ארכיון יומי: 30 בדצמבר 2015


דר ישראל בן דור-מחקרים היסטוריים

עמוד הפתיחה שהוא עדיין בבניה….מאמריו המאלפים של ד"ר ישראל בן דור….ישראל בן דור...

הכתבות המרובות תבאנה בהמשך……

5 קבצים מצורפים — סרוק והורד את כל הקבצים המצורפים
    משפחת אלדאודי והמאורעות בחיפה שרשרת הדורות אפריל 2015.pdf
5438K ‏הצג כ- HTML סרוק והורד
 
   
    משמרתי בבית הספר הריאלי גיליון 463.pdf
1367K ‏הצג כ- HTML סרוק והורד
 
    הסיפור של משפחת אלדאודי.pdf
1241K ‏הצג כ- HTML סרוק והורד
 
    המאמר בקתדרה על מכלוף אלדאודי.pdf
2016K ‏הצג כ- HTML סרוק והורד
 
    מכלוף אלדאודי עתמול גיליון 235 פברואר 2012.pdf
10228K ‏הצג כ- HTML סרוק והורד
    מורשת אלדאודי מאמרים וימי עיון עם קישורים.doc
49K ‏הצג כ- HTML סרוק והורד
    תולדות משחת אלדאודי בעברית ובאנגלית.pdf
2809K ‏הצג כ- HTML סרוק והורד
    החכםבאשי עכו האגדה והסיפור.pdf
364K ‏הצג כ- HTML סרוק והורד
    מורשת אלדאודי מאמרים וימי עיון.doc
44K ‏הצג כ- HTML סרוק והורד
    מכלוף אלדאודי עתמול גיליון 235 פברואר 2012.pdf
10228K ‏הצג כ- HTML סרוק והורד
    משפחת אלדאודי והמאורעות בחיפה שרשרת הדורות אפריל 2015.pdf
5438K ‏הצג כ- HTML הורד
    מורשת אלדאודי מאמרים וימי עיון.doc
44K ‏הצג כ- HTML הורד
    משמרתי בבית הספר הריאלי גיליון 463.pdf
1367K ‏הצג כ- HTML הורד
    הסיפור של משפחת אלדאודי.pdf
1241K ‏הצג כ- HTML הורד
    המאמר בקתדרה על מכלוף אלדאודי.pdf
2016K ‏הצג כ- HTML הורד

שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם אפרים חזן

אפרים חזן

נפנה לקינה נוספת כדי לעמוד מתוכה על הדמות האידיאלית של תלמיד־חכם ודרך לימודו. הקינה הראשונה במדור הקינות, ״יקרא דשכבי״, כבוד המתים, קינה ראשונה בין שלוש קינות שנכתבו בזמנים שונים על מותו של רבי אליעזר די אבילא. הקינה ״אנשי בינה ספדו חולים חילים״ מתארת את ״אנשי הבינה״, חכמי ישראל שבבל הדורות, סופדים ומתאבלים על הנפטר: ולאחר פתיחה המתארת את צערו הגדול ואת קריאתו ״לספוד לצרה ולבכותה״ (במבטא הספרדי שרה-צרה). קלמבור זה מחייב דיון קצר, שבן לעתים בתוך הקשר של צער גמור ושל אבל משבץ המשורר שיבוץ שונה לשון או שונה הוראה, שביסודו של דבר הוא חידוד לשון שבנסיבות רגילות היינו תופסים אותו כשעשוע לשון,\ לחזק דבר זה הנראה לנו מוזר. נוסיף עוד דוגמה אחת. בקינה על מותו של רבי שלמה טולידאנו פותח המשורר:

תוספת שלי : קָלַמְבּוּר

ל (ז') [צרפתית: calembour] מִשְׂחַק מִלִּים מְשַׁעֲשֵׁעַ, שִׁמּוּשׁ בְּהוֹרָאוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל מִלָּה מְסֻיֶּמֶת אוֹ שֶׁל מִלִּים דּוֹמוֹת בַּהֲגִיָּתָן לְשֵׁם בְּדִיחָה אוֹ חִדּוּד; לְמָשָׁל, הַמֵּימְרָה הַהֲלָצִית כִּי בְּשַׂר עוֹף אֵינוֹ בְּחֶזְקַת בָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים (בראשית טו יא): "הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (= בָּשָׂר, לְפִי הַמִּבְטָא הָאַשְׁכְּנַזִּי!), אוֹ הַמֵּימְרָה כִּי לְכָל גַּנָּב יֵשׁ תֵּרוּץ לְמַעֲשָׂיו, שֶׁכֵּן כָּתוּב מְפֹרָשׁ הוּא: "אִם-רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ" (תהילים נ יח) [וַתִּרֶץ= וְתֵרוּץ].

קול שופר במחנה / שמעתי ומעי המו

ויאמרו אלי: הנה / מיתת״ו של שלמיה

ומלת ״מיתתו״ מסומנת בגרשיים להצביע על השינוי…. ודבר זה קשה לנו להלמו, אלא אם כן נאמר שדווקא הפער בין המעמד לשימוש הלשון גרם למין הלם של כאב וצער, ודרך זו של שימוש בשיבוץ שונה הוראה העצימה וחיזקה את דברי הצער וההספד. לאחר שתיאר המשורר את הצער ואמר דברי מספד, עבר אל השבח ושרטט דמות של תלמיד־חכם מובהק. ואף כאן נזכרים ״הספרא והספרי והתוספתא״, תוך רמיזה למסכת מגילה. ומשבח המשורר את דרך לימודו והוראתו של הנפטר לתלמידים:

לומד ומלמד ודורש כתרי אותיות ובתוך שבחו צערם ובכיים של תלמידיו…. ובהמשך תיאור בכיים וצערם של מפרשי התלמוד וגדולי ההלכה:

בכֹה יבכה רש"י ורבנו תם

מי יורה דעה מי יבין שמועתם

״נהמו יחדיו הרי״ף ורבנו נסים / ולבב הראש יבער… חרוד יחרד הרם במז״ל: אויה לי כי לחם מכלי אזל״; ״ספוד ירבה רבי שלמה בן אדרת״: וכן ״ינהם ככפיר בבכי גדול הריב״ש… ניחום מיאנו ארבעה טורי אבן…״ ולאיש אשר אלה לו יאים דברי הסיום: ״נרו יאיר רב אד׳׳א בר אהבה / קדוש ישראל במחיצת אביי ורבא״. רב אד״א כינוי הוא על פי ראשי התיבות של ״אליעזר די אבילא״. ״בר אהבה״ הופך משם פרטי לשם כללי, לאמור אהוד על הכול, ודרך זו שיסודה בשירת ספרד חביבה הייתה על משוררנו: רב חנא ורב חסדא מתארים מישהו בעל חן רב ובעל חסד רב: רב הונא — כינוי לבעל הון רב, וכיו״ב.

רוב משחקי הלשון בשמות הפרטיים באים בדברי שבח לחיים או בשירי המספד למתים. וכן אנו מוצאים בקינה על מות רבי יעקב מלכא, שהמשורר מכנהו ״רב חביבא ורב עינא רב חסדא ורב חנינה״(יום פנה זיו, דף פב, א); ובקינה על מות רבי עמרם — ״עמרם נבחר / נקי כצמר צחר״, והעמיד את השם עמרם גם על פי המשמעות הארמית, עמר=צמר.

עיקרו של שיר זה הוא בתיאור גדולי ההלכה ומפרשי התלמוד המתאבלים על מותו של רב אד״א, ובכך שבח גדול לנפטר — הבקי בדבריהם ועומד עליהם לאשורם. גיוסם של גדולי האומה לקינה ולמספד אינו דבר חדש, וכבר בקינות הלאומיות הקדומות ובמדרשים הקדומים מקוננים האבות ומבקשים על הבנים.

אך רבי דוד נותן לעניין כיוון מקורי ומעניין. בדרך דומה הוא הולך בקינה אנונימית על חכם יודע שישה סדרי משנה בעל־פה: ״אחי הקבצו בואו… הנמצא איש בו נקבצו / ששה סדרי משנה״ מעין מידה בנגד מידה: ה ק ב צ ו לספוד לאיש שבו נ ק ב צ ו… ברם מעשה השיר הוא  בתיאור מפורט של ששת הסדרים המקוננים על לומדם: ״בל סדרי משנה גועים / ובראשם סדר זרעים…" ״סדר מועד יקרא / היום ההוא יום עברה…״; ״וסדר נשים… וקונן כאלמנה״. לאמור, לא רק פירוט הסדרים הוא עניין לכאן, אלא גם קישור שמוצא המשורר בין הסדר המקונן לדרך המספד. אף כאן ניתן להצביע על הקינה הלאומית הקדומה ״אז בחטאינו חרב מקדש״,הקושרת בין המזל המקונן על החורבן ובין דרך קינתו.

בשלושת השירים שתיארנו מצאנו כי המשורר העמיד את מעשה השיר על דרך שתתאים לדמות הנפטר ותציג אותו בייחודו, וזה סממן אופייני לשירי הקינה של רדב״א חסין, שמתוך קינותיו עולה ייחודה של דמות הנפטר. וכך הדבר לא רק בקינות לתלמידי־החכמים, שכפי שראינו מלמדות גם על התכונות הראויות לו לתלמיד־חכם בכלל — ומהן ראינו: עמידה במלחמתה של תורה, שקדנות, ידיעה של ספרות חז״ל לכל היקפה, ידיעה והכרה במפרשי התלמוד ובדברי גדולי ההלכה, ולכל חכם מודגש הקו המאפיין אותו; והרבה המשורר להשתמש בקטעי משנה ותלמוד שהעלו קווי אופי לדמותם של חכמים, כגון במשנת סוטה ט, טו: ״משמת… בטלה…״ וכך מקונן המשורר על מות רבי יעקב טולידאנו:

נאבדה חכמה מבנים

חדלו, פסקו השקךנים

וגם בטלו הדרשנים / מושלי משלים…

וכן לשאר חכמים. אמנם יש בניסוח משום דרכי המליצה, אך בהדגשת המייחד לחכם המסוים.

בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של מרוקו ד"ר יגאל בן-נון

יגאל בן נון 2

המחנה הפוליטי האקטיביסטי בראשותו של ראש הממשלה בן-גוריון ולצדו אלה שעיסוקם בעלייה, גרסו שאין לדעת מה יעשו המרוקאים בעתיד ולכן יש להוציא במהירות האפשרית כל יהודי שרק ניתן להוציא מארצות ערב. נשאלה השאלה בדבר נחיצותו במרוקו של מבצע "הצלה" כה דרמטי, כה דחוף ובהקיף כה גדול, בזמן שמדינת ישראל כלל לא היתה ערוכה להתמודדות אתו.

 ניתן להעריך אחרת את מידת הסכנה הצפויה לקהילה היהודית במרוקו העצמאית. כמו כן ניתן להבחין שהערכת מצב זהה הופעלה על-ידי ממשלת ישראל והסוכנות היהודית לגבי רוב הקהילות היהודיות בעולם ובמיוחד אלה שחיות בארצות ערב. תפיסת עולם זו היא שהדריכה את פעולותיהם של נציגי ישראל במרוקו וגם את דרכי עבודתם שהועתקו מדגמים קודמים שהיו נהוגים בקהילות יהודיות באירופה.

נחום גולדמן נשיא ההסתדרות הציונית העולמית העריך אחרת את הסכנה שארבה ליהדות מרוקו וטען שאין חובה לסיים את עליית יהודי מרוקו עד שנת 1955 ושהיציבות הכלכלית של המדינה קודמת.

 במקביל התפתח ויכוח חריף בסוכנות היהודית בין ש"ז שרגאי ראש מחלקת העלייה לבין דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה, כאשר הראשון לחץ להגדיל את מכסת העולים לשנה והשני מיתן את תאבונו בגלל המחסור באמצעים לשיכונם וליצירת מקורות פרנסה חדשים. אך 130 1 היהודים שחזרו מישראל למרוקו בשנת 1952 עשו זאת לא רק בגלל שלא הצליחו למצוא פרנסה אלא גם בגלל אוירת האפליה והקיפוח ששררו בישראל ובאו לידי ביטוי בסדרת מאמריו של העיתונאי עמוס אילון. המצב הכלכלי בישראל היה כה קשה שגולדמן הציע להחזיר מאה אלף יהודים מארצות ערב לארצות מוצאם, הצעה שגונתה על-ידי הנהגת הסוכנות.

ב-26 ביולי 1954 קיימו ראש הממשלה משה שרת, שר האוצר לוי אשכול, שר הפנים ישראל רוקח ושרת העבודה גולדה מאיר יחד עם אנשי הסוכנות היהודית משה קול וגיורא יוספטל,המופקדים על עליית הנוער ועל הקליטה, דיון כללי בנושא הסלקציה בקרב יהודי מרוקו ותוניסיה.

התגלו חילוקי דעות בין המשתתפים הזהירים שדרשו הקפדה על כללי הסלקציה לבין תומכי העליה בכל מחיר. גיורא יוספטל הציע לבחור את העולים על פי יכולתם להתקיים באזורים חקלאים ובאזורי פיתוח. שר הפנים רוקח הוסיף אחריו: "עלינו לאפשר למקסימום יהודים לעלות אך עלינו להיות נחרצים ולפעול רק בקרב יהודים בריאים".

 גולדה מאיר הוסיפה אזהרה: "על ועדות הסלקציה לומר רק את האמת וכל האמת לעולים בפוטנציה, שאין עבודה בעיר ושיסעו ישר מן הנמל לכפר ולא לכפר כפי שהם מכירים במרוקו ובתוניס אבל בכפר כמו אצלנו. אם הם מסכימים הם יכולים לבא. אם לא הם יכולים להישאר שם. אני חוששת לעתים שבגלל רצוננו להעלות מספר גדול ביותר של עולים שנשכח לומר להם את כל מה שעלינו לומר להם. אז הם באים לכאן ולא מעוניינים ללכת למושבים כיוון שלא הכינו אותם לכך. למה עלינו לדבר כאן על משפחות שלמות יש ילדים, יש נערים שאנו יכולים להעלות. יש לנו בהם צורך אך זו בעיה כספית."

בשלב זה הוסיפה גולדה מאיר נימוק מפתיע לטיעוניה: "עד שילדים ונערים בריאים וחזקים יגיעו מארה"ב ומדרום אפריקה עלינו להביא את הנוער הזה [?] אני מסכימה שיש לשמור על קריטריונים חברתיים ואחרים אך אי אפשר לערבב עליית משפחות עם עליית ילדים ונוער.

 אפילו אם יש ילדים חולים הזקוקים לטיפול רפואי יש להפרידם מן העלייה של המבוגרים. אני מוכנה לומר זאת בכל האכזריות. אם יש למשל זקן עיוור יש צורך לנטוש אותו אם הוא לבד [?] אבל אם יש אתו ילד בן 7, 8 או 13 שנה, בריא או חולה במחלה נרפאת למה לנטוש גם אותו". "שאלה זו מיותרת ענה אחד המשתתפים. אנחנו לא יכולים להוציא ילדים ללא משפחותיהם".

גולדה קטעה אותו: "אולי כן אולי לא [?] עלינו להתאמץ להוציא את הילדים כי אני משוכנעת שכאשר יהיו שם מהומות לא יהיה עם מי לדבר. אפילו במקרה זה אני אומרת: לזקן יהודי עיוור אין תיקווה. אך אינני יכולה לומר שילד או נער שנילווה אליו צריך לנטוש אותו מבלי שנשתדל להפריד ביניהם. זה לא בעיה.

 זה הסיכוי היחידי להביא יהודים לישראל. לא כולם מקרי סעד [?] צריך לשמור על הקריטריונים של הסלקציה ולהיות נחרדים כלפי אלה שאין להם שום סיכוי להיקלט ולקיים את עצמם כאן. אך יש להשתדל ככל האפשר להציל את הדור הצעיר ולכך יש למצוא כסף".

משה קול העניק פירוש נוסף משלו לקריטריוני הסלקציה: "יש הורים רבים זקנים או נכים שיש להם ילדים רבים. הניסיון מלמד שאנו יכולים לרפא את הילדים אך הבעיה היא שהם לא יבואו אם לא נבטיח להם שגם ההורים יעלו אפילו [?] מאוחר יותר.

 עלינו לתת להם הבטחה חד משמעית שאחרי זמן מה ההורים יבואו בעקבות הילדים. אנחנו יכולים להשתדל למצוא מקום עבורם שם. לא ניקח תינוקות אך צעירים וצעירות שיבואו לכאן לשלוש ארבע שנים, ישרתו בצבא ויביאו אחר כך את ההורים שלהם.

בלי זה אי אפשר יהיה להפריד ביניהם. ביקרתי במרוקו פעמיים ואמרו לי שיש להתייחס לילדים אלה כאל יתומים שההורים שלהם בחיים. אם היו יתומים לא היתה בעיה. היינו מביאים אותם [?] במקרה חירום היינו מביאים ללא ספק את כולם מבלי להפריד את הנוער". משה שרת סיכם את הדיון בהודעה שוועדות הסלקציה לא יביאו לארץ משפחות המסרבות להתיישב במושבים.

שכבות ומגזרים- קהילה קרועה – ירון צור

שכבות ומגזריםקהלה קרועה

שליח ישראלי שביקר בקזבלנקה בחורף 1953 במטרה להקים בה מועדון לאחת מתנועות הנוער החלוציות, כתב לשולחיו:

כשמדברים על עיר מסוימת במרוקו, צריך לדעת שלמעשה קיימות שלוש ערים. אני כותב במיוחד ערים ולא רבעים, כדי להדגיש את ההפרדה המוחלטת של כל חלק וחלק: העיר האירופית, המדינה [העיר המוסלמית] הערבית והמלאח היהודי. וכשמדברים על יהודים מעיר מסוימת הרי הם מתחלקים לפי שני מקומות מגוריהם תושבי המלאח ותושבי העיר האירופית החדשה ויש לדעת שביניהם אין כל מגע ואין כל סיכוי להצליח לרכזם באותו מועדון [ההדגשות במקור, י״צ]. אבל כך התמונה עוד לא שלמה, כי למעשה קיימות בקרב היהודים שלוש שכבות: השכבה הענייה ביותר, השכבה הבינונית והשכבה האמידה, הרואה את עצמה כאריסטוקרטיה. את אנשי השכבה הבינונית אפשר למצוא גם בגיטו, אבל באותה המידה שיהודים היושבים מחוץ למלאח לא יסכימו לבוא למועדון הנמצא במלאח עצמו, באותה מידה אנשי השכבה הבינונית החיים במלאח עצמו לא יסכימו לשתף פעולה במועדון משותף עם אנשי השכבה העניה הגרה באותו מלאח עצמו, כך שלמעשה קיימות שלוש שכבות של יהודים שקשה להביאן במגע אחת עם השניה כקריעת ים־סוף.

שליח זה, נציג תנועה ציונית סוציאליסטית, היה אמון על התפישה שלפיה כל חברה מחולקת למעמדות, היינו לפי שכבות כלכליות אופקיות. אין תימה שזה היה דגם החלוקה החברתית שבעזרתו ניסה להסביר לשולחיו את הקושי המיוחד לכונן בערי מרוקו מועדון משותף לחוגי האוכלוסייה היהודית. עם זאת חברות קולוניאליות, בדומה לחברה האירופית הפיאודלית, נחלקו לא רק לשכבות אופקיות של מעמדות כלכליים, אלא גם בקווי הפרדה אנכיים, שחצצו בין בעלי המעמד האירופי לבין בעלי המעמד הילידי. הפרדה אנכית זו – בדומה לשדרות של ימי־הביניים, שהיו מבוססות על מוצאו המקורי של האדם ולא אפשרו מוביליות חברתית – התנהלה מבחינה משפטית על־פי קריטריון ברור של האזרחות או הנתינות. בעלי אזרחות של מעצמה אירופית ניצבו בשדרה אחת של החברה ובעלי הנתינות המקומית, של הארץ האפריקנית או האסיאתית, בשדרה אחרת שלה. הניצבים בשדרה האירופית נהנו מזכויות־יתר פוליטיות וכלכליות, ובכך נפרדו באופן ברור וחותך מבעלי המעמד של הילידים. מעבר לכך ניתן להצביע על הפרדה אנכית גם בתחומי הכלכלה והתרבות, אלא שפה הקווים החוצצים בין אירופים לילידים לא חפפו בכל המקדים לקו ההפרדה החד־משמעי של המעמד המשפטי.

המתיישבים האירופים, על כל שכבותיהם הכלכליות, מפועלי החרושת ועד למנהלי הקונצרנים התעשייתיים, נטלו חלק בכלכלת השוק העולמי, שוק המשתרע מקצה אחד של הגלובוס ועד קצהו, המנצל טכנולוגיות מודרניות ומתנהל על־פי שיקולים קפיטליסטיים. זה השוק שנשלט תחילה על־ידי המעצמות במערב אירופה, ושבעת ובעונה אחת דחף את התפתחות הקולוניאליזם המודרני ואפשר אותו. אשר לתושבים בעלי המעמד הילידי, במרוקו של סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים רק חלק קטן מהם, כמעט כולו מקרב האוכלוסייה העירונית, נטל חלק בכלכלה המודרנית באופנים שונים, מפועלי חרושת מיומנים ועד אנשי עסקים ותעשיינים, אמנם במספר מצומצם. רוב התושבים המרוקנים נתיני הסולטאן לא נטלו חלק פעיל בכלכלת השוק העולמי ונגעו בה רק בשוליה. עולמם הכלכלי המשיך להתנהל כמדורי דורות – בכפר, במרעה או בבית־המלאכה הישן, קונים ומוכרים רק לאנשי המקום והאזור מוצרי מלאכה מסורתיים שיוצרו בשיטות שהיו מקובלות בימי אבותיהם. החדירה המצומצמת של מוצרים תעשייתיים, בעיקר מוצרי טקסטיל וכלי בית לשווקים הילידיים בערים ובבלאד, העורף הכפרי של הארץ, לא מוטטה לחלוטין את מערכת הכלכלה המקומית ולא נטלה ממנה את אופיה הטרום־תעשייתי. במרוקו התקיימו אפוא בשלב מעבר זה שתי מערכות כלכליות: זו של השוק העולמי וזו של השוק הילידי המסורתי.

בתופעה דומה ניתן להבחין גם בתחום התרבות. בדומה להתפתחות השוק העולמי ובמקביל לו התפשטה הציוויליזציה המערבית בעולם כולו. האירופים במרוקו נטלו כמובן כולם חלק בציוויליזציה זו, וכן נטלו בה חלק, בדרגות שונות, מוסלמים ויהודים בעלי מעמד ילידי שזכו ללמוד בבתי־ספר מודרניים. אלה כונו במינוח הקולוניאלי ״מפותחים״(évoluées) או ״מתמערבים״. כניסה לחוג התרבות המערבית באמצעות בית־הספר המודרני היתה בדרך־כלל המפתח .גם לכניסה למערכת הכלכלית של השוק העולמי, אך במשטר הקולוניאלי ששרר במרוקו הסתיימה כאן אפשרות ההתקדמות של בעל המעמד הילידי לשדרה האירופית. הצרפתים לא העניקו למוסלמים וליהודים מתמערבים אזרחות צרפתית, שגררה עמה זכויות־יתר פוליטיות וכלכליות. קו ההפרדה האנכי בין אירופים לילידים היה לפיכך שריר ומוחשי לכל חלקי האוכלוסייה המקומית.

NOMS DES HABITANTS JUIFS DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS

NOMS DES HABITANTS JUIFS DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS.sale-bab-mrissa

http://rol-benzaken.centerblog.net/8304-noms-des-habitants-du-mellah-de-sale-autrefois
Publié le 10/12/2015 à 10:36 par rol-benzaken

Source: Cigalou Dafina.

Concernant le Mellah de Salé (prés de Rabat) antérieurement à 1930 voici les noms de rues/impasses ainsi que leurs habitants.

"RUE du MELLAH" :

-"Maison Rouah" de ROUAH Joseph et son épouse Solica ELMESHALI; 
Cette maison était précedemment la propriété de la Communauté Israëlite de Salé; 

-GHNASSIA Eliaou et son épouse MOLINA Julie.

– Maison "ENCAOUA" de ENCAOUA Mardoché et son épouse née Rena BENATAR. 
– AMZALAG. 
– Joseph ABENSOUR. 
– Meklouf ENCAOUA. 

-N° 47 : propriété(magasins et écuries) dénommée"SION" de HAYOT ben Léon Moklof Amran et son épouse née COHEN;

Dans le voisinage immédiat il y avait la Communauté représentée par le Grand Rabbin Raphaël ENCAOUA; également Isaac ASSARAF et HALIOUA.

"Impasse du Grand Rabbin" : 
Une maison dénommée "Encaoua N°1" de Amran(Amram) ENCAOUA et son épouse SABBAH Hana; 
Cette maison appartenait précedemment à Messod ENCAOUA le père d'Amran; Messod était l'oncle du Grand Rabbin Encaoua Raphaël; 
Avant Messod Encaoua il y avait à cette adresse le Rabbin Joseph ELMALEH et sa cousine Dona,veuve du Rabbin Joseph TOLEDANO; 

Dans le voisinage immédiat : 
-Abraham SABBAH(commerçant de Rabat); -ABECASSIS; HALIOUA.

Rue ou Impasse(Derb) "BEN ZERIFA" : 

Au N°12 : -BENISTY Salomon et son épouse PEREZ Hana; ancienne propriété de Ysaya AZOULAY et Raphaël ENCAOUA. 

– ZAGOURY Menaïm et son épouse BENISTY Aïssa; 
– Levy Cohen; 
– Rabbi Moses AMSELEM;

"DERB EL CAÏD" :

au N°16 -Maison "Benisty" co-propriété entre d'une part les époux BENISTY Salomon(déja cités) et d'autre part les époux ZAGOURY Menaïm(déja cités); 
Cette maison appartenait, précèdemment, à BENISTY Messod,père de Salomon, et Amran BOUNAN; 

Dans le voisinage immédiat : 
-(A) BECASSIS Elie; 
– Judah LUSQUI.

"DERB SAMUEL COHEN" :

au N°4 -maison de BENISTY Salomon(succession de son père Messod); 

Dans le voisinage immédiat : 
– Abraham AZOULAY. 
– Samuel COHEN; 
– Samuel BENISTY.

"DERB ISAJAR"(Reki Isajar) : 

—- Isaac Simon COHEN; 
—- Abraham AZERRAF.

Liste des membres de la famille ENCAOUA (ANKAOUA,ANKAWA,INKAOUA,ENKAWA,ENCAWA) 

Grand Rabbin de Salé Raphaël ben Mardoché ENCAOUA; ce grand rabbin a eu un pied à terre à Rabat au début du xxème siècle puisqu'il était copropriétaire impasse "CHEICK DAOUD".

Monsieur Raphaël ENCAOUA tenait parfois des réunions communes à Rabat au N°2 de l'impasse ZAGOURY(Mellah) avec le Grand Rabbin de Rabat Monsieur Yecotiel BERDUGO; 

Rebbi Micaël ben Raphaël ENCAOUA(fils du grand rabbin de Salé); 

Messod ENCAOUA(oncle de Raphaël?); 

Amran(Amram) ben Messod ENCAOUA,marié à SABBAH Hanna; 

Rebbi Mardoché ENCAOUA marié à Rena BENATAR; 

Isaac ENCAOUA(ben Eliahou ben Jacob….à vérifier…); 

Meklouf ENCAOUA.

AMRAM-AMSATAT

une-histoire-fe-famillesAMRAM

Nom patronymique d'origine hébraïque, prénom d'homme qui a pour sens littéral, peuple eleve exalté, et par extension, élevé du peuple, supérieur, de haute valeur. C'est dans la Bible le nom du père d'Aaron, Moïse et Miriam. Amram était le fils aîné de Kéhat Ben Levy et avait épousé sa tante, fille de Lévy, Yokhebet. "Ce sont là les familles lévitiques selon leur filiation. Amram choisit Jocabed, sa tante, pour épouse; elle lui enfanta Aaron et Moise. Les années de la vie de Amram: cent trente-sept ans". (L'Exode, 6, 19-20). Au XXeme siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Alger, Oran, Mostaganem, Constantine, Aïn-Béda, Bône), en Tunisie (Tunis) et au Maroc (Tétouan, Tanger), où il etait le plus fréquemment porté précédé de l'indice de filiation: Ben Amram – que nous etudierons séparément.

  1. R.YAACOB: Un des rabbins les plus marquants de la communauté de Constantine dans les premières années de l'occupation française au milieu du XIXème siècle.

RICA AMRAM-TEDGHI: Universitaire rançaise née au Maroc. Diplômée de l'Université de Haïfa, docteur en histoire de l'Université de Madrid. Elle enseigne actuellement la civilisation juive et la langue hébraïque à l'Université Nancy II. Auteur de l'ouvrage "Ceuta dans le monde chrétien", elle a publié de nombreux travaux sur les communautés juives en Espagne au Moyen Age, en particulier celle de Tolède.

AMSATAT

Nom patronymique d'origine berbère, ethnique de la tribu de Masatat, ancien nom de l'oued Massa au sud du Maroc. Le rabbin Eisenbeth confirme l'origine berbère du nom, ajoutant qu'en kabyle, il signifie cuisse. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement dans les communautés berbérophones de l'Atlas marocain.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר