ארכיון יומי: 21 בדצמבר 2015


על הדפוס העברי במגרב– אברהם הטל.

ב – 4 במאי 1880, משיג ויטוריו פינסי,ספרייה כורך במקצועו, בנו של גולה פוליטי מליוורנו, אישור חוקי להקמת בית הדפוס היהודי הראשון בתוניס. בשנת תרמ"ב מפרסם צמח הלוי, סופר ופובליציסט רב השראה בערבית יהודית, חוברת שירים אצל פינסי בשם " ירון ושמח ".

צמח בן נתן לוי, סופר בערבית יהודית, נולד בתוניס בשנת תרכ"ח. בקיאותו בשפות עברית, ערבית, צרפתית ואיטלקית אפשרו לו ליצור יצירה עשירה ומכובדת בתחום הספרות העממית של יהודי תוניס, וכתביו היו מהמשובחים ביותר. הוא היה גם מדפיס ומוכר ספרים. נפטר בתוניס בשנת תרפ"ב.

בשנת תרנ"א פותח ציון וזאן בתוניס בית דפוס גדול, שהתפתח בצורה ניכרת לאחר שהצטרף לשותפות עם בעלי דפוס אחרים, והמשיך בפעילותו עם בניו עד תשי"ח, השנה שבה פסק בית דפוס זה מפעילותו. מבין כל בתי הדפוס העבריים בצפון אפריקה היה בית דפוס זה החשוב והמטופח ביותר, והמוניטין שלו עלו בהרבה על הדרישות המקומיות, מכיוון שעליו היה לספק הזמנות מרובות שבאו למן לוב ועד מרוקו.

בתחילת שנת תרנ"א מופיע בטנג'יר שבועון ביהודית ערבית בשם " קול ישראל " שמנהלו הוא שלמה בן צחיון. נראה שבן חיון זה הוא גם המדפיס, כי שמו המלא מופיע בחוברת בעברית ובלאדינו של משה טולידאנו. הנקראת " ירח למועדים " ושיצאה לאור בטנג'יר, בדפוס החדש של שלמה בן חיון בשנת תרנ"ג.

אותו בן חיון הדפיס בשנת תרס"ה את הספר " גבעת שאול ", פירוש על חמש המגילות, לרבי שאול בן דוד נחמיאש. ספר זה נחשב בטעות לספר העברי הראשון שיצא לאור בטנג'יר. בשנת תרס"ה פותח צמח הלוי בתוניס בית דפוס קטן. עשר שנים לאחר מכן העביר יעקב גיג' את בית דפוסו מאלג'יר לתוניס, והוא החזיק במקצוע עד שנות השלושים של המאה הנוכחית.

אולם התפתחותם של שני בתי הדפוס אלה הייתה מוגבלת למדי והם הסתפקו אך ורק בחיבורים בעלי היקף מצומצם. מאוחר יותר הוקמו בתוניס בתי דפוס נוספים – פרחי, ואריוס, בראמי, כאסטרו ועוד -, אולם גם פעילותם של אלה הייתה צנועה למדי.

הרב דוד עידאן, שעסק בג'רבה במסחר בבדים ובסחורות מן המושבות, החליט זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה לייבא לאי מכבש דפוס ואותיות דפוס עבריות. מבתי דפוסו יצא בשנת תרע"ב הבספר העברי הראשון שנדפס בג'רבה, ושמו " מעיל יעקב ", פירושים לתלמוד, לרב יצחק הכהן מג'רבה.

לעידאן, שקרא לבית דפוסו " הדפוס הציוני ", לא היה כל נסיון במלאכת הדפוס. משום כך הוא הזמין פועל בשם יוסף בן נתנאל הלוי מדמשק, שעבר לתוניס, והיה למעשה למדפיס והמעמד היחידי בבית המלאכה של עידאן. אולם יהודי ג'רבה דבקו באמונה חזקה, שלפיה כל צאצא משבט לוי לא יימלט מן הקללה שקילל עזרא הנביא את יהודי ג'רבה, דהיינו שבן לוי לא יוותר בחיים לאחר שישב שנה שלמה באי.

עידאן חשב לעקוף גורל זה על ידי כך ששלח מדי שנה את הפועל הלוי לארץ מולדתו לחופשה בת חודש, שלאחריה היה שב ומעסיק אותו. ואמנם הוא נהג כל במשך שנים מספר, כפי הנראה. לאחר שלימד את עידאן ואת עוזריו את מלאכת הדפוס ולאחר שהכשיר פועלים המסוגלים להמשיך במלאכה, עזב יוסף בן נתנאל הלוי את ג'רבה לבלי שוב.

בשנת תרפ"ה ניתן למצוא את בן נתנאל כמדפיס ראשי בבתי דפוס רבים בירושלים. עידאן מצטרף לשותפות עם אחרים, ושלושה או ארבעה בתי דפוס מתחילים לפעול באי, כאשר הצעותיהם במחירים עומדת מעל לכל תחרות.

מבתי דפוס של ג'רבה יצאו כ – 700 ספרים בקירוב, שנתחברו לא רק בידי רבנים מקומיים אלא גם בידי רבנים מאלג'יריה וממרוקו. כיום, נותרה ג'רבה המעוז האחרון של הדפוס העברי בצפון אפריקה. כל בתי הדפוס האחרים פסקו מפעילותם, ואילו בג'רבה מוסיפים להדפיס מדי שנה חיבור אחד או שניים בתחום הספרות הרבנית, וכן ספרי קודש אחדים.

בתוניס העמיד צמח הלוי את בית דפוסו למכירה. מכ'לוף נג'אר מסוסה רכש אותו ובשנת תרע"ז הוציא לאור את ספרו האשון העברי הראשון. מכ'לוף נג'אר, סופר, מדפיס ומוכר ספרים נולד בעיר מוקנין אשר בצוניסיה בשנת תרמ"ח. בשנת תרע"ז הוא פותח בית דפוס גדול בעיר סוסה ומחזיקו עד שנת תשכ"ב בקירוב, נג'אר נפטר בסוסה בנשת תשכ"ב. הדפיס גם את הספר " טעם דעת ", על טעמי המקרא לרבי אליהו ג'אנם. ספר זה נשלם בשנת תרע"ח.

חוברת דקה בת שמונים עמודים שכללה שירים ציוניים מאת המשורר אליהו ג'נאם מסוסה. שם החוברת " שיר ציון " והיא כללה שלושה שירים מנוגנים, הראשון מביניהם על פי נעימת " התקוה ", והשני על פי נעימת " המרסלייז ". נג'אר הרחיב בכוחות עצמו את בית הדפוס שלו שגדל בצורה ניכרת. הוא יסד שבועון בשפה ערבית יהודית " אלנג'מה " – הכוכב , שהופיע במשך ארבעים שנה, והפיץ מספר גדול של חיבורים בערבית יהודית, שאותם ערך והדפיס בבית המלאכה שלו. בעקבות המאורעות בביזרתה בשנת תשכ"א, פסק בית הדפוס של נג'אר מפעילותו.

בתחילת המאה היה למכ'לוף עתאלי בית דפוס בעין אלביצ'א אשר באלג'יריה, וכנרה לא הודפס בו שום ספר עברי. בשנת תרע"ב העביר עתאלי את בית הדפוס לקונסטונטין. עתאלי נפטר בשנת תרצ"ח. ועד שנות החמישים לערך הוציא לאור דפוס מספר רב של ספרים וחוברות, וכן את עיקר יצירותיו של הרב יוסף ג'נאסייא מקונסטוטין, שנכתבו בערבית יהודית.

אולם מרבית הספרים הראשונים שיצאו מבית הדפוס של עתאלי לא נשאו תאריך. אחדים אף הודפסו בתוניס או בג'רבה, ורק עמוד השער והמבוא הודפו בקונסטוטין. לפיכך נבצר מאתנו לקבוע את תאריך הופעתו של הספר העברי הראשון בקונסטונטין.

SOUVENIR DE LA HILOULA DE SALÉ DE RABBI RAPHAEL ANKAWA. 1937

Publié le 20/12/2015 à 17:05 par rol-benzake

SOUVENIR HILOULA RABBI RAPHAEL ENKAWA DE SALÉ.

http://rol-benzaken.centerblog.net/8969-souvenir-hiloula-rabbi-raphael-enkawa-de-sal

SOUVENIR DE LA HILOULA DE SALÉ DE RABBI RAPHAEL ANKAWA. 1937. 

Autour de la tombe de Raphaël Encaoua à Salé.

 

801

 

472

 

La Hiloula du Grand Tsadik RAPHAEL ENCAOUA de Salé était l'un des plus grands jours de  commémoration de l'ensemble de toute la Communauté Israelite de Rabat et de Salé des années 40, 50 et 60.

Le terme Hiloula est utilisé pour désigner le jour anniversaire du décès d’un Tsadik.

Tous les ans, des milliers de juifs du monde entier viennent au Maroc pour accomplir le pèlerinage sur les tombes de leurs saints enterrés au Maroc.

Un pèlerinage qui montre l’attachement de cette diaspora juive à la terre de leurs ancêtres.
Durant les années 40-50 et 60 tous les ans, le soir de la Hiloula, des autobus de Rabat étaient affrétés pour toute la durée de cette fête religieuse, soit plus de 24 heures afin d'amener tous les pèlerins de Rabat, c'est-à-dire pratiquement toute la communauté juive de Rabat, en plus les familles et les copains en visite à Rabat, depuis la station de départ, en face de la porte du fond du Mellah de Rabat, c'est ainsi que l'on nommait cette porte ( le mellah de Rabat avait trois portes d'entrée sur son coté de la muraille des Andalous, boulevard Joffre: la porte du Mellah, en face du rond-point du même nom, la petite porte en longeant le boulevard Joffre en direction du fleuve Bou-Regeg et enfin la 3 ème porte, celle du fond du Mellah (voir le plan du trajet).

L'autobus faisait la navette depuis cet endroit, jusqu'au cimetière Israelite de Salé où repose ce Grand Rabbin.

C'était 24 heures de pic-nics, barbecus, mahia, tambourins, cris d'enfants, toute la population juive de Rabat et Salé  qui étaient en fête.

Plusieurs couples se sont connus durant cette journée.

Le tombeau du Saint était envahi par les Juifs de ces deux villes jumelles, ce qui était surprenant c'est que toute la jeunesse juive de Rabat-salé était présente. 

Un flux incessant de pélerins se dirigent vers le tombeau du saint, hommes, femmes, enfants alimentent constamment la cheminée de briques rouges construite à cet effet, et qui souffle le feu par tous ses orifices, offrant un spectacle inespéré pour tous les enfants qui de leur innocence se rapprochant trop près à attiser le foyer en bougies, mais ils sont vite rappelés à l’ordre par la chaleur impressionnante que dégage la cheminée.

Une odeur de bougies brûlées et un torrent de cire brûlante dégoulinant, sont permanents pendant ces jours de hiloula. 

Dès les premières arrivées, une permanence se crée naturellement autour de la tombe du saint, à réciter, lire des téhilim, les plus belles voix se donnent à cœur joie à chanter les plus beaux Piyoutims, aidés par des rasades d’alcool de tous genres et soutenus par les pèlerins présents qui reprennent les refrains à tue tête.

Il ne venait à l'esprit d'aucun juif de ces deux villes de rater la Hiloula du Saint.

La fête battait à plein rythme des tambourins et cris de joie des enfants et adultes, de la veille jusqu'au lendemain soir.

Beaucoup de familles amenaient des tentes et couchaient aux abords du Saint et dans les champs. 
Un moment de déprime s’emparait de tous, c'était au retour le soir dans le petit bus qui les ramenait a Rabat. 
C'est vraiment ces moments qu'on chérissait le plus.

C'est cet esprit de famille qui nous enveloppait et qu'il est trés difficile de retrouver de nos jours.

 

 

Raphaël Ben Mordechai Ankawa (1848-1935) était un rabbin juif du Maroc, le commentateur, talmudiste, décisionnaire, et auteur.

 Né à Salé, au Maroc, en 1848, il est connu pour les Juifs d'Afrique du Nord comme «Malach Raphaël» ou l'Ange Raphaël. 

En 1880, il est devenu président de la Cour rabbinique ou Beit Din de Vente et fonda une yeshiva il. 

En 1918, il a été nommé le premier président de la Cour de Rabat, Maroc Haute rabbinique.

Admiré pour sa sagesse, l'ouverture d'esprit, la justice, l'autorité morale et son charisme, il a publié de nombreux ouvrages sur la jurisprudence, y compris "Karne Reem" (Jérusalem 1910), "Hadad Vetema" (Jérusalem, 1978), "Paamone Zahav" (Jérusalem 1912) et "Paamon Ve-Rimon" (Jérusalem, 1967), certains d'entre eux continuent d'être considérée comme faisant autorité.

 RabbiRaphaelEncaoua

 

תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק בראשית המאה התשע עשרה

עמ' ב

אין טקסט.מחקרים

עמ' ג

[רשימת התורמים]: ענא דוד – כמש אוזוה, ברהם ן׳ משה – עשר אוזוה, הרון בנו – תלת אווק, מכלוף – תלאתין מרזנרנא], יוסף ן׳ יחיא – דרהם, ביחיא באלו – וז[ה]איין, ענא חזן – כמש אווק, מכלוף

 – תלאתין מודנונא], ענא חזן" – שת אווק,

ענא דוד – מתקאל, דוד טבו – כמש אווק, חאקי דוד – תלאתין מוז[ונא], ברהם ן׳ משה – תמן אוזוה

חאקי דוד – תמן אוזוה, מכ[לוף] – תמן אוזוה, ענא דוד – כמש אווק: חאקי דוד – כמש אווק,

דוד טבו – שת אוזוה, שלמ[ה] דוד – רבע אווק, ברהם ן׳ משה – רבע אווק יעקב שכאף – תלת אווק שלמה עיוש – תלת אווק, דוד טבו – כמש אווק עיוש – רבע אווק, ברהם ן׳ לגליט – תנאעץ אוקייא ענא דוד – כמש אווק שלום ן׳ מ – רבע אוקייא, מכלוף ן׳ שלום – כמש אווק, דוד טבו – כמש אווק

עמי ד

אוול, – ראשית כל –  מתקאל [ל] סדי ביושכריא, מתקאל [ו]קק״א ק+ק-200

א[חד] דרהם – די לערשא(!־); נשאל איזה דרהם – מן זיהת לכלאב. עטא – נתן – ענא דוד – תמן – שמונה –  אוזוה ואוקייא, [ ? ] – ת[נ]אעץ – שתים עשרה –  למוזונא

ושכר [?] [כ]ו ענא דוד – עטאני מן זיהת[ו] – מצידו , זה תרגום מילולי, כלומר מאצלו –  – מתקאל סדי [?] כו שכ[אכ] –אחי הצורף –   תלת אווק, ומכלוף – תלת אווק, ודוד – תלת אווק, ומסעוד [י] – עשר אווק

הערת המחבר : מן זיהת לכלאב = מצד הכלאב. כלאב/כאלאב   היא מילה מלשון הסתרים שבה כינו יהודים כל גוי (רשע). זו צורה מעוותת של המילה העברית כלב (ראה מ׳ בר־אשר, מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה, מהדורה שנייה, ירושלים תשנ׳׳ח [להלן בר־אשר, מוליצ׳׳א],

הערות

לא כל פרטי השטר הזה מפוענחים, ויש לקוות שעם פרסומו יגבר העניין בו, וימולאו העניינים שנשארו סתומים. יש עניין מיוחד בכתב היד הזה – שטר הלוואה משנת 1834. הוא מעניין מצד תוכנו וגם בגלל ראשי המשפחות הנזכרים בו. מניינם הוא למעלה מחמישה־עשר. יש להניח שמדובר בראשי הקהל של כפר גריס בתקופת כתיבת השטר. יצוין כי הדרך שבה ציינו את שמותיהם אופיינית לאזורי הפריפריה בסהרה: האנשים נקראים בשמם ובשם אביהם ולא בשם משפחתם, כך למשל ענא דוד פירושו ״ענא בן דוד״. גם ציון שמותיהם המקומיים של אחדים מהם, יש בו קו ייחודי לאזורים הללו: מסעוד מכונה כאן ענא, וחאקי הוא יצחק. כמו בתפוצות אחרות, גם כאן יש ראשי משפחות המכונים על פי מקצועותיהם: יעקב שכּאךּ פירושו ׳יעקב הצורף׳. אדם אחד מזוהה גם על פי היקף גופו של אביו, כך אברהם בן לגליט פירושו אברהם בן השמן.

שמות המטבעות (וחלקיהם, משליש ועד שמינית) הנזכרים הם: אוזוה, מוזונא, אוקייא (ברבים אווק) ודרהם. כל שמות המטבעות הללו היו מוכרים עדיין לאנשים במחצית הראשונה של המאה העשרים. מדובר באנשים ונשים שנולדו בסוף המאה התשע־עשרה, הרבה לפני הכיבוש הצרפתי של מרוקו. גם לאחר שהוחלפו שמות המטבעות, בתקופה הצרפתית, הם הוסיפו להיקרא בשמות הללו.

עניין נוסף יש ברשימה האחרונה בסעיף זה. נראה שהיא חושפת את מטרת ההלוואה הנזכרת בתחילה. אפשר שהכסף שניתן כהלוואה יועד למתן לשלטונות, אם כי מטרתו לא התפרשה לנו. אולי מדובר בהיטל מיוחד שהושת על ראשי הקהילה. הרשימה השנייה מוסיפה על דרישות השלטונות, ומילה אחת אולי רומזת על יחס בני הקהילה לתביעות אלה. המילה מובאת בתוך דיווח, שרובו ככולו הוקדש לסכומי הכסף שנתנו לגוי. שמו ותפקידו של הגוי לא פורשו, אבל הוא ״זוכה״ לתואר המיוחד במרוקו לגוי רע – במקרה הזה מדובר באיש ממסד השנוא על ידי בני ברית – לכלאב (=הכלב). ואכמ״ל.

על השטר חתומים שני רבנים, ראשון הוא הרב משה בן יוסף אביכזר והאחר הוא הרב שלום בן ישועה אדהאן(הוא חתום גם על שטר נוסף). על החכם השני אין לנו ידיעות נוספות. נציין ששם המשפחה שלו היה נפוץ מאוד באזורים האלה.

המצב הביטחוני של יהודי מרוקו.הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המצב הביטחוני של יהודי מרוקו.הסלקציה 2

בתקופה זו  1952 – 1954 לא היה המצב הביטחוני של יהודי מרוקו יציב. היו בו עליות וירידות בעקבות המצב הפוליטי ששרר שם, וממאבק הערבים לקבלת עצמאות. כך, למשל, גברה התסיסה הפוליטית במרוקו לאחר הגליית הסולטאן מוחמד בן יוסף למדגקסר באוגוסט 1953 ומינוי מוחמד בן ערפה תחתיו. בעקבות זאת הידרדר מצבם הביטחוני של היהודים. רובה של יהדות מרוקו התגוררה בערים הגדולות, שבהן הייתה נוכחות צבא ומשטרה צרפתית, ומצבם הביטחוני שם היה באופן כללי סביר. לא כן היה המצב הביטחוני של כ-30.000 יהודים שחיו בכשמנוים כפרים מרוחקים ומבודדים.

עקב מצוקה ביטחונית זו של כפרי הדרום ניסה מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בכל כוחו – אך ללא הצלחה – לחסל קהילות קטנות בכפרי הדרום. בדין וחשבון על יהודי מרוקו מינואר 1952 כתב מנהל מחלקת העלייה במרוקו, זאב חקלאי, שהסיבה הראשונה לרצונם של יהודי מרוקו לעלות לארץ הוא מצב ביטחונם : " החששות של היהודים לביטחונם כתוצאה מתסיסה פוליטית מוגדרת של הערבים במאבקם להשגת עצמאות פוליטית והוסיף " גם חוגים צרפתיים וגם חוגים ערביים מניחים שהתסיסה הפוליטית תלך ותגבר והיא עלולה לסכן את ביטחונם של היהודים, ובראש וראשונה במקומות הנידחים ".

בחודש מאי 1954 דיווח ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, להנהלה הציונית ולשרי הממשלה, שנמסר לו שבאחד הכפרים נרצחו 12 משפחות יהודיות, אך הידיעות על כך הגיעו למחלקת העלייה רק כעבור שלושה חודשים .

ביוני 1954 השתתף שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, בדיון במוסד לתיאום על מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו. הוא דיווח כי קיים לחץ גלוי של טרוריסטים כנגד היהודים, וכי בידיעה שהתפרסמה בעיתון " פיגרו " בדבר שביתת סוחרי קזבלנקה נכתב :

" חנויות היהודים נפתחו ביום ו' בבוקר לאחר היסוס מה. בימים שקדמו לכך קיבלו היהודים עלונים שבהם נצטוו לעזוב את הארץ – מרוקו – תוך שלושה חודשים, שאם לא כן ייאלצו לנסוע בקרוב עם " שלושים קילו מטען " בשולי העלון צויר אקדח גדול מקושט בכוכב בן חמש קצוות שהוא סמל של ממשלת השריף.

עוד הזכיר השגריר צור, כי " שלושים קילו מטען " הוא כל אשר יורשו היהודים לקחת עמם על ידי הנאצים, כשגורשו משטחי כיבושם…….

בחוזרו מסיור בצפון אפריקה ביולי 1954 דיווח ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, להנהלת הסוכנות של מצבם הביטחוני הקשה של היהודים בכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה ; אף סיפר " הצרפתים הזהירו אותו שצפויה להם סכנת השמדה, והוסיפו :

" או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך כל זה חייב להתבצע ללא פרסום ".

גם יו"ר ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן, אמר כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו. עם זאת הוסיף : " לא ניתן להרים קול צעקה משום שהצרפתים יכעסו ".

במאמר מערכת של העיתון " דבר ", שנכתב במאי 1953 על יהדות צפון אפריקה, נטען בין היתר : " ליהדות זו סכנת השמדה ".

הנה כי כן, למרות הדיווחים על המצוקה הביטחונית של יהודי מרוקו בכלל, ושל כפרי הדרום בפרט, סירו מהממשלה והנהלת הסוכנות להכריז על חיסול גלותם של יהודי כפרי הדרום או על הקלה משמעותית בסלקציה, וכך מנעו עלייה המונית של יהודי צפון אפריקה.

השינויים בסלקציה בשנים 1952 – 1954.

תקנות הסלקציה, שכוונו ויושמו כלפי יהדות צפון אפריקה בלבד, התקבלו בהנהלת הסוכנות ב-18 בנובמבר 1951, ואושרו במוסד לתיאום ב-27 בנובמבר 1951.

תקנות אלה קבעו.

1 – 80% מהעולים יהיו עד גיל 35.

2 – לא יותר מ-20% יוכלו להיות מעל גיל 35 ובתנאי שיהיו נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר – עד גיל 35 – ובעל כושר עבודה.

3 – כל העולים צריכים להיות בריאים ובאישור רופא מהארץ.

4 – יאושרו לעלייה בעלי הון עצמי שברשותם 10.000 דולר גם אם הם מעל גיל 35, ובתנאי שיעמדו בסלקציה הרפואית.

5 – מספר הנלווים למפרנס לא יעלה על חמישה.

6 – אלמנה אינה נחשבת למפרנסת.

7 – אלמנה שלה ילדים מתחת לגיל 11 לא תאושר עלייתה.

8 – אלמנה שלה ילדים מעל גיל 11 והעומדת בתקנות הסלקציה – צעירה ובריאה – תאושר עלייתה לאחר שהבטיחו קליטת הילדים בעליית הנוער.

9 – לא יאושרו לעלייה הורים שבניהם לא עלו בעליית הנוער, והוריהם שבניהם נפלו במלחמת השחרור, באם אינם עומדים בתקנות הסלקציה.

תקנות סלקטיביות דרקוניות אלה היו אמצעי יעיל לממשלה ולהנהלת הסוכנות לבלימת יהדות צפון אפריקה, שרצתה לעלות ארצה. במרץ 1952, למשל, היו רשומים לעלייה 62.000 העומדים בתקנות ; אך הסלקציה בלמה את הרצון העלייה, שכן חלק מהמשפחות לא רצו להיפרד מיקיריהן, שנגזר עליהם להישאר במרוקו משום שלא עמדו בתנאים.

במשפחות אחרות, לעומת זאת, גרמו תקנות הסלקציה לפירוד, שכן ניתן היה להעלות צעירים, על כך אמר יצחק רפאל :

" אנו מעלים רק צעירים ומפרידים אותם מהוריהם שאומרים לנו – אתה לוקח את המפרנס שלי , מי יפרנס אותי וידאג לי כשאהיה זקן, אתם מוציאים את הצעירים החזקים ומפקירים את המבוגרים.

ובדיון על הקלות בסלקציה לכפרי הדרום אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

" על מי נשאיר את הזקנים בדרום מרוקו, על הצרפתים ? על הערבים ?….. העם היהודי צריך לשאת גם בזה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר