ארכיון יומי: 4 בדצמבר 2015


הלכות ומנהגי חנוכה אצל יהודי מרוקו-ר' אברהם אסולין

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

ד. לאחר שסיים להדליק נהגו לומר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". ויש שנהגו להוסיף לאחר מכן, שבע פעמים את הפסוק ויהי נועם, ומזמור יושב בסתר עליון.

כך מובא הנוסח בסידור תפילת החודש, וכ״כ הכף החיים סופר (חלק ו׳ תרע״ו ס״ק ל׳) שכך מנהגו לומר מזמור שיר וכוי. וכן בספר מועד לכל חי (סימן כז אות יג). וכן ראה בספר נר מצוה (עמוד סב), ובמנחת יוסף (פרשת וישב עמי 181). וכך נוהג הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א והוסיף שכן נהג אביו הצדיק רבי רפאל מאמאן זיע״א, וכך נהגו במרוקו אנשי מעשה.

החייבים בהדלקת נר חנוכה

א. מנהגנו שבן נשוי המתארח בבית הוריו וכן אורח המתארח בבית אחר שאינו שלו, וכן בחור ישיבה וכיוצא בזה, יוצא ידי חובה בהדלקה של בעל הבית, אך אם רוצה להדר, רשאי להדליק ולברך על חנוכייה בחדרו ויכוון לא לצאת ידי חובה בברכת בעל הבית וזהו הטוב והנכון לעשות.

כך פסק מרן הגאון רבי שלום משאש זצ״ל בשו״ת שמש ומגן (ח״ב סימן ג), וכתב שדבר זה מוסכם על דעת מרן בשו״ע בכמה מקומות דאם רצה אינו חייב לצאת ידי חובה בברכת חבירו, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, שדין ברכה שאינה צריכה תלוי הדבר דווקא באדם אחד שגורם לעצמו לחזור על אותה ברכה פעמיים, משא״כ כאן מדובר בשני בני אדם שאין אחד רוצה לצאת ידי חובה ע״י חבירו, <כמו שראינו במרן גבי ברכות השחר (סי׳ ו׳ סעי׳ ד) כך פסק גם לגביי קריאת שמע (סי׳ נטי סעי׳ די), וכן לעניין ברהמ״ז (סי׳ קפג׳ סעי׳ זי), עי״ש.}. ולכן מנהגנו שבן נשוי המתארח בבית הוריו, יכול להדר ולברך על החנוכייה בחדרו, וכן אורחים שיש להם חדר בנפרד, יכולים לברך בעצמם, בתנאי שלא יתכוונו לצאת ידי חובה בברכתו של בעה״ב על הנרות. ובפרט אם יש שם עוד חלון הפונה לרה״ר בצד האחר שבבית. בדומה להדלקת נרות שבת, כאשר האשה מתארחת מדליקה ומברכת על הדלקת נרות גם באותו החדר שבעלת הבית מדליקה כמובא בשו״ת שמש ומגן (ח״א או״ח סימן סב). וראה בקודש רבי אברהם מוגרבי בבית בבא סאלי, ובבא חאקי, ובבא הנה, שהנשים המתארחות גם מברכות לעצמן בהדלקת הנרות. וכן הוא בבן ישיבה תושב חו״ל הלומד בארץ ישראל והשעות לא תואמות, כשצאת הכוכבים בחו״ל בארץ ישראל זה עלות השחר וכדומה שאז בן הישיבה יכול להדליק לכתחילה בצאת הכוכבים בארץ ישראל.

ב.   יש נהגו לאחר שהדליק נר החיוב לתת לילדים להדליק שאר הנרות כדי לחנכם למצוות.

כתב בספר בן איש חי (פרשת וישב אות יח), טוב לתת לאחד מבניו הקטנים להדליק בידם נר הנוסף (השמש), כדי לחנכם במצות, שגם בזה הנר הנוסף יש קצת מצוה. וכן אני נוהג, וראוי לעשות כך, אבל לא יתן להם להדליק מנרות של חיוב ע״כ. וכתב הרב הליכות עולם (פרשת וישב הלכה יזי). מותר לתת לבניו הקטנים שהגיעו לחינוך להדליק נרות ההידור וכוי ונר השמש יכול לתת לבנו הקטן אפילו לא הגיע לחינוך. וכתב הגר״ח פלאגיי בספר מועד לכל חי (סימן כז אות לו), מה שנותן בעה״ב לבניו הקטנים להדליק שאר הנרות מן המהדרין, אין קפידא, כיון שכוונתו לחנכם במצות ולשמחם. וכן מנהגנו במרוקו. וכך נהג בקודש הרה״צ כליפה אלמליח זצ״ל רב העירה אולדמנצור, אחר שהדליק הנר הראשון היה נותן לילדיו להדליק. וכן בהדלקת הנרות בבית הכנסת, וכן הרה״צ בבא הנה זצ״ל רב העיר רמלה (חתנא דבי נשיאה הרה״ג רבי אברהם מוגרבי). וכן נהג בקודש הגאון הרב יהושע מאמאן לאחר שהדליק נר החיוב, נתן לבניו הקטנים שהגיעו לחינוך להדליק שאר הנרות כדי לחנכם למצות. (הרה״ג רבי רפאל מאמאן רב קהילת יד רמ״ה י-ם).

ג. מנהגנו שהנותר מהשמן ומהפתילות שורפים ביום השמיני.

כך פסק בשו״ע (תרע״ז סעיי ד), ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצוותו וכוי.

וכ״כ בספר לקח טוב לרי יוסף פינטו זע״ל (עמי קיט). וכ״כ בנר מעוה (עמי 16 מובא לקמן בסוף הקונטרס עמי מגי). וכ״כ בנוהג בחוכמה (עמי סא).

מנהגי שבת חנוכה

א. בערב שבת אין מנהגנו לומר ״במה מדליקין״.

כתב מרן בשו״ע (או״ח סיי ע״ר סעי׳ בי), וז״ל ויש דאין אומרים אותו בשבת של חנוכה עכ״ל. משמע מדבריו שאם נהגו לומר יש להם על מה שיסמכו, וכתב שם מור״ם ואין נוהגים כן בחנוכה וכוי. וכתב החיד״א בברכי יוסף (שם ס״ק בי), וז״ל דהאידנא נהוג עלמא בארץ העבי שלא לאומרו. כך הביא המקובל הרב יעקב משה הלל שליט״א בסידור ״תפילת רפאל״ נוסח חיד״א (עמי 297), שהמנהג נפוץ בארץ העבי שלא לאומרו. וכתב המשנה ברורה (שם ד״ה של חנוכה וכוי סיי קטן די) טעם לדבר מפני שנזכר בה פסול שמנים שהם אסורים בשבת ולא בחנוכה. וכן הוא מנהגנו.

התפילות בחנוכה

א.   בתפלת שחרית בימי חנוכה, מנהג בערי המערב שמתחילים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לפני ארוממך..

ראה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן עג), כתב הטעם פשוט הנראה, שהניחו פסוק זה להתגדל בו בשמונת ימי חנוכה, משום פרסומי ניסא וכוי, וכ״כ בסידור למודי ה׳ לר׳ יעיש קריספין (עמי קיא), שר״ת של המילים ״מיזמור שייר חינוכת היבית״ הוא שמחה, וכך הוא בסידור ״אשל אברהם״ לר״א חפוטא (עמי פטי). ועי״ע בספר הוד יוסף חי אוצר פסקי הגר״י משאש זצ״ל לרי זכריה זרמתי (עמי 183 הלי חנוכה סעיי

קנאי הערה 332).

ב.  מנהגנו לומר בברכת על הניסים, גירסת: (א) חשמונאי ולא חשמונאי (כ) בהלל גמנב ובהודאה.

(א). כך הוא הנוסח בסיי תפילת החודש ובית עובד וכן הוא בסיי וזרח השמש לגר״ש משאש, ובסיי רי חיים שושנה (כת״י) ועוד. כ״כ הרב שו״ת זבחי צדק (ח״ג סיי צדי), שהמנהג פשוט בבגדד לומר חשמונאי נו״ן בפתח והאל״ף נחה. ושכן הנוסח השגור בפי החזנים, כ״כ מרן הגרע״י זצוק״ל בספרו חזון עובדיה (חנוכה עמי רי) וביביע אומר (חלק ח׳ או״ח סי׳ נגי), וכ״כ בסי׳ אשל אברהם חפוטא עי״ש באורך (עמי 707 בביאורים).

(ב) כך כתב בסידור לימודי ה׳ (עמוד 209), למקובל הרה״צ יעיש קריספין זצ״ל. וכן כתב בספר נהגו העם חנוכה (עמוד קמד אות ה), וכך הביא בסידור ״אשל אברהם״ לר׳ אברהם חפוטא שליט״א (עמי קכזי), וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר שלחן לחם הפנים (הלכות חנוכה סוף סימן תרפב), להגאון רבי יעקב רוקח זצ״ל. וכן מנהג יהודי תוניס, וגירבא. (אור תורה כסלו תשסה סימן כו). וכן הוא מנהג יהודי אלגייר.

סדר קריאת התורה בחנוכה

א. בעת פתיחת ההיכל בכל יום מימי חנוכה, נהגו לומר שמונה פסוקים אלו: \א) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי:                            

(ב)    נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן:

(ג)    כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר: (ל) כי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה חשכי:
אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה: ואורח צדיקים כאורח נגה הולך עד נכון היום: קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח: 

כן הוא מנהג יהודי מרוקו והוא מנהג קדום, ומובא בסידור אהבת הקדמונים לקהל מגורשי ספרד בעיר פאס, למעלה מחמש מאות שנה, וכ״כ בספר כתר שם טוב למקובל ר׳ שם טוב גאגין זעוק״ל (חלק א׳ עמי ש״מ), וכן כתב בספר נר מצצוה (עמוד סג). כך הביא הרב דוד עובדיה זע״ל בספר נהגו העם (חנוכה אות הי) כ״כ גם בסי ירים משה (עמי 350), לר׳ משה אזגורי מחו״ר תלוואת. וכן מנהג יהודי תוניס, אלגייר ראה בספר זה השולחן (עמוד פג אות א).

ב. בקריאת התורה מנהגנו, שעולים גי עולים, כהן קורא ביום השמיני כולו, לוי קורא ביום התשיעי, ישראל קורא מ״ביום העשירי״ ועד ״כן עשה את המנורה״ שבפרשת בהעלותך, עד ועד בכלל.

כתב מרן בשו״ע (סימן תרפד ה״א), דביום השמיני מתחילין פרשת היום השמיני, וגומרין כל הסדר, וקוראין פרשה ראשונה של בהעלותך. ויש לעיין בדעת מרן , האם גם ביום השמיני כל שלושת העולים קוראים בפרשת היום, דהיינו שהכהן קורא עד ״מלאת קטורת״ והלוי עד ״בן פדהצור״, וישראל חוזר וקורא מ- ״ביום השמיני״ עד הסוף, או שדעתו דצריך לקרוא בעינין הנשיאים גם אם אין בזה בפרשת אותו היום, וכדברי הרמ״א, שהלוי קורא ביום התשיעי וישראל מביום העשירי. וכתב הרב שדי חמד (מערכת חנוכה סיי יבי), כיון שמרן השו״ע לא הכריע בזה, נוהגים כבשאר הימים, דהיינו שכל שלושת העולים קוראים בפרשת היום. 

כ״כ בנוהג בחכמה (עמי קמאי), בשם רי אהרון בוטבול זע״ל שהיה דיין בפאס ושימש בה כחזן ושימש ראשונים ואמר שכך הוא מנהג פאס משנים קדמוניות. וכ״כ בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סיי קמזי). אומנם הרב שו״ת תבואות שמש (או״ח סימן עה), כתב בשם דודו רי דוד משאש זע״ל, דאין כל העולם חייבים לקרוא בנשיא של אותו היום, אלא העיקר שיקראו בפרשת הנשיאים, ועיין שכן המנהג, שהכהן קורא ״ביום השמיני״, והלוי ״ביום התשיעי, והשלישי מ-״ביום העשירי״ עד ״כן עשה את המנורה״ דבפרשת בהעלותך וכן מנהג מרוקו. וכ״כ גם בדברי שלום ואמת (ח״ב עמוד 124).

השפעות הביקורים על הגירת יהודי מרוקו

השפעות הביקורים על הגירת יהודי מרוקויגאל בן נון 2

ב־13 בינואר 1964 נחת במפתיע המלך חסן השני בקהיר כדי להשתתף בוועידת הליגה הערבית שהתכנסה בעיר. גמאל עבד אל־נאצר קיבל את המלך על מסלול הנחיתה ודקות לאחר מכן נחת עוד מטוס ובו חמשת הקצינים המצרים שנשבו בבו ערפה שעל גבול אלג׳יריה. המחווה של חסן השני הייתה כה תאטרלית שדמתה יותר לסטירת לחי לנשיא הפופולרי. בפסגה בקהיר השתתפו ראשי 13 מדינות ערב ובהן חוסיין מלך ירדן. בוועידה הטיל חסן השני את ה״פצצה״ שפגעה במדיניות הכל־ערבית של הנשיא המצרי. בהיגיון מנומק קרא לראשי מדינות ערב לקבל את ישראל כעובדה קיימת ולנקוט מדיניות ראליסטית בסכסוך בינה ובין ארצות ערב והפלסטינים, שלא תתבסס על שימוש בכוח אלא על מגעים דיפלומטיים. הוא הציע להקים ועדה בנושא פלסטין שתגבש הצעות לפתרון הסכסוך שלא בדרכי מלחמה. זו הייתה ״מתנה״ יפה לממשלת ישראל ומכה ליוקרת נאצר כמנהיג הליגה הערבית. העולם המערבי ראה בחסן השני את סמל המנהיג הערבי הנאור שאפשר להתדיין אתו בהיגיון. ארצות הברית יכלה לבסס את הגנתה על שתי מדינות באגן הים התיכון לנוכח הסכנה הסובייטית: ישראל חזקה  במזרח ומרוקו במערב. כך אפשר להבין את מאמצי המוסד והסי־אי־ איי לשמור לפחות לזמן מה על המלך המרוקני מפני התקפות מבפנים של מפלגת השמאל. בהמשך הגה המלך רעיונות שנשענו על ״שילוב הגניוס היהודי בעוצמה הערבית״, וניסה לשכנע את המצרים ואת הסעודים לחתור להבנה עם ישראל.

היחסים שהתפתחו בין ישראל למרוקו הם ניסיון מיוחד במינו, לצד הדוגמה הירדנית, ליצירת קשר דיפלומטי חשאי בין ישראל המנותקת ומסוכסכת עם שכנותיה ובין מדינה ערבית ומוסלמית שזה עתה קיבלה את עצמאותה. יחסים אלה החלו בנושא ההגירה היהודית ממרוקו והתפתחו מראשית פברואר 1963 ליחסים דיפלומטיים בין־מדינתיים. מצד אחד של המתרס ניצבה מדינה שחשה חשדנות כלפי כל גורם ערבי מוסלמי. לעומתה ניצבה מדינה שראשיה יצאו בקושי מתחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לכבודם הלאומי ולעצמאותם בכל הקשור לתדמית ארצם. אם להוסיף על רגישות זו גם את הזיקה הנפשית לעולם הערבי ואת האילוצים הנובעים מחברות בליגה הערבית ומהשפעתו הדורסנית של הנאצריזם הכל־ערבי, תתקבל לכאורה סיטואציה פוליטית שלא מאפשרת הידברות בין הצדדים.

מעורבותה של ישראל בהוצאת היהודים ממרוקו הביאה להצלחה חשובה אולי לא פחות מהעלאת היהודים לישראל. אמנם כישלונותיהם של שלטונות ישראל ומרוקו בדרך טיפולם בקהילה היהודית גרמו לנזקים, אך הקטסטרופה שממנה חששו רבים לא התרחשה. הנזקים נבעו מחששות שווא מאסון. כישלונות אלה הולידו כמעט באקראי, וללא תכנון מוקדם, ברית פוליטית מיוחדת במינה ודיסקרטית שהניבה יתרונות לשתי המדינות. מערכת יחסים הדוקה וענפה התקיימה תחילה בין שירותי הביון והביטחון של שתי המדינות, ובהמשך התפתחה ליחסים מדיניים דיסקרטיים ואחר כך גלויים עם שליט נאור מבחינה מדינית שתרם לפתיחת ערוץ השיחות עם ממשלת מצרים. ערוץ זה הביא לביקור הנשיא אנואר סאדאת בירושלים ולהסכם השלום הראשון עם מדינת עימות ערבית. מרוקו נטלה חלק גם במגעים בין ישראלים לפלסטינים וממשיכה בהם עד היום, בסיוע הפזורה היהודית מרוקנית בעולם. יחסים אלה, הגם שסבלו לעתים משברים כלפי חוץ, עדיין מפתיעים ביציבותם ובעומק השפעתם. פרטי היחסים האלה בתחומי הביטחון והכלכלה עדיין חסויים, אך פרשיות אחדות יכולות לשפוך אור על חשיבותן. יחסים אלה הם דוגמה לקשר אמיץ בין מדינה ערבית מוסלמית, המקיימת שיתוף פעולה חשאי ארוך טווח הנשען על אינטרסים פוליטיים משותפים עם ישראל, שנחשבת נטע זר בסביבתה הגאוגרפית.

רבי דוד אלקאים, משורר ומשכיל עברי במרוקו-יוסף שטרית

שירה ופיוט ביהדות מרוקו – יוסף שטרית – עמוד 277רבי דוד אלקיים

רבי דוד אלקאים, משורר ומשכיל עברי במרוקו.

שירת יהודי מרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל זכתה בדור האחרון לחוקרים ולחיבורים המוציאים אותה אט אט מאלמוניותה רבת השנים ומפזרים מעליה את אבק הדורות ותהפוכותיהם. הפרסומים שהוקדשו עד כה ליצירה זו הראו עד כמה היא הייתה עישרה וענפה והעידו כי היא נמשכה מימי הביניים המוקדמים עד לימינו, ובמיוחד מאז בוא מגורשי ספרד לצפון אפריקה.

מחקרים שונים הראו גם שכתיבה שירית זו הייתה בארבע מאות השנים האחרונות ממוקדת , ואף אובססיבית ממש במוקדיה, והתרכזה כמעט כולה בתינוי מוראות הגלות והבטחת הגאולה, בהאדרת שם האל וחסדו האלוהי, ובתיאור תכונותיהם הדתיות תיאולוגיות של ימי השבת והמועדים.

רק משוררים מועטים כתבו שירים אירועים היסטוריים שהגיבו על התרחשויות היסטוריות או תרבותיות חברתיות חד פעמיות או מתמשכות. דומה שעיקר מעייניהם ואמונתם של המשוררים הרבים מסורים היו לגורלה של הקהילה ולחייה הנמשכים בצילה של סביבה עוינת לרוב, וכן שה " אני השר שלהם " הצטמצם ל " אני קהילתי " זה.

ואכן אלפי פיוטים, הבקשות, הקינות, התחינות והתוכחות שנכתבו בעברית במשך הדורות שבמרוקו בלבד מצטרפים לקורפוס כמעט אחיד של שירה קהילתית מובהקת הכפופה לצרכיה היא את כל דרכיה ותכניה של היצירה ומעצימה " אני קהילתי " זו של המשורר על חשבון התבטאויות  אישיו יותר ומשותפות פחות ליתר בני הקהילה.

עם גילוי הדיוואן השלם של ר׳ דוד אלקאים והצגתו כאן הולכת ומתקהה תמונה ברורה ומקובלת זו של שירת יהודי מרוקו בפרט. כאן אנו ניצבים בפני שירה בעלת הדגשים אישיים מיוחדים, בפני מקורות השראה והתבוננות חדשים ואף מפתיעים במהותם, בפני מודעות בלתי שכיחה ללשון ולכתיבה! בקיצור, בפני יצירתו של משורר בעל שיעור קומה שהצליח לצייר עולם רוחני ותרבותי של אמן משכיל ותלמיד חכם באחת מקהילות מרוקו של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים כאן אנו גם חודרים לתוככי ההתנסות בכתיבה של אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון־אפריקה, ואולי אף של הגדול ביניהם.

הערת המחבר :   לאחר חיפושים מאומצים הצלחתי לאתר העתק של כתב־היד המקורי ברשותו של מר אברהם עופרן בירושלים. אני מודה כאן למר עופרן ולאחיו יעקב וחיים זעפרני על הסכמתם האדיבה לצילום כתב־היד שברשותם. הדיוואן הועתק בידי אביהם מרדכי זעפרני ז״ל, שהיה . סת״ם ידוע בקהילת מוגאדור. בעידודי ובהשתדלותי הוציאה משפחת זעפרני לאור את כתב־היד שברשותה במהדורת צילום, תחת הכותרת שירי דודים (ירושלים תשמ״ג).

ר׳ דוד אלקאים (להלן רד״א) נודע עד כה בעיקר הודות להשתתפותו בקובץ ידידות, אנתולוגיית הפיוטים המקובלת כיום על כל יהודי מרוקו בארץ ובעולם. רד״א היה אחד משלושת עורכיה. באנתולוגיה זו הוא פרסם לראשונה את שירתו התנ״כית, המבוססת על פרשיות השבוע שבין בראשית לכי תשא ועל מגילת אסתר.

הערת המחבר :   שירים אלה מסתכמים בכשליש מכלל יצירתו, 27 מתוך 87 שירים. השיר המבוסס על מגילת אסתר מורכב ממנגינות רבות שהן חלק ממקאם אחד (״לקודאם דרצד״) במוסיקה האנדלוסית שהשתמרה במרוקו. עבור המשורר כל מנגינה כזאת, קצרה או ארוכה, תוחמת פיוט הנושא לפעמים את האקרוסטיכון של שם המחבר. באופן זה השיר מתחלק למעשה ל-34 פיוטים. שיר ארוך זה הוא גם היחידי שהמשורר מקדים לו פיוט שנכתב בידי משורר אחר במרוקו, הפיוט של ר׳ יעקב אבן צור: ״יהגה שבחך חכי״. שירים תנ״כיים אלה מופיעים בראש כתב־היד. ראה שירי דודים, עמי 117-31.

עם גילוי הדיוואן המלא מתברר, שכתיבה תנ״כית זו הייתה פן אחד בלבד במגוון יצירתו. הדיוואן כולל שמונים ושבעה שירים, ארוכים ברובם הגדול: מתוכם שניים נכתבו בערבית יהודית, ואחד בארמית. לצד השירים התנ״כיים נמצאים כאן שירי חכמה והשכלה, שירי גלות וגאולה, שירי התנהגות ומוסר, וכן שירים אירועייים כולל שירים לכבוד חגים ומועדים. אף כי השירים אינם מתוארכים, נדמה שנכתבו כולם לשנת תרפ״א וקובצו כבר אז תחת השם שירי דודים. עדות לכך אנו מוצאים בהסכם חלוקת הרווחים שנחתם בין שלושת העורכים־המו״לים של שיר ידידות ואשר הופיע בראש המהדורה הראשונה שיצאה במראכש באותה שנה. על פי הסכם נקבע ש״דוד אלקאים ה[אמור] יקח לו חלקו ה[אמור, היינו שליש מהרווחים- י״ש] להיות לעזר בהוצאת הדפוס של ספרו שירי דודים שהוא עתיד להוציאו לאור בעזה׳׳י [=בעזרת ה׳ יתברך]״. רד״א לא זכה להוציא את ספרו לאור, שכן לא היו כנראה כל רווחים מהדפסתו של שיר ידידות, ואף מספרים שנגרמו הפסדים כבדים למו״ליו. ההפסדים כוסו בידי דוד יפלח, אשר יחד עם משוררנו ועם חיים ש׳ אפרייאט ערך את הספר! הוא היה העשיר מבין השלושה. כתב היד של שירי דודים נשאר אצל המחבר עד לפטירתו ועבר לאחר מכן לבנו חיים ז״ל, שהתגורר באגאדיר שבדרום מרוקו.

הערת המחבר : פרטיס אלה התבררו לי מתוך ראיונות מוקלטים ושיחות שערכתי עם יוצאי מוגאדור מבוגרים שהכירו אישית את העורכים. דוד יפלח שימש עד לפטירתו בשנות הארבעים ״שיך״ בקהילת מוגאדור והיה ידוע בעושרו ובהדרו. הוא ואחיו השקיעו הון רב בלימוד המסורת המוסיקלית האנדלוסית מפיהם של ידענים מוסלמים. במשך הזמן הוא הפך במרוקו לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זאת, ורבים, יהודים כמוסלמים, באו לשאול לדעתו בענייני המוסיקה האנדלוסית ושירת הקצירה. מפיו שאב ר׳ דוד אלקאים את מנגינות השירים המוסלמיים ששימשו מקצבים לשיריו העבריים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר