ארכיון יומי: 6 ביולי 2015


עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

יהודי האטלס 1

כ"ז באדר תשט"ו 21.3.55

במכתב לתנועת המושבים כתבתי בין היתר.

" מצד המזרחי והפועל המזרחי נעשים כאן דברים שאין להעלותם על הדעת. הם הורסים – פשוטו כמשמעו – עבודה ציונית ישראלית. ועל ידי כך – גם את שטחי פעולתי כדי מזה הון מפלגתי פוליטי. הם עושים מקח וממכר בשם הדת לטובת מפלגתם וזורעים הרס, ומחללים את שם מדינת ישראל. כך עולה כל עמלנו באש התככים והקנאה "

ואילו על פעולות ההרס והחבלה שנעשו על ידם בארץ קיבלתי דו"ח מפורט ממזכירות תנועת המושבים, במכתבו של גרשון צוקר בתאריך 26.5.55.

עת לשעות – הפרו תורתך. כך כנראה סיכם לעצמו הפועל המזרחי את קו פעולתו בארגון עולי מרוקו ובעיקר באנשי הכפרים. הקדמה זו באה להסביר לך על התפתחות העניינים בארץ. אחרי שקיבלתי את מכתבך האחרון מיום 8.5.55 הבינותי, וכך הבינו אחרים, שתהיה לנו עבודה סדירה של העברה והכנה להתיישבות. במכתב הנ"ל נכללה רשימה של 56 משפחות מיוצאי דמנאת. מאד שמחנו על החומר הזה.

התחלנו בהכנות מעשיות. עשינו כל מה שביכולתנו בכדי להעמיד מקום במחנה חרובית עבור הארגון מדמנאת. בהתאם לתכנית קבענו עליית ארגון איית בוגמאז ל-22 ביולי כדי שנוכל באותו יום להעביר את המשפחות מדמנאת, באם יגיעו.

בעוד ענייני הארגון פעלו כהלכה, ופתאום – הפרעה ראשונה. הגיע מברק מעמוס רבל, מנהל מחלקת העליה במרוקו בקשר לארגון דמנאת. יחד עם זאת שמענו כי הפועל המזרחי הודיע על קבוצה של 35 משפחות מאורגנות על ידו. לנו היה כבר ברור שיש כאן משהו לא כשורה אך נמנענו מלהוציא מסקנות, כל עוד לא התבררו העניינים דיים.

קיימנו התיעצות מוקדמת והוחלט שאם יתברר שמשפחות אלה הן כלולות ברשימתך נעביר אותן לחרובית. באותו יום ראשון הגיעו לנמל חיפה שתי אניות בבת אחת : " נגבה " ו " גולדן איילס ". לנמל הגיעו אנשי המוסדות ונציגי הזרמים. כבר בהתחלה חשנו שדבר בלתי רגיל עומד להתרחש, בראותי שאנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי מסתובבים בשטח הנמל.

המתיחות הלכה וגברה כאשר עלינו על לסירת הנמל בכדי להגיע לאניה גולדן איילס בסירה היו, חנוך הילמן, אברהם מיגל, קלמן לוין וגם אהרן סיקרוני – נציג הפועל המזרחי. פה נודע לנו שבאניה זו נמצא גם חיים מויאל.

כאשר עלינו לאניה ביחד עם אנשי צוות המיון, התברר לנו כי מתוך 35 המשפחות שהוגדרו כאנשי הפועל המזרחי נמצאות 28 משפחות הכלולות ברשימתך מאנשי דמנאת. המשחק התגלה לעיני כולם, והודענו שלא נסכים בשום אופן לשערוריה כזאת, ומה גם שידוע לנו על החתירות והחבלות שנעשו במרוקו סביב ארגון זה.

לאחר שיחה ראשונה עם אנשי דמנאת הוברר לנו מעל לכל ספק כי העבודה החתרנית שנעשתה על ידי חיים מויאל ונוימן ממרסיי ועוזריהם נשאה פרי.

חזרנו לחוף והוויכוח התחדש. תבענו בתוקף בשם התנועה להעביר האנשים לחרובית, ואנשי הפועל המזרחי תבעו להעבירם למשואה. כל הסימנים הראו שאנשי הפועל המזרחי החליטו לפתוח במערכה נגד כל עבודתנו במרוקו.

ובפרט כשאנו נמצאים ערב הבחירות לכנסת, ומנסים הם לרכב על סוס בשם הדת. הויכוח נמשך עד חצות ולא הגענו לכלל סיכום. קיימנו התיעצות דחופה עם יצחק קורן והלה דרש בתוקף שאין לוותר על תכניתנו להעביר האנשים לחרובית.

לאחר לילה ללא שינה וויכוחים קדחתניים ניתנה הוראה על ידי אברהם ציגל להעביר האנשים לחרובית. בשעה שש בבוקר החלה הורדת העולים מהאניה " נגבה " ובשעה 9.30 מהאניה " גולדן איילס " שבה היו אנשי דמנאת.

( הערה אישית שלי – שימו לב שבכל התהליך הזה, לא נשאלו יהודי מרוקו בכלל לדעתם, ומבין כל המטפלים בנושא הזה, לא היה ולו נציג אחד מהעדה המרוקאית, וזה אומר דרשני )

אחרי שאנשי הפועל המזרחי התנגדו בחריפות להעברת האנשים לחרובית היה לנו ברור שהדבר לא פשוט, ואמנם כשניתנה ההוראה להעביר האנשים לחרובית הודיע בא כח הפועל המזרחי שהוא מתנגד לסידור זה. ואכן העולים סירבו לעזוב את המקום, וכל נסיון של הסברה לא הועיל.

קינה בערבית יהודית על התריתל מאת הרב חיים בן משה לוי, חתנו של ר' יוסף בן נאיים

טריטל בערבית

 

 

 

 

 

 

La complainte du tritel

קינה בערבית יהודית על התריתל מאת הרב חיים בן משה לוי, חתנו של ר' יוסף בן נאיים

תרגום

יום רביעי כשנודע הדבר, הגיעו גדודי המפקד. אוי לי איזה יום צרה !

ליל חמישי שמענו חריקת הרובים, אוי לנו, מה יארע?

ליל חמישי בחצות ליל כשפרצו לתוך בית יהודה הלל, מצאוהו מגשש ובידו מנורה.

אמרו: היש צרה גדולה מזו? תני הכסף בת כופרים !

יום חמישי בצהריים, העלונו לבית חברה קדישא, התבוססנו בבוץ ובעפר, אוי לאותו כיעור!

יום חמישי בערב לקחונו לסחאל ( מקום בקצה בית הקברות, רחוק מהבוזזים ), כיוונו אלינו רוביהם, היה ליל מחשכים

יום חמישי המשיכו לשדוד, אך יום שישי הגיעה החנינה, הודיעו לנו ביד קורא,

התאספו בארמון הסולטן, זקנים ונערים היזהרו לא לסטות, בארמון עליכם להתאסף. אלוהים, מלא לב(הסולטן) ברחמים.

 

Traduction

 C'est mercredi que l'alerte fut donnée, La troupe du commandant est arrivée. Ah malheur à moi, quel jour ce fut!

La nuit de mercredi à jeudi, nous avons vu, Que les coups (de fusil) éclataient, nous avons vu. O quel malheur, que va-t-il nous arriver?

La nuit de mercredi à jeudi, au milieu de la nuit,

Ils pénétrèrent dans la maison Juda Hillel.

Ils le surprirent alors qu'il tâtonnait, un candélabre à la main.

Ils commencèrent: Y a-t-il plus grande détresse?

Donne le trésor, hé fille de mécréant!

Jeudi au milieu de la journée, Ils nous firent monter dans la chambre funéraire. Nous étions empêtrés dans la fange et la poussière. Quel malheur. Qu'est cette abomination?

Jeudi au soir, on nous emmena au sâhiP. Ils pointèrent sur nous les fusils. Jeudi, ce fut la nuit de ténèbres.

Jeudi, ils continuaient à piller.

Vendredi arriva la trêve.

Ils nous firent dire par le crieur public.

«Vous devez vous rassembler dans le palais (du sultan)».

«Grands et petits, attention à ne pas vous perdre!

Dans le palais, vous devez vous rassembler».

O mon Dieu, emplis le cœur [du sultan] de compassion!

Complainte composée par le rabbin Haïm fils de Moïse Lévy, et disciple de rabbi Joseph Ben Naïm, publiée dans Georgette Bensimon-Choukroun, «La Complainte du tritel», in: G. Drettas, J. Gutwirth (éds.), Homenagens à Jeanine Fribourg, (=Meridies 19-22 [1994]), pp. 301-337

מנהגי חודש אב רחמן. הרב אברהם אסולין

מנהגי חודש אב רחמן.

ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד

מביצים עם עדשים יחד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.

 

ז. תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה.

ח. כתב בשו"ת מים חיים(ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ

ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי ביתהמכונות "קרוקס" מותרות, וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט). ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.

ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.

י. אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').

יא. כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה )שם אות לז'(, וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו), מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל.  עכ"ל.

יב. כתב הרמ"א )סימן תקנ"ה ה"ב(, ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.

עולים במשורה , אבי פיקאר

עולים במשורה

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

ככל שהתחזק הבית הלאומי בארץ ישראל עד שהיה לעובדה קיימת, כדברי הספר הלבן של 1939, נראה היה שהצורך בסלקטיביות יפחת ושיקולי ההצלה יגברו על שיקולי הבניין. מנהיגי היישוב ראו את היישוב היהודי חזק דיו להושיט סיוע בקליטת יהודים ולא רק להזדקק לתמיכה בכוח אדם. הגבלת העלייה שכפו הבריטים מ־1937 ובייחוד ב־1939 העמידה את הרצון לנהל עלייה חופשית כאחת הסיבות המרכזיות לדרישה להקמת מדינה יהודית עצמאית. עד תום המנדט הייתה העלייה לסוגיה עיקרית במאבק הלאומי בארץ ישראל. זה היה למעשה היפוך היוצרות. עד 1937 רצו מנהיגי היישוב בעלייה על מנת ליצור רוב שיביא להקמת מדינה, ומ־1937 הם רצו מדינה שתהיה בית להמוני הנרדפים.126 מכאן קצרה הדרך להבנה שתפקידה המרכזי של העלייה הוא הצלה ולא בניין הארץ.

בשנות הארבעים חל מפנה במדיניות העלייה. בעקבות מאורעות השואה באירופה היה ברור שההצלה היא הסוגיה החדה והנוקבת העומדת על הפרק, והתחזקה העמדה שגרסה שרק מדינה יהודית בארץ ישראל יכולה להיות מקלט ליהודים הנרדפים בעולם. בשנות התרחשותה של השואה היו שהדגישו שכל מהותה של הציונות היא הדאגה להצלת חמישה מיליוני יהודים. בשנים שלאחר מכן, בעת המאבק להקמת המדינה, רתמה ההנהגה הציונית את מצוקת שארית הפלטה למאמץ להקמת המדינה, ולעלייה הבלתי לגלית של העקורים היה בהקשר זה תפקיד הסברתי חשוב. עלייה המונית גם נתפסה משיקולי בניין כפתרון לבעיה הערבית בארץ ישראל, ובן־גוריון הניח שבזכות העולים הרבים יהיו היהודים לרוב, שייתן לגיטימציה לשלטון יהודי. ׳אם תקום עובדה, שיביאו לארץ מיליון יהודים – הסכסוך עם הערבים יגמד, אמר בן־גוריון ביוני 1944.

יש מקום להתמקד בעמדתו של בן־גוריון, שמעמדו הלך והתבצר באותן שנים כמנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל וכיו״ר הנהלת הסוכנות. כמו רבים בתנועת הפועלים ראה בן־גוריון בתחילת דרכו את העלייה הסלקטיבית באור חיובי. עוד ב־1933 התבטא בגנותה של עלייה המונית ודרש שלארץ יבואו בעיקר חלוצים. אולם האירועים באירופה וההתפתחויות בארץ ישראל הביאו אותו לשנות את עמדתו. בעקבות ליל הבדולח החל לדרוש עלייה המונית. במהלך השואה התחזקה הדרישה לעלייה המונית ובן־גוריון דרש שיעלו לארץ מיליון יהודים (לעתים דיבר על שני מיליונים), מספר הפליטים המוערך באותה תקופה, אפילו אם יצטרכו לפתוח עבורם בתי תמחוי. לצורך העניין אף הוקמה ועדת תכנון מיוחדת. הלך רוח זה, שהביא בחשבון אפשרות לעלייה המונית, נסמך על הערכה של השינויים הפוליטיים הצפויים. בן־גוריון ורבים אחרים הניחו שלאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה יקום סדר עולמי חדש, בדומה לשלום ורסאי לאחר מלחמת העולם הראשונה. בהנחה שבעלות הברית תהיינה מחויבות פוליטית ומוסרית ליהודים ואילו כוח המיקוח של הערבים יהיה דל, הניח בן־גוריון שבסדר החדש יש סיכוי לתמיכה פוליטית, לוגיסטית וכספית ב׳טרנספר של יהודים לארץ ישראל׳.

העלייה נועדה ליצור רוב יהודי מכריע בארץ שיאפשר קבלת עצמאות והקמתה של מדינה דמוקרטית בשלטון יהודי. לאחר המלחמה התברר שבטווח הקרוב אין בסדר העולמי החדש מפנה לטובת הציונות. ממשלת הלייבור החדשה בבריטניה אישררה את מדיניות הספר הלבן מ־1939 וגם הממשל האמריקני, שדרש מהבריטים להתיר הכנסת פליטים יהודים מאירופה לארץ ישראל, נטה לדחות את התביעה הציונית למדינה. תכנית המיליון נגנזה בשלב זה והדרישה לעליית המיליון הומרה בדרישה צנועה הרבה יותר – עליית 100,000 יהודים.

אף שהנסיבות הפוליטיות לא אפשרו את יישומה של הגישה הציונית החדשה לעלייה, המדיניות שראתה בחיוב עלייה המונית נתנה את אותותיה בהרכב האנושי של העולים בשנים שאחרי המלחמה. ממדי העלייה נשארו מצומצמים בגלל מגבלות הספר הלבן ומגבלות שנבעו מאופייה הבלתי לגלי של ההעפלה, אולם אוכלוסיית העולים בשנים 1948-1945 כללה חולים ונכים פליטי שואה, משפחות שלמות וקשישים בודדים, לא רק חלוצים וצעירים בגיל העבודה, אוכלוסייה שאפיינה עלייה סלקטיבית.

הקמת מדינה יהודית בגישה של הצלה ומקלט ליהודים נרדפים לא הייתה רק עמדתם של מנהיגים ציונים. גם נשיא ארצות הברית הארי טרומן למשל, שמקיץ 1946 החל לתמוך ברעיון המדינה היהודית, ראה אותה בעיקר בהקשר של פתרון לבעיית הפליטים היהודים. כמעט לא היה מי שיעז לכפור בכך שהגישה לעלייה צריכה להיות גישה של הצלה. בהיערכות להקמת המדינה כבר הייתה העלייה עניין מובן מאליו. מדינה שלאומיות פזורה הקימה אותה (אם כי בני הזמן לא השתמשו במינוח של גלנר) נועדה להיות בית לבני הפזורה. את מספר העולים הפוטנציאלים אמדו בשני מיליונים אף שהיה ברור שלא כולם אכן יעלו. בדיונים ערב הקמת המדינה המשיכו לראות בעלייה הצפויה כורח המציאות, אך לא בחנו את הבעייתיות הגדולה הצפויה בקליטתה ולא נערכו לקראתה. עיקר תשומת הלב הופנתה להכנות למלחמה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר