שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

 

שלוחי ארץ ישראלב. תקיפותם של השלוחים

בפרק הקודם ראינו את הכבוד שנהגו קהילות הגולה בשלוחי ארץ־ישראל, וזה בעיקר בזכותה של הארץ שממנה נשלחו. אולם היו גם מקרים שבהם לא כיבדו את. השליח כראוי לו או גם זלזלו בכבודו, ואז נתעורר השליח עצמו לתבוע את זכותו, ואפילו שליח ענו שהיה מוכן למחול על כבודו האישי — על כבוד ארץ־ישראל לא היה רשאי למחול, כי ויתור כזה היה עשוי לערער את כל שליחותו. לפיכך אנו מוצאים שלוחי א״י נוהגים תקיפות וזורקים מרה בקהילות שבהן אין הם מוצאים יחס־כבוד, ואת הכוח והסמכות לכך הם שואבים כמובן מארץ־ישראל. ולא זה בלבד שהם תובעים את הכבוד המגיע להם, אלא שהם מוכנים להטיל את הדבר על הקהילות בכוח החרם, והחרם אינו חרם סתם אלא הרם שמכריזים עליו בארץ הקדושה ובמקום הקדוש ביותר בא״י — לפני הכותל המערבי.

ודאי שהיו שלוחים שהגזימו בשימוש הזה והטילו חרם לשם לחץ אפילו כשהסירוב אינו בא מתוך העדר־רצון אלא מתוך חוסר יכולת. החוקר־הנוסע נחום סלושץ, שכבר שמענו לעיל את סיפורו על יחס־ההערצה הנלבב לשלוחי א״י בצפון אפריקה, אינו עובר בשתיקה גם על הצד השני של המטבע, באמרו: ״מצד אחר… נמצאו בין שליחי קודש אלה אשר השתמשו לרעה בממשלתם… האנשים שבאו להרים תרומת כסף מבני אדם… אשר בנפשם יביאו לחמם, אינם נסוגים לפעמים מלהטיל על צבור דל וקטן משא כסף לעיפה שאינו יכול לעמוד בו, וגם יש אשר אינם נמנעים מלהטיל אימה על הצבור ולהכריז חרם על קהילה נדחה החיה באמונתה ומפחדת יותר מכל מחומר החרם אשר שם ציון קשור בו… ״! אולם שלוחים ממין זה מעטים הם, ורוב השלוחים, וביחוד החשובים שבהם, מטילים אימה רק במקום שאין עוד ברירה אחרת ודוקא במקום שהם רואים זלזול במזיד בכבוד ארץ־ישראל. עוד במאה העשירית אנו מוצאים שליח ירושלים בוֵינוסה שבדרום־איטליה, שאחד מחשובי הקהילה, הפייטן ר׳סילאנו, התיר לעצמו להתלוצץ בו, והוא הביא הדבר לפני שולחיו והללו נידו את ר׳ סילאנו בירושלים, ודרושה היתה השתדלות מרובה מצד נשיא קהילת ועיסה כדי לבטל את הנידוי. ואם נקפוץ עתה קפיצת־זמן של תשע מאות שנה, נמצא באמצע המאה התשע־עשרה את שליח הפרושים בירושלים, ר׳ מנחם ב״ר אברהם זאמוט, שבבואו לקהילה אחת ברוסיה סירב לקבל בתורת תרומה אדום־זהב שנפחתה צורתו, באמרו ״שאי־אפשר לזלזל כל־כך בקדושת הארץ״.

יש אשר השליח נוהג תקיפות לא רק כשהענין נוגע לכבודו או לכבוד ארץ־ישראל, אלא לכבוד הקהילה שנזדמן לתוכה, או לכבוד ישראל או לכבוד התורה. כך, למשל, החרים ר׳ יוסף הכהן שליח חברון בעיר קשטורייא בשנת תל״ו (1676) אחד מבני הקהילה שנדו לתרום לפדיון שבויים ולא קיים את נדרו, ומנע מהקהילה אפשרות לפדות שבויה אחת,          והשליח עשה זאת ״בכח התורה ובכח רבני א״י״.  ר׳ משה ישראל שליח ירושלים באיטליה תקמ״ח כותב בשנת תפ״ח (1728) לראשי קהילת פיסארו שהתיחסו בקלות־ראש למקרה נערה שנתקדשה בדרך־צחוק והתירוה בלא גט! ״גם לי לבב נוע ינוע כאשר ינוד הקנה, שכן ראוי להיות כל איש אשר נגע אלקים בלבו לקנא קנאת ה׳ צבאות, דאין מקיפין בחילול ה׳ כל עיקר, כי ע׳יכ יצאתי לקראת נשק לדבר אתכם משפט… וביום הראות על אדמת הקודש אעמוד למנין בהדי ראשי אלפי ישראל… נגד הבית והעליה אחר כתלנו זה כותל מערבי שלא זזה שכינה משם כל הימים ונחרים כל עיר פיסארו, את שיש בידם למחות…ולא מיחו״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר