכשר והטוב ואל תלכו בעקבות השטן, כי הוא אויביכם המושבע. רק את הרע ואת התועבה יצווה עליכם לעשות, ולהגיד על אלוקים את אשר לא תדעו. בהיאמר להם [ליהודים]: לכו בעקבות כל אשר הוריד אלוקים, יגידו: לא, הלוך נלך בדרך אשר מצאנו את אבותינו הולכים בה. אף כי אבותיהם לאהשכילו להבין דבר ולא הישירו לכת? הכופרים נמשלו לבהמות, אשר דברי גערה באוזניהן אינם אלא קריאות וצעקות. הם חרשים, אלמים ועוורים, ודבר לא ישכילו להבין. הוי המאמינים, אכלו הדברים הטובים אשר שלחנו לפרנסתכם והודו לאלוקים, אם אתם עובדים לו… המסתירים את הספר אשר אלוקים הוריד ומוכרים אותו באפס מחיר, כל אלה, רק האש תבוא אל בטנם, וביום תחיית המתים לא ידבר אליהם אלוקים ולא יזכם. עונש כבד צפוי אליהם. הם אלה אשר המירו את דרך הישר בתעייה, ואת המחילה בעונש. מה רב הוא עוז הרוח אשר בו יוצרכו לשאת את האש! זאת כי אלוקים הוריד את הספר למען תתגלה האמת. אכן אלה [היהודים] אשר נחלקו על אודות הספר [הברית החדשה, שהוא לדעתו חלק מן התורה] מפליגים במחלוקת״(ב, קסח־קעד).

הוא רוצה לחייב את היהודים להאמין בישו, כיוון שעשה מופתים:

״ביום [הדין] אשר יכנס אלוקים את השליחים יגיד: כיצד נענו לכם? יגידו: איננו יודעים, אתה הוא היודע נסתרות. אלוקים אמר: הוי ישוע בן מרים! זכור את החסד שנטיתי לך ולאמך כאשר סייעתי לך ברוח הקודש, ודיברת אל האנשים בהיותך בעריסה וכאשר בגרת, וכאשר לימדתיך את הספר ואת החוכמה ואת התורה ואת האוונגליון, וכאשר בראת ברשותי דמות עוף מטיט ונפחת בו רוח והיה לעוף ברשותי, וריפאת ברשותי את העיוור מלידה ואת המצורע, וכאשר הוצאת ברשותי את המתים (מקברם), וכאשר הדפתי את בני ישראל מעליך בהביאך להם את האותות הנהירים, ואמרו הכופרים שבהם: אלה כשפים בעליל״; ״ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם, ובאתי כדי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי, ושמו אחמד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל״ (ה, קט-קי¡ סא, ו).

REFLEXIONS SUR L'ORIGINE DES JUIFS DES REGIONS NORD-SAHARIENNES

Environenmont et structures sociales

REFLEXIONS SUR L'ORIGINE DES JUIFS DES REGIONS NORD-SAHARIENNES

Au XIXe siècle lorsque les historiens européens commencèrent à s'intéresser aux communautés juives du Maghreb, ils constatèrent rapidement l'existence d'un véritable peuplement judéo-berbère, qui constituait l'élément fondamental omniprésent dans le Maghreb et le Nord du Sahara, auquel s'étaient juxtaposés, plutôt que véritablement intégrés, d'autres groupes, à l'origine moins nombreux, venus d'Europe. Ces Juifs Sefardim d'origine principalement Ibérique, vinrent au Maghreb peut-être dès le très haut Moyen-Age au moment des persécutions ordonnées par les rois Wisigoths du VII siècle, mais la grande masse arriva à la fin du XlVe siècle (massacre de Séville en 1391) et surtout au début du XVle (à la suite du décret d'expulsion de 1492). Les arrivées de Juifs Sefardim se succédèrent tout au long du XVIIe siècle; simultanément plusieurs familles italiennes prirent le chemin de l'exil et s'établirent au Maghreb

Ces immigrés choisirent d'habiter, de préférence, les ports, et c'est avec eux que commercèrent les négociants européens avant la con­quête d'Alger ou l'établissement des protectorats sur la Tunisie puis le Maroc. Ces mêmes communautés maintinrent fidèlement les tradi­tions andalouses dans les arts des pays barbaresques, particulièrement dans l'orfèvrerie et la musique. Dans le domaine juridique et culturel elles conservèrent leurs coutumes, distinctes de celles des Juifs autoch­tones. Elles fournirent aussi, en Algérie, un contingent non négligeable d'interprète et parurent très rapidement, à l'administration française, l'élément le plus facilement assimilable de la population.

Mais ces Juifs des grandes villes, rapidement francisés, ne cons­tituaient qu'une partie du peuplement juif du Maghreb. Il existait des communautés plus anciennes, distinctes de cette élite urbaine et dont l'origine est différente ainsi que le révèlent souvent l'onomastique, les coutumes, l'implantation géographique voire les genres de vie

Au XIXe siècle, avant que le Maghreb ne subisse l'impact colonial il est difficile de chiffrer l'importance de ces communautés qu'il n'est pas dans notre intention d'énuniérer ici. Elles étaient, de fait, disper­sées dans une vaste zone sub-aride s'étendant de la Tripolitaine à l'Atlantique avec des lieux de plus forte concentration comme le Sous et le voisinage de Tiznit, le Tafilalet, le Mzab, le Souf et Djerba. Or ces communautés n'étaient, la plupart, que des éléments résiduels d'un peuplement plus important qui, au cours de l'Histoire, avait subi des vicissitudes, des massacres ou des conversions forcées. Des souvenirs très précis d'anciennes communautés disparues, voire de cités-états comme Tamentit dans le Touat, ou de groupes majoritaires comme chez les Hanencha, demeurent, qui révèlent l'importance ancienne de ce peuplement juif dans le nord du Sahara. Cependant, regroupées ou non dans des mellah, ces communautés vivaient en symbiose avec les populations musulmanes. Notons dès maintenant un fait impor­tant: la plupart de ces communautés juives des zones prédésertiques vivaient au milieu de populations berbères, ou, à tout le moins, ara­bisées récemment, que ce soit en pays Chleuh, au Mzab ou à Djerba. A l'inverse des Juifs venus d'Europe assez strictement localisés dans les ports et les principales villes arabophones, ces Judéo-berbères sont dispersés, et, même dans le Tell, on n'a pas perdu le souvenir de petites tribus juives qui nomadisaient encore au milieu du XIXe siècle entre le Kef et Constantine. Ces Bahusim, conservaient même en ville, leurs coutumes originales et fort anciennes.

Cette dispersion et cette multiplication donnent l'impression que ces communautés avaient une très vieille origine

Les auteurs, qui sont souvent des historiens juifs d'Afrique du

les rabbins Abraham Cahen de Constantine au milieu du XIXe siècle ou Maurice Eisenbeth grand rabbin d'Alger vers 1930, ont élaboré, en se fondant sur des sources aussi diverses que l'arché­ologie, les historiens antiques, les Pères de l'Eglise, le Talmud et les écrivains arabes du Moyen-Age, un catalogue devenu classique des origines possibles de ces Juifs

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר