ארכיון יומי: 3 בדצמבר 2015


לתולדות רבי יוסף בן נאיים ויצירתו-משה עמאר

  1. רבי יוסף בן נאיים

    רבי יוסף בן נאיים

  2. כל חדש שאלות ותשובות בהלכה, בדברים שהטכנולוגיה חידשה. בעיקר בדיני שבת, כגון: חשמל בהלכה לענין שבת, יום טוב והדלקת נרות חנוכה; נסיעה בשבת במכונית וברכבת; רכיבה באופנים ובאופנוע; פתיחת מטריה וסגירתה; הפעלת רדיו ושמיעתו; טלפון בהלכה לענין שבת, עדות, נדרים, תפילה, ועוד. למרות שחלק גדול מהנושאים הנ״ל, נדונו בספרות ההלכה של חכמי אירופה עשרות שנים לפני כן, במארוקו התעוררו שאלות אלו לראשונה בשנות הארבעים של המאה העשרים, שעה שהובאו חידושים אלו על ידי הצרפתים. מחמת חידושם והרכבם הטכנולוגי המורכב, התקשו רבים מהחכמים לפסוק ולהכריע בשאלות הללו. לרובם הגדול לא היו חיבוריהם של חכמי אירופה שדנו בזה.

בספר זה השתמש המחבר בבקיאותו הגדולה ובספרייתו העשירה, לסכם את מה שנכתב בספרות ההלכה ובכתבי עת תורניים, סביב חידושים אלו באירופה ובמזרח. כדברי המחבר בשער הספר:

ונתתי אל לבי לילך במשעול הכרמים — כרם ה׳ צבאות, לתור ולחפש בספריהם הקדושים ולראות כל דבר מה עלה בידם להלכה … ודין גרמא שראיתי ההלכה רופפת בדברים אלו. וכל אחד אומר אני אמלוך … ומורים התירא להמוני עם מסברת הראש בדברים שגדל איסורם מבלי לשקול הדבר בפלס החקירה 

המחבר שלח בשנת תרצ״ז (1937) את הספר ״כל חדש״ לירושלים, לשם הדפסתו יחד עם חיבוריו ״צאן יוסף״ ו-״יבין לאחריתו״. לשני הספרים הראשונים נערך בדפוס סדר מלא ואף נשלחו למחבר גליונות להגהה, וכן לחלק מהספר השלישי. אר בעקבות מלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות שהחלה בעקבותיה, חלו שיבושים בדרכים ועיכובים בהדפסה. עם הכרזת העצמאות וחלוקת ירושלים בין מדינת ישראל לירדן, נשארו גליונות הספרים בבית הדפום בירושלים העתיקה. דבר זה גרם צער גדול למחבר, וכל השתדלויותיו לברר מה עלה בגורל חיבוריו עלו בתוהו. בחיבור מ״ד תשובות ומספור סימניהם הוא המשך לחיבורו ״צאן יוסף״ סימנים קיג—קנו. כי המחבר החליט להדפיסם יחד בכרך אחד, ואף ערך לשניהם מפתח אחד. עד כמה שידוע לי אין בידי המשפחה כתב-יד של חיבור זה. על חלק מהנושאים חזר המחבר לדון בהרחבה בחיבורו ״שארית הצאן״.

  1. שארית הצאן תשובות שהשיב לשואליו בהלכה בכל ארבע חלקי שלחן עריה וכן בירורים הלכתיים שערך לעצמו, לאחר חתימת חיבורו ״צאן יוסף״ ומסירתו להדפסה, והוא מהווה המשך שלו. מכאן השם ״שארית הצאן״ ״יען הוא שארית הנשארה מן צאן מרעתי צאן יוסף…״!. החיבור גדול בהיקיפו, וכלולות בו תמ״ד תשובות שנכתבו בין השנים תרצ״ו—תשי״ט (1936—1959). התשובות ערוכות לפי סדר כרונולוגי ומחולקות לארבעה קבצים. בתשובות נשא ונתן עם חכמים ממארוקו, מתונים ומאלג׳יר ואף עם חכמי אשכנז. לשאלות ששאל ר׳ אברהם הלוי פינגורהוט מווארשה שכיהן ברבנות באלג׳יר, מוקדשים בספר כארבע עשרה תשובות בנושאים שונים. וכן נשאל מר׳ משה איזנביט רב באלג׳יר בענייני החזקה הנהוגים במארוקו, השאלה כתובה במכונת כתיבה בצרפתית, את השאלה הדביק בספר ליד התשובה. בספר, תופשות מקום נכבד שאלות מתחומי התמחותו והתעסקותו של המחבר, כגון: בענייני טרפות וגיטין. בסימן רצא, כתב את הצעתו שהציע לפני הועדה שהוקמה על ידי מועצת הרבנים במארוקו לדון ולהציע איחוד במנהגי טרפות הנהוגים במארוקו, שהמחבר נמנה עם חבריה. בסוף קובץ ד, כתב מזכרת גטין. וכן נדונו נושאים רגילים ובעיות שהזמן גרמא כגון נשואין אזרחיים, תנאי בגט ובקידושין, בדיקת זרע לאדם שאין לו ילדים, אתנן זונה לביהכ״נ; גילוח הזקן בתער; בשר קפוא; לימוד זכות על עולה שיורד מהארץ בגלל מצוקה כלכלית ; ארץ סיחון ועוג אם היא בכלל א״י; חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואיהו מאחר שרובם מזלזלים בזה, אם יש להם על מי לסמור, ומסיים תשובה זו:

זאת להודיע כי בר״ח כסלו שנה הנזכרת (תש״ה), הייתי בעיר מכנאם יע״א והרציתי הדברים לפני כמהר״ר יצחק אסבאג הי״ו שהוא בקי באיסור והיתר והיו דברי בפיו למתוק וענה אחריהם אמן, והעיד לי שקבלה בידם מן הראשונים נ״ן [נוחי נפש] שלא קבלו הוראת מרן [ר״י קארו] בזה ושותים חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואיהו היבא דלא חיישינן לתערובת דבר טמא דהטעם הוא משום תערובת.

בקובץ ראשון של הספר יש שער והקדמה, ציור השער עשוי בידי המחבר מגזרי ניירות. מאחורי השער רשימת שלשים וארבעה חיבוריו, תוך תפילה ותקוה שיזכה להוציאם לאור הדפום. הקובץ הוא פנקס חשבונות גדול, כתוב בכתב ברור עם שוליים רחבות מכל הכיוונים, ובו 313 עמודים. העמוד 30.519.8/. בעמוד 28 שורות. בשורה 15—18 מלים. בו קכד תשובות שנכתבו בשנים תרצ״ו—תש״א (1936—1941).

קובץ ב אין בו שער, הקדמה וקולופון. מתחיל מסימן קכה ומסתיים בסימן רסו. התשובות נכתבו בשנים תש״א—תש״ח (1941—1948). הקובץ הוכן מנייר ללא שורות בידי המחבר, אינו ממוספר ובו רד דפים. הדח 17.625.6/. בעמוד 24—26 שורות. בשורה 13—17 מלים.

קובץ ג אין בו שער, הקדמה וקולופון. בו סימנים רסז—שמט. התשובות נכתבו בשנים תש״ח—תשי״א (1948—1951). הקובץ הוכן בידי המחבר מנייר ללא שורות. אינו ממוספר ובו קלח דפים. הדן> 17.525.6-. בעמוד 23—29 שורות. בשורה 12—18 מלים.

קובץ ד אין בו שער הקדמה וקולופון. כתוב על פנקס חשבונות גדול. אינו ממוספר בו 261 עמודים כתובים. הדן! 30.519.8-, בדך! 22—28 שורות. בו סימנים שנ—תמד. התשובות נכתבו בשנים תשי״א—תשי״ט (1951—1959). עמודים 1—247, תשובות. 248—261 מזכרת גטין ובו ״זכרון מעשה גטין שהיה בהם ספק בדין בעת הכתיבה״ ומוזכרים ל״ ו גטין שנערכו מטבת תשי״א — קיץ תשי״ט ( 1951—1959). כנראה בתקופה שכיהן בה כסופר גטין הקבוע בעיר.

עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

העלייה מפולין, שממשלתה התירה את יציאת היהודים ממנה בספטמבר 1949 למשך שנה, הציבה פחות דילמות באשר למדיניות העלייה. ציר ישראל בפולין ישראל ברזילי (מונה ב־1955 לשר הבריאות מטעם מפ״ם) דרש התייחסות ייחודית לעלייה הפולנית, שונה מן ההתייחסות לעליות אחרות, ומשלושה טעמים: חשש שבעיות בעלייה ובקליטה יגרמו לעולים לחזור לפולין; הצלחה בקליטתם של עולי פולין תשפיע על יחסן של מדינות קומוניסטיות אחרות לעלייה; בקרב עולי פולין היו בעלי מקצוע הדרושים למשק. יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, הוסיף טיעון בדבר צדק היסטורי. שנים רצו יהודי פולין לעלות אך לא הייתה להם אפשרות. על כן יש להקדים את עלייתם לזו של יהודים שהתעוררו לעלייה לארץ רק לאחר קום המדינה.

רוב הדיונים בעלייה מפולין לא נסבו על ויסות קצב העלייה אלא על השאלה אם יש לנקוט מדיניות קליטה ייחודית עבור עולי פולין, מדיניות של אפליה לטובה. גזבר הסוכנות יצחק גרינבוים, שקרא אך כמה חודשים קודם לכן לשקול מחדש את העלאתם של יהודי תימן, היה מליץ יושר של העלייה מפולין. הוא היה ממנהיגי יהדות פולין ונציג היהודים בפרלמנט הפולני (הסיים) עד עלייתו ארצה ב־1933, וכעת דרש לעשות מאמצים כדי לקלוט את הפולנים מחוץ למחנות העולים ההולכים ונעשים צפופים. היו הצעות לקלוט אותם בבתי מלון או להקים עבורם מחנה מיוחד שלא יהיו בו אולמות שינה המוניים אלא חדר לכל משפחה. לדרישה לאפליה לטובה של יהדות פולין הצטרפו גם חברים נוספים בהנהלת הסוכנות כמו יצחק רפאל, יו״ר ההנהלה ברל לוקר(מפא״י), וראש מחלקת הארגון אליהו דובקין (מפא״י). אחרים, כמו אשכול וצבי הרמן (ציונים כלליים), חששו שהדבר עלול להביא לפיצוץ חברתי שיערער את בסיס השלטון .בן גוריון, שגם הוא, כמו רבים מבכירי הממשלה והסוכנות היה מיוצא, פולין, התנגד לאפליה זו ומנע את הפעלתה, אך דוח הוועד לענייני העלייה מפולין השתבח בכל זאת בתנאים המועדפים שניתנו לעולים משם.

אשר להגבלת העלייה, הדבר לא היה נתון כלל לשיקול דעתה של ישראל. ליציאה מפולין הייתה אחראית חברת הנסיעות הפולנית ולסוכנות לא הייתה שליטה עליה. ממשלת פולין האריכה את היתר היציאה עד פברואר 1951 כדי לאפשר לכל המעוניינים בכך לצאת, ובכל זאת, משנסגרו השערים, נותרו בפולין כמה אלפי יהודים שהיו מעוניינים בעלייה.

באמצע 1950 נשמעה ביתר תוקף הדרישה להאטת העלייה. מתקני הקליטה היו עמוסים בעולים שהגיעו עד אז. אמנם העולים שהגיעו ב־1948 ובראשית 1949 שוכנו בחלקם בבתים נטושים של ערבים, אולם כאשר גברה העלייה שוכנו העולים עם הגעתם במחנות שהוכנו לקליטתם מבעוד מועד, בדרך כלל מחנות ישנים של הצבא הבריטי, שם הם זכו לכלכלה ולמגורים על חשבון הסוכנות. בתחילה אמורים היו העולים להתגורר במחנות אלו תקופה קצרה ואחר כך להסתדר בכוחות עצמם, אך מספרם הרב גרם למחסור חמור בפתרונות דיור. במחנות העולים נוצר עומס רב מאחר שהעולים שהגיעו זה מכבר לא התפנו לשיכוני קבע. הם שהו במחנות חודשים ולא ימים ספורים כפי שתוכנן, ובצפיפות רבה. קצב הבנייה לא הדביק את קצב העלייה והמחנות עלו על גדותיהם. בסוף 1949 היו ב־35 מחנות 100,000 נפשות.

חיי המחנה הוגדרו מנוונים. בדרך כלל לא הורשו הדיירים לצאת ולבוא כרצונם וגם כניסת מבקרים הוגבלה. העולים גם לא הורשו לעבוד וחיו על חשבון הסוכנות. חיי הבטלה כמו גם הצפיפות ורמת ההיגיינה הנמוכה גרמו למצב שאחד מראשי מפא״י הגדירו סכנה ל׳קונטר רבולציה׳. המחנות זכו גם לתיאורים שליליים ביותר בעיתונות. באביב 1950, בגבור העלייה מעיראק ומרומניה, החלה לקרום עור וגידים שיטת המעברות, התיישבות בשיכונים ארעיים (אוהלים, פחונים, וצריפים), בתור פתרון חלקי של הבעיה.

ברומניה היה הריכוז היהודי הגדול במזרח אירופה (פרט לברית המועצות, שנעלה את שעריה). ב־1948 חיו בה למעלה מ־350,000 יהודים. תחילה נאסרה יציאתם משם, ובסוף 1949 הותרה יציאתם של כמה אלפים בלבד. באביב 1950 גבר מאוד קצב העלייה. ברומניה התחילה תסיסה חברתית מלווה באנטישמיות והממשלה שם ראתה בעלייה פתרון טוב. ממשלת רומניה הייתה מעוניינת להוציא את היהודים מתחומיה והיהודים מצדם שאפו לעזוב את הארץ במהרה. בערים אחדות נרשמו בין שישים לתשעים אחוזים מן היהודים לעלייה. האנייה שהפליגה בקו לישראל הייתה לעסק מכנים עבור ממשלת רומניה. היא גבתה 55 דולרים עבור כל עולה, פי שניים מעלות הנסיעה. בשלב מסוים המחיר אף האמיר לתשעים דולרים לאדם והדבר עורר את זעמו של בן־גוריון. במאי 1950 הפליגה האנייה פעמיים כשעל סיפונה 600 עולים בכל הפלגה. ביוני היא הפליגה ארבע פעמים וביולי גדלה תדירות ההפלגות לשש בחודש. גם מספר העולים בכל הפלגה גדל והגיע עד 1,500 בהפלגה. קצב העלייה עלה במהירות.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר