רבי חיים פינטו זצוק"ל – המעלות ממעמקים

השושלת לבית פינטו

המעלות ממעמקים

בכל ליל פסח נוהג היה רבי חיים פינטו לשגר שליחים לכל קצות העיר, לחפש ולמצוא עניים ולהביאם אליו לליל הסדר, כדי לקיים ״כל דכפין ייתי וייכול״.

באחד מלילי פסח יצאו שליחו של רבי חיים פינטו, הסתובבו בכל קצות העיר ולבסוף מצאו באחת האכסניות העלובות יהודי יושב ובוכה, עיניו זולגות דמעות ללא הפוגה והוא צועק במר ליבו. אמרו לו: ״יהודי יקר, הנך מוזמן לסעוד על שולחנו של רבי חיים פינטו, המקובל האלוקי, ולעשות יחד עימו את ליל הסדר״.

להפתעתם הרבה השיב להם העני בשלילה גמורה ואמר להם בבכי קורע־לב: ״לא אלך עימכם, כי בשבילכם זהו חג הפסח, בשבילי זהו תשעה באב, יום אבל ומספד״. חזרו השליחים אל רבי חיים פינטו וסיפרו לו את דברי היהודי האביון. כששמע הרבי על כך אמר לשליחיו: ״לכו אליו פעם נוספת ונסו לשכנע אותו לבוא. אם לא ישמע למלים טובות ולדברי כיבושין – הביאו אותו בכוח הזרוע!״

חזרו השליחים אל אותה אכסניה, ראו את היהודי ועודו ממרר בבכי, דיברו על ליבו, אך הוא בשלו: לא אלך עימכם. ואז, מחוסר ברירה, הם נטלו אותו בכוח והביאוהו אל בית הרב.

ושם, בבית, היתה אורה ונהרה. כל בני הבית הסבו ליד השולחן, שכרע מעומס מטעמי החג. ופני כולם היו שמחים. רק פניו של העני היו בוכיות ועיניו מרוטות מבכי.

״למה אתה בוכה?״ – שאל הרב פינטו את העני. ״האם אינך יודע שחג הפסח היום? האינך יודע שבליל חג יש לשמוח, כמו ששמחים כל היהודים?״

״ אנא ממך, רבי״, ביקש ההלך, ״ עזוב אותי. תן לי ללכת בחזרה לאכסניה שלי כי למה לי להפריע לכם ולהשבית את שמחתכם? לבי מר עלי ולא אוכל לשמוח. אני מתחנן לפניך, שלחני מכאן ואלך״. ״מה קרה לך?״ – שאל הרב פינטו. ״מדוע אתה בוכה כל־כך? ספר לי, ובעזרת השם עוד תהיה שמח. אני מבטיח לך בזאת, כי לא תוסיף עוד לבכות, רק ספר לי את שאירע לך״.

העני התבונן בפני הרב והחל מספר: ״נולדתי במראקש, ולימים עקרתי לספרד. שם עסקתי בעבודות שונות, וביושר אספתי כסף רב. כאשר רציתי לשוב הביתה, לעיר מולדתי, קניתי בכל הוני וכספי יהלומים, פנינים, מרגליות ואבנים טובות. ועוד טרם שעזבתי לדרכי פנתה אלי אלמנה אחת, נתנה לי מרגלית יקרה וביקשה ממני למסור אותה לבתה, הגרה במראקש ועומדת להינשא. צררתי את כל האבנים הטובות במזוודה, עליתי על ספינה והפלגתי לעבר עיר הולדתי. לפתע פרצה סערה גדולה, האונייה וכל אשר בה ירדו תהומה, ואני הצלחתי להינצל בעור שיני רק כאשר נאחזתי בקרש צף. הים פלט אותי לחופה של העיר הזו, כשאני נקי מכל נכסי ומכל בגדי. ועכשיו, כיצד לא אבכה כל העת על אובדן כל עמלי? מה אומר לבתה של האלמנה? שהמרגלית טבעה בים? הוי, רבי, רבי, טוב מותי מחיי…״

הרב פינטו התבונן ארוכות בפניו של העני ואחר אמר לו שלוש מלים: ״שמח, ראה ושתוק״. והרב לקח בידו את גביע הכסף הגדול שלו, הגביע הקדוש, והשביע את שרו של ים. אחר־כך אמר לאורח האביון: ״הסתכל!״

ולנגד עיניו הנדהמות של העני הלך הגביע וגדל, הלך והתרחב, הלך והעמיק, ובמקום יין מילאו אותו גלי־ים, ואלה באו בזה אחר זה. לפתע הופיעה על כרבולות הגלים תיבה קטנה – ונזרקה החוצה. העני, משתאה למראה עיניו, לא יכול להתאפק וזעק: ״זו התיבה שלי, כבוד הרב, זו התיבה שלי!״

לקח הרב את התיבה והעמידה על השולחן. ואז שב הגביע לצורתו המקורית, היה כבראשונה, והיין חזר לתוכו.

פניו של האורח צהלו משמחה, אך טרה ראה את אשר בתיבה. ואז הורה לו הרב פינטו לפתוח את התיבה. וכאשר פתח אותה האורח הוא ראה לנגד עיניו את כל רכושו ואת המרגלית של האשה האלמנה, לא חסר מאומה מכל אשר היה לו.

ואז יכול היה העני לשבת יחד עם כל בני הבית ולחוג עימם את ליל הסדר בשמחה של מצווה ובששון גדול.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר