ארכיון יומי: 13 בדצמבר 2015


אל עולם שאבד – לקט מאגדות מרוקו-רשם העיר והאיר : יחיא פרץ

אל עולם שאבדאל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

זכותו של הנביא אליהו

שני אחים היו בעיר אחת, האחד עשיר מופלג, שלא ידע מה לעשות בעושרו, ואילו השני סבל מחסרון כיס, ולעתים לא מצא לבני ביתו אפילו פת לחם לאכול. האח העשיר ואטום הלב סירב לעזור לאחיו.

חג הפסח קרב, בכל הבתים שררה אוירת חג, קנו מצות, בגדים ליום טוב, סיידו את הבתים, קנו פמוטות ויין לקידוש, ואך ביתו של העני ריק ושומם, לא סוייד, בניו עוטים סמרטוטים, ואף מצות לא קנה.

לכבוד החג הלכה אשת העני לכבס סמרטוטי בניה בנהר. ובעודה מכבסת, והנה ניצב לפניה, איש בא בימים, גבוה כתמר, בגדיו לבנים כשלג, זקנו צח כחלב ופניו קורנות כחמה. שאל את האשה: ״בתי, את הבית סיידת לכבוד החג?״. בושה האשה לענות בשלילה ואמרה: ״כן, אבי״ אמר הזקן: ״כן יהי רצון.״

והמשיך לשאול: ״ואת המצות,ויין לקידוש ובגדים לילדים קנית.״ ענתה: ״ודאי אבי.״ הדהד קולו אחריה: ״כן יהי רצון״.

משנשאה עיניה לראותו שוב, לא היה במקום, כי נעלם. באה אל ביתה ונדהמה, הבית מסוייד ונקי והבנים לבשו בגדי חג, על השולחן היו מצות ופמוטות ויין לקידוש וכל מצרכי החג. ידעה שאליהו הנביא הוא שגרם לנס זה, וספרה לבעלה.

שמע זאת האח העשיר ואמר אל אשתו: ״לכי ושאלי את אשת אחי כיצד אירע הנס ועשי כמותה.״ באה אשת העשיר לבית העני, ואשת העני ספרה לה הכל בחפץ לב. לקחה אשת העשיר סמרטוטים וישבה על שפת הנהר וכבסה:

הופיע הזקן המהודר ושאלה: ״בתי מצות לחג קנית.״ ענתה: ״לא״. הוא אמר כן יהי רצון.״ ובגדים, ופמוטות ויין לקידוש קנית?״ ״לא״

״כן יהי רצון״ – הדהד קולו של הזקן. ״את הבית סיידת?״ ״לא״, כי עניים מרודים אנחנו, ענתה. ״כן יהי רצון״ – הוא אמר אחריה ונעלם.

מששבה לביתה, חשכו עיניה מתדהמה בניה ובעלה עטו סמרטוטים, והבית חשוך וחרב. ובלית ברירה הסיבו בליל הסדר עם האח השני, שנתעשר – אלא בניגוד לאחיו, לא היתה ידו קפוצה. ליבו רחב מאוד, על כן לא כבש רחמיו מאחיו והעניק לו מרכושו ועודדו בעוניו.

גירוש ילדים מישראל למרוקו.בשנת 1953

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

גירוש ילדים מישראל למרוקו.הסלקציה 2

פרשה זו היא העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו : מדינה, אשר קיבלה את " חוק השבות ", גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש " מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה ", ומן הדין וחשבון עולים הפרטים הבאים.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 13 – 15, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער ; ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13 ויעקב סבח בן 13.

כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות  – אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים. כן הואשמו הילדים על ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות  ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953, וכך נכתב בדין וחשבון :

כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה את המנהל החינוכי של המחלקה – לעליית הנוער – שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד…הוחלט על החזרתם. מסמך 15003. דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.

בדין וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. " הוחלט על החזרתם " – נכתב סתמית.

מהדין וחשבון עולה, כי " החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סירבו כלל "

בדיון ב " מוסד לתיאום " בנושא גירוש הילדים, שנערך ב-15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם ; לא היה גירוש בכפייה, והייתה חליפת מכתבים עם ההורים;

בדרך כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית ; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים ; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת ומגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר : כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבו להוריהם, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו ".

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה – בעוד הדין וחשבון מציין רק כעשרה תיקים.

גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין וחשבון ; אפילו אם הייתה חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו – האם יכלו להגיב : " לא, אל תשלחו אותם, אנחנו לא מוכנים לקבלם ? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה ?

בדיון ב " מוסד לתיאום " אמר בן גוריון למשה קול :

" כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו. הבעיה העיקרית היא : למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלייתם ? ".

הנה כי כן, לבן גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי – אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בן גוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים !

אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב " קשה " לחברי ההנהלה המיונית :

" יש הסכם כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש ( הדגשת המחבר ) מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל "

גם דבורה הכהן, שבספרה " עולים בסערה " מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את " הדין וחשבון " של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ " המראה מקום " בספרה.

היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון " המוסד לתיאום ", ואף הגדילה לעשות בקובעה " עובדה " – כאילו היו ילדים אלה חולי נפש :

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות : משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

מובן שבשום מקום בדין וחשבון, אף לא בדיון במוסד לתיאום, לא נקבע שילדים אלה היו חולה נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 " גילוי דעת " מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב :

" נשארנו מוכי תימהון והשתוממות, שישה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 12 – 13 ניתחו ( את ) מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב…נשאלת השאלה : מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות.

כלומר, לטמיון ולאבדון…האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה ? …האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו ? אנו תובעים שתוקם ועדת חקירה ציבורית שתחקור " בעניין החזרת הנערים " ותוציא מסקנותיה לאור. מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, 19 במרץ 1953.

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמן אז :

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשו בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית הסוהר במולדתו ".

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את חוק השבות ואת מערכת המשפט בארץ.

Le Sultan du Maroc n'a jamais protégé les Juifs

'Le Sultan du Maroc n'a jamais protégé les Juifs'

Publié le 31/03/2014 à 17:47 par rol-benzaken
 
A cette légende diffusée par les Juifs du Maroc répond une légende tout aussi dorée véhiculée par les Marocains eux-mêmes ? 
Oui et pour ces derniers, le départ des Juifs du Maroc constitue une blessure, car il marque l'échec de l'intégration des Juifs à leur État nouvellement indépendant, tout comme il montre à quel point le nationalisme marocain est fermé et fondé sur l'islam. Les Marocains ont donc intérêt à présenter le passé comme une coexistence heureuse perturbée et sapée par le développement du sionisme, la création de l'Etat d'Israël et le départ des Juifs qu'ils considèrent comme une manipulation des sionistes. Georges Bensoussan est un historien essentiel, passionné mais rigoureux dont les travaux révèlent avec clarté et donnent forme à ce qui n'est que bribes d'histoire chez ceux-là même qui ont vécu cette histoire. Comment peut-on aider à développer ses travaux ? Selon G. Bensoussan, ni Mohammed V ni Hassan II n'ont jamais protégé les Marocains de confession juive : G. Bensoussan nous apprend que Mohammed V obéissait scrupuleusement au régime de Vichy. Et, il y'a quelques semaines, Jacob Cohen nous rappelait qu'Hassan II les avait carrément vendu aux agents sionistes.
 
Georges Bensoussan : 'Le Sultan du Maroc n'a jamais protégé les Juifs'

Georges Bensoussan : 'Le Sultan du Maroc n'a jamais protégé les Juifs'

Le Roi Mohammed V du Maroc est dépeint comme le sauveur des Juifs lorsque son pays était sous l’autorité du gouvernement de Vichy entre juin 1940 et novembre 1942. Auteur d’une somme remarquable* sur les Juifs en pays arabes, l’historien français Georges Bensoussan démonte ce mythe dans l'entretien qu'il nous accorde.

Georges Bensoussan est un historien français né en 1952. Spécialiste d'histoire culturelle de l'Europe des XIXe et XXe siècles, et en particulier des mondes juifs. Ses travaux sont notamment consacrés à l'antisémitisme, à la Shoah, au sionisme et aux articulations entre Histoire et mémoire. Il est rédacteur en chef de la Revue d'histoire de la Shoah et responsable éditorial au Mémorial de la Shoah (Paris). Il essaie de placer la Shoah dans l'histoire globale du monde et de l'Occident en montrant qu'il s'agit d'un aboutissement, et non d'une anomalie. Il est l'auteur d'une douzaine d'ouvrages.

L'historien français d'origine marocaine Georges Bensoussan s'attaque à l'un des mythes fondateurs de la légendaire gentillesse et humanité du sultan Mohamed V. Dans son dernier ouvrage, « Juifs en pays arabe : Le Grand déracinement 1850-1975?, paru chez les éditions Tallandier, Bensoussan retrace l'histoire des communautés juives d'Afrique du Nord et du Proche et Moyen-Orient, dont certaines sont vieilles de deux millénaires.
Georges Bensoussan : 'Le Sultan du Maroc n'a jamais protégé les Juifs'
Considérant que jusqu'ici la lecture de l'histoire des communautés juives en terre arabo-berbère s'est faite de manière superficielle, parfois passionnelle, Bensoussan a réécrit cette histoire en s'appuyant sur une documentation inédite et colossale qui provient en partie des archives de l'Alliance israélite universelle qui possédait avant les grandes émigrations juives vers Israël un réseau d'écoles implantées dans les pays arabes.
En ce qui concerne le Maroc, pays qu'il connait bien puisqu'il y est né en 1952, Bensoussan provoque un choc en taillant en pièces la légende du sultan Mohamed V sauveur des Juifs marocains lors de la Seconde Guerre mondiale.
Dans son ouvrage, Bensoussan considère que non seulement Mohamed V n'a jamais rejeté les statuts des Juifs de Vichy en octobre 1940 et en juin 1941 , mais qu'il a plutôt « profité de la situation ». Bensoussan assure que le sultan a appliqué à la lettre ces deux statuts et que c'est seulement sur le volet économique qu'il a tenté de protéger ses sujets juifs. « Cette intervention n'est pas désintéressée, car elle sert surtout les intérêts économiques du Makhzen (gouvernement du Sultan). Sur l'essentiel, le sultan Mohamed n'a pas protégé les Juifs puisqu'il a même promulgué les statuts des Juifs en Dahir (décret) chérifien », explique Georges Bensoussan dans une interview au site Egalité et réconciliation.
D'ailleurs, enfonce l'historien français, Mohamed V ne pouvait aucunement sauver quiconque puisqu'au Maroc « la réalité du pouvoir appartient au Résident général, c'est-à-dire à la France ».
Quant à la fameuse rencontre du sultan avec les dirigeants juifs au printemps 1942, elle a eu lieu à « titre privé », rappelle Bensoussan, pour leur exprimer « en privé » qu'il est personnellement contre les mesures prises par Vichy et qu'il a pourtant promulguées au Maroc. « En revanche, à titre officiel et publiquement, il ne prend aucune mesure en faveur des Juifs. Pire, il traduit les statuts des Juifs en Dahir chérifien ! », explique Bensoussan.
L'opposition du sultan au port de l'étoile jaune sur les vêtements des Juifs marocains est une fable dit Bensoussan puisque le port de ce distinctif n'a jamais été d'application en Zone libre, c'est-à-dire sur l'ensemble du territoire français placé sous l'autorité du gouvernement de Vichy. Et le Maroc (comme l'Algérie) faisait partie de la Zone libre. Seule la Tunisie s'est vue appliquer le port de l'étoile jaune dans la région de Sfax pendant les six mois qu'a duré l'occupation allemande. Or, les Allemands n'entrent pas au Maroc. Le sultan Mohammed n'a donc jamais eu le moindre contact avec les Allemands. Il n'y a donc jamais eu d'étoile jaune au Maroc.
Il ne reste plus maintenant qu'à entendre la version historique marocaine sur ce véritable tsunami qui met à mal ce mythe largement entretenu par le Makhzen pour se donner une image différente des autres autocraties arabes.URL courtehttp://www.demainonline.com/?p=23399

Georges Bensoussan : 'Le Sultan du Maroc n'a jamais protégé les Juifs'
Georges Bensoussan : 'Le Sultan du Maroc n'a jamais protégé les Juifs'

שבחי הרמב"ם-סיפורים עממיים בערבית יהודית

 

שבחי הרמבםאמרה עממית יהודית קובעת בפסקנות ש ״ממשה עד משה לא קם כמשה״, ללמדך כי בתודעת עם ישראל משתווה שיעור קומתו של ר׳ משה בן מימון לזה של משה רבנו. ספר זה עוסק בדמותו של הרמב׳׳ם כפי שהצטיירה בעיני העם ביצירה העממית, וביתר דיוק בסיפור העממי.

רמב״ם היה איש נדודים בחייו: הוא נולד בספרד שבאירופה, נדד לאפריקה, לפס שבמרוקו ולקהיר שבמצרים, והובא למנוחת עולמים בטבריה שבארץ'ישראל, קרי באסיה. נמצא אפוא שנולד ביבשת אחת, חי בשנייה ונקבר בשלישית. רמב״ם היה איש אשכולות, חכם וראש הקהל, רופא ופילוסוף, ובכל אלה הגיע להישגים נעלים.

בסיפורים על הרמב׳׳ם קשר העם כתרים רבים לאישיותו והעלהו למדרגה עליונה, אם במסגרת הסיפור הבודד ואם במסגרת מחזורי סיפורים שבהם סופרו קורות חייו מלידתו ועד לקבורתו. בין דמותו ההיסטורית של הרמב׳׳ם ובין דמותו המצטיירת מן הסיפורים נוצר פער, והעם לא דק ולא דייק אלא ייחס לו דברים שלא היו, או שאף התנגד להם בחייו(כמו המגיה והקבלה). אהבת העם לרמב״ם והערצתו עולה מן הסיפורים שסופרו עליו בכל תפוצות ישראל. אולם יותר מכול סופרו עליו סיפורים במקומות שבהם חי ופעל, כלומר בתחומי קהילות ישראל שבצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

בספר זה נאספו סיפורים מכתבי־יד, מדפוסים ישנים ומהקלטות ומרישומים מן המסורת שבעל־פה בקרב קהילות אלו. קראנו לספר שבחי הרמב״ם מפני שסברנו שזה השם היאה לסיפורים שסופרו עליו. מתוך העושר הרב של הסיפורים הנמצאים בכתבי־יד בדפוסים, ברישומים ובהקלטות, שמספרם מגיע ליותר משלוש מאות, הבאנו כמחציתם, שהם הטובים בסיפורים והמייצגים נאמנה את כל היתר.

הקדמנו לקובץ הסיפורים שני פרקי מבוא: באחד ביררנו את מהותו של הסיפור העממי על הרמב״ם, תוך בדיקת קורפוס הסיפורים והמחקר שנעשה בנושא זה עד עתה, ובשני ניסינו לעמת את קורות חייו של הרמב׳׳ם הידועות לנו כיום, בעיקר מתגליות הגניזה הקהירית, עם קורות חייו כפי שהן עולות מן הסיפורים, ולברר את רקעם ההיסטורי והספרותי של הפערים שביניהם. לסיפורים שהבאנו במקור בערבית יהודית ובתרגום עברי משלנו, הקדמנו הקדמות והעירונו לכל סיפור וסיפור לייחודו של הסיפור ולמיונו הספרותי.

 פרסומם של סיפורים בערבית היהודית החדשה משבע קהילות שונות בשבעה להגים שונים על נושא אחד פותח פתח למחקרים בנושאים שונים שיעלו את המשותף והנבדל ביניהם. לא ניסינו להאחיד את הכתיב של הערבית היהודית אלא השארנו את הטקסט ככתבו, אף אם היה ספק לשגיאה השארנו את הכתוב, ורק בהיותנו בטוחים לחלוטין ערכנו תיקונים קלים. את הסימנים הדיאקריטיים האחדנו כדלהלן: גֹ =ج : ג' = غ : דֹ =  ذ : כ' = خ : ת' =ث  ובטקסטים מקהילות אחדות לא הבחינו בין העיצורים ת/תֹ  ד/דֹ

תודות לכל המוסדות שסיפקו לי צילומים של כתבי־יד: לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, למכון בן־צבי בירושלים, לספרייה הלאומית בפריס, לספריית המוזאון הבריטי בלונדון, למכון הברמן בלוד, למשפחת ששון בירושלים, ולארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע״י) על הרשות להביא מבחר מן הסיפורים על הרמב״ם שברשותם ובמיוחד למרכזת הארכיון הגב׳ עדנה היכל. כמו כן נתונה תודתי ליד יצחק בן־צבי ולמר יוסף אלגמל על הרשות להשתמש בתמונות מספר. תודות לדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, פרופ׳ אפרים דוד, לראש מנהל הפקולטה, גב׳ בלה טוקטלי, לדיקן הרשות למחקר, פרופ׳ אהרן בן־ זאב ולקרן עמו״ס של נשיא המדינה על תמיכתם בהוצאת הספר; תודה לכתבניות רשות המחקר, גב׳ שולמית חבר וגב׳ שנטל אשר.

תודה לקרן הלאומית למדע מיסודה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים שתמכה במחקרי על ״הסיפור העממי בעיראק״, שיותר מרבע הסיפורים הבאים בספר זה לקוחים מאותו מחקר.

תודות להרב יוסף קאפח ולפרום׳ יהודה רצהבי שנתנו את רשותם להשתמש ולהסתייע בתרגומם העברי למחזור סיפורים של יהודי תימן על הרמב״ם בערבית יהודית. כתב־היד שפרסמתי בספר זה שונה במקצת מכתב היד שהם תרגמו, וביסוד תרגומי נתתי את תרגומם.

תודות לד״ר הזה יזון, שעמה התייעצתי בכל ענייניו של הספר הזה, ובמיוחד בעניין המיון הספרותי של הסיפורים; לפרופ׳ יוסף שיטרית, שעבר על הסיפורים בערבית יהודית שמצפון אפריקה ותרגומם לעברית, והערותיו היו לי לעזר רב; תודה למסרנים שמפיהם הקלטתי סיפורים על הרמב״ם ואשר נכללו ברשימת המסרנים במפתוח שבסוף הספר. למר אברהם בן־אמתי, שהתקין את הספר לדפוס: להנהלת הוצאת מאגנס, על החלטתה לפרסם את הספר, ולמנהל ההוצאה מר דן בנוביץ ולעוזרו מר רם גולדברג, שטרחו רבות להוציאו מתוקן ונאה.

יצחק אבישרור

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר