ארכיון יומי: 23 בדצמבר 2015


סוף הפרק החמישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח " יוסף טולידאנו. 

 

המאמינים שהסתתרו אחרי דעיכת התנועה שבו והרימו ראש ובפיהם הסברים על דתיית הגאולה והמרת הדין המדומה של משיחנו מלכנו. כל כותב אחד מגדולי השבתאים במכנאס שהושפע עמוקות על ידי רבי אלישע אשכנזי ושדרי ארץ ישראל אחרים, רבי דניאל בהלול :

שבתאי צבי

" הגאולה נקבעה לאלף ושש מאות שנה אחרי החורבן ( 1668 ) ואז נתתחבר הוא"ו שבשם המפורש עם הה"א שנפרדו בגלות, ובאותה שנה היה צריך לבוא מלכנו.. שבתי צבי יר"ה וצריכים להיות חבלי משיח, על שנה זו אמרו חז"ל בספר הזוהר ( ח"ג דף רע ע"א ). אוי למי שיזדמן כאשר יתבע האריה הגדול את נקבתו, הקב"ה ברחמיו הוסיף לנו שש שנים ושישה חודשים כדי שיתבטלו חבלי משיח ויהיה שמו יתברך שלם כי לא יתחברו ו"ו ען יו"ד ה"א עד שיעברו שש שנים אחרים ".

אחד מרבני תיטואן רבי יעקב אבוהב שלח לרבי שלמה הלוי מונציה מכתב המאשר בקווים כללים את העדויות האחרות :

הנערים הם עמודי עד שיבוא כבודך בע"ה ועוד באלו הבשורות טובות איני רוצה לשולחם עד אראה איך יפול דבר. כלל העולנ אומר זה המגיד של מכנאס שערב פסח הבא ראשון בע"ה יתגלה משיח אלורנו בלי ספק , והוא אדוננו המלך שבתי צבי יר"ה. הלכו יהודים מכאן לשם וראוהו ואמר סודות נעלמים שלא נשמעו מעולם ולא נראו ומלתא בטעמא והטוב שאמר שלא יבואו חבלי משיח כלל שעל כן נתארל הגלו וכו".

אגדות נרקמות סביב אישיותו של אותו משיח ממכנאס כפי שאנו יכולים ללמוד ממכתב ששלח יהודי מסאלי לאחיו בליוורנו בשנת 1675 :

" ומהקירון פנים שיש לו לא יש חכם בעולם שיכול להביט בפניו רק בחדר שהוא יושב ויש לו סדין אחד מחיצה בינו ובין החכמים ומאחורי הפרגוד מדברים עמו, יומם ולילה עוסק בתורה סודות עמוקים נגלים אליו בכל יום וחכם גדול אחד שנראה לו אליהו בהקיץ אמר שפני זה הנביא דומים לפני אליהו ולעל מי ששואל אותו אומר לו הגאולה קרובה קרובה ".

רב אחד ממכנאס נותן כאות לבוא השיח את הכוכב הזוהר בשמי העיר בשנת 1665 ובשנת 1668. הוא מביא לחיזוק את חלומו של רבי אברהם בן שמחון מפאס שבו נגלה לו אליהו הנביא ובישר לו שאת מניין 1600 השנים שיש לספור עד הגאולה צריך להתחיל לא מימי נח, אלא לאחר חורבן המקדש ( בשנת 70 ).

חלומות, הזיות, נבואות, הכל מצביע על תחושת סוף הדורות וציפייה בטוחה ליום הגאולה הקרב ובא, וכל אנשי המערב כקטון כגדול עשו תשובה גדולה יותר ויותר מהתשובה שעשו בזמן שבתי צבי ירום הודו.. ועשו להם מלבושים בגדי כבוד והם מוכנים מעת לעת לעלות לירושלים " יום לפני הפסח האחרון בגלות, בערו היהודים בדבקות יתרה את שארית החמץ " וכל קהילת המערב נאספו בבתיהם וממתינים מעת לעת כי המגיד אמר לו שבערב פסח תל"ה אחר חצות יתגלה המשיח ,.

ולא בא.

לא עם קשה עורף כישראל יזנח את האמונה. אם לא השנה אז בשנה הבאה. יוסף אבן צור מבטיח לקהל מאמיניו שהגאולה רק נדחתה ועתידה להתחולל בערב פסח תל"ו " והנביא השיב בשם המגיד שאמר לו שהיה מוכרח להיות כן בעבור הרבה עוונות שהיו בישראל ובעבור אותו הצער שנצטער הנביא איך נמצא שקרן בדבריו נמחלו אותם העוונות, עכשיו אומר שאמר לו המגיד שהוא משיח  בן אפרים ושבתי צבי משיח בן דוד והראה לו הרבה רמזים וסודות על כך…"

אולם לאחר זמן מה נסתלק הבחור מהעולם ובני עירו בחרו לא לזכור את כישלון נבואתיו אלא דווקא את העובדה הנפלאה שמעם הארץ עלה לדרגת עילוי בתורה. ויהי אחרי כן וימות הבחור הנאמן לנביא ה' ואף על פי שלא בא הגאולה בזמן שאמר ידעו בידיעה ברורה כי מאת ה' הייתה זאת ואין להרהר אחד מידותיו.. לא נוכל לומר שיוסף דיבר שקר חס וחלילה אלא שכך גזרו משמים ".

ובכלל הסבירו כמה מתלמידיו לא יכול היה יוסף למלא את שליחותו, משיח בן יוסף היה צריך לבוא בקשרי חיתון עם משפחת בן דוד ולקחת את בתו של שבתי צבי לאישה. וכידוע לשבתי צבי לא נולדו ילדים.

מוזריות הנימוק מצביעה בבירור על ניוון האמונה, הפעם זה היה באמת הסוף. פרשת שבתי צבי נמחקה כליל מזיכרון בני ישראל במרוקו. מה עוד שהשלטון החדש החזיר לארץ את השקט והשגשוג, ובפני יהודי המערב בכלל, ומכנאס בפרט, נפתחה שעת התהילה.

סוף הפרק החמישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח " יוסף טולידאנו. 

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה-במצוקתה

למחרת, בארוחת הבוקר אנו מסתפקים בקפה ולחמנייה, יותר מזה אסור לנו לאכול אצל גויים, מטעמי כשרות. אנו יוצאים אל הכיכר הראשית. הכול חדש וזר לעין. הגברים לבושים כערבים והסימן המבדיל ביניהם – בירית שחורה על רגל אחת מחתחת לברך. 

הנשים לבושות שני מיני לבוש : הנשואות לבושות שחורים והלא נשואות – בגדים משובצים בחום כהה. בכיכר המרכזית הזאת הבחנתי בכמה דברים מעניינים שלא ציפיתי לראותם במקום נידח כזה. חנויות ספרים, כמובן לא חילוניים, ובית דפוס חדיש.

ההסתדרות הציונית במקום נקראת " תפארת ציון ". היא איננה מסונפת להסתדרות הציונית הגדולה העולמית, אינה שולחת צירים לקונגרס הציוניים, אינה תורמת לקרנות ואינה קשורה כל קשר ארגוני אל החוץ.

לא עלה בידי לקבוע מתי נוסדה הסתדרות זו ומהן סיבות התבדלותה. הרחק מכל יישוב תרבותי, נמצאת פינה מיוחדת במינה זאת, בעלת אופי דתי מובהק. רבים מדברים עברית רהוטה שנשמרה בפיהם כנראה מימי קדם. הדבר מעורר סקרנות והתרגשות עזה.

הלילה נערכת חתונת בנו של כהן. אנחנו מוזמנים כאורחי כבוד. הכלה נאה, נמוכת קומה במקצת ושמנמונת. בשועים שלפני החתונה פיטמו אותה במאכלים שמנים, הרבה קוסקוס, מאכל מסולת מקומית, כדי שתיראה מלאה יותר.

היא הובאה מפאריס, והשכלתה כללית ורב צדדית. את כל חייה עשתה בבירת צרפת. החתן לבוש אירופית: מקטורן, חולצה ועניבה. הכלה לבושה בגדי פאר לפי מנהג המקום, ומעוטרת בתחרימים, רקמות זהב ועדיי זהב רבים וכבדים שניתנו לה בהשאלה מתושבי המקום : צמידים, ענקים, עגילים, טבעות, רשתות זהב על הראש, וגם שעוני זהב תלויים לה על גופה. 

הכלה ישבה בפרוזדור קטן בין האולם הגדול שבבית ובין חדר אחר, שמשך שעות ארוכות על ספסל, ומשני עבריה שתי זקנות, שאינן משות ממנה לרגע. ניסיתי לדבר אליה. אמרתי שברצוני לספר בארץ על כלה מפאריס המתחתנת בג'רבה, לא זכיתי לתשובה. ידידי יעצו לי שלא אשחית מלים. זהו הנוהג.

סיימנו את ארוחתנו הדשנה. האולם התמלא כולו שולחנות וספסלים לפניהם, על גבי השולחנות ערוכות הצלחות, ונשים זריזות מוציאות מסירים גדולים שעל גבי פרימוסים מחרישי אוזניים – מנות קטנות מאוד של אוכל. כדורי בשר או דג.

אל השולחן מסובים עשרות יהודים, ספרי תלמוד לפניהם והם לומדים הכוונה רבה ובזמזום חרישי. אינם שמים לב למאכלים המוגשים להם וממשיכים בתלמודם.

אני משוחח עם החתן, יוסף. הוא מוביל אותנו לחדר המיועד לליל הכלולות. חדר גדול ובפינה שבו כמו כוך נמוך. בתוך הכוך עומדת מיטת הכלולות, מסודרת לתפארת. החתן אומר לנו שכבר אין לו סבלנות. הוא מצפה שיסתיימו הסעודה ולימוד התורה – שיוכל להתייחד עם כלתו. אינני בטוח שראה אותה לפני החתונה, אבל היא יפה, ואי סבלנותו מובנת.

למחרת בבוקר, אחרי הקפה והלחמנייה, יצאנו בדרכנו חזרה בכביש ליבשת, לעיירה זרזיס. כאן מגיע מדבר מהרה ממש עד לים. זרזיס היא נווה מדבר, וצומחים בה דקלים רבים. גם שם רבים היהודים הרוצים לעלות לארץ ישראל.

מרקוזה מסדיר במהירות עם אחד מאנשי המקום את בדיקת העולים בשבוע הבא, ואנו ממהרים לבן –גארדן, במחק של כחמישים קילומטר. בצאתנו מזרזיס נעלם כל סימן של דרך ואנחנו נוסעים במדבר הפתוח מאופק עד אופק. אין זה מדבר של חול, וכולו אבנים קטנטנות, כגרגרי עדשים.

לפני בואנו לבן-גארדן, נתחוללה סופת חול שהקימה עלעולים ברחובות. החול נדבק אל החלונות ואל הדלתות וכיסה את הגגות בשכבות משקע עבות. איש לא נראה ברחובות העיירה, הכול הסתתרו בתים. אבל מרקוזה יה פעיל גם עתה.

הלכנו לבית הכנסת שהיה מלא גם הוא חול. נשלחו רצים ולאחר דקות אחדות התמלא בית הכנסת מפה אל פה גברים, נשים וילדים אוחזים בשמלות אמותיהם או נישאים על הידיים. שני שולחנות הועמדו בשבילנו, הבודקים את העולים.

הופיעו מזכירים אנשי המקום ומלאכת הבדיקה החלה. לא היו עמנו צוותי המיון לעריכת הסלקציה הסוציאלית : כמה ילדים ? כמה מפרנסים ? כמה הורים ? – כל הדבר המאוס הזה. אנשי המקום היו אנשים בריאים.

אינני יודע ממה התפרנסו ומה היה מזונם. הגברים והנשים היו אולי בפעם הראשונה בחייהם יחד בחדר אחד, ולכן כיסה חלק מהנשים את פניהן במטפחות.

הזמן חולף ואנחנו לא טעמנו דבר מאז הבוקר. יצאתי קצת החוצה להחליף אוויר, וראיתי שמרקוזה דאג למזון. מאחורי בית הכנסת שעמד במגרש פתוח, בזווית שבין שני קירות, עמדו הפרימוסים הרועשים, ושתי נשים זקנו טרחו בהכנת ארוחת צהריים. בחול המתערבל, בסופה המתגברת, ללא מים לשטיפת הידיים נראו שתי הזקנות כמכשפות.

סיימנו את מלאכת המיון. אכלנו מן החביתות שהוכנו לנו כשהחול חורק בין שינינו, ויצאנו במכונית בדרכנו חזרה לזרזיס. כאן געשה הסערה בכל כוחה. הרוח נשבה בכל כוחה ממזרח והאבנים הקטנטנים הועפו בכוח רב אל פנינו ודפקו במשקפינו.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

הכהן שנאלץ להתגרש מאשתועין רואה

סיפור זה שמעתי מפי אמי ז״ל (ח.ד.) והוא ידוע ברבים. הרה׳׳ג רפאל אנקווה קרא באחד המקורות של פסקי-דין שכל מי ששם משפחתו הוא ״אל-קסלאסי״, (או כסלאסי) הוא מזרע הכהנים. הרב הנ״ל נזכר שאחד מבני עירנו, ששם משפחתו ״אל-קסלאסי״, היה נשוי לאשה גרושה שלפי ההלכה אינה מותרת לכהן. הזמין אליו את האיש ואמר לו ״באחד המקורות מצאתי שלפי שם משפחתך אתה מזרע הכהנים. לא יכולתי לבדוק הענין, אבל אני סומך על קביעתו של מחבר הספר, ואפילו אם הדבר הוא רק בבחינת ספק, הרי אתה עומד בפני בעיה מסובכת. בהיותי סומך על מה שקראתי, על אף שלא מצאתי כל סימוכין לכך, ניסיתי גם כן למצוא רמז לדבר, ועלה בדעתי כהשערה בלבד שהשם הוא ״כסלסי״ בר"ת: כהן, ספק לא, ספק יש). עכשיו יש לך שתי אפשרויות: או שתיש
אר עם אשתך שאתה אוהב, ומה גם שאין לכם עוד ילדים, ותוותר על הכהונה שלך, או שתתגרש ממנה״. האיש, בשומעו דברי הרב, הוכה בתדהמה, כי באמת הוא אהב מאוד את אשתו. אמר לרב ״תן לי כמה ימים לחשוב״. לא סיפר זאת לאשתו, אלא לאחר שהתייעץ עם עצמו.

לאחר כמה ימים בא לרב ואומר לו ״חשבתי וחשבתי, והחלטתי לשמור על היחוס שלי מזרע הכהנים, על אף שאני מאוד אוהב את אשתי״.

האיש, בצער רב, התגרש מאשתו. אמי ז״ל סיפרה לי שמרוב אהבה שהיתה ביניהם, לאחר הגירוש כל אחד מהם ישב שבעת ימי אבל מרוב צער הפרידה.

נושא זה, על אף שלא נבדק ביסודו, היכה בתדהמה את כל הקהילה. ומי יחלוק על דעתו של הרב? מאז, אותו איש נקרא כהן אל-קסלאסי, ונעשה כהן לכל דבר.

אגב, בקרב יהודי המזרח קיימים הרבה כהנים בעלי שם כפול: כהן־קצב, כהן־ארזי, וכדומה, ויתכן מאוד שגם כסלאסי הוא כהן־כסלאסי.

הרב המשותק שהלך על רגליו

עת עסקתי בכתיבת הספר ״מקורות השירה היהודית במרוקו״, הגיע לידי ספר בבתב־יד, מאת ר׳ יוסף אסבאג מעיר מכנאס. מלבד כמה חידושים שיש בספר זה, יש בו גם כמה שירים מאת המחבר. בהקדמה על אחד השירים, הוא כותב שחיבר השיר על נס גדול שקרה לו. המחבר לקה בשיתוק שתי רגליו, ולא היה יכול ללכת. יום אחד, ביקש מבניו להביאו לקברו של הצדיק ר׳ דוד בוסידאן, הקבור במכנאס ומפורסם במעשי נסים שלו.

בניו הביאו אותו לקבר בצהרי היום. ביקש מהם לעזוב המקום ולהשאירו לבד ליד הקבר. בבכי מר התחיל לקרוא כמה מזמורי תהילים, הפיל תחינה בפני קבר הצדיק וביקש ממנו שבזכותו יבקש מהאל יתברך לרפא אותו ממחלתו. תוך כדי כך נפלה עליו תרדמה וישן ליד הקבר. והנה באמצע השינה, הוא שומע קול מדבר אליו מתוך הקבר: ״קום, תפילתך נתקבלה, חזור הביתה על רגליך ללא עזרת איש״ חזר על רגליו, אל בניו שחיכו לו בשער בית הקברות, ולא יכלו להאמין לנס הגדול שקרה לאביהם בזכות הצדיק ר׳ דוד בוסידאן. אין כל ספק בדבר, כי זה נכתב בידי מחבר השיר. תפילתו נתקבלה, וזכות הצדיק עמדה לו.

פדיון הבכור ביום חתונתו

אחד הסיפורים לעיל, סיפרתי על כך שבתקופה קדומה הרבה אנשים מעירנו, וממרוקו בכלל, היו נוסעים לברזיל, לסחור עם הכושים שם ולנצל את תמימותם. רובם היו משאירים נשותיהם עגונות, מהם חזרו לאחר הרבה שנים, ומהם נשארו שם עד יום  מותם. אחד מעירנו, רק לאחר שנולד לו בן בכור, למחרת יום הכניסו בברית אברהם אבינו, נסע גם הוא לברזיל מבלי לפדות מידי הכהן את בנו הבכור. מאז נסיעתו לא נודע עליו מאומה. הבן הבכור הגיע לפרקו ועמד להתחתן, אלא שרב העיר עיכב החתונה, ביודעו שבחור זה לא עבר פדיון הבן, ולא יוכל לערוך חתונה עד אשר ייפדה מידי כהן כדת והלכה (הבחור הזה הכרתי אותו אישית – ח.ד.).

הרב מצא דרך הלכתית איך לפדות חתן זה לפני חתונתו. בסופו של דבר, נמצא שהוא יוכל לפדות את עצמו מידי כהן, וכך היה. הבחור, לפי הוראות הרב, פדה את עצמו מידי כהן ורק אחר כך הותר לו להתחתן.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו-מאת יוסף שיטרית ואחרים

החתונה היהודית המסורתית במרוקוהחתונה היהודית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

החזרת הכלה לביתה לאחר הטבילה.

 הנשים שליוו את הכלה למקווה ליוו אותה חזרה לביתה בשירים ובצהלולים כשפניה מכוסים בצעיף, כדי להגן עליה מפני עין הרע ומפני עוברים ושבים ״שלא יגנבו לה את יופייה״. בקהילות מחמירות נהגו אף להטביל מחדש את הכלה במקרה שביציאתה לביתה נתקלה במבטים של מוסלמים, כאילו ביטלו מבטים אלה את טהרתה." עם כניסתה של הכלה לביתה היא התקבלה בקריאות צהלולים של שכנות וקרובות משפחה שלא השתתפו בטקס הטבילה, ונשות התהלוכה הצטרפו אליהן.

לבד משלביו השונים והברורים כולל טקס הטבילה במקווה טקסי־משנה שונים בקהילות שונות, כגון הטקס המגי של השלכת חפצים נשיים למקווה לריצוי הכוחות הסמויים, טקס הברכות שהנשים הזקנות הרעיפו על הכלה עם צאתה מן המקווה וטקס הסעודה הקלה בליווי שירה שהנשים ערכו בקהילות שונות לפני היציאה ממתחם המקווה והחזרה בתהלוכה לבית הכלה. בקהילות רבות היתה זו הזדמנות נאותה ראשונה לכלה לאכול ולשתות משהו מאז שעות אחרי הצהריים, שכן בסעודה החגיגית של ליל החינה החתן והכלה לא יכלו להשתמש בידיהם, שהיו מרוחות בחינה ועטופות בבד לבן. בכל שלבי הטקס השמיעו הנשים צהלולי שמחה לציון התנהלותו התקינה והמוצלחת.

ז. השיח המלווה:

טקס הטבילה במקווה שימש טקס מעבר חשוב מבחינתה של הכלה ושל משפחתה משום שהוא סימל את מעבר הכלה ממעמדה כרווקה למעמדה של אשת איש שתצטרף לקיים את דיני הטהרה היהודיים הקפדניים כל כך. בטקס זה נפרדה הכלה בעצם מרווקותה והוכנסה לקהל הנשים הנשואות. אלה ניהלו את הטקס כולו מראשו ועד סופו בינן לבין עצמן בנוכחות הכלה, אך בלא השתתפות גברים וילדים או ילדות, כך שיכלו לפתח במידת־מה שיח נשי חופשי על ענייני אישות ורמזיהם. גם ערומה הפומבי של הכלה ותכלית הטקס בהכנה לקראת התייחדותה עם החתן הזמינו אותן לכך. אכן עדויות רבות מוסרות על השיח הנשי המשוחרר שהתנהל בהזדמנות זאת, שכלל עקיצות ורמזים מיניים ולווה אף בשירים מיוחדים שמסרניות שונות חשבו אותם לשירי זימה משום שהוזכר בהם במפורש אבר מינו של הגבר עם תיאורים והערכות על ״טעמיו השונים״; רק ידעניות מומחיות שרו אותם בהזדמנויות אלה. כל הטקס לווה כאמור בכל שלביו בשירי חתונה מסורתיים וכן בשירים שהיו מיוחדים לטקס הטבילה ושרו אותם לאחר הטבילה.

הערת המחבר : הנה מבעים לדוגמא :

 באיידו סודאנייא באיידו- פלפלה חמרה באיידו…בויינינא…..וכו'

אבר מינו –בטעם פלפל חריף מאוד. אבר מינו – בטעם פלפל אדום…בטעם בננה….וכו'….גם בשיר זה הזנרת הראשית אמרה את חלקו הראשון של כל מבע ומקהלת הנשים המלוות ענה בחלק השני

שיר כזו היא למשל סדרת השירים הערביים־היהודיים ששרו במכנאם, שתובא כאן בתרגומה לעברית." בחלק האחרון של הסדרה נרמז מה שמצפה לכלה למחרת טקס הטבילה – הן חייה החדשים במחיצת בעלה (טור 10) הן יציאתה הכפויה למעשה מבית אביה ואמה (טור 11). ההקנטות והרמזים המיניים בין הנשים הם חלק מחניכתה של הצעירה העומדת להתייחד עם בעלה; כמו בן הוקנטה הרווקה המאחרת למצוא חתן. בתי השיר הראשונים הושרו מפיהן של נשים בודדות, ומקהלת הנשים ענתה בקריאה ״מה רב אושרו!״."

1 לקח אותה חסודה, הו אימא.            – מה רב אושרו!

שתביא לו ברכה ומזל, הו אימא.          – מה רב אושרו!

עם הון ובנים, הו אימא.          – מה רב אושרו!

לקח אותה צעירה, הו אימא.    – מה רב אושרו!

5 תביא לו ברכה, הו אימא.     – מה רב אושרו!

לקח אותה, לקח אותה ונשבע שלא ישחרר אותה.

[החתן הוא אדונה.

 לקחה אותו, לקחה אותו ונשבעה שלא תשחרר אותו. [הכלה היא גברתו

הביאו לה את הנר, הביאו אותה אל חמותה.

הביאו לה את הנר הביאו אותה אל חמותה.

 הלילה במקווה ומחר אצל החתן.

לילה זה נשאר לך, ומחר נגרש אותך,.

ח.   טקסים מקדימים וטקסי המשך:

 בקהילות כמו תארודאנת וקהילות דרום־מערב מרוקו, שנהגו למרוח עיסת חינה ופנים ביצה על ראשה של הכלה, נהגו לשטוף היטב את שערה של הכלה ביום שלישי אחרי הצהריים ולהוציא ממנו כל שיירי העיסה שכיסתה אותו כדי לבטל כל חציצה בין השיער ובין המים בזמן הטבילה. בקהילות אחרות נהגו לנקות את שער הכלה בתוך המקווה עצמו לפני הטבילה ולהשליך את שיירי החינה עם חפצים סמליים נוספים לתוך המים בסגולה נגד המזיקים הרעים האורבים לבלה ולאושרה.

לטקס הטבילה במקווה היו טקסי המשך שונים. בקהילות שהכלה נהגה גם היא לצום בהן(ולא רק החתן) ביום החופה, היינו למחרת הטבילה, אכלה הכלה עם בני משפחתה את ארוחת הערב שלה ואת ארוחת הצום שלה מיד אחרי שחזרה מן המקווה. כמו בן באותו לילה במיוחד לא נתנו לכלה לישון בחדר לבדה אלא בלוויית אחיותיה וקרובותיה כדי לשמור אותה מפני כל רע ומזיק. נשות המשפחה נשארו ערות ושרו כל הלילה, שיחקו משחקים או חדו חידות כדי לשהות במחיצתה של הכלה, שלא יאונה לה כל רע לפני כניסתה לחופה.

עמוד 74

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי…שנת הכלולות הראשונה ואירועיה.

" כלה מקושטת " – יום אחרון לשבעת מי המשתה.ארפוד - חתונה

ביום שני שלאחר שבת הגדול מקשטים את ראש הכלה במה שמכנים " לגרון " – קרניים -. אוספים את שערות ראש הכלה למעין שתי צמות גדולות בולטות לגובה כמין קרניים ועוטפים אותם עם שער ה

אשה בשביס מיוחד. הכול בבחינת " כלה מקושטת " דוגמת חוה, שהקב"ה קלע שערות ראשה וקישטה בכ"ד תכשיטין והביאה אל האדם. 

שנת הכלולות הראשונה ואירועיה.

שמחת הכלולות נמשכת כל השנה, ברוח הפסוק " כי יקח איש אשה חדשה, שנה אחת יהיה לביתו ושמח את אשתו אשר לקח " – דברים כד, ה. החתן אינו עוזב את הוריו, הוא מצוי בביתם וסמוך על שולחנם. המשפחות המחותנות מזמינות זו את זו בחגים ובמועדים ואתם הזוג הצעיר.

בשבועות מוזמנים קרובים רבים של שני הצדדים לבית החתן לטקס של שפיכת מים על החתם והכלה. אלה ניצבים זה במרחק  מה מזה בבגדיהם, וכח הקרובים שופכים עליהם מים מכל הכלים המלאים, דליים וכדים, עד כלות כל המים טשר בכלים, כמו באזהרות בבית הכנסת. במהלך קילוחי המים מלמדים אותם " לקח " על נישואיהם בשיר תוכחה המדוקלם פעמים רבות.

אש חאזזו וזואזו / אזאז להם עליא

למה היה לו להינשא / הנישואין דאגה מסבים לו.

לכבוד האירוע נערכת סעודה או מחולק כיבוד של מזונות ופירות.

בליל שמחת תורה מוזמנים שוב כל הקרובים לבית החתן, חזן בית הכנסת בא ומברך את החתן והכלה, הורי החתן מביאים לביתו רימונים ומחלקים לכול רימונים ושקדים, והמוזמנים מביאים לחתן ולכלה דורון לכבוד המאורע. תמה שנת הכלולות, אבל לא תמו השמחות. מעגל זה של האדם ובעולם זה של הקהילה היהודית שנחה רודפת שמחה, אחר כך יבוא ההיריון וטקסיו והלידה ואירועיה, בקיצור, שמחת חיים בלי הפסקה.

תמורות במנהגי החתונה הפילאלית במהלך הדורות, בארפוד ובבצאר.

החתונה המסורתית על שלביה, שתוארה לעיל, אופיינית הייתה לקהילת תאפילאלת עד שנת 1919 לפחות ולקהילת ארפוד בשני הדורות הראשונים עד 1948 בקירוב. אחרי זה התחוללו שינויים הן במנהגי החתונה והן במסלול הכלולות, שהתקצר מארבעה שבועות לשבועיים. מ-1950 חלו שינויים גם בנוסח שטר הכתובה.

השינויים במנהגי החתונה קשורים בתקנות הכלכליות של ועד הקהילה בסביבות 1947 בתקופת רבי יצחק אביחצירא – באבא חאקי – לצמצום בהוצאות, שלא הכול יכלו לעמוד בהן. אשר לשינויים בשטר הכתובה, ייתכן, שהעניין קשור בכפיפת הרבנות בארפוד למועצת הרבנות הכללית במרוקו בכלל, כפי שמוזכר בסוף שטר הכתובה מסוף שנת 1963. להלן התמורות במנהגי החתונה מהדור השלישי ואילך.

תמורות כלכליות.

חלוקת הנטל של סעודת הנישואין.

במשך כל השנים נעשו נסיונות לצמצם את הוצאות החתונה והותקנו תקנות לשם כך. הדבר לא נעשה בבת אחת, אלא בשלבים. בעבר נשאה משפחת הכלה בהוצאות של שתי הסעודות המרכזיות בחודש הכלולות, סעודת ה " סלח'ה " הנערכת שבוע לפני החופה, וסעודת הנישואין. בדור השני סמוך ל-1940 לפחות, נעשתה סעודת הנישואין בארפוד על ידי הורי החתן. גם בבצאר, על פי התקנות שהשתתף בהן רש"א, נקבע, כי סעודות אלו תחולקנה שווה בשווה, סעודת ה " סלח'ה " תוטל על משפחת הכלה, וסעודת החופה על משפחת החתן. תקנה זו הייתה הצעד הראשון בצמצום הוצאות הנישואין, במקרה זה בהורדת הנטל ממשפחת הכלה וחלוקתו שווה בשווה בין שתי המשפחות המחותנות.

ביטול " שבת לבראזאת "

הצמצום באירועי הכלולות, שארכו חודש, גם הוא לא בא בבת אחת, אלא בשלבים. תחילה בוטלה " שבת לבראזאת " – השושבינות – לקראת שנת 1950. " שבת לע'טא " המשיכה להתקיים עד סוף שנת 1955 לפחות. מאז נשארה רק בחוג המצומצם של המשפחה או שנעלמה במשפות אחרות. כך נתרוקן חודש הכלולות משתי שבתות אמצעיות בבחינת " יציאות השבת שתיים שהן ארבע בעבר. נותרו רק שבת הבשורה – שבת לפאל -, המחוסרת סעודה בלאו הכי, ושבת הגדול, שהוא שבת חתן.

צמצום בשושבינים ובשושבינות.

כיוון שבטלה שבת השושבינות, בטלו עמה גם שושבינותיה או שהלכו הלוך וחסור, ובאין שושבינות גם שושבינים אין. שושביני החתן לפני התקנת התקנות היו שוהים עם החתן בתקופת הכלולות, ישנים בביתו, מלווים אותו בכל צעדיו וסועדים עמו בכל ארוחותיו מ " שבת לע'טא " ועד סוף שבעת ימי המשתה. מעתה רק אחדים ליוו את החתן מביתו לבית הכלה וסמוך לחופה בלבד. כזכור למה שהיה ואיננו.

מיעוט בהובלת מתנות באירוסין.

כתוצאה מתמורות כלכליות חל שינוי גם בהווי של האירוסין, וזה הלך ונתרופף. בדור הראשון הייתה בחגיגת האירוסין תהלוכה של נשים נושאות כבודה רבה של מתנות מבית החתן, מלבושים, מנעלים, תכשיטים ומיני מאכל, קמח, סוכר, ביצים ועוד. לאחר מכן הלכה שיירה זו ונדלדלה, ובמקום המתנות המגוונות הסתפקו בדור השני במיני עוגות ופרות העונה. בדור החדש חלה עוד תמורה, תהלוכת הנשים נעלמה מן הרחוב, והווי האירוסין יוחד רק לבית. המתנות המסורתיות הומרו באחרות ברוח התקופה, כמו שעון יד, דברי קוסמטיקה ואיפור, צנצנת של בושם ובונבוניירות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר