ארכיון יומי: 12 בדצמבר 2015


בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

היה חודש אוגוסט, חם כדרך העולם, אך בפאס באותו הבוקר יצאה החמה מנרתיקה, ולהטה גבר על להטי כששמתי פעמי למחוזות ילדותי שרציתי לפגוש ביחידות, פנים אל פנים, כפגוש נפש אהובה לאחר פרדה ממושכת, בלי שזרים או שחיצונים לסיפור האהבה הזה יציצו, ישאלו או יתמהו על ריגושי, או יחשפו ברבים את חולשותי. כאילו יצאתי למפות מחדש את ערש הווייתי, מלא חששות ממה שאמצא ופחד ממה שלא אמצא. משיכה־דחייה זו פעלה עלי כל היום ההוא בלי שאצליח להבהיר לעצמי את טיבה. נותר לי לחוש ולהתמודד עם המראות והתחושות ולצפות מה ילד יום. חייב הייתי לייבש מחדש את הפרק ההוא בחיי שזה מכבר הוצף מים ושקע ונעלם, ועתה אני להוט לחשוף ולגלותו גם במחיר מלאכת פרך וגם אם יקשה עלי כל הניסיון הזה וגם אם הכול יסתיים במפח נפש גמור. ראשית הייתי זקוק לזהות את רוחות השמים במאמץ לדלות מן הזיכרון מה היה חרות שם ולהוסיף עליו. המלון ניצב בעיבורה של העיר החדשה, החלק המודרני שבנו הצרפתים בשנות שלטונם ושהיה כמעט מחוץ לתחומם של יהודים מזה ומוסלמי־ הרוב מזה. היות ועיסוקו של אבי הביאו יום יום לאזור ההוא, ולעתים מזומנות נקראנו אחי ואני לסור אל החנות ולסייע בשירות הלקוחות הצרפתים, נהירים היו לנו שבילי המקום, או כך סברתי. שלטונות הכיבוש הצרפתיים, הם ושכבת הפקידים והסוחרים ששירתו אותם, הם שקנו להם באותם ימים זכות למגורים בבתי דירות נאים ובבתים מפולשים שגני פרחים וירק הקיפום מכל עבר. בהליכה ברגל אז, היינו חולפים על פני בתים אלה ומתפעלים מהם משל לא היו מן העולם הזה. רק לעתים נדירות ומעוררות קנאה ומסתורין הגיעו בעלי ממון או בעלי מקצועות יהודים כבודים למעלה זו, שנראתה למעלה מגבולות השגתנו. עתה, כמובן, רוב מניינו של ציבור בעלי הבתים הוא ערבי־מוסלמי. ובין משום שגדלנו וראינו עולמות אחרים ובין משום שהאוכלוסייה נתחלפה ולא הרי אלה כהרי אלה, הכול נראה עתה יותר קטן, יותר בלוי, פחות נוצץ ויותר שווה לכל נפש, כביכול באו עשירים חדשים ותפסו את מקום קודמיהם, אך לא הקפידו על טיפוח וגינון ולא נתנו עוד לבם לסביבותיהם שהיו להפקר.

בפתח היציאה מן העיר החדשה ניצב לו בא בימים, כקשיש המסתיר את קימוטיו, בית הקפה רנסאנס שידע ימים טובים כאשר האליטות שבעיר ראו בו בית מועד למפגשיהם. הרחבה שלפניו, שהייתה כיכר עיקרית של העיר, שבימים ההם פקדוה קומץ מכוניות מיושנות וגם כרכרות רתומות לשני סוסים שהיו כלי הנסיעה העיקרי, נראתה עתה צרה ודחוקה וקורסת תחת עומס מכוניותיה. סרו הדרה וחנה, כי הכיכר

מרופטת והבניינים שסביב לה נאנקים תחת פליטות העשן מכל עבר ונדמים כנשנקים מדלילות האוויר ומייחלים למשב רוח מרענן. גם הצבעים המרנינים שהיו, דהו עתה או התחלפו באחרים המשרים אווירה נכאה של עצב אפור. אך לא היה ספק: זה המקום. כרכרה שחלפה במקום לא יכלה שלא להעלות בזיכרון משובות נעורים, כשהיינו נתלים על הציר האחורי של המרכבה, ואנשים טובי לב הזעיקו את העגלון על נוסעי החינם שלו. העגלון, ברננה ובלהט, החל מצליף בשוטו הארוך לאחור, והילדים הבהולים נטשו את מאחזם שלא בטובתם, מי עם אות קין של השוט על פניו שלא במהרה נרפא, וכשנרפא הותיר צלקת, מי מפוחד מן החוויה, שהפחד קשה מתוצאתו, ומי שבחופזו למלט נפשו נחבט בכביש וריצץ עצמותיו, כולן או חלקן. הפחד לא התמצה אז, אלא גבר נוכח מה יאמרו ההורים שציפו לילדיהם השבים מבית הספר ונמצא שהם השתובבו במשחקים מסוכנים ושעגלונים ערבים ששו לשלחם לביתם עם מזכרות מאריכות ימים של נכות וכאב לבל יהינו לחזור על משובתם. ובקרבת מקום השוק הצרפתי המקורה, שעמי ערב רגילים בשווקים פתוחים, אך זה נשתמר על פי סדריו ומרכולתו לבד מן ״הדבר האחר״ שהיה בפי כול, פשוטו כמשמעו, בימי הצרפתים, והיום לא נשתייר ממנו דבר. וכמוהו השדרה הרחבה שהייתה לסמטה צרה במושגי זמננו. העיר נשתנתה כי העולם נשתנה, אך קווי המתאר נותרו כשהיו וכמו שנחרתו בתודעתנו, והם שהנחו אותנו אנה ואנה, כמין רובוטים מתוכנתים שהלכו והפסיקו מהלכם, נזדרזו או נתעכבו על פי תכנית טבועה בהם ומכוונת דרכם. שדרת הגנרל ליוטיי, כובש מרוקו ־מושלה הראשון בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הייתה לשדרות חסן דשני, ללמדך על המלך ה״מתון״ וה״דמוקרט״ שמדינאינו שיחרו לפתחו ודיברו בשבחו כאילו המציא את הדמוקרטיה, בלי שים לב למשטר האוטוריטרי שלו, ש־ק הוא מתיר מידה של פולחן אישיות וקריאת רחובות, בניינים ומפעלים על שם השליט עוד בחייו. אך עצי התמר העתיקים והפרחים המקיפים אותם, המזרקה והדשאים, נותרו כולם על כנם כאילו יד הזמן לא פגעה בהם.

כיכר ליוטיי שגאלה את השדרה מאורכה החד־גוני הייתה לכיכר ירושלים, ללמדך שאותו חסן השני, המלך הטוב והמיטיב, שאירח ב־1969 את ועידת האסלאם הראשונה שהורתה ולידתה בשרפת מסגד אל־אקצה, היה לראש ועדת ירושלים של הוועידה. הוועידה ההיא נכונה, כמו המוסד הקבוע של הוועידה המתכנסת מדי שנה באחת מבירות האסלאם כדי לגאול את קודשי האסלאם מידי ישראל, שהואשמה בשילוח אש במסגד

ועל כן נדרשו הארצות החברות לעשות לפדותו מידי הציונים. והגישה הזו, שצוינה כעמדה מאוחדת בימי הוועידה תחת חסותו של חסן ובראשותו, לא נרשמה אצלנו כצעד עוין לישראל. אדרבה, המשיכו לדבר בשבחם של חסן ושל אביו מוחמד, שלא מנע מן הצרפתים בימי וישי להוציא צווים לגירוש יהודי מרוקו להשמדה, עד שבאה הנחיתה האמריקנית במרוקו באמצע המלחמה והפרה את עצתם.

תולדות היהודים במרוקו-הירשברג

מרידות ומהומות.הירשברג

בחודש אלול התחילה ערבובייא והאלמטיין מרדו במלך והדרכים נתקלקלו. יום ו' אחר התפילה שלהם עלה אלקאדי הזקן בן תשעים שנה לבית המלך ובירידתו לביתו הרגוהו האלמטיין. אחר מיתתו, שהיה אדם נכבד ואוהב היהודים, ואנו בעוונותינו הרבים הולכים ודלים כי נוטה המלך על ידי השר עלי אבן מוסא שכל ענייני המלכות נחתכין על ידו ובכל שבוע נוטל מן היהודים חוק קבוע תש ם ( 700 מתקאל ), ובכל יום מלחמות נהרסו מן לאשבאר ( כלומר מן הקרובים לסוללות העיר ) כמה מהבתים.

חיל הנגף והיו מתים עד יום ה' לתשרי יותר ממאה וחמישים מחשובי הקהל הידועים שנותני המס, ועניים יותר ממאתיים וקטנים מה' שנים ולמטה יותר משלוש מאות ולא נשארו כי אם ד' או ה' עשירים, והם המושלים בקהל ביד חזרה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים. ועליהן נאמר : עשירים מלאו חמס, השם יתברך יוציאנה לאורה.

ובראש חודש ניסן – 1625, שעבר עשו שלום ערביים עם המלך והאלמטיין והאלנדלוס לא רצו, וגבול עשו ביניהם ( אנדלוס – יוצאי ספרד. ברגיל הייתה איסה נטושה ביניהם ובין הלמטה ) . והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים וישראל הולכים וכלים ואלו מצאו דרך לעבור לא היה נשאר שום אחד בכאן.

בשירות השריפים.

כדרכם מתעלמים אנשי פאס כמעט כליל ממה שנעשה בערים אחרות ובמיוחד במראכש, שהייתה, כאמור, תחת ידי זידאן 1603 – 1628. עלינו להחזיק אפוא טובה רבה למקורות חיצוניים במוסיפים קווים חשובים להשלמת התמונה, אף כי גם אלה לעצמם אינם משקפים את המצב לאמיתו.

הכוונה לארכיונים הממלכתיים ואלו של מוסדות ציבוריים בצרפת., הנידרלאנדים, אנגליה, ספרד ופורטוגל, שעמדו בקשרים דיפלומטיים ומסחריים עם מרוקו, ושנמצא בהם שפע של מסמכים על פעילותם של היהודים. אפשר לומר ללא הגזמה, שחלק גדול של התעודות נסב על מעשים ועניינים שיד יהודים הייתה בהם.

מקורות אלו, שבמקצתם השתמשנו כבר בפרק השביעי, מאפשרים לעקוב אחרי פעולותיהם של יחידים  ומשפחות שלמות, אבות, בנים ונכדים, שעמדו במשך דורות אחדים בשירות השירפים הסעדיים ( בנוגע לתעודות צרפת – גם של השריפים העלווים ), ולפעמים גם בשירות יריביהם.

הם היו סוכניהם בשליחויות דיפלומאטיות לחוץ לארץ, תורגמנים, מזכירים בלשכת המח'זן, חוכרי מסים וזכיונות מונופולין שונים. וכלאחד יד היו גם מבריחים נשק ותחמושת בשביל השריף השליט ; אמנם, אלה היו נופלים לפעמים ביד יריביו, ראשי השבטים החופשיים המתמרדים נגד המח'זן.

בתוקף תפקידם עוסקים הנציגים הדיפלומאטיים לפעמים גם בשוד ימים, החרמת ספינות של מדינות שהן במצב מלחמה עם מרוקו ותפיסת מלקוחון, פעולות חוקיות בהחלט, שכמותן עשו אז כל המדינות.

בתקופת שושלת בני סעד חל שינוי באופי הקשרים בין מרוקו לארצות אירופה. בימי בני וטאס הצטמצמו יחסיה של מרוקו לשכנותיה הקרובות, פורטוגל וספרד. אז בלטו מגמותיהן התוקפניות קולוניזאטרויות של שתי מדינות אלה ושליטי מרוקו נאלצו לנקוט בקו הגנה מתאים.

היהודים, ברובם ממגורשי ספרד ופורטוגל, אנוסים היו להתאים את פעילותם לעובדות אלה. מימי הסעדים עלתה חשיבותה של מרוקו, במיוחד לאחר קרב שלושת המלכים בשנת 1578. אנגליה, הנידרלנאנדים ( הולנדים )  וצרפת מעוניינות מעתה להדק קשריהן עם מדינות השריפים.

לצרפת ולאנגליה גם כוונות מדיניות ברורות ; למצוא בעלת ברית נגד ספרד, המעצמה האדירה, השלטת ביבשת אירופה וביבשת אמריקה. ספרד הטילה את אימתה על צרפת בשל קשריה ההדוקים עם הקיסרות הגרמנית ומשחקה הידידותי עם תורכיה העות'מאנית, ועל אנגליה בשל מושבותיה העשירות מעבר ליום, שחייבו ואפשרו לה להחזיק צי אדיר.

שתי המדינות ביקשו להשתמש במרוקו בתור חזית שנייה נגד ספרד. מובן, שגם שליטי מרוקו עמדו על כוונות אלה, שפתחו לפניהם אפשרויות תמרון נוחות, ובעזרת סוכניהם היהודים ניסו לנצל את הניגודים לטובת ענייניהם המדיניים.

לעומת זאת לא היו למדינת הנידרלאנדים הקטנה שאיפות ויוזמות כאלו, ולפיכך גם קשריה עם מרוקו אפשר היה להם שיתפתחו על רקע אמון הדדי, בלי לעורר חשדות בלב השריפים.

הייתה זו שאיפתו של הנסיך וילֶם הראשון, מאוראניה 1579 – 1584, לקשור קשרים עם ארצות ברבריה, אבל היא נתקיימה כעשרים שנה לאחר הירצחו, עם התחלת הסחר בין ארצות השפלה ובין מרוקו.

כמאז ומעולם היו גם באותם הימים אינטרסים מדיניים וכלכליים משולבים אלה באלה, וקשה לפעמים להפריד בין הדבקים, במיוחד בנוגע לחלקם של היהודים בעניינים אלה. סחר החוץ של מרוקו, הן בענפי היצוא, סוכר, חומרי גלם שונים, והן בנוגע לסחורות היבוא, נשק, תחמושת, חליפות בגדים, אריגים, נשען היה על המונופולין של השריפים ועל יחסיהם הדיפלומאטיים עם מדינות אירופה.

מראשית עלייתם של הסעדים מוצאים אנו בחצרותיהם יהודים בתפקידים שונים. לעבד אל מליך היה רופא יהודי, שהמשיך לשרת את אחמד אל מנצור אל ד'הבי, לפחות בראשית דרכו, בזמן משתאות היין של מולאי מוחמד אל שייך אל מאמוּן ( סוף המאה הט"ז – ראשית המאה הי"ז ) היה משעשע  אותו בנעימותיו הערביות מנגן יהודי, שצבר הון רב, לפי דברי מקור אנגלי.

על שריף זה ידוע עוד, כי בימי מלחמת האחים נגד אבו פארס זיידאן ביקש את עזרתם של יהודי ליוורנו ופיזה, ואין כל ספק, שהמקשרים במקרה זה היו יהודים. אולם במספר גדל והולך אנו רואים אותם בשירותים כלכליים.

ALEPH, un centre singulier d'études juives contemporaines au cœur de la cité francophone de Montréal

Quelles sont les difficultés auxquelles a été ou est confronté ALEPH, en plus des défis que Deuteronomenous avons précédemment mentionnés ?

Dr Sonia Sarah LIPSYC

Directrice de ALEPH, .sociologue et dramaturge.

Malgré son succès ALEPH rencontre quelques obstacles qu'il lui faut surmonter

D'abord le centre dirigé par une directrice parfois aidé d'un(e) assistant(e) fonctionne avec un budget minimaliste. Il bénéficie de l'infrastructure de la CSUQ mais ne possède pas de budget qui lui permette de rémunérer régulièrement ses intervenants ou d'inviter des intervenants de l'extérieur plus d'une fois par an. Il lui reste donc à trouver et à pérenniser des subventions, assurer un minimum de rentrées (ce qui est déjà le cas) et à sensibiliser des donateurs touchés par la vocation du Centre. Paradoxalement parfois, la programmation serait trop riche pour un public qui peut envisager de se déplacer une fois par semaine mais difficilement davantage ? Il nous faudrait alors diversifier notre programmation en nous orientant vers des publics spécifiques et en créant des programmes à leur intention. Par exemple, nous tourner vers des cercles d'étudiants ou d'un public de jeunes adultes qui possède ses propres structures

Cette dissociation entre centre d'études juives et congrégation qui enthousiasme le public de ALEPH déroute d'autres parmi le public religieux ou parmi ceux qui sont éloignés d'une connaissance ou d'une pratique. Les premiers sont parfois méfiants face à la dispense d'un savoir pluri disciplinaire et pluriel, les seconds sont frileux car ils s'imaginent que toute approche du fait religieux ne peut être que coercitive. Au fond, les premiers s'arrogeraient l'exclusivité d'une approche strictement religieuse et les seconds le leur accorderaient

Jusqu'à présent toutes les personnes que j'ai pu solliciter dans le monde rabbinique ont, à quelques rares exceptions près, accepté avec joie de venir enseigner à ALEPH. Elles sentaient et savaient que ce centre, émanation de la CSUQ, structure communautaire dans laquelle ils se reconnaissent, serait respectueux de leur enseignement. Les rabbins qui se sont défaussés ou ont refusé étaient mal à l'aise avec le fait que centre soit ouvert, pluriel et mixte, et sans doute dirigé par une femme. Tout se passe à leurs yeux comme si l'enseignement du Judaïsme ne pouvait s'inscrire que dans un cadre de stricte obédience

Enfin la disparité des niveaux de l'assistance oblige les intervenants à parler à plusieurs niveaux comme le PaRDeS de l'étude de la Torah qui présente le niveau littéral, allusif, interprétatif et mystique. Mais ALEPH essaye de rester attentif à celles ou ceux qui souhaitent approfondir un sujet, en proposant d'autres sessions sur une thématique ou en orientant occasionnellement vers d'autres structures (congrégations, centres ou département d'études universitaires ) qui approfondiraient un sujet.

DEUTERONOME

Quelles sont les perspectives de ALEPH ?

Pour l'année à venir, offrir la possibilité, à celles et ceux qui le désirent, d'apprendre à lire l'Hébreu et à s'initier aux bases indispensables de cette langue. Son apprentissage, en effet, est la condition sine qua non d'une meilleure compréhension des textes et à moyen terme d'une indépendance dans l'étude. Mettre en ligne les meilleures conférences de ces premières années avec des références bibliographiques. S'atteler également à la mise en ligne de textes de conférences. Bref, user des nouvelles technologies afin de permettre à un plus large public de profiter de la programmation de ALEPH. Nous espérons aussi créer les Cahiers de ALEPH, revue biannuelle, à mi chemin entre un magazine et une revue universitaire. Il nous semble important qu'au Québec une revue de cette tenue se déploie en français.

L'année dernière un mini observatoire du fait religieux juif centré sur le «vivre ensemble entre laïques et religieux en Israël et ses conséquences en diaspora » a été mis en place à ALEPH. Nous étudions avec une stagiaire, Yaël Soussan, étudiante en sciences politiques, un certain nombre de problématiques en consultant régulièrement la presse israélienne ou juive. Ainsi nous nous préoccupons du pluralisme religieux, de la conversion, des divorces juifs, des centres d'études juives dans le monde, de l'égalité des sexes au sein du Judaïsme, etc. Un groupe de bénévoles participent à la traduction d'articles de l'Anglais ou de l'Hébreu au Français. Toute cette matière constitue une base de données qui aura plusieurs fonctions. L'une d'entre elles est de poser les bases d'un observatoire plus important qui fonctionnera comme un centre de ressources et de création pédagogique. Certaines de ces données sont déjà disponibles pour le public au travers du blog « Judaïsme et questions de société » . Ces matières me permettent déjà de concevoir un séminaire en sociologie du Judaïsme programmé pour l'année en cours.

? LES EVENEMENTS DE DEMNAT Que se passa-t-il à Demnat

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Il y eut de nombreuses croyances superstitieuses

Il y avait un océan de superstitions dans le monde traditionnel. Pour éloigner les mauvais esprits, on faisait confiance à la vertu du sel ou des métaux – comme un fer à cheval en guise de porte-bonheur – placés sous l'oreiller. Ces habitudes sont tout à fait contraires à l'esprit de la Bible mais elles ont néanmoins accompagné le respect scrupuleux des ordonnances bibliques et talmudiques au sein du petit peuple. Des exemples de telles superstitions se retrouvent dans l'ouvrage de Joseph Goulven les Mellahs de Rabat-Salé ou dans celui d'Élie Malka, Essai de folklore des Israélites marocains. Les rabbins ont souvent visé à épurer le judaïsme ou à minimiser autant que faire se peut ces habitudes. L'élite rabbinique qui a laissé un immense héritage écrit dont on redécouvre l'ampleur aujourd'hui grâce par exemple à l'impression de nombreux manuscrits judéo-marocains par l'Institut Issachar à Jérusalem, a ignoré ces croyances. Les travaux d'exégèse (p. ex. Or Hahayim de R. Hayim Benattar), de mystique (p.ex. Hessed leAbraham d'Abraham Azoulay) et de jurisprudence talmudique (p. ex. Toqpo shel Yossef de R. Yossef Elmaleh), l'expression de la foi en tant que vecteur moral (p. ex. Israël et L'Humanité de R. Élie Benamozegh), la poésie liturgique (p. ex. Tehilah leDavid de R. David Hassine) ou même les travaux de philosophie (p. ex. Uns Al-Gharib (Consolation de l'expatrié) de R. Juda Ibn Nissim Ibn Malka) sont exempts de ces superstitions populaires. L'œuvre monumentale de Haïm Zafrani Les juifs du Maroc étudie de façon méthodique la littérature juridique des Juifs du Maroc et témoigne de la vitalité intellectuelle des Juifs du Maroc au cours des cinq derniers siècles. En outre, les personnalités rabbiniques furent des parangons de vertu. Leur sagesse était recherchée, leur moralité était légendaire et le public juif les avait en très haute estime. Les écrits qu'ils ont laissés font preuve d'une grande érudition et d'un bon sens éclairé.

Le culte des Saints était toléré, voire même encouragé, pour autant qu'il ait une influence morale positive. Les personnes qui allaient en pèlerinage à la tombe d'un saint avaient coutume de donner l'aumône, d'y allumer des bougies et de demander l'intercession du saint pour exaucer tous genres de vœux : de guérison ou personnels. Mais il y eut des dissidences. Le rabbin Yitshak Ben Ya'ish Halévi de Mogador n'hésita pas à secouer les fondations mêmes de la croyance populaire en s élevant contre la visite des tombeaux et des «Saints» qu'il trouvait contraire à la foi judaïque.

Dans cette ville du Sud du Maroc, la population juive fut attaquée et battue, et cela se serait produit avec l'accord du caïd local. Les représentants de la France et de l'Angleterre demandèrent au sultan la révocation de ce caïd, mais en vain. Ce dernier rétorqua que les Juifs avaient provoqué la situation, car ils auraient insulté des Musulmans et leur auraient jeté des pierres. Cette accusation semble étrange pour le moins, car elle fut faite moult fois par des Juifs qui en furent les victimes de la part des Musulmans. Drummond Hay dénonça la cruauté de ce caïd. Il dépêcha un assistant marocain du nom d'Abou Bakr pour soumettre un rapport sur l'état des choses dans la ville. Ce dernier confirma le mauvais traitement des Juifs et ajouta que la situation se serait détériorée parce que certains Juifs avaient refusé de faire des cadeaux traditionnels durant les fêtes musulmanes. L'annonce à l'effet que six Juifs auraient péri fut démentie après vérification de la part du consul français. Toutefois, les incidents ne cessèrent pas pour autant.

Les clauses de l'édit du sultan en 1884 nous renseignent sur la situation des Juifs de Demnat : « Par le présent édit, nous faisons connaître que nous avons supprimé toutes les vexations auxquelles les Juifs de Demnat ont été soumis par leur gouverneur, à savoir :

    • de les obliger à travailler le jour consacré au repos par leur religion;
    • de les occuper à nettoyer des lieux infects;
    • de leur faire porter des objets lourds sur le dos;
    • de les obliger à travailler sans rétribution;
    • de faire travailler les femmes sans le consentement des maris;
    • de céder leur marchandise pour la moitié de leur valeur;
    • de vendre des produits tels que l'huile au moment où ils sont en baisse pour se faire payer seulement au prix fort lorsqu'ils sont en hausse;
    • d’employer leurs bêtes de somme contre leur volonté et sans rétribution;
    • de les obliger à prendre de fausses pièces de monnaie contre la monnaie courante;
    • de recevoir les dirhams à raison de 13 ducas par douro;
  • de payer ensuite les douros à raison de 15 ducas;

 de leur prendre gratuitement les peaux tannées;

de les obliger à donner des peaux tannées en échange de peaux fraîches;

    • de les obliger à céder la laine de leurs troupeaux contre leur volonté;
  • de tenir leurs lits et leurs meubles à la disposition des hôtes du gouverneur…»

Un an après cet édit, la situation était encore si pénible que les rmistres de France, d'Angleterre et des États-Unis durent intervenir a. uprès du sultan. Finalement, sous la pression des légations consulaires, le sultan démit et emprisonna le caïd de Demnat et mit les Juifs de la ville sous la juridiction du caïd de Marrakech. Quelques années plus tard, les incidents reprirent et le sultan décida de faire construire un Mellah à Demnat. À la mort du sultan, le Mellah fut envahi. Deux Juifs trouvèrent la mort et plusieurs Juives furent enlevées. Une partie d'entre elles fut libérée après paiement de rançon.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר