ארכיון יומי: 26 בדצמבר 2015


הספרייה הפרטית של אלי פילו-היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן

היהודים במרוקו במאה ה 19 והמיסיון האנגליקני פרופסור אליעזר בשןהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

בפתח הספר

בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.

שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.

בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.

בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.

על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל.

ספרייה 4

גם המידע שמספקים לנו ביבליוגרפים לא סייע בידינו, שהרי לקביעותיהם נתגלו לעתים קרובות כבלתי מדוייקות. במשך כשלושים שנה הוציא לאור צמח צרפתי, בבית דפוסו של מכ'לוף עתאלי לוח שנה בערבית יהודית ובצרפתית. שם הלוח : " שם יוסף " וההכנסות ממכירתו היו קודש לעניים. יש לראות בלוח זה את אחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו בקונסטונטין, אם לא הראשון ממש.

בקזבלנקה הצטרפו משה בן שמעון עמאר ואדם בשם אלבאז לשותפות, כדי להקים בעיר זו את בית הדפוס העברי הראשון במרוקו הקולוניאלית. ספרם הראשון הופיע בשנת תרע"ט. הייתה זו חוברת של האגודה הפילונטרופית " מגן דוד ", שנוסדה בקזבלנקה על ידי יעקב בן מכ'לוף לכ'רייף בשנת תרע"ז.

חוברת זו, אשר כללה את טעמי הדת בעברית וביהודית ערבית מרוקאית, נקראה בשם " חמד בחורים ". בשנת תרפ"ט פתח מסעוד בן מרדכי אדהאן בית דפוס נוסף בקזבלנקה והוציא לאור את " תועפות ראם ", שו"ת לרב לרפאל אלנקאווה.

באותה שנה פתחו האחים אלבאז בית דפוס משלהם בעיר זו וספרם הראשון שיצא לאור היה " ויאמר שמואל ", פירושים על התלמוד, לרב שמואל אלבאז.

בית דפוס רביעי נפתח בקזבלנקה על ידי יהודה רזון מאיזמיר, שהוציא לאור שנית בשנת תרצ"א את " תהילה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין, פייטנה של מרוקו, קובץ שירים שהופיע באמסטרדם בשנת תקפ"ז.

בית דפוס חמישי נפתח בעיר זו בשנת תשי"א, על ידי שמעון אדהאן ומרדכי חיות. הספר הראשון שיצא לאור מבית דפוס זה היה " ויזרע יצחק ", פירושים לתורה, לרבי יצחק בן משה סויסה. הספרים שהודפסו בקזבלנקה היו, בדרך כלל, מטופחים יותר, והמדפיסים התרכזו אך ורק בהוצאתן לאור של יצירות רבנים מקומיים.

במראכש פותח אפרים אלכסלסי בשנת תרפ"א בית דפוס עברי, ולבקשת חיים עטר וידידיו הוא מוציא לאור מבית מלאכתו את " שיר ידידות " , קובץ שירים. ספר זה יצא בצורת חוברת בהמשכים.

ההדפסה בינונית ביותר והעימוד אף הוא איננו מקצועי. על כן נותר נסיון זה בבחינת נסיון בודד שהצטמצם בחיבור אחד. בשנת תרפ"ה פתח שלמה חדידא בית דפוס עברי במוגאדור, והוציא לאור ספר אחד בשם " ספר בן מאיר ", תרגום לערבית יהודית מרוקאית של ההגדה של פסח. נסיונו של חדידא לא נשנה.

האשה שהבחינה בקול הלבנטיני של ז'קלין כהנוב-דוד גדג'

האשה שהבחינה בקול הלבנטיני של ז'קלין כהנוב

באדיבותו של דוד גדג'

לא מכבר ראה אור הרומאן "סולם יעקב" מאת ז'קלין כהנוב בתרגום עברי. הספר יצא לאור בשיתוף הוצאת "גמא" של קציעה עלון, והוצאת יד יצחק בן-צבי. במאמר קצר שכתבה עלון לכבוד האירוע אימצה את תפיסתו של ולטר בנימין וטענה כי יצירה "תובעת" להיתרגם בזמן ובמקום באופן לא מקרי. עלון שמה דגש על האווירה החברתית בישראל כגורם מרכזי לתרגום הספר: "ישראל הנתונה בסבך זהויותיה המתמודדת עם מופעים מחליאים של גזענות וטרם השלימה עם מיצובה הגיאו-פוליטי בלב המזרח התיכון." ("העוקץ", 14.10.14). אולם האם יתכן כי החלטה של עורכת להוציא לאור יצירה מסוימת בזמן מסוים מקורה בגורמים נוספים? למעשה, עלון עלתה על הסולם שהציבה כהנוב ונשבתה בקסמיו של העולם הספרותי והתרבותי שנגלה לה ברומאן, בדיוק כפי שאירע לפני יותר משישים שנה בלונדון למתרגמת ולמוציאה לאור של הספר באנגלית, מניה הררי.

מניה הררי

לאחר מלחמת העולם השנייה הקימו שתי חברות, מניה הררי (Harari) ומרג'ורי וילרס (Villiers), הוצאת ספרים קטנה ששמה הורכב מן האותיות הראשונות של שמות משפחותיהן – "הרוויל" (Harvill). ההוצאה התמחתה בפרסום ספרות מקור וספרות מתורגמת מתחומי הדת, הפילוסופיה, התרבות והפסיכולוגיה. השותפות שמו להן מטרה לבנות גשרים בין בני אדם, ארצות, תרבויות, אמונות, דתות והשקפות עולם על ידי הבאת ספרים לדפוס. ההוצאה המשיכה את מורשתו של כתב העת The Changing World  שפרסמה הררי בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה. כתב העת הגיש לקוראים הבריטיים ידיעות מרוסיה, ארצות-הברית, צרפת ומדינות אחרות בתקופה שבה הוגבלה הנגישות למידע. "הרוויל" הרחיבה את מעגל הכותבים, ועיון ברשימת הפרסומים בשנים הראשונות חושף תמונה מגוונת של כותבים ממצרים, ברזיל, גרמניה, איטליה, כורדיסטן, יוון, ישראל, ספרד ועוד. כיום, לאחר אינספור מיזוגים ורכישות, הוצאת "הרוויל"היא חלק מתאגיד המו"לות הבינלאומי "רנדום האוס".

ההוצאה התפרסמה בשנות השישים והשבעים בעיקר בתור גשר בין קוראי האנגלית לסופרים מברית המועצות. לאחר מלחמת העולם השנייה שימשה "הרוויל" במה לסופרים מברית המועצות שלא יכלו לפרסם את יצירותיהם במולדתם. הסופרים שלחו את כתבי היד להוצאה, וזו תרגמה אותם לאנגלית ופרסמה אותם, לעתים עוד בטרם הופיעו בשפת המקור. ההוצאה מפורסמת בזכות תרגומה ליצירה "דוקטור ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק. לרומאן זה ניתן להוסיף רשימה ארוכה של יצירות של גדולי סופרי ברית המועצות לשעבר כמו בוריס פסטרנק, אלכסנדר סולז'ניצין, אנדריי סיניאבסקי, יבגניה גינזבורג ואנדריי אמלריק.

כחלק מהמפעל לגישור בין תרבויות פרסמה ההוצאה יצירות ספרותיות שעסקו בחיים במצרים ובתרבות המצרית על גווניה. "סולם יעקב" לא היה הספר הראשון שפרסמה ההוצאה על מצרים וקדמו לו שני ספרים. בשנת 1947 יצא לאור ספרו של הסופר המצרי תופיק אל-חכים, Maze of justice ("יומנו של תובע בכפרי מצרים"), בתרגומו לאנגלית של אבא אבן. שנה לאחר מכן, ב-1948, פורסם קובץ הסיפורים Land of Enchanters בעריכתם של ברנרד לואיס וסטנלי בורשטיין‎. אוסף הסיפורים הקצרים נערך כרונולוגית וכולל סיפורים קצרים על החיים במצרים מהעת העתיקה ועד התקופה שבין שתי מלחמות העולם. מרבית הסיפורים תורגמו לראשונה במטרה לחשוף את קוראי האנגלית למצרים ותרבותה. ספרה של ז'קלין כנהוב יצא בשנת 1951.

במקרה של "סולם יעקב" דומה כי מלבד התאמתו לאידאולוגיה ולרפרטואר של ההוצאה, הזדהותה וקרבתה של מניה הררי לסיפור היה גורם מכריע בפרסומו. הררי נולדה ב-1906 בבאקו, הבת הרביעית והצעירה של הבנקאי ואיש העסקים גרגורי בננסון ורעייתו סופיה. בילדותה עברה המשפחה להתגורר בסנקט פטרבורג, והררי התחנכה על ידי אומנת שהובאה ממערב אירופה. ההורים, שנולדו בתחום היישוב (האב ממינסק והאם מפינסק), רצו לתת לילדיהם חינוך מערבי, ועל כן שכרו אומנות לבנות הצעירות, ואת ילדיהם הבוגרים שלחו ללמוד בגרמניה. בערב מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה לאנגליה. כנערה למדה הררי בבית ספר לבנות בעיר מלברן ובסיום לימודיה התיכוניים המשיכה ללימודי תואר ראשון בספרות באוניברסיטת לונדון. ב-1925 יצאה עם אחותה פלורה לביקור בארץ ישראל. בירושלים פגשה את ראלף אנדרו הררי, בנו של ויקטור הררי פאשה, בנקאי ואחד מראשי הקהילה היהודית בקהיר. לאחר שהתחתנו בפריס קבעו את ביתם בקהיר, ולאחר לחתימת "ההסכם האנגלו-מצרי" ב-1936 עזבו ללונדון. כאמור, הררי תרגמה, ערכה והוציאה לאור עד למותה ב- 1969.

בתקופה שהתגוררה בקהיר יצאה הררי למסע לארץ ישראל, שבו הצטרפה למספר חודשים למקימי קיבוץ גבע שבעמק יזרעאל. הררי העריצה את הצעירים שחלקם עזבו חיים נוחים באירופה ובחרו בחיי עובד  אדמה קשים. לאחר שחזרה לקהיר התגייסה לפעילות ציונית במסגרת קק"ל וקרן היסוד ועסקה בגיוס כספים לקיבוצים ולחלוצים. בראשית שנות החמישים התארח יוסף ברץ, ממייסדי קבוצת דגניה, בביתם של הזוג הררי בלונדון וסיפר על קיבוצו. הררי, שהתפעלה מסיפוריו, החלה לכתוב את דבריו, ולאחר מספר חודשים הוציאה לאור את הספר A village by the Jordan : the story of Degania, שתורגם לעברית בשם "כפר על גדות הירדן".

בסוף שנות הארבעים, כשהגיע כתב היד של הרומאן "סולם יעקב" להוצאה בלונדון קראה מניה הררי סיפור שהזדהתה עמו כאישה, כיהודייה וכאזרחית בריטית שחיה בקהיר. הספר אפשר לה לחזור לשנים בהן התגוררה בקהיר הקוסמופוליטית ולהיזכר בעיר שאהבה וכאבה כאחד. בזיכרונות שפרסמה תיארה את קהיר בדרך דומה מאוד לזו ששרטטה כהנוב בספרה. עיר שחיו בה זו לצד זו קבוצות רבות שכללו מוסלמים בני המקום, קופטים, טורקים, ארמנים, יהודים (מהמשרק, מהמגרב ומאירופה), יוונים, סורים, צרפתים, בריטים ועוד. הקבוצות נפגשו ברחובות ובגני העיר בהם צעדו כל אחד בגווניו שלו, לבושים בבגדיהם הייחודיים תוך שהם מנסים לתקשר זה עם זה בבליל של שפות. כהנוב והררי נשבו בקסמי הנילוס, בשדות הירוקים סביבו, ושתיהן הביטו על המדבר שתחילתו בקצה העיר בהערצה ובחשש. שתיהן השתייכו למעמד הגבוה והתגוררו בשכונות החדשות של העיר בבתים מפוארים שרוהטו באביזרים שיובאו במיוחד מאירופה. אולם במקביל לא התעלמו שתיהן מהפערים הכלכליים שנפערו בחברה המצרית בכלל ובקהילה היהודית בפרט, והיו ערות לעוני של מרבית העם. בתחושת חוסר אונים התגייסה הררי לפעילות פילנתרופית בקהילה היהודית ופעלה, בין היתר, במסגרת בית יתומים ברובע היהודי, בבית שיקום לאסירים משוחררים ושימשה יו"ר ויצ"ו בקהיר. כהנוב התנדבה ברובע היהודי במרפאה שהעניקה שירותי רפואה דחופים. המקרים המסובכים הועברו למרפאה של ויצ"ו.

המפגש עם המערב, כחלק מהרב-תרבותיות בעיר קוסמופוליטית, בה נוצרו מפגשים בין קבוצות אתניות, דתות ואמונות, הביא את בני דורה של כהנוב והררי למשברי זהות. ב"סולם יעקב" נקרעת הגיבורה ראשל בין המסורת היהודית, התרבות המערבית והתרבות המצרית הערבית. את המסורת היהודית ייצגו  סבה וסבתה, האירועים המשפחתיים והחגים. סוכנות התרבות המערבית, האירופית והנוצרית האומנות האנגליות. עם התרבות המצרית הערבית באה הגיבורה במגע ברחובות העיר. משבר הזהות לא היה זר למניה הררי, שלא הצליחה למקם עצמה בתרבות הרוסית שינקה בילדותה או בתרבות המערבית שבה חיה את מרבית חייה. בשנים שהתגוררה בקהיר המירה את דתה לנצרות אך המשיכה בחיים משותפים עם בעלה והוסיפה לפעול בקרב הקהילה היהודית בכלל ובתנועה הציונית בפרט. ייתכן שלקהיר הקוסמופוליטית והמבלבלת גורם משמעותי בהתנצרותה אך יחד עם זאת העידה הררי בזיכרונותיה כי משיכתה לנצרות החלה כבר בילדותה ברוסיה בעת שביקרה בכנסייה יחד עם האומנת שלה. מאלף לציין שבמסה שפותחת את הספר "ממזרח שמש" מתארת גם כהנוב את האווירה הקסומה בכנסייה בקהיר בעת שהתלוותה לעוזרת האיטלקייה שעבדה בביתם.

הררי, כעורכת וכמוציאה לאור, הבחינה בקול הפוסט-קולוניאלי המוקדם שהביאה כהנוב בסיפורה.  סיפור התמודדותה של ראשל עם האומנות האנגליות הוא למעשה רובד גלוי בסיפור המציג את התמודדותה של מצרים עם הכובש הקולוניאלי. ברומאן באים לידי ביטוי לבטיה של חברה תחת שלטון קולוניאלי שמצד אחד מביא קדמה לחברה הילידית ומצד שני משעבד אותה למטרותיו. נחשפים הרצון הבלתי נשלט של החברה הילידית להדמות לשליט ולתרבותו אל מול הרצון לשמור על התרבות של העם והארץ שבתוכם ישבה. וכמובן המאבק של המדינה כנגד הכובש הקולוניאלי, הניסיונות והמאמצים לגרשו תוך ידיעה שנוכחותו תישאר גם לאחר שיעזוב, לא נעלמו מעינייה של כהנוב. "סולם יעקב" של כהנוב היה לאחד הספרים הראשונים שהציגו בפני הקוראים באנגליה את הסוגה הפוסט-קולוניאלית. סוגה זו פרחה באנגליה שנים רבות מאוחר יותר בעת שהחלו סופרים, בעיקר מהודו ומדרום אפריקה, לפרסם יצירות באנגלית.

מניה הררי וז'קלין כהנוב השתייכו ל"דור הלבנטינים", כהגדרתה של האחרונה. שתיהן נולדו בבתים בתנועה גיאוגרפית בין מדינות ובתנועה תרבותית ודתית בין אוריינטציות שונות. הן עצמן לא הפסיקו לנוע גיאוגרפית ותרבותית. שתיהן לא מצאו מעולם בית בו הרגישו שייכוֹת. מניה הררי נעה בין מזרח אירופה למערבה, בין רוסיה לאנגליה ובין אנגליה לישראל ומצרים. היא העריצה את תרבות המערב אך הקדישה את כל חייה לתרגום יצירות מרוסית לאנגלית. היא נולדה למשפחה יהודית ונקברה כקתולית מאמינה. ז'קלין כהנוב נעה כל חייה בין מצרים, ארצות הברית, צרפת וישראל. בין תרבות מזרח תיכונית לתרבות מערבית. בין יהדות, נצרות ואסלאם. בין אנגלית, צרפתית, עברית, איטלקית וערבית. שתיהן לא מצאו מנוח לכף רגלן ולנפשן הרוחשת, אך שתיהן תיעלו את חייהן "בין העולמות" כדי לגשר בין בני אדם, ארצות, אמונות והשקפות עולם. האחת תרגמה והוציאה לאור. השנייה כתבה. משום כך, בעת שהצטלבו דרכיהן של השתיים, יצא לאור בעבודה משותפת הרומאן "סולם יעקב".

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' באדר תשע"ה, 17.02.2015

English version, Why Israel deserved its own translation of Kahanoff's 'Jacob's Ladder', Haaretz, Apr. 3, 2015

מסמטאות המללאח-יעקב אלפסי-לקהילת אזימור

מסמטאות המללאח-יעקב אלפסימסמטאות המללאח

 זכרונות ימי ילדותי

לקהילת אזימור

זכרונות ימי ילדותי אינם צילום מדויק של מציאות, בהם קוים חדים ובהם קוים מעורפלים משהו. שזורים בהם דמיון ומציאות. חדים כתער הם מראות העיירה אָזִימּוּר: מפגשו של נהר אום א־רביע עם האוקיאנוס האטלנטי וקשת הצבעים החופָה על מקום המפגש. שלדי תותחים פורטוגזיים מחלידים שאין בכוחם עוד לאיים. החלודה שבהם ניגרת כל חורף ונספגת בנימי אבן הכורכר, שגם היא קועקעה זה מכבר בצוק העיתים. אנחנו כילדים פשטנו ולבשנו תפקידים של פירטים, פורטוגזים ומוסלמים ושחזרנו את קרבות העבר, כפי ששמענום מאבותינו. וכמובן, בית הכנסת – מקדש מעט, בית הספר וקברו של הצדיק ר׳ אברהם מול אנס. סמוך לחומה המערבית, היו מסתודדים כל המי ומי: עניים, עשירים, חיצוניים, יהודים ומוסלמים. אט אט היו מתקבצים למעגלים סביב מגידי עתידות, קוראים בקלפים, מאלפי חיות, עוקרי שיניים, להטוטנים ומספרי סיפורים. החלל היה ספוג במיני קטורות.

הביחד התרחש בתוך המלאח היהודי, שהיה בנוי סמטאות סמטאות ובתים שהיו מגובבים זה על גבי זה, מהם של דיוטה ( קומה ) אחת ומהם של שלוש וארבע דיוטות. בכל דיוטה גרו למעלה מעשר נפשות, מה שתרם להמולה ולפעילות שרחשה בסמטאות שהיו מרוצפות חלוקי נחל, בעיקר של ילדים קטנים.

סבי, במקצועו, היה קְסָדְרִי – פחח ורוכל שסבב בין הכפרים, יצר קדרות מפח ומכר מיני סידקית, גפרורים, נרות, תה, סוכר, תבלינים ומעט תכשיטי כסף. עיתים היה יוצא במוצאי חג הסוכות וחוזר בערב הפסח, לן בשדה או בבתי כפריים ועם חליפת סחורתו היה חוזר טעון בכל מה שהעניקו לו הכפריים: עופות, ביצים, חמאה, פירות וירקות עונתיים, מיני מלאכות מסורתיות ועוד. משנפטר סבי על אם הדרך בין כפרי מישור הדוכאלה, נטל אבי את חמורו והמשיך במלאכתו.

אני זוכר ימים רבים של מסע במחיצתו, כשאני לן אצל כפריים או בפאת השדה. מסעות שחצו מישור ענק בחבל הדוּכָּאלָה בין בוסתנים עמוסי פרי ומישורי דגן אינסופיים. לימים, כשנתמלאה קופתו של אבי, הוא השקיע את כספו בעיקר בנכסי דלניידי, היינו: בבעלי חיים. כפריים שהיו מחוסרי אמצעים ופרנסה ביקשו ממנו שירכוש עבורם פרה – הם היו רועים את הפרה ועליהם כל כלכלתה, ובתמורה היו חולקים עמו את וולדותיה. עיתים הוא רכש עבורם זרעים ותמורתם הם העניקו לו חמישית מיבולם וכך רבו נכסיו. כך התנהל לו בשגרה עד אשר הגיעו אליו שליחי העליה מארץ הקודש ואבי נטל אותי עמו ועם אשת חיקו השנייה והותיר את אהבתי הגדולה מאחור – את אמי ואחותי. לימים גם הן עלו ארצה ונתאחדנו שוב. וכל אותם ימים בהם חייתי בעיירת הפיתוח אופקים ואחר כך בקיבוץ נתיב הל״ה, ערגה נפשי לאותם מחוזות רחוקים, לריחות, לקולות ולמראות.

עם לבלוב היחסים בין מרוקו לישראל, גמלה בלבי החלטה לצאת אל המסע המרתק של חיי, אל עיירת הולדתי אזימור.

ושוב אני מוצא את עצמי משוטט בסמטאות המלאח. אותם בתים מסוידים לבן ופתחיהם צבועים בכחול, הדלתות כבדות המשקל המעוטרות במסמרי ברזל. חלוקי הנחל שריצפו את סמטאות ילדותי התפוררו זה מכבר ובורות נפערו בהן. הפנסים שהבליחו את חשכתן עומדים על מכונם, מחלידים ומשמימים, אני מביט בהם ושב אל מחוזות ילדותי. זוכר את עצמי חוצה אותן בחשיכה לעבר השכונה המוסלמית כדי לקנות סיגריות לאבי. מפאת החשיכה, שהיא עולמם של הג'נון – שדים ורוחות, אבי היה מצייד אותי בחופן גרגרי מלח ופיסת ברזל. מלח, כידוע, בשעה שמשליכים אותו לאש – משמיע הוא מיני פיצוצים. ופיצוצים – כידוע – מבריחים שדים ורוחות. באשר לברזל, הוא מטיב להרחיק שדים ורוחות. ביותר פחדתי מ״עאישא קנדישה״ – שדה, רחמנא לצלאן, שדה יצרית וחמת־מזג שחציה אשה נאה וחציה דמות בהמה. אבותנו היו מספרים שהיא, שתיפח רוחה, ידעה לחקות קולותיהם של יושבי המלאח ובחלקת שפתיה היתה מוליכה בעורמה את אלה שפתחו דלתותיהם לשמע קולה ומובילה אותם אל מאורתה. זקנות במלאה נשבעו שרגליה רגלי גמל או תרנגול.

הנה הפראן – המאפיה בה אפו לחם ועוגות, בישלו בקדרות והכניסו את החמין של שבת – שח׳ינה. ריח הסירים המהבילים עולה באפי. זוכר את עצמי מביא את הסיר המשפחתי ותוהה תמיד. כיצד הערבי המפטם את האש בפראן מכיר בדיוק נמרץ את כל הסירים ויודע להכניסם לפראן בדיוק לפי סדר הוצאתם. נזכרתי בפתגם ששמעתי בילדותי: ״אִידָא דָאז אֶלְחַאד אול תְנַאיְן, אֶרְטֶבוּ אֶלְחֶמס לְשְׂחַ׳איִן, ופירושו: אם ימי ראשון ושני עוברים – השרו את החומוס לחמין. פתגם זה מבטא נאמנה עד כמה היתה חביבה השבת על יהודי המלאח.

והנה ביתו של הצדיק ר׳ אלישע בן וואעיש. במורד הסמטה, דאר אֶסַאבוֹן. בעבר הרחוק, כך מספרים היו מפיקים כאן סבון, אלא שהמבנה ניטש עם השנים ואנחנו הילדים שיחקנו במבנה ההרוס במחבואים וגם בכדור־רגל, שהיה עשוי סמרטוטים. סוף המורד היה המתחם הקדוש. סמוך לקברו של ר׳ אברהם מול אנס היו שני קברי קדושים מוסלמים. אמהותינו המודאגות היו מזהירות אותנו לבל נשחק ברחבת שני הקברים, ומי שיפר את הצו, כן אמרו, עתיד לחלות באלחמה – קדחת, לא עלינו. זאת על שום קרבת הקברים למימי נהר אום א־רביע, אשר סמוך לו דגרו בעבר יתושים שהמיטו קדחת על תושבי העיירה.

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעון

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעוןמפאס לירושלים

ראשיתו של הקיבוץ היהודי במרוקו וביחוד בפאם

מרוקו היא ארץ של ניגודים: שפלה רחבה ופוריה, מיושבת בצפיפות ביישוב חקלאי ועירוני; הרים גבוהים מכוסים יערות בצלעותיהם ושלג בראשם; מדבר סלעי לוהט המהווה חלק ממדבר הסהרה הגדול. ניגודי האקלים הגדולים: בקיץ יכולים לבשל ביצה על פני החול הלוהט שבדרום הארץ. בחורף קורה לעיתים שהשלגים מנתקים יישובים בהרי האטלס הגבוהים, ויש צורך להוריד לשם מזון באמצעות מצנחים. על חוף הים בנויים מלונות מפוארים אשר לשם באים תיירים הנמלטים מפני החורף האירופי הקשה, ומבלים זמנם באקלים הנוח של מרוקו. ואילו בהרים עוסקים בספורט חורף כגון גלישה על שלג. בשפלת החוף, נחלים מעיינות ובארות ושפע של מים: בדרום, מיעוט גשמים וארץ צמאה. יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה.

יהודי מרוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים. בין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות, לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העלית, עמדה מול כל הפיתויים והשפלות האיסלם.

האגדות מספרות על ביקור של יואב שר צבא דויד, אשר הקים בסביבות פאס מצבות אבן ועליהן חרותות כתובות לזכרון: עד פה בא יואב שר צבא דויד המלך בהכותו את מואב ואת הפלשתים".

לפי אמונת העם, קבורים אחדים מן הדמויות התנכיות החשובות כגון יהושע בנדרומה – Nedroma  מקום שעד היום משמש פולחן למוסלמים ויהודים, ודניאל שקברו נמצא בסביבות פאס.

הקיבוץ היהודי במרוקו קדום מאד. האגדות המהלכות ברחבי מרוקו מספרות על הגירת כנענים ופלשתים לחופי מרוקו, ועל המתיישבים היהודים הראשונים אשר באו למושבות הצידונים שלא מרצונם החפשי, היות ורבים מהם היו כנראה שבויי מלחמה שהצדונים מכרו אותם לעבדים.

מסורת על הגליית בני ישראל למרוקו

״לאן הגלה אותם? מר זוטרא אומר: לאפריקי – סנהדרין צד, ע"א -. אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא" – מדרש רבה שיר השירים, ב, יט –  על הפסוק ״ואני אקניאם בלא עם – דברים לב, כא – אומרים חז״ל – יבמות, סג, ו – שאלו הקרויים ״לא עם״, אלו הבאים מברבריא ומטונוס (טוניס) וממוריטניא (מרוקו).

התלמוד מיחס את מקומם של עשרת השבטים שנעלמו, באפריקה. ביניהם היה שבט שמעון. תחת מלכות דויד הם עוזבים את יהודה והולכים לעקבה ״.

הצידונים, עם של יורדי ים שישב לאורך חופי ארץ ישראל, לבנון וסוריה, קיימו קשרים הדוקים עם שלמה המלך. ולפי מסורת עתיקה הגיעו עבדי שלמה גם לחופי צפון אפריקה ביחד עם הצידונים. הם הקימו מושבה חדשה בשם קרת חדשה (קריה חדשה) או בשמה הרומי קרתגו שנוסדה בשנת 814 לפני הספירה.

מסופר שעל שולחנו של שלמה המלך לא חסר עוף מברבריה. קשר זה בין שלמה ובדבריה יצא בודאי על פי מדרש הפסוק ״ברבורים אבוסים״ בספר מלכים. יהודים מקרת חדשה נטלו חלק גם בעבודה הרוחנית של יהודי בבל וארץ ישראל. בתלמוד ירושלמי, וגם בבלי, נזכרים אמוראים שמוצאם מקרטגינא: ר׳ חנן מן קרטגינא, (ברכות כ״ט ע״א) ר׳ חימא מן קרטגינא (כתובות כ״ז ע״ב) ר׳ חנן מן קרטגינא (ירושלמי כלאיים פ״א )

היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן

היהודים במרוקו במאה ה 19 והמיסיון האנגליקני פרופסור אליעזר בשן

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גןהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.

שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.

בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.

בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.

יש להתייחס בזהירות ולעתים בהסתייגות לדברי המיסיונרים, המעוניינים לתאר בצורה מופרזת את הצלחותיהם. מקורות אחרים, מהם הנזכרים לעיל, מאזנים תמונה חד־צדדית זו. עם זאת, גם לפי הודאת המיסיונרים, הצלחתם הייתה מצומצמת, יחסית למאמציהם הארגוניים ולפיתוייהם את הנצרכים, ומספר המתנצרים היה זעום.

עוינותם וזעמם כלפי הרבנים מעידים על ההצלחה שנחלו הלוחמים במיסיון נוכח הניסיונות להעביר יהודים על דתם. מתוך גנותם אתה למד על שבחם. דומה שהייתה גם ברכה בפעילות המיסיון: המנהיגות היהודית גילתה יותר דאגה לנצרכים, ונתנה דעתה לחינוך יהודי ממוסד לבנות, שהיה מוזנח עד אז.

הקדמתי פרק על מצבם של יהודי מרוקו במאה ה־19, כדי להבין את הרקע המדיני, החברתי והכלכלי לפעולות המיסיונרים.

יהודי מרוקו במאה ה־19

הפריסה הגאוגרפית של הקהילות היהודיות ומספר הנפשות

ברחבי מרוקו היו עשרות קהילות יהודיות, בהן כאלה שראשיתן בתקופה הטרום־ערבית, בתקופה הערבית וכאלה שנוסדו לאחר גירוש ספרד. ניתן לחלקן לפי מיקומן הגאוגראפי לערים השוכנות לאורך חופי הים התיכון או האוקיינוס האטלנטי מחד, ולאלה השוכנות בפנים הארץ, מאידך.

ערי החוף (ממזרח למערב, ומצפון לדרום: מלילה, תיטואן, טנג׳יר, ארזילה, לאראש, סלא, רבאט, קזבלנקה, אזמור, מאזאגאן, סאפי ומוגדור) ניהלו קשרי מסחר עם מדינות אירופה, וגם יהודים נטלו חלק בהם ונהנו ממעמד טוב יותר ממעמדם של היהודים בערים הפנימיות.

תושבי הערים הפנימיות ( מצפון לדרום: פאס, צפרו, מכנאס, מראכש, תארודאנת, תאפילאלת ), הושפעו פחות מהעולם החיצוני, המוסלמים שם היו בדרך כלל קנאים יותר והיחס כלפי היהודים היה קשה יותר. הקהילות היהודיות הגדולות ביותר שכנו בפאס, במראכש ובמוגדור!

והיו גם קהילות קטנות בעשרות רבות של עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, כולל בדרומה, בהרי האטלס ובעמקיו, שמנו כמה מאות ולעתים רק עשרות משפחות, או פחות. רוב היהודים היו נתונים למרותם של הסולטאנים ( ״בלאד אלמח׳זן״ ) וזכו לחסותם, ואלה שישבו בין שבטי הברברים ( ״בלאד אלסיבה״ ), בהם כאלה שמוצאם ברברי והתייחדו, נהנו מחסותם של ראשי השבטים, ומעמדם היה בדרך כלל טוב מזה של אחיהם שחיו תחת חסות הסולטאנים.

קשה לקבל תמונה ריאלית על מספרם הכולל של יהודי מרוקו במאה ה־19. תיירים, דיפלומטים והארגונים היהודיים האירופיים שקיימו קשרים עם יהודי מרוקו, מוסרים הערכות שונות, מהן מופרזות, הנעות בין 60,000 ל־500,000 נפש.

במספר קטן יותר וכנראה ריאלי נקב דה פוקו( Foucauld ), קצין צרפתי שסייר במרוקו בשנים 1884-1883, מחופש כיהודי. לדבריו, חיו בכל מרוקו 7,190 משפחות יהודיות, כלומר כ־40,000 נפש. צרפתי אחר שביקר במרוקו ב־1902 אמד את מספר היהודים בכ־90,000 עד .100.000

לפי נתונים שנאספו בידי כי׳׳ח, ב־1904 הגיע מספרם ל־103,000 נפש. יש להניח שבמאה ה־19 היה מספרם קטן יותר. גם ההערכות בדבר מספר התושבים הכללי במרוקו, 5,000,000 עד 10,000,000, הן ככל הנראה מופרזות, בהשוואה למפקד אוכלוסין משנת 1921 לפיו מנתה מרוקו בסך הכול 3,371,000 נפש.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר