ארכיון יומי: 18 בדצמבר 2015


על הדפוס העברי במגרב – אברהם הטל.

עיתונות ודפוס במרוקוהדפוס העברי 1

על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל.

חקר תולדותיהם וספרותם של קהילות ישראל בארצות המזרח אך נכנס לשלבו ההתחלתי, והפרסומים שהופיעו לאחרונה הן בארץ והן מחוצה לה, מותירים מקום למחקרים נוספים. למעשה, דברי ימי ישראל, כפי שמוצגים בפנינו בספרים הקלאסיים, לוקים בחסר, ולשווא נחפש תמונה סינתטית של המאורעות ההיסטוריים או של יחסי החברה של הקהילות היהודיות שחיו בארצות האסלאם.

תרומתנו הצנועה בשטח זה מתכוונת לעסוק כאן במקורות הדפוס העברי בצפון אפריקה ובהתפתחותו. עוד לפני שלבש את צורתו הסופית כפי שמוכרת היום, ידע הדפוס העברי בצפון אפריקה תקופות של נסיונות ספורים ולאחריהן תקופות ארוכות של הפסקה.

ניתן לחלק תקופות אלו לשלושה שלבים : השלב הראשון הוא שלב נסיוני ובודד : בשלב השני מסתמנים צעדיו הראשונים של הדפוס : ולבסוף, השלב השלישי, שהעניק תנופה להתפתחות הדפוס העברי בצפון אפריקה.

פאס ותוניס הן שתי הערים הראשונות במגרב בהן הודפסו לראשונה ספרים עבריים. שמואל ב"ר יצחק המכונה " נדיבות " ובנו יצחק, שניהם גולים מפורטוגל, ייסדו בפאס בשנת רע"ז – 1516 – את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה והדפיסו בו חמישה או שישה ספרים, הראשון מביניהם הוא ספר " ספר אבודרהם ".

מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן, בשנת תקכ"ח – 1768 -, הדפיס ישועה כהן טנוג'י מתוניס בביתו את " זרע יצחק ", חידושים על התלמוד לרבי יצחק לומברוזו מתוניס, וזאת, כך נאמר, לאחר התנכלויות לכתב יד של המחבר.

כהן טנוג'י, שעמד בכל מחיר שהספר יצא לאור, הזמין מאיזמיר את כל ציוד הדפוס ואף שכר פועלים. אך אלה היו מחוסרי נסיון במידה כה רבה עד שהמגיה, דוד בן מנחם בלעייש, התלונן על קשיים בקריאת ההגהות והתנצל על טעויות הדפוס המרובות, הנובעות לדבריו מן העובדה שמלאכת הדפוס הייתה דבר חדש בתוניס.

דוגמאות אלה מפאס ומתוניס נותרו בגדר נסיונות בודדים ולא היה להם המשך. בזאת מסתכם השלב הראשון.

שמו של שד"ר מירושלים, חיים זאב אשכנזי, קשור בתחילתו של השלב השני של הדפוס העברי בצפון אפריקה. שליח זה מדפיס במקצועו, היה בשליחות במגרב בשנים תר"י – תרכ"ב, והא חידש באזור זה את מלאכת הדפוס העברי. באלג'יר הוא מסדר את הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. " ידי דוד ", פירושים למסכת נזיר לרבי דוד ב"ר שמואל מועטי מאלג'יר, ומדפיס אותו בשנת תרי"ג בבית דפוסו של מדפיס יהודי מאלג'יר. 

שלוש שנים לאחר מכן סידר אשכנזי את ספר " שבחי אלוהים ", קובץ שירים, בקשות ופיוטים, שקיבץ נסים קרסינטי והדפסו אצל מדפיס לא יהודי בווהראן. זהו הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. שני ספרים אחרים בשם " שובע שמחות " על המן ובניו, והשני בשם " לחם שיעורים ", על דינים ומצוות, נדפסו בווהראן אצל A.d Perrier על ידי המדפיס חיים זאב אשכנזי באותה שנה, ואין לדעת באמת איזה משלושתם קדם.

בשנת תרכ"א ניתן למצוא את אשכנזי עוסק בהדפסת תרגום ביהודית ערבית לחוקת היסוד של תוניס, הידועה בשם " עאהאד אלאמאן ", שנתפרסמה ב – 10 בספטמבר 1857 על ידי הבאי מחמד באשא, בתרגומו של משה בן יעקב שמאמא.

אשכנזי הדפיס את הספר אצל מסיונר אנגלי מתוניס. ספר זה נקרא " כתאב קאאנון אלדאולא אלתוניסיה " . מסתבר אם כן, שחיים זאב אשכנזי מירושלים, נדד מאלג'יר לווהראן, ולאחר מכן הגיע לתוניס עם אוסף אותיות דפוס עבריות וידיעות מושלמות במלאכה. אלא שלא היו בידו הכסף הדרוש והאישור החוקי כדי להקים בכוחות עצמו בית דפוס ראוי לשמו. המשיכו לעסוק בדפוס במשך שנים מספר באלג'יר חיים ויעקב הכהן שולאל, לאחר שנכנסו בסודות המלאכה בעזרתו של הרב השליח, ולאחר שרכשו מידיו מאותיות הדפוס.

במרוצת הזמן שיכללו האחים שולאל את בתי המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים.חיים ויעקב שולאל שקיבלו רשיון לפתוח ב – 20 ביולי 1853, הדפיסו  באלג'יר בשנת תרי"ד – 1854 – את הספר " ניסעת ישראל " על עשרת השבטים, והוא הספר הראשון שנדפס בבית דפוסם.

בשער הם מזכירים את חיים זאב אשכנזי כ " מחוקק אותיות ". באותה שנה הדפיסו חיים ויעקב הכהן שולאל שני ספרים נוספים, : יוסף חן ", סיפורים ומעשיות על יוסף הצדיק בערבית, וספר " שי למורא " חלק א, ביאורים על התורה בערבית לרבי שלום זרקא ורבי יהודה צ'רמון.

ציון שמו של חיים זאב אשכנזי מצוי בספרים אלה בסוף הספר או בסוף ההקדמה. לאחר מכן שוב אין שמו של זה מופיע, ככל הנראה מפני שהאחים למדו היטב את המקצוע ואף רכשו את אותיות הדפוס מאשכנזי.

במשך הזמן שיכללו האחים שולאל את בית המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים. עוד באלג'יר פותחים אברהם בוכ'בזא ושלום בכ'אש בשנת תרמ"ו בית דפוס עברי, שבו הודפסו ספרים מספר בערבית של יהודי אלג'יר, שהראשון מביניהם הוא " מעשה בוסתנאי ".

לאחר ארבע שנים, כלומר בשנת תר"ו, פותח יעקב גיג', בנו של הרב אליהו גיג', בית דפוס עברי צנוע באלג'יר. עם הפיכת תוניסיה לארץ חסות צרפתית פוקדת תנופה חזקה את המקצוע, ולמעלה משלושים בתי דפוס עבריים נוסדו כמעט בכל הערים הגדולות בצפון אפריקה. כך התחיל השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הענף.

צפרו העיר-רבי דוד עובדיה זצ"ל – תעודה מספר 293 בערבית כולל תרגום לעברית

 

תעודה מספר 293
צפרו העיר 1

התק"ן.

הרב הגדול משי"ח נר"ו ובית דינו הצדר יע"א

אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו יוואזב כתר תורתו על שאלה באר היטב בשלון שיבינו המון העם ושכרך כפול משמיים.

על ריב בעלי החצר הנקראת על שם אריכ"א עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בחצר הנזכרת והוא שבעלי החצר עמלו אלבאב לצ'אר למדכורא וקאמו עליהום מיחידי הקהל וזוולוהא בכוח הזרוע בטענה באיין אלוואד די פצ'אר הנזכרת הווא דלקהל.

והחזיקו בו כמה שנים לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה ואיפשר תחדאז סי מרא תסקי פנץ אליל ותזרבהא מסדודא ואידו תעטל פברא חתא תדוק עלא מוואלן אצ'אר באס יחלולהא, יזראלהא סי מקרה רע פלמשך די יקומו יחלולהא.

ובפרט שזה כמה שנים והייא בלא באב תבקאבלא באב, ועמלו קבלת עדות מכמה מנהום ופיהום די סהדו באיין יערפוהא בלא באב ובתוכם זקן אחד שמעיד באיין יערפהא בלא באב מן איים מולאי ישמעאל ר"א, ובני החצר כא יוואזבוהום מה לנו ולכם תמנעונא מא נעמלוסי אלבאב לת'ארנא גזאיית אלכיר די כא נכליווכום תסקיוו מן ךוואד דייאלנא כירייא בטענה רעועה לאייכון תקום די תמלא אלמא פנץ אליל.

די הייא מלתא שכיחא טחנא כלליה עמלנא אלבאב לא עלה על לבנו למנוע חסד לעכב עליהם מא יסקיווסי אידא פליל מא עוולנא נסדדוה עג שתכלה רגל השואבות ואידא פלפזר די כיף כא נחללוהום אלבא דלוואד די עשויה מכמה שנים נחולולהום חתא באב אצ'אר ומה תועלת ענדהום די תבקא באב אצ'אר מחלולא ובאב אלוואד מסדודה.

ולעדים  די סהדולכום באיין כאנת בלא באב כא יסהד אגיר מזמן חורבנה שנחרבה בשנת ח"ץ ובנאווהא אלגויים בלתי שום תיקון בבניין רעוע ועניים מרודים כאנו יסכנו פיהא. וליום די דכלת פיידינא ועמלנאלהא בנין מחדש מתוקן ומושוכלל כראוי וסכנה פיהא גיר תלמידי חכמים ואנשים של צורה בהכאח, יעמלו אשמירה לאיין פרצה קוראה לגנב.

ומן זנאב להיזק די כא ידכלולהא לחמיר חוץ מן הכבוד די מטלוקין פלמללאח פליל וכא ירדוהא פחאל ארווא, וזמעא די פאתת סבל פיהא חמאר מיית וקבדהום לגוי מולא חלפהום אנשים ונשים ולוכאן כאן לגוי אלם לוכאן גרמוה דון סראע.

ונית ענדהום היזק אכור בכל ליל שבת שהטמנת חמין אידא יעמלו אתבשילין פווסט אצ'אר והייא בלא באב איכא חשש איסור בשר שנתעלם מן העין, ואיכא חשש סכנה פן יכנס איזה שונא וישלך סם המות בקדירות וכשמכניסין החמין בבית יש להם צער גדול ובפרט בימות החמה.

ונית ענדהום היזק אכור די כלליה כא יקומו באשמורת תלמידי חכמים די תמא להסיך רגליהם בצניעות בהנהר הנזכר כא ידכלו עליהום נשים די כא יקומו מן דאך אלווקת וממילא נמנעו וכא ימסיוו למקום הידוע לבלתי צנועים וסמחו פמוצ'עהום.

ודי כא יסהד לעד די הווא זקן באיין מן אייאם מולאי סמאעל סהד שלא בפנינו ונאיין סהד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו חזרתו……והשתא דאנתינא להכי ותחת טובתינו גמלתנו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך.

מהיום הזה והלאה מי ידכלנא חד ללוואד דייאלנא והראיה באיין לוואד דייאלנא ופחוזנא הווא די מדכור פכל מא הייא כתבא די סרא די פיידנא מכלל הנאות המדור מכתוב לרבות תעלת המים העוברת בחצר הנזכרת.

וראיה אוכרא הא לכם פסק הקמונים נוחי נפשם על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח. וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות כאנו יטבלו נשים פהאדיך אסאקיא והייא מזררבא בזרב וכאנו יטלקו אלחוייאך וויטבלו תחתהום ועטאווהום ב״ד רשות יטבלו פכל צ׳אר די וואלאת… ואידא ענדהום האד לוואד מיוחד יש בו די והותר לבית הטבילה ועלאס ימסיוו לדייאר שלא יילהום אלא ודאי לווידאן כלהום בשוה די מוואלין אצ׳ייאר וכאנת ענדהום פיהום האד אלחזקה די טבילה דוקא, ומנאיין (חסר) הרי משה ן׳ עדי אחד מבעלי החצרות ועטאהום (חסר) ועטאהום באותן החצרות… ועוד דאיכא לבעלי החצר התק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם דאיכא בהדיא היזק ראיה מהפרוצות והעזות שבהם שמעברים עליהם גרף של רעי חמ׳׳ה שאין לו חזקה לכ״ע כדכתב מרן סימן קנ״ה סל״ו… ולמכתי׳ר החיים והשלם.

נאם עבדך שאול ישועה

חדש טבת משנת אשר ה ח ז ק ת י ך מקצו״ת הארץ.

הועתק מספר אבני שי״ש ח״ב סימן קד.

תרגום תעודה מספר 293

הרב הגדול מורי שיחיה נטריד! רחמנא ופרקיה ובית דינו הצדק ה׳ עליהם יחיו אמן.

אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו, ישיב כבוד תורתו על שאלה זו באר היטב בלשון שיבינו המון העם ושכרו כפול מן השמים. על ריב בעלי החצר הנקראת על שם ״אריכא״, עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בתוך החצר הנזכרת. והוא שבעלי החצר עשו דלת לחצר הנזכרת, והתנגדו להם אחדים מיחידי הקהל, והסירו את הדלת בכח הזרוע. בטענה שהנהר שבתוך החצר הנזכרת הוא של הקהל והחזיקו בו כמה שנים, לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה, ואיפשר שאיזה אשד. תרצה לשאוב מים בחצות הלילה ותמצא הדלת נעולה, ואם תשאר בחוץ עד שתדפוק על בעלי החצר שיפתחו את הדלת, יכול לקרוא לה מקרה רע במשך אותו זמן עד שיפתחו את הדלת. ובפרט שזה כמה שנים והחצר הנזכרת בלי דלתות ותשאר בלי דלת, ועשו כמה קבלת עדות מכמה עדים מהם ומהמהם שהעידו שהם יודעים החצר הנזכרת בלי דלת. ובתוכם זקן אחד שמעיד שהוא יודע החצר הנזכרת בלי דלת מימיו של המלך מולאי ישמעאל ירחמו ה׳. ובני החצר משיבים מד. לנו ולכם שתמנעו ממנו שלא לקבוע דלת לחצר שלנו, וזה לפי חסדנו אתכם שמנחים אתכם לשאוב מים בחסד מן הנהר השייך לנו, בטענה רעועה שאולי תבוא איזו אשד, לשאוב מים בחצות לילה שהיא מלתא דלא שכיחא, ואנחנו הגם שקבענו דלת לחצר לא עלה על לבנו חסד לעכב עליהם שלא ישאבו מים מן הנהר, אם בלילה לא חשבנו לנעול הדלת רק עד שתכלה רגל השואבות, ואם בהשכמה כמו שפותחים דלתות הנהר שהיו לפני כמה שנים, כן נפתח את דלת החצר, ומה תועלת תהיה להם, אם החצר תשאר פתוחה והנהר סגור. והעדים שהעידו שהחצר היתד. בלי דלתות, עדותם רק מזמן חורבן החצר שנחרבה בשנת תשעים ושמנה, והבנין נעשה ע״י גויים בנין רעוע בלי תיקון. והדיירים שדרים בחצר הנזכרת היו כלם עניים מרודים, וכעת שנכנסנו אנחנו ונמסרה החצר לידינו ועשינו בנין מחודש מתוקן ומשוכלל כראוי. ודרו בה רק תלמידי חכמים ואנשים של צורה. והם מוכרחים לעשות שמירה לחצר ולא תשאר פרוצה שהפרצה קוראת לגנב ויש עוד היזק שנכנסים חמורים חוץ מן הכבוד לחצר מן החמורים של הגויים שמטיילים בלילה בשכונת היהודים, ועל ידי זה חזרה החצר להיות כאורוה, ובשבוע החולף בבקר אחד נמצא חמור אחד מת בתוך החצר,

והגוי בעל החמור, בא והתלונן על הדיירים שהם המיתוהו והצריכם לישבע כלם אנשים ונשים וטף, ואם היה הגוי, גוי אלם היה קונסם לשלם מחירו גם בלי דין ומשפט. ועוד יש להם התק אחר בכל ליל שבת בהטמנת החמין שמהדרין התבשילין באמצעה של החצר והיא בלי דלתות יש חשש איסור בשר שנתעלם מן העין ויש גם חשש סכנה פן יכנס מי שהוא איזה שונא וישלך סם המות בקדירות, ואם יכניסו החמין בפנים לבית יש להם לבעלי הבית צער גדול מן החום ובפרט בימות החמה. ועוד יש היזק אחר שקמים באשמורת הבקר התלמידי חכמים הדרים בחצר ונכנסים לנהר להסיר רגליהם בצניעות. מופיעים בנהר הנשים שקמים בהשכמה. וזה מנע מהם להשתמש בנהר ומוכרחים לפנות למקום הידוע שהוא מקום להבלתי צנועים, [אולי בתי כסאות הצבוריים הנקראים ״אלבוויתאת״] והניחו ומחלו בהכרח בזכות שיש להם בדירתם, ומה שמעיד העד שהוא זקן שמימי מולאי ישמעאל [שהחצר היתד. בלי דלת] הוא העיד שלא בפנינו וכשעמד להעיד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו בעדות החזרה… והשתא דאתייא להכי ותחת טובתינו גמלתונו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד, וביש לא ימטי לך מהיום הזה והלאה לא יכנס שום אחד לנהר שלנו, ויש לנו ראיה שהנהר הוא שלנו ובחזקתיגו שהרי בכל המסמכים של קנין החצר שבידינו מוזכר שירות בנהר הזה מכלל ההנאות השייכים לקרקע החצר הנזכרת. וראיה אחרת הוא פסק הקדמונים נוחי נפש על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים ובין בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם, שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות היו טובלות הנשים באותו הנהר שהיה מוקף בגדר והיו פורסות סדינים וטובלות תחתיהם והרשו אותם בית דין שיטבלו בכל חצר מהחצרות איך שיהיה להם נוח. ואם הנהר הזה לאורכו יש בו מקום די והותר לבית הטבילה, למה יבואו לחצר שאינה שייכת להם, אלא ודאי, כל הנהר לאורכו הוא שייך לבעלי החצרות והקהל יש להם חזקת הטבילה דוקא, ומאחר… היקר משה בן עדי אחד מבעלי החצרות ונתן להם… ונתן להם באותן החצירות… ועוד יש לבעלי החצר היזק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם שיש התק ראיה להדיא מהפרוצות ועזות פנים שבהן שמעברין בידם עליהם [על פני הדיירים] גרף של רעי חוץ מן הכבוד. שאין לו חזקה לכולי עלמא כמו שכתב מרן בחושן משפט סימן קנ״ה סעיף ל״ו… ולמעלת כבוד תורתו החיים והשלם.

נאם עבדך שאול ישועה

תולדות היהודים בארצות האסלאם

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-שלום בר אשרתולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

תנופה כלכלית חשובה קיבלה הקהילה בטריפולי משהתחילו יהודי ליוורנו להגיע אליה כראשית המאה ה־17, אם כי גם כאן לא באותם ממדים כבתוניסיה. רוב המיסחר התקיים עם איטליה, והיהודים קיבלו אף כאן מונופול על יצוא של אי־אלה סחורות, כגון נוצות בת־יענה, כרכום וכן מונופול על חכירת מסים. היו ששימשו סוכני הקונסוליות הזרות בטריפולי. כך שירתו בני משפחת סרוסי כסוכנים דיפלומטיים של צרפת במאה ה־17 וה־18, אברהם קוריאל היה סוכנה של ויניציה בסוף המאה ה־18 ובני משפחת לביא יצגו את האימפריה ההאבסבורגית, בלגיה, הולנד וגרמניה במאה ה־19.

יהודים אחרים עסקו בסחר הסודאן, אך חלקם המכריע של יהודי לוב עסק במיסחר זעיר וברוכלות. חלק מהם ישב ישיבת קבע בטריפולי והיה עושה שבועות וחודשים בכפרים ובעיירות הערביים והברבריים הפזורים על־פני כל הארץ. היו אף כאלה שהלוו כספים למוסלמים, ואפילו חיילים בצבא העות׳מאני נהגו במאה ה־19 למשכן את חרבותיהם אצל יהודים תמורת הלוואות.

עד אמצע המאה ה־18, עת הגיעו למצריים סוחרים נוצריים מסוריה, שעמדו בתחרות קשה עם היהודים, התרכז חלק נכבד מן המיסחר הימי(כגון סחר הקפה) והאדמיניסטרציה הכספית וניהול בתי־המכס של מצריים בידי יהודים. כמעט לכל המושלים היו שרי־אוצר יהודיים, שאחד משני הכינויים שבהם נודעו העיד על פעילותם — ׳צראף באשי׳ — החלפן(או הבנקאי) הראשי. היהודים לקחו חלק ניכר בסחר עם אירופה(במיוחד עם ליוורנו, ונציה ופיזה) תורכיה והבלקן ואיי הים־התיכוץ (כגון רודוס). מיספר הסוחרים היהודיים היה כה גדול, עד שבשנת 1727 נעשה ניסיון באלכסנדריה להקים חברה של סוחרים יהודיים.

עליית מוחמד עלי לשלטון בראשית המאה ה־19, שלוותה בפיתוח המיסחר עם אירופה, הביאה לפעילות מחודשת בקרב היהודים. חלק מה׳׳שונות״ — ממגורות לאיחסון סחורות, שהובאו מאירופה, אפריקה, תורכיה והמזרח — היו שייכות ליהודים.

חלקים אחרים של האוכלוסיה היהודית היו בעלי־מלאכה שעסקו במיוחד במלאכת הבד והמשי וכן במיסחר בבגדים ישנים. מיעוט קטן עסק בהלוואה־בריבית ובחלפנות, וחלק ניכר התפרנס ממיסחר. הנוסע היהודי־אוסטרי לודוויג פרנקל, שפקד את הארץ באמצע המאה ה־19 מעיד, ש״המוחמדים (המוסלמים) והנוצרים אוהבים לקנות סחורתם אצל היהודים, יען לא יונו במישקל ובמידה״(ממצריים, וינה, 1862 עמי 86), וכמו ביתר התפוצות היתה גם כאן שיכבה לא קטנה של עניים.

כללם של דברים — אופי משלחי היד שבהם עסקו יהודי אפריקה הצפונית בתקופה הנדונה נגזר מיחסה של הסביבה המוסלמית למקצועות מסויימים, ממסורתם הדתית והחברתית של היהודים, ובעיקר מאופן התיישבותם — העיסוקים הטיפוסיים לבני עיר, ובמיוחד המיסחר והמלאכה — ומן היוזמות הכלכליות שנפתחו בפניהם עם התפתחותו של המיסחר הימי. אף־על־פי־כן, בולטות בתקופה זו שתי תופעות יסוד בכלכלת יהודי האיזור: הראשונה — העיסוק של חוג מסויים במיסחר הבינלאומי ובאספקה למדינה, והשניה — קיומה של שיכבה נרחבת, שישבה במרכזים הגדולים וביישובים הקטנים כאחד, שעסקה במלאכת־כפיים. בשלהי התקופה הנדונה התערערה מגמה זו כתוצאה מתמורות מדיניות, כלכליות ודמוגראפיות, שהתחוללו בארצות המגרב, ושמטבע הדברים הטביעו את חותמן גם על היהודים. חוג החצרנים והסוחרים הגדולים איבד חלק ניכר מתפקידו הכלכלי מחד גיסא, ומאידך גיסא עברו יותר ויותר יהודים שהגיעו למרכזים העירוניים הגדולים אל מעגל הסוחרים הזעירים או פנו למקצועות שירותים ולמקצועות חופשיים בגלל הזדמנויות חדשות שנפתחו בפניהם. מגמה זו ניכרה בארצות שבאו תחילה במגע עם השפעה מערבית, או שנכבשו לבסוף על־ידי מעצמות אירופה: מצריים, אלג׳יריה ותוניסיה, ואחרי כן בא תורן של לוב ומארוקו

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר