ארכיון יומי: 4 ביולי 2015


אל עולם שאבד – לקט מאגדות מרוקו

 

 

אל עולם שאבדאל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

בזכות מעשה טוב

סוחר אחד, היה בדרכו חזרה לביתו, שיצא ממנו לפני זמן רב. כאשר ירד הליל החליט ללון בדרך, כי לא רצה ללכת בחשכה. שכב על הארץ ונירדם. והנה חלם חלום, ובחלומו בא אליו איש בא בימים, שזקן שיבה ארוך לו עמד עליו איש זה ואמר לו: ״דע כי אשתך תמות למחרת מהכשת נחש, בשעה שתעשה כביסתה.״ נחרד האיש ונתעורר. ושינה לא נתן בעפעפיו עד אור הבוקר. ואך הנץ השחר, קם והמשיך דרכו עד שהגיע לביתו.

יצאה אשתו לקבל את פניו, ושמחה מאוד. ראתה שבגדיו מלוכלכים. אמרה לו: ״פשוט בגדיך, כי רוצה אני לכבסם.״ סרב לה כי ידע את הצפוי לה. אמרה לו: ״הכיצד וכי אינך מתבייש בבגדיך המלוכלכים ? הם מסריחים ומזוהמים!״ נכנע לה ופשט את בגדיו. וכדי לא להטריח אותה הכין לה את הארוחה, אמר לה: ״קומי לסעוד״ ענתה לו: ״הנח לי לסיים את מלאכתי״ הפציר בה מאוד. לבסוף אמרה לו: ״תן לי את הצלחת. כשאהיה רעבה אוכל ממנה.״ נתן לה את צלחת האוכל, אך היא שכחה ממנה, כי עסוקה היתה מאוד בכביסה.

לפתע נשמע קולו של קבצן: ״מאמינים רחמו עלי, גווע אני, זה ימים שלא בא אוכל אל פי.״ קמה האשה ונתנה מנתה לאותו קבצן.

ומשסיימה את הכביסה, והרימה את הקערה שבה כבסה פרצה בזעקת אימים. מתחת לקערה שכב צפע ענק, נטול רוח חיים.

נזעק הבעל, משראה שהנחש ללא רוח חיים. הרים כפיו השמיימה והודה לאלוהים על שביטל את גזרתו. ואחר פנה אל אשתו ואמר לה: ״אשתי בזכות מעשה טוב שעשית, בזכות זה שמנעת אוכל מפיך לתיתו לקבצן גווע מרעב, ביטל אלוהים גזרתו שגזר עלייך והמית את הנחש הזה – שהוא שליחו.״ הבעל סיפר לה על חלומו.

 

אבות ובגים

אב אחד אהב את בנו כל כך, עד שהוריש לו את כל רכושו עוד בחייו, ועבר לגור אתו בבית אחד.

ולבן היתה אשה מרשעת. אמרה לבעלה: ״איני רוצה באביך בבית זה.״ אמר לה בעלה: ״וכי מה הרע שעשה ?״ אמרתי ולא אחזור: ״איני רוצה באביך בבית זה״, נסה בעלה לשכנעה, אך היא בשלה : ״ אביך או בלית ברירה, בא הבן אל אביו ואמר לו: ״אבי צא מביתי, נוכחותך מזיקה לי.״ ״בני, מעודי לא עשיתי לך רע, מדוע ככה תתאנח לי.״ ״אבי, אין מקום לדברים, צא מן הבית הזה, כי אינך רצוי בו.״ ״אם כן, בני, תנה לי ארכה של חודש עד שאמצא לי מחסה לראשי.״ ״לא צא מביתי כרגע. הבין האב, שבנו לא ישוב מדעתו ובקש ממנו מעט כסף.״ ״מאומה לא תקבל אבי.״

״זקן אני, ואין בכוחי לעבוד, לו תנה לי רק שמיכה, כדי לכסות בה עצמותי בלילות. קרא הבן לבנו ואמר לו: ״רדה למרתף, והבא לסבך שמיכה משם.״

ירד הנכד למרתף, קרע את השמיכה לשניים. מחציתה של השמיכה השאיר במרתף ואת המחצית השניה נתן לסבו. ראה הסב, כי קבל אך מחצית מן השמיכה, התלונן בפני בנו. פנה הבן לנכד ואמר לו: ״וכי לא אמרתי לך להביא שמיכה, מדוע, אם כן הבאת, חצי שמיכה.״

״את החצי השני שומר אני לך לשעת זיקנה״ – ענה הנכד. לשמע המענה, נבהל הבן. גרש את אשתו המרשעת, ומאותו יום כבד את אביו כפל כבוד, ודאג עד לאחרון צרכיו.

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956

יגאל...הרצאה

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית  1967-1956

יגאל בן־נון, אוניברסיטת פריס  8

כאמור, הנהגת אל־איסתיקלל שבשלטון נחלקה בין פרוגרסיבים לשמרנים. המפלגה איימה להתפלג בין צעירים תוססים ותאבי שלטון ובין ההנהגה המסורתית שהובילה את המאבק בצרפת הקולוניאלית. לצד מחלוקת זו התנהל מאבק מקביל בין אל־איסתיקלל ובין ארמון המלך מוחמד החמישי, על תפיסת עמדות כוח בשלטון ויצירת עובדות מוגמרות. בתחום מדיניות החוץ, למרות הזיקות הרגשיות, הלאומיות והדתיות כלפי העולם הערבי, שהצטרף לגוש המדינות "הבלתי מזדהות", מרוקו בחרה עדיין, משיקולים ענייניים, לנהל מדיניות פרו־מערבית. עם זה, שמרה לה אופציה, שאם תתאכזב מן התמיכה המערבית תוכל לנהל שיחות עם הסובייטים ואף להתקרב למצרים של גמאל עבדאלנאצר למרות סיוע המצרים למאבק לעצמאותה מרוקו ועל אף השפעת השפה והדת, בזכות הרדיו והעיתונות, הממשל המרוקני הסתייג מכניעה להשפעה מצרית שתסכן את המלוכה והעדיף לתמוך בציר הבעת'יסתי בראשות הגנרל קאסם שתפס את השלטון בבגדד. עם זה המדינה החדשה נאלצה להזדקק למורים מצריים שעסקו בהוראת הערבית, שפה שהוזנחה בימי החסות הצרפתית.

באוקטובר 1956, שני אירועים איימו לערער את יחס המוסלמים ליהודים וליצור אווירה לאומנית כל־ערבית במרוקו. ב22- באוקטובר, נחטף באוויר מטוס של חברת התעופה הלאומית של מרוקו, שיצא מרבט בדרכו לתוניס, ובו ראשי התנועה הלאומית האלג'ירית, אחמד בן־בלה, חוסיין איית אחמד ומוחמד בודיאף. יש להזכיר שבעבר, ראשי המרד האלג'ירי העניקו סיוע ממשי לצבאות השחרור המרוקני. אחרי החטיפה, שלטונות מרוקו הואשמו בשיתוף פעולה עם הכובש הצרפתי באלג'יריה והמלך מוחמד החמישי נאלץ בתגובה להחזיר את שגריר ארצו מפריס. אולם הדבר לא מנע התפרצות מהומות אנטי צרפתיות במכנס, שם נרצחו באכזריות ארבעים וארבעה צרפתים, דבר שגרר נטישה מוגברת של צרפתים מן המדינה. בין הנפגעים היה יהודי שנהרג כיוון שנחשב בטעות לצרפתי. חברו שצעק למפגינים שהוא יהודי ניצל. בציבור המרוקני ראו בחטיפת המטוס פגיעה אישית במלכם מצד ממשלת צרפת. כיוון שהיהודים תמיד הצטיירו בעיני ההמון כמשתפי פעולה עם הצרפתים, ארגן ועד קהילת קזבלנקה, ביזמת הפעילים הקומוניסטים, את ההגנה על הרובעים היהודיים ואף יזם עצרת יהודית־מוסלמית בהשתתפות כארבעת אלפים יהודים מול בניין העירייה. בעצרת נאם ארמן אסולין נגד הפעולה הפיראטית הצרפתית ודרש את שחרור החטופים. בזכות התגייסות מהירה של תומכי ההשתלבות למען הרגעת הרוחות נמנעה פגיעה אפשרית ביהודים. על כל מקרה, דאגו השלטונות ביזמתם להציב כוחות צבא בשכונות היהודיות ואוכלוסייתן יצאה ללא פגע.

שבוע לאחר מכן, בפלישה הבריטית־צרפתית לחצי האי סיני, בסיוע כוחות צבא ישראלים, נאלצה מרוקו להזדהות עם הנושא הכל־ערבי ועם מדיניות נשיא מצרים שהיה לסמל מובהק של האחדות הערבית. מעורבות ישראל, חידדה את תחושת הלאומיות הערבית במדינה. אולם תגובת השלטונות מפני חשש למהומות הייתה מהירה ויעילה. עקב ההתנגשות של מפגינים בצרפתים בעיר מכנס, שיגרו ראשי השלטון הוראות מפורשות למושלי המחוזות ודרשו מהם למנוע כל פגיעה ביהודים. הארמון והמפלגות קראו לאוכלוסייה להבחין בין יהודים לישראלים וכוחות הביטחון שוב הוצבו להגנת הרובעים היהודיים. בוועידת "המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" שהתכנסה באותם ימים, צירים יהודים באספה הלאומית המייעצת ובהם יצחק חליווה, תבעו לא להזכיר את ישראל בנוסח הודעת הגינוי לפלישה המשולשת לשטח מצרים. נימוקם היה מניעת מהומות נגד הקהילה והגברת האהדה בציבור היהודי למפלגה. צירי הוועידה קיבלו את הנימוקים וישראל לא הוזכרה בהחלטות.

לעומתם, תומכי זרם ההשתלבות נהגו בדרך מרחיקת לכת. הנציגים היהודיים באל־וויפאק ניסחו גילוי דעת בנושא שכינו בשם "המתקפה הישראלית" בסיני, ופרסמו אותו גם הפעם בשלוש שפות: ערבית ספרותית, צרפתית וערבית־יהודית. בפגישה שהוחלט בה על הפרסום השתתפו סם בן־הרוש, לאון אלמעלם, ד"ר ג'ו בן־דלכ, חיים זעפרני, מרק סבח ואחרים. לדבריהם מטרת הפרסום הייתה להרגיע את הרוחות ולמנוע התפרצויות אנטי־יהודיות: "אם לא היינו עושים זאת, מצב היהודים היה קשה מנשוא" טענו המשתתפים.הפרסום גינה את הפלישה המשולשת לשטח מצרים וקרא לאחדות האומה המרוקנית, דבר שימנע פגיעה ביהודים עקב התעוררות הלאומיות הכל־ערבית: "מתוך בוז לחוק הבינלאומי הכריזו הבריטים־צרפתים־ישראלים מלחמה על מצרים. העם המרוקני בשלמותו מתקומם נגד המתקפה ומגנה צעד מלחמתי יזום שכוונתו להשפיל את האומה המצרית וליטול ממנה את חרותה ואת עצמאותה. עלינו להעניק את כל תמיכתנו למצרים ולמנוע מן התוקפנים להצליח במזימתם. אירועי השעה מצווים עלינו איפה, אחים יקרים, לקיים את ההרמוניה, הידידות, האחדות וההסכמה בינינו, מוסלמים ויהודים, ולחזקן כי רק הן מבטיחות את עצמאות מולדתנו. הקולוניאליסטים ינסו להפריד בינינו כבעבר וישתמשו בכל דרך לסכסך בינינו. כאן במרוקו יש רק אזרחים מרוקנים, מרוקנים מוסלמים ומרוקנים בני הדת היהודית, אך כולם מרוקנים. כל המרוקנים ללא הבדל דת חייבים להרגיש מגויסים לשמירה על הסדר ועל השקט. מרוקנים אחים יקרים, עלינו להיות דרוכים. באחדותנו, בעמידתנו על המשמר ובאמון חסר־גבול שאנו נותנים בהוד־מלכותו המלך ובממשלתו תלוי עתיד ארצנו. אל תקשיבו למפרידים ביניכם. להפך, גנו אותם. כך מגויסים, אתם נוטלים חלק במעשה האציל ביותר שהוא השמירה על עצמאותנו".

עשרה ימים אחרי פרוץ מבצע סואץ, ב8- בנובמבר 1956, גם נשיא ועד קזבלנקה דוד בן־אזרף הצטרף לגינוי הפלישה הבריטית־צרפתית במכתב ששיגר לשר הפנים לחסן ליוסי ולמושל העיר אחמד ברגש. אולם הרוב היהודי שללא ספק אהדתו היתה נתונה לישראל, שמר על איפוק, לא נקט עמדה והמתין בדאגה לבאות. ראשי הקהילה ציינו בסיפוק את העובדה שמפלת נאצר לא גרמה להתלהטות יצרים של מוסלמים נגד יהודים, בעיקר בזכות התגייסות השלטונות בעוד מועד להגן על הרבעים היהודיים. הצהרותיהם המרגיעות של הארמון ושל ראשי אל־איסתיקלל מנעו כל תגובה אנטי יהודית ממנה חששו רבים.

בכור-שלום שטרית (1895 – 1967), שופט ופוליטיקאי ישראלי. נמנה על חותמי מגילת העצמאות

 

מראשי יהודי מרוקו שהלכו לעולמם

השר בכור שלום שיטרית ז״ל

שר המשטרה ושר המעוטים מאז הקמת המדינה ב־1948 ועד סמוך למותו. נולד בטבריה, ב- 20 בינואר 1895, נמנה למשפחת רבנים שעלתה  ממרוקו. למד בחדר ובבי״ס כי״ח בתלמוד־תורה ובישיבה. ממיסדי אגודת ״התחיה״ להפצת הציונות והשפה העברית. חבר ה,,מכבי״ ואחר־כך ב״הפועל־הצעיד״, היה מורה באליאנם שבטבריה ובמנחמיה. במלחמת העולם הראשונה היה מוכתר, המושבה כנרת.

עם כניסת הבריטים לארץ התגים למשטרה וארגן את משטרת טבריה. במשך הזמן נתמנה למפקד המשטרה במחוז הגליל התחתון ובאותה תקופה הכניס לשרות צעירים עבריים רבים. בירושלים סיים קורס לקצינים. בנצרת שמש כמפקח המשטרה ליד בתי ־הדין בגליל וכקצין נייד בראש שוטרים רוכבים. תפקידו זה הביאו במגע עם הערבים. כעבור זמן מה עבר למרכז הבולשת בירושלים, כמנהל משרד טביעת האצבעות וחוקר במחלקה לחקירות פשעים. בתפקיד זה נהל את החקירה בענין רצח י.ח. ברנר הי״ד והצליח לגלות את תעלומת הרצח בשכונת אבו־כביר.

בשנים 27—1922 שרת בחיפה. בראש מחלקת החקירות והמשפטים הפליליים במחוז הצפון. ב־1927 שירת בת״א בדרגת קפטן, כמנהל הראשון של המשטרה העירונית ב־29—1928 שירת כמדריך בבית־ספר לשוטרים בירושלים ועזר בחבור ספרי למוד לשוטרים. בעת המהומות ב־1929 היה ממונה על חקירת הפשעים בירושלים ובמחוז.

ב־1930 סיים למודיו במשפטים. ב־1933 הוטל עליו לחקור רצח ה. ארלוזורוב ז"ל בתל־אביב ולהופיע כנציג התביעה הכללית לפגי השופט החוקר מטעם המשטרה.

היה יו״ר ועד העדה הספרדית בת״א וחבר ההנהלה הארצית של העדה, נשיא הפרדציה העולמית של הקהילות הספרדיות. היה פעיל במוסדות צבור שונים: ה״בימה״, ״גן-חיות״ ועוד. עם הקמת המדינה היה חבר הממשלה הזמנית וכהן כשר המשטרה ושר־המעוטים.

השר שיטרית היה איש מזרח במובנו הנאצל של המושג׳ ענו, אציל טוב לב, אוהב, צנוע, ואמיץ רוח. בעל עמדה ב״פרשה״. לכנסת הראשונה נבחר מטעם ״רשימת הספרדים ובני עדות־המזרח ואח״כ מטעם מפא״י. כשר המשטרה הקים את ״אחת המשטרות הטובות שבעולם " במותו נערכה לו הלויה מלכותית.

השר שיטרית היה אחד ״היהלומים״ של יהודי צפון־אפריקה,.שנולד וגדל בישראל ושבאורו האיר את שביליה של הממלכתיות הישראלית.

בכור-שלום שטרית (1895 – 1967), שופט ופוליטיקאי ישראלי. נמנה על חותמי מגילת העצמאות. כיהן כשר המשטרה (1948 – 1967).

יליד טבריה. את לימודיו עשה בחדר, בבית הספר של כי”ח (אליאנס) ובישיבת טבריה. ממייסדי האגודה הציונית "התחייה" בטבריה. היה מחברי "משטרת הפרשים היהודים (במסגרת שלטון מועצת העם כנציג מפלגת ספרדים ועדות מזרח, מפלגה עדתית אשר נחשבה למייצגת העדה הספרדית הותיקה בארץ ישראל. בתוקף תפקידו כחבר מועצת העם נמנה על חותמי מגילת העצמאות, היחיד מבין חותמי המגילה שנולד בארץ ישראל. שטרית נמנה גם על חברי

טולידנו יעקב משה ז״ל

היה שר הדתות במדינת ישראל. נולד בטבריה בשנת תר״מ (1880). למד בישיבת הספרדים בטבריה והיה בין הרבנים הספרדים, שמזגו למוד תורה וחקר מדעי־בקורתי. בכורי עטו חדושי תורה ודברי מחקר, החלו להתפרסם בשלהי המאה הקודמת ב״חבצלת״. לאחר מכן נתפרסמו מאמריו ומחקריו בעתונים ובכתבי העת העבריים בארץ ובחו״ל.

 עסק לרוב עם אחיו אברהם באיסוף כתבי יד עתיקים והוצאתם לאור, וכן חקר תולדות יהודי מרוקו, מקור משפחתו. ספריו: ״אפרייון״ (בבליוגרפיה לפרושי רש״י,. הרס״ה), ״שלש תשובות לחיים כפוסי״ ועוד, ״נר המערב, הוא תולדות ישראל במרוקו״, ״ספר .שרשי המצוות״, ליוסף. אלמושנינו, יד משה״ (פרוש משנת פסחים לרמב״ם עם מבוא והערות), ״ים גדול״ (שאלות ותשובות, קהיר), ״יהודי אלכסנדריה והמימוני״, ״שריד ופליט״ (אוסף לדברי תורה ולמדעי היהדות), לתולדות הישוב בארץ ישראל ולביבליוגרפיה, ״בת־עמי״ (בעניני עגונות)), ״אוצר גנזים״ (אסופת תעודות לתולדות. א״י, מתוך כתבי יד עתיקים, בצרוף מבואות והערות.

הוא הוסמך להוראה בטבריה, משנת 1926 ועד 1928 כהן כחבר בית־דין בטננ׳יר (מרוקו). לאחר מכן מ־1929—1941 כראב״ד בקהיר ובאלכסנדריה. משנת 1942 כהן כרב ראשי לת״א יפו והמחוז עד לפטירתו. בפברואר נעשו המאמצים להשיבו על כס ״הראשון לציון״, שנתפנה עם פטירתו של הרב עוזיאל זצ״ל, אולם נבחר הרה״ג יצחק נסים יבדל״ח. ב־27 בנובמבר 1958 בהיותו בן 78, נתמנה לשר הדתות ובתפקיד זה כהן עד כ״ד תשרי תשכ״א (15.10.1960).

הוא השאיר כתבים מרובים, מחקרים, מאמרים וספרים. באחרונה. הוענק לו פרס הרב קוק לספרות תורנית של עירית תל אביב.

הסתלקותו של הרב טולדנו, שהשפיע רבות בתחום הספרות העברית התורנית, השאירה חלל ריק. ראוי ששמו יתנוסס על שמות רחובות ומוסדות במדינת ישראל, שלה תרם מדמו וחלבו.

 

 

תמורות במעמדם של היהודים באימפריה העות׳מאנית משה מעוז

מקדם ומים חלק א

ביצוע זכויות השוויון

ברם, למרות הביטויים ההצהרתיים־הפורמאליים של ראשי המדינה העות׳מאנית לאורך המאה ה־19 אודות מתן שוויון לכל הנתינים העות׳מאנים, ללא הבדל גזע ודת, לא קוים למעשה במשך תקופה זו שוויון מלא בין מוסלמים ולא־מוסלמים. בתחום המעמד החוקי בוטל, אומנם, ב־1855 מס־הגולגולת (הג׳זיה), אשר ציין את המעמד הנחות של הנתינים הלא־מוסלמים במדינה המוסלמית, אולם במקומו הוטל על היהודים והנוצרים לשלם את מם הבדל — כופר עבור שירות צבאי. תשלום ה׳בדל׳ היה חובה על הלא־מוסלמים ונגבה באופן קיבוצי, בדומה ל ג׳זיה לפני־כן. יהודים ונוצרים, בניגוד למוסלמים, לא גויסו לצבא, ואף לא ניתנה להם האפשרות לבחור בין גיוס ובין תשלום ה׳בדל׳. אין תימה אפוא, כי ה׳בדל׳ נתפס כהמשך ה ג׳זיה תחת כינוי אחר, ועקרונית נשמר אי־השוויון בין מוסלמים ללא־מוסלמים. רק ב־1909 יצא חוק המחייב את הלא־מוסלמים להתגייס לצבא והמבטל את ה׳בדל׳ הקיבוצי. מעתה ניתן היה לכל יהודי או נוצרי להשתחרר משירות צבאי, בדומה למוסלמי, על־ידי תשלום כופר אישי. מעמד משפטי שווה וזכות השתתפות בגופים הייצוגיים של המדינה הושגו אף הם על־ ידי היהודים והנוצרים אך בהדרגה במרוצת המאה ה־19.

אומנם בבתי־הדין המוסלמיים (השרעיים) המשיכה להיות עדותם של יהודים ונוצרים על־פי־רוב בלתי־קבילה עד תום התקופה העות׳מאנית, אולם סמכויותיו של בית־הדין המוסלמי צומצמו ביותר בתקופת התג ט'ימאת לענייני אישות, הקדשים, ירושה וכיו״ב; ואילו מרבית ענייני השיפוט האזרחיים, הפליליים והמסחריים הועברו לבתי־דין של המדינה, ששפטו לפי שיטות אירופאיות. ואף כי גם בבתי־דין אלה — בהם כיהנו על־פי־רוב שופטים מוסלמים — הופלו־לרעה נתינים לא־מוסלמים במשפטים נגד מוסלמים, הרי במרוצת השנים השתפר המצב הודות להליכי המשפט המודרניים ולפיקוח מרכזי גדול יותר. במקומות שונים אף מונו שופטים יהודים לכהן בבתי־הדין של המדינה.

מצב דומה שרר בגופי הייצוג לדרגותיהם ולתקופותיהם: ליהודים ולנוצרים ניתן ייצוג, באמצע המאה התשע־עשרה, במועצות המינהליות (מג׳לס אדארה) של הולאיתים ובמועצות העירוניות ( בלדיה ) לקראת סוף המאה התשע־עשרה, במועצות הכלליות (מג׳לס־עמומי) של הולאיתים בראשית המאה העשרים; וכן בפרלמנט העות׳מאני שהוקם לזמן קצר בשנת 1876, וחודש עם עליית ׳התורכים הצעירים׳ לשלטון ב־1908. אומנם ברבים מגופי ייצוג אלה לא היה משקל או השפעה לנציגים היהודים הבודדים: היו כאלה שגילו פסיביות או אדישות; כאלה שחששו להביע דעות עצמאיות ושימשו כמעין חותמת גומי להחלטות הרוב המוסלמי; היו גם מקרים שנציגים יהודים הורחקו מגופי הייצוג או נוטרלו על־ידי עמיתיהם המוסלמים; ולעומת זאת היו נציגים יהודים שפעלו באופן עצמאי למדי וייצגו בכבוד את ענייני הקהילות היהודיות. על־כל־פנים עצם התופעה של השתתפות אישית יהודים בגופי ייצוג של המדינה היה בה משום תמורה משמעותית־חיובית במעמדם החוקי־פוליטי של היהודים במדינה העות׳מאנית. גם בתחומים אחרים, שהיו תחת מרות המדינה או השפעתה, נעשו צעדים חשובים להשוואת מעמדם של היהודים והנוצרים לזה של המוסלמים: יהודים התקבלו לשירות המדינה במספרים גדלים והולכים; ובמסמכים רשמיים של האימפריה לא הוזכרו עוד ביטויי־גנאי נגד לא־מוסלמים. יהודים ונוצרים קיבלו רשיונות לבנות או לשפץ בתי־תפילה ומקומות פולחן אחרים, גזירות הלבוש חדלו להיות בתוקך! ועוד.

בכל־זאת, ראוי לציין, כי האימפריה העות׳מאנית לא נעשתה במאה ה־19 מדינה חילונית לפי הנורמות של מערב־אירופה וארה״ב. היא המשיכה להיות עד לראשית המאה ה־20, ובעיקר תחת שלטון הסולטאן עבדול חמיד, מדינה מוסלמית במהותה ובמדיניותה. ובמדינה כזו לא יכלו להיות היהודים, כנוצרים, שותפים מלאים ושווים בקהילייה הפוליטית.

האופי האסלאמי של האימפריה העות׳מאנית הורגש לא רק בתקופת הסולטאן־הח'ליף המוסלמי הקנאי עבדול חמיד (1876—1908), אלא גם תחת הסולטאנים שקדמו לו, וביניהם הסולטאן הליבראלי עבדול מג׳יד. הגורמים, ששמרו בקנאות על האופי האסלאמי של המדינה, היו מנהיגי הדת ( ה ע ל מ א ) , שהחזיקו בעמדות רשמיות במערכת המימשל, מנהיגים פוליטיים בעלי נטיות שמרניות־ מוסלמיות וציבורים גדולים של אנשי דת ואוכלוסיית הרוב המוסלמית. אלו התנגדו בתוקף, לאורר המאה ה־19, להענקת זכויות שוות לנתינים הלא־מוסלמים.

הרפורמות במעמד הלא־מוסלמים, ובעיקר אלו שהיו כלולות בח׳ט של 1856, עוררו זעם והתנגדות בקרב המוני המוסלמים ברחבי האימפריה כלפי הנתינים הנוצרים, הנציגים האירופיים והשלטונות העות׳מאניים גם יחד. נעשו נסיונות רבים על־ידי ה׳עלמא׳ והעם למנוע את ביצוע התיקונים הללו, ובכמה מקומות פרצו מהומות אנטי־נוצריות ואנטי־אירופיות. בעיר מרעש שבדרום תורכיה, למשל, רצח המון מוסלמי את הנציג הקונסולארי הבריטי — נוצרי מקומי — ואת משפחתו לאחר פרסום פירמאן 1856. בעיר הנמל ג׳דה שבחצי־האי ערב נרצחו ב־1858 הקונסולים הבריטי והצרפתי בידי התושבים המוסלמים, וב־1859 נתגלה בקושטא קשר נגד הסולטאן ומנהיגי הרפורמה, שהוכן על־ידי קציני צבא ו׳עלמא׳ בכירים, שהתנגדו להתגברות ההשפעה המערבית ולמתן זכויות שוות לנוצרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר