ארכיון יומי: 28 בדצמבר 2015


עולים במשורה- אבי פיקאר-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה 1951-1956

עולים במשורההלחצים מכיוונים רבים – השליחים בעיראק, המוסד לעלייה, ממשלות זרות ומשרד החוץ – כמו גם הרטוריקה והאידאולוגיה של מדינת שיבה וההכרעה בדבר נקיטת גישה משלבת ומדיניות הצלה הביאו את ממשלת ישראל להחליט על ׳אווקואציה׳ (אם כי לא ננקטה מילה זו), קרי פינוי מהיר ומיידי של יהודי עיראק שנרשמו לעלייה. בדיונים שהתקיימו בעניין היה בן גוריון חד־משמעי בעמדתו. ׳אנו מוכרחים להציל יהודים [״.] אם לא נוכל להציל את יהודי עיראק, איך נוכל לבוא לאמריקה וליהודיה׳. הוא קבע מדיניות עקרונית של הצלה ואמר שישראל צריכה לקלוט את יהודי ארצות ערב בהמוניהם ובלא תנאים. עלייתם של יהודי רומניה, אף שלא הסתיימה, נדחתה לעת עתה בשל ההערכה שליהודי עיראק צפויה סכנה גדולה יותר. היחס הקולוניאלי במדיניות העלייה, שעיתונים בעיראק האשימו בו את ישראל, נדחק מפני עקרון ההצלה.

פינוים של יהודי עיראק התרחש בתוך חודשים ספורים והיה מעין אקורד סיום של העלייה ההמונית, ולימים נעשה דגם לחיסולה של גלות כאשר מצוקת היהודים בה מרקיעה שחקים.

הערת המחבר :   בפברואר 1951 החל מבצע ההטסות המהיר. העיראקים התירו לחברה האמריקנית לטוס ישירות לישראל (או בלשונם: להמריא בלי להגדיר ארץ יעד) ומספר הטיסות ליום גדל. מדי יום יצאו מאות עולים. הסכמת הרבנים הראשיים להתיר טיסות בשבת משום פיקוח נפש מעידה על דחיפות המהלך. קצב העלייה לא הספיק כדי להוציא את כל המעוניינים בה עד תום השנה שנקצבה בעת חקיקת חוק הוויתור על הנתינות, אולם ממשלת עיראק האריכה את תוקף החוק עד יולי 1951. באותם חודשים הוטסו כ־15,000 עד 30,000 עולים בחודש. לקראת סופה של התקופה, ובלא קשר למדיניותה של ישראל, החליטה ממשלת אל סעיד על הקפאת רכושם של חסרי הנתינות. הדבר פגע הן ב־64,000 היהודים שעדיין המתינו בעיראק לעלייתם הן ברבבות שכבר יצאו לישראל והעבירו את רכושם לקרובים. מבני קהילה מבוססת הפכו יהודי עיראק לעניים מרודים. ראו צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 99-95; שנהב, היהודים הערבים, עמי 138-136.

הערת המחבר : בישיבת הנהלת הסוכנות דרש מאיר גרוסמן שיהודי עיראק יחכו לימים אחרים. הוא היה בודד בעמדתו. על הדילמות בממשלה ובסוכנות ראו מאיר, התנועה הציונית, עמי 246-240.

הערת המחבר :    הכהן, מדיניות העלייה, עמי 300. החשש מסגירת שערי רומניה לא היה מופרך ולא היה רק תירוץ שניתן בשלבים מוקדמים להעדפתם על יהודי עיראק. בסוף 1951 צמצמה ממשלת רומניה את אפשרות היציאה של היהודים, ועד 1957 הייתה העלייה מרומניה מצומצמת מאוד בשל מדיניות זו.

פתיחתם לרווחה של שערי רומניה ועיראק בו־זמנית והעלאתם של עשרות אלפים בתוך שנה אחת הביאו לדיונים רבים על הגבלת העלייה, אולם עמדתו הבלתי מתפשרת של בן־גוריון נגד ההגבלה הכריעה. בכך חזרו הסוכנות והממשלה אל העמדה שננקטה בזמן העלייה מתימן. לא שיקולי הבניין הכריעו כאן. במערכת שיקולים כזו בטווח הקצר יצא השכר, כלומר הגידול הדמוגרפי, בהפסד: העומס הכבד שהוטל על המערכות הכלכליות והחברתיות של המדינה והמצוקה הקשה שהעולים נקלעו אליה כששוכנו חסרי כול במחנות אוהלים ובתנאי מחיה קשים.

מדיניות זו הייתה תוצר שלה־raison detre של מדינת ישראל. מדינת היהודים נתפסה כנציגתו של העם היהודי מתוקף היות הציונות לאומיות של פזורה. זכותם של יהודים בתפוצות להיות חלק מן המדינה לא הייתה פחותה מזכותם של יושבי הטריטוריה הריבונית. עליית היהודים לא הייתה הגירה המותנית בתועלתה של המדינה אלא זכות שניתנה ליהודים מכוח היותם יהודים. מדיניות זו הביאה לידי ביטוי גם את הגישה המשלבת של מדינת ישראל והתנועה הציונית, גישה שראתה ביהודים ׳ילידים,יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, חברים שווים בקבוצה הלאומית על אף המתרס שיצרה המורשת הקולוניאלית. ׳האוריינטציה המזרחית׳, שהוחלט לאמצה במהלך שנות הארבעים, הייתה הבסיס שמדיניות העלייה הותוותה עליו בשנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל. מדיניות ההצלה שהתקבלה בעקבות השואה וההחלטה להעדיף עלייה המונית על עלייה סלקטיבית לא הייתה רק הכרזה מן השפה ולחוץ אלא מדיניות שננקטה גם אם לא במלואה בשנות העלייה ההמונית.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

תנועת הריאקציה המוסלמיתהדימים

הזרם הריפורמיסטי, ששאב השראתו מרעיונות מופשטים שהובאו מבחוץ — מדאר אל־חרב — נשאר שטחי. הריאקציה, כנגד זה, שרשים עמוקים היו לה בהיסטוריה, במסורת, בחוק ובמשפט. כוחות חיים פירנסו אותה בלי הרף: זרימה בלתי־פוסקת של פליטים מוסלמים הנמלטים מן הפרובינציות האבודות, ששאיפת־נקם יוקדת ליבתה בהם את הקנאות הדתית.פליטים מוסלמים אלה— צאצאיהם של ״מהגרים״ מוסלמים, או של נוצרים שהתאסלמו לאחר הכיבוש המוסלמי כדי שיוכלו להישאר על אדמתם — חיזקו את קשי־ערפה של הסיעה המוסלמית הדתית. הסולטאן העות׳מאני הושיב את הפליטים האלה במחוזות נסערים, ועל־ידי שנקט מדיניות של התנחלות מוסלמית חיזק את שליטתו. יוצאי הפרובינציות הבלקאניות הופנו לארמניה. ב־1874 -1875 התיישבו המוסלמים הצ׳רקסים יוצאי הקווקאז בגלילות הדאנובה — שאז היו שרויים בעיצומה של הקדחת הלאומנית — וכן בגליל ובגולן. ב־1878, לאחר שסיפחה אוסטרו־הונגריה את בוסניה־הרצגובינה, הגיעו מתיישבים מוסלמים מבוסניה למאקידוניה ולארץ־ישראל. ב־1912 ניסתה רוסיה לאסור על כניסתם לארמניה. מן המאה הי׳׳ט ועד ראשית הכ׳ הושיב השלטון העות׳מאני למעלה משני מיליוני מוסלמים מקרים ומאירופה בארמניה, לבנון, סוריה וארץ־ישראל.

ב־1878 יצא חוק עות׳מאני שהקצה למתיישבים המוסלמים אדמות בארץ־ישראל אף העניק להם למשך שתים־עשרה שנה פטור ממסים ומעבודת הצבא. באזור הכרמל, בגליל, בשפלה ובקיסריה ניתנו קרקעות לסלאבים המוסלמים מבוסניה והרצגובינה, לגרוזינים(קונייטרה) ולמארוקאים(בגליל התחתון). תורכמנים וצ׳רקסים, פליטי הרוסיפיקציה של קרים, הקווקאז ותורפסתן, הצטרפו לשבטים שהקדימו אותם במאה הי״ח בעבר־הירדן מזרחה ובגליל, למצרים (18,000 פלאחים שב־1830 לערך התיישבו ביריחו, ביפו ובעזה), לאלג׳ירים שהלכו בגולה עם עבד אל־קאדר (בגליל, בגולן, בירושלים).

התנועות השמרניות המוסלמיות, שבלטו בעיקר בשטחים המסוערבים שתחת שלטון התורכים, צצו לא רק מתוך משפטים־קדומים דתיים אלא גם מעצם טבעו של האימפריאליזם הערבי־המוסלמי, שהוא אשר יצק את דפוסיה של הקיסרות המוסלמית רבת־הלאומים. כאשר הוקמה אותה קיסרות הביאו גדלת הקרקעות והשפלתם של עמי־הארץ הנכבשים לרצח־עם רוחני. אולם עניינם של חכמי אירופה במורשת־הקדומים שב והעיר בלב העמים שנשתעבדו לערבים בעבר רגשות של גאוה ושאיפה לחופש, וזאת בתקופה שבה היו הריפורמות התורכיות שוללות מן הערבים את זכויות־היתר המסורתיות שלהם. יהודים, יוונים, ארמנים ומארונים זכרו יותר ויותר שלא תמיד היו מיעוטים דתיים אלא שגם הם היו פעם אומות גדולות, שעכשיו — לאחר כיבוש אדמותיהם — הן נסבלות רק בהקשר דתי, ובמחיר השפלות ותשלום מס־עובד. בשנאה עזה הגיבו אפוא האוכלוסיות הערביות כאשר ראו איך נחלות־מורשה לאומיות טרום־ערביות קמות ועולות מן החורבן והנשייה. האמאנציפאציה של הד׳ימים ותחייתם התרבותית היו בעיניהן תהליכים המכילים בתוכם זרעי תנועות לאומיות העלולות לסכן את בכורתן. כדי להכחיד עדה זו או אחרת צריך היה לא רק להשמידה פיזית אלא גם לעקור מן השורש את תרבותה, את לשונה ואת אמנותה — סמלי כוח־היוצר הלאומי שלה. בארמניה נתלוו לחיסול הפיזי המרות־דת מאונס, גירושים המוניים, הריסתן של כנסיות והפיכתן למסגדים. בארץ־ישראל של שרידי המאה הי״ט קמו הפליטים המוסלמים שמקרוב־באו ומחו בזדון את שרידי תרבותו של ישראל שנשתיירו לאחר כל השפטים שעשו בהם הכובשים.

הפורענויות האלו, שעליהן עמדנו בקצרה, יש בהן כדי לתרץ מפני מה לבשו מאבקי האמאנציפאציה והשיחרור של עמי הד׳ימה — בממלכה העות׳מאנית, בפרס ובמגרב — אותו אופי קנאי ואלים של מלחמות־דת.

מאמאנציפאציה לעצמאות לאומית

קשה היה לשליטים המוסלמים להבחין היכן מסתיימת האמאנציפאציה הדתית של מיעוט והיכן תחילת תביעתו למולדת שנחמסה בידי כובשים זרים, לזכויותיו על לשונו, תרבותו ומוסדותיו. היתה כאן איזו שניוּת, טבועה בעצם מעמדו של הד׳ימי, והיא שהשפיעה על קווי־המדיניות של העות׳מאנים ושל ״התורכים הצעירים״: מצד אחד, דיכוי התנועות הלאומניות היוונית והארמנית, אך מצד שני הגנה על רעאיא נוצרים הולכי־תלם בכל רחבי הממלכה. בדומה לזה באו גזירות שנגזרו על היהודים במולדתם ההיסטורית בלבד, שכוונו לפעול נגד הציונות, זו התנועה האחרונה לשיחרור לאומי, וככל שנראה היה אז— הצפויה פחות מכל להצליח. ב־1887 יצא צו שאסר על יהודים להיכנס לארץ־ישראל, לשבת בה, לרכוש קרקעות, לשפץ בתים או לגור בירושלים. צו זה חל רק על יהודים — בין שהם רעאיא ובין שהם מוגנים על־ידי מעצמות־חוץ —אך לא על מהגרים נוצרים או מוסלמים.

צד זה שבפוליטיקה התורכית אפשר להביא לו כאן דוגמה ממשית. הואיל והטבח בארמנים ב־1895 שילהב ביותר את הקנאות הדתית, איימו המוסלמים בחלב (ארם־צובא) להמיט גורל דומה על היהודים והנוצרים שבמקום. הסדר והבטחון הושבו על כנם רק בזכות פעולתו הנמרצת של המפקד הצבאי התורכי אדהם פחה, שגונן על שכונות הנוצרים והיהודים ואיים להרעיש בתותחיו את התושבים המוסלמים אם אמנם יקומו לשחוט את הלא־מוסלמים.

 אותו אקלים של חוסר־בטחק, העולה מתוך מסמכי התקופה ההיא, לא היה מיוחד למשבר הארמני בלבד אלא היה קו קיים־ועומד במעמדו של הד׳ימי. אולם גורמי החידוש שבמצב היו המאבק לעצמאות, חסותן המדינית של מעצמות אירופה, והשיפור בהפצתן של ידיעות. ממש כמו שעל־ידי מתן חסות והגנה חדר המערב למדינות המוסלמיות, כך ניצלו האינטרסים הקולוניאליים האירופיים לצרכיהם שלהם את השאיפות הלאומיות של עמי הד׳ימה, טרף קל היו הללו לפי שבעיקרו של דבר היה בטחונם תלוי בכוח מבחוץ, המוכן לתמוך בהם— אפילו לרעתם — כדי לחזק את השפעתו. כך התפתחה היריבות המסורתית בין עמי הד׳ימה לבין עצמם ולבשה צורה של מאבקים מדיניים, הנתמכים או אף מנוהלים על־ידי מעצמות אירופיות. הערבאות, שלכתחילה שימשה חיזוק רעיוני לאמאנציפאציה של הנוצרים, סייעה לצרפת, שטיפחה אותה, להחליש את תורכיה, בעלת־בריתה של בריטניה. לימים הגיעו הכוחות האימפריאליסטיים של אירופה מזה ושל רוסיה מזה לידי עימות באשר לערבאות ולציונות, בעוד ידה של רוסיה בוחשת במרידות בבלקאנים ובארמניה. בתקופת הקולוניזציה האירופית התחוללו שינויים קיצוניים בתוך עדות הד׳ימים. עלייתה של זעיר־בורגנות שהתחנכה בבתי־ספר אירופיים החריפה את המתחים המעמדיים. עם הדמוקרטיזציה של המוסדות העדתיים נשתחק כוחם של הנכבדים. התפתחות זו, בהשראתו של הדגם האירופי, לא היתה כולה לברכה. שרשים הלכו לאיבוד וניטשטשה הזהות הקיבוצית, שממילא כבר נחלשה מחמת הסביבה המדכאת (תופעה שניכרה במיוחד בעדות הנוצריות).

רישומה של התרבות המערבית, שהיתה מושכת את לבו של הד׳ימי דווקה משום ששיחררתו, הביא לידי ניכור תרבותי. האינטליגנציה החדשה, שלמכתחילה דחקה אותה האומה לקרן־זווית, נכונה היתה עכשיו לקלוט כל דפוס־שיגרה אירופי. הסתלקותו של הקולוניאליזם האירופי מן הארצות הערביות חלה בעת־ובעונה־אחת עם תחייתה של מדינת־ישראל. אגב כך השתנה תכלית־שינוי מצבן של עדות הד׳ימה המזרחיות. כאן המקום לעמוד, בתוך שאר גורמים מיוחדים־במינם, על ההבדל בין היהדות והנצרות במזרח, וזאת בשל הנתיבים השונים שבהם צעדו למן המאה הי״ט והלאה. מצד אחד, נעלמו כמעט לגמרי הד׳ימים היהודים, שהשיבו להם את זכויותיהם הלאומיות הריבוניות במדינה עצמאית משלהם, ומצד שני נעשו העדות הנוצריות גורמי־שוליים במסגרת הערכאות. שני מקורות מקבילים מפרנסים את האנטי־ציונות הערבית־הנוצרית: המורשה הרוחנית הביזנטית, והמנטאליות הד׳ימית המסורתית — בבואה לחולשתו ומצוקתו של מיעוט הנדון להזדקק לפשרות, לתהפוכות ולדרכי חנופה והתרפסות. כיום עליית הפונדאמנטאליזם מזעזעת את משנתה של הלאומנות הערבית, שהיא עצמה עלולה להיבלע על־ידי התנועה הפן־מוסלמית.

התמודדות חינוכית. לימוד יהדות ועברית, פעילות מקצועית, ספורט ומחנות קיץ.

 

התמודדות חינוכית.הנוער בעלייה

לימוד יהדות ועברית, פעילות מקצועית, ספורט ומחנות קיץ.

על רקע דימוי עצמי חיובי הולך וגובר, נטלה על שכמה תנועת הנוער " שרל נטר " התמודדות חינוכית רבת אתגרים :

זוהי עובדה מוגמרת – הנוער היהודי במרוקו הינו מציאות תוססת..אכן הנוער היהודי אינו חדל להפתיע בהתפתחותו בפריחתו, בלהט והאמונה במקננים בו. אלמנט חדש בקהילה היהודית המרוקאית משווה לקהילתנו פנים חדשות לעומת מה שהיה לפני עשור.

עשור זה אכן ראה בלידתן של תנועות נוער המעניקות לבנינו פעילות חברתית, אמנותית וספורטיבית מגוונת. האירועים הגדולים על ידי " שרל נטר " וה " צופים " מוכיחים את דבר הדינמיות של נוער שלא יכזב, שעליו אנו יכולים לתלות את תקוותנו לעתיד :

נוער זה בעל יכולת הגשמה כבירה. ואם יהדות מרוקו ניעורה ובעיצומה של תנופה ותחיה הרי שהדבר בזכות בני הנעורים שלנו…הנוער שלנו לוקח אחריות על עתידו. הוא מבקש להכשיר את הקרקע של קהילת המחר, הקהילה הממזגת את מתן התשובה לצרכיה החומריים יחד עם האידאלים היהודיים האותנטיים המעניקים בכורה למורשת הרוחנית, הלאומית והתרבותית של עם ישראל.

אין להינתק משום מרכיב ממרכיבי החיים היהודיים כפי שנתעצבו במשך אלפי שנים. מטרת הנוער שלנו היא להגשים אותם חיים יהודיים במלוא עושרם ובד ובבד לקרוא תיגר על זרם ההתבוללות אשר החל לסחוף אותנו ולהשיב למקום הבכורה מסורותינו הנאות של יהדות עתיקת יומין…

בנתיב החינוכי המאפיין את " שרל נטר " מתוך שאיפה להרים את כבוד האדם היהודי בחברה הסובבת, עמדו לרשות התנועה אמצעים רבי חשיבות. הבולטים שבהם בחיי היום יום פעילות מקצועית ופרודוקטיבית ; לימודי היהדות והעברים המלווים את התנועה בפעילויות שבועיות בד ובד עם פעילות ספורטיבית, ולבסוף גולת הכותרת של התנועה אחת לשנה – מחנות הקיץ, הכוללים פעילות חינוכית מגוונת.

בהציגו את תנועת הנוער " שרל נטר " מדגיש העיתון " נוער " בתחילת דרכו –  דצמבר 1945 – את הרבגוניות שבפעילות החינוכית :

פעילויותינו :

1 – הפעילות הספורטיבית – יש בידינו אצטדיון עם מקלחות, מגרש כדורסך, כדור עף וכו'…..החינוך הגופני הוא חובה לכל חבר פעיל בתנועה……האצטדיון שלנו שוהה בפינת הרחובות

  האימונים יתחילו בהקדם. יש בידינו ציוד מחנאות שעמו נוכל לצאת לטיולים אל חיק הטבע.

Regner & Chateaubriand

2 – פעילות אינטלקטואלית – בני הנוער יכינו שיחות ביהדות ובספרות עברית, ילמדו היסטוריה יהודית תוך עיסוק בסוגיות המרכזיות הניצבות בפני עם ישראל.. הם מקיימים פעילות ייחודית לרגל החגים וימים מיוחדים. השיעורים בהיסטוריה יהודית כבר מתקיימים.

בעת הזאת לומדים, מאתיים שלושים נערים ונערות, צרפתית ועברית ב " מגן דוד ". בהקדם אנו נתחיל שביעור חשבונאות, אנגלית וקצרנות. ספרייתנו הולכת ומתעשרת ביצירות חינוכיות, בחינוך הפורמאלי והלא פורמאלי וניתן לפקוד אותה ולעיין בפרסומים הצרפתיים והיהודיים.

3 – הפעילות האומנותית – כמה קבוצות מתמחות באומנות. יש הלומדים מוסיקה ; יש העוסקים בדרמה ויש העוסקים בשירה ; זה עתה התוודענו למוסיקה המתאימה לדרמה ותיאטרון יהודיים……

4 – העילות החברתית – תחקירים על המללאח ; סוגיות קהילתיות הקשורות בבתי הדין הרבניים ; ביקורים בבתי חולים ; התנדבות בארגוני חסד ; גיוס בני נוער והכוונתם לעילות מקצועית ; תמיכה משפטית חינם – כל אלה מהווים את האטמוספרה החינוכית הברתית שלנו לצד הישגים נאים.

5 – הפעילות הרוחנית – מתקיימת תפילה כל ערב שבת במניין בסניף, ההולך ונעשה יפה יותר מיום ליום. שירת השבת מרגשת את בני הנוער שלנו בשרים בשמחה.

פעילות דתית זו מתקיימת תוך כיבוד החירות המחשבתית ; כל אחד בן חורין לחשוב כאוות נפשו. כל השקפת עולם מכובדת כל בעליה. ברצוננו רק לעודד את רגשות הכבוד והרגשות הדתיים למסורת היהודית בת אלפי שנים……

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

למחרת היום ב-ד' בסיון תשט"ו 25.5.55 יצא עתון הצופה במאמר תחת הכותרת המרעישה :יהודי האטלס 555

" יהדות מרוקו דורשת להעביר את העולים לישובי הפועל המזרחי "

בכתבה זו פורסמה נגדי עלילה זדונית, וכי אני ( יהודה גרינקר ) התחייבתי כביכול ליישב את אנשי דמנאת ביישוב הפועל המזרחי. הכתבה היא בעיקרה שיחה עם מר יצחק אלמליח, תייר ממרוקו, שהצופה הכתירו כאחד מראשי ועד הקהילה בקזבלנקה, מייסד, וראש " אוצר התורה ". הכתבה ממשיכה.

מר אלמליח בתור איש ציבור המוכר במרוקו נתבקש לעזור בארגון עלייתם של אנשי הכפרים וביניהם תושבי העיירה דמנאת. הפנייה אליו נעשתה על ידי שליחי הסוכנות היהודית במקום, וביניהם איש תנועת המושבים, מר גרינקר, לאחר שיהודי הכפרים דרשו הבטחה מפורשת שינתן להם בארץ לחיות במסגרת דתית.

 במקרה דנן יצא מר אלמליח מספר פעמים לכפר דמנאת כדי לשכנע את האנשים שאכן ינתן להם כחפצם להתארגן ביישוב דתי של התנועה הדתית, ודיבר אתם במפורש על התיישבות במסגרת הפועל המזרחי, התנועה היחידה המוכרת הצפון אפריקה כתנועה דתית.

יצוין גם כי אנשי דמנאת סרבו לסמוך על דבריו של מר גרינקר למרות שהוא הבטיח להם ישוב במקום דתי, עד שלא יוצגו בפניהם מכתבים שבהם מתחייבים להעבירם ליישוב דתי. ואכן מר אלמליח עצמו העביר להם מכתבים שבהם הוא מודיע להם ומוסר להם הבטחת הסוכנות היהודית שיועברו בבואם ארצה ליישוב של הפועל המזרחי. מכתבים אלה שלח לאחר הבטחה מפורשת של מר גרינקר, אשר התחייב ברורות ליישב תושבי דמנאת ביישוב של הפועל המזרחי.

ביום 26.5.55 יצא שוב הצופה במאמר תחת כותרת רעשנית בעמודו הראשון :

" מתיישבים דתיים בחבל לכיש מפגינים ותובעים העברתם להפועל המזרחי , המדריכים החילוניים במושב עוצם מנהלים תעמולה נגד אורח חיים דתי "

מעשה כפייה ואונאה מחפיר מבוצע והולך על ידי שליחי מפא"י במושב עוצם אשר התנחל שלשום כמושב ראשון בחבל לכיש, מעולי יהודי הכפרים במרוקו….המתיישבים יראים ושלמים, בעלי לבוש ותואר חרדי, רובם ככולם עטורי זקנים, הוחרדו מן הנסיונות להעבירם, אותם ואת ילדיהם על דתם…

בעוד עולי דמנאת אשר הגיעו השבוע נאבקים על נפשם ועל זכותם להתיישב ביישוב דתי, החל " ציד נפשות " של אנשי מפא"י במרוקו לתת את אותותיו. העולים תושבי הכפרים שכולם שומרי תורה, שבטענות שוא ודברי פיתוי הוגדרו על ידי שליחי תנועת המושבים לישובי מפא"י בטענה כי כאן ינתן להם להתארגן בישוב דתי, רואים בבואם ארצה את פרצופם האמיתי של מדיחיהם, ולא עוד אלא שנעשו מיד נסיונות להעבירם על דתם…

מסתבר כי המדריכים פתחו, בבואם של העולים למקום במבצע חינוכי שמטרתו הייתה לחנך יהודים שומרי תורה אלו לאזרחים חופשיים שלא יגרמו צרות. אגב נסיון חינוכי זה, הושמעו דברי השמצה כלפי היישוב הדתי.

אחד המדריכים ארגן שלשום בערב מדורה בשביל הילדים ושם השמיע בפניהם דברי מינות, בהדגישו למה אתה שומעים להוריכם והם משוגעים, בארץ לא צריך להיות דתי….מעשה כפיה אלו קוממו את כל המיישבים במקום,ומשלחת של 20 איש יצאה לתל אביב כדי להביע את מחאתם החריפה נגד מעשה האונאה של תנועת המושבים, ויישובם בתנועה לא דתית.

המשלחת פנתה אתמול בבוקר למשרדי הסוכנות היהודית. לאחר שסירבו לקבלם ואף איימו עליהם בהזמנת המשטרה, פנתה המשלחת למשרדי הפועל המזרחי, ברחוב אחד העם 108, ושם העלו תביעות נמרצות להעבירם להתיישבות במסגרת הפועל המזרחי. הם ישבו כל היום בבית הפועל המזרחי והודיעו נמרצות כי בשום פנים לא יוכלו לחזור למקומותיהם כל עוד לא יובטח להם סידור במושב דתי "

מעבר לדף, במאמר הראשי " המרד הקדוש " נאמר בין היתר

" הבחורים בחרובית, ילידי משקי השמאל החלו במלאכת שטיפת המוחות אצל יהודים אלה, ביחוד בקרב בניהם ובנותיהם. הילכך, אמרו יהודי דמנאת אל חרובית הלוך לא נלך, אנו רוצים לחיות כיהודים בני חורין בארץ הקודש, ולא כשבויים המשעבדים אותנו שעבוד רוחני ונפשי. אנו רוצים ללכת למשואה, מקום שבו כל ההדרכה נמצאת בידי אנשים דתיים…."

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר