ארכיון יומי: 20 בדצמבר 2015


הרקע ההלכתי ל״פולמוס הנפיחה״-עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגיןיש לציין לזכותם של חכמי המגורשים, כי למרות הסבל והקשיים שהיו מנת חלקם, הרי תוך שנתיים ימים לבואם לפאם, החלו באירגון עצמאי של חיי הקהילה ובשיקום הריסותיה, תוך שהם מחזקים את בדקה וסותמים פרצות שנבעו עקב הטלטולים והזעזועים שעברו עליהם. בשנת רנ״ד (1494) הם תיקנו תקנות ראשונות, שהיה בהן הרבה מן החידוש ומן התעוזה, ובזה הניחו את היסודות לניהול תקין של קהילה, החיה על פי ההלכה ומתמודדת בכבוד עם בעיות שהזמן גרמא. כך משתקף מתוך קובץ ״תקנות פאס״, יצירת פאר של דורות רבים, ובראשם חכמי הגירוש, אשר היוו מורי דרך לדורות הבאים שהלכו בעקבותיהם. יצירה זו שימשה מאז ועד ימינו כבסיס בפסיקתם של חכמי מארוקו בתחומים רבים מהמשפט העברי .

הערות פרופ' משה עמאר : התקנות פורסמו לראשונה בתוך ר׳ אברהם אנקאווא, כרם חמר, ליוורנו תרל״א, ב. מהדורה ב, עם תקנות מועצת הרבנים במארוקו, בתוך מ׳ עמאר (עורך), המשפט העברי בקהילות מרוקו, ירושלים תש״ם. על תקנות פאס ראה מ׳ אלון, המשפט העברי, ירושלים תשל״ה, עמי 652—654 ; מ׳ עמאר, ׳תקנות פאס ותקנות מועצת הרבנים׳, המשפט העברי בקהילות מרוקו, הנ״ל, עמי ט—נה.

כמו־כן, מיד עם בואם לפאס אירגנו החכמים ומרביצי התורה מוסדות חינוך והקימו ישיבות, ובהם תלמידים רבים. עם חכמי הגירוש שנטלו חלק ב״פולמוס הנפיחה״ נמנו ״ששה ראשי ישיבות עם תלמידים לעשרות ולמאות״. פעילותם הברוכה נתנה את פירותיה; במאה הט״ז שימשה פאס כמרכז הרוחני החשוב ביותר בכל צפון־ אפריקה ושמה נזכר לטובה בפי חכמי התקופה בארצות שונות.

הרקע ההלכתי ל״פולמוס הנפיחה״

אחד הנושאים שעוררו פולמוס חריף בין המגורשים לקהל התושבים היה היתר הנפיחה. להבנת המחלוקת נקדים מבוא על הרקע ההלכתי. בעל־חיים שנגרם לו נזק גופני כתוצאה מתאונה או ממחלה, עד שאינו מסוגל להמשיך ולחיות, הרי זה טריפה . חכמים מסרו לנו רשימה של פגמים ומחלות המטריפים את בעל־החיים, בתוכם הריאה שניקבה . מאחר שרוב בעלי־החיים הם בחזקת בריאים, אין חובה לחפש בכל בהמה אחר פגמים ומחלות המטריפים אותה, כי בהמה בחייה בחזקת איסור (של אבר מן החי, כל עוד לא נשחטה) עומדת. נשחטה— בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה

. לכן אין צורך לבדוק אחרי הטריפות, אלא־אם־כן התגלה בבהמה מחיים פגם העלול להטריף אותה, אזי יש חובה לבדוק אותו הפגם. למרות האמור, חכמים חייבו לבדוק כל הריאות בבהמות וחיות, מאחר ששכיח במיעוטן סירנות.

הערת פרופ משה עמאר : רש״י, חולין יב ע״א, ד״ה : פסח. ונאמרו בזה נימוקים נוספים. רשב״א, בחידושיו לחולין ט ע״ב, ד״ה: ומה שחששו להן חכמים, כותב כי מאחר שסירכות הריאה הן שכיחות וגלויות לכל, קיים חשש שהדבר יתגלה לאחר בישול הבשר ויגרום הפסדים נוספים, כגון איסור הכלים. לכן, כדי למנוע הפסד וסבל מיותר, קבעו חכמים לבדוק את הריאות, ומביא שם עוד נימוקים

. סירכות אלו הן הדבקות הנמשכות מנקודה מסוימת של קרום הריאה לנקודה כלשהי בקרום בית־החזה או לאחד האיברים הנמצאים בחלל בית־החזה. אמר רבא: ״הני תרתי אוני דסריכן אהדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן לית לן בה״. כלומר, שתי אונות של הריאה הסרוכות זו לזו שלא כסדרן, כגון מאונה הראשונה לשלישית, טריפה. בהסבר דברי רבא קיימת מחלוקת בין רש״י לתוספות. לדעת רש״י, אין סירנה ללא נקב. כלומר, התהוות הסירנה היא תוצאה של הפרשת נוזלים מנקב שנעשה בריאה, אשר קפאו והתקשו והפכו מעין קרום. לדעת התוספות, סירכה יכולה להתהוות גם ללא נקב, על־ידי התקשות הנוזלים הנמצאים בבית החזה. וסיבת איסורו של רבא היא, מאחר שסירנה זו היא ״שלא כסדרן״, עתידה היא להתפרק ולגרום לנקב בריאות.

בדברי רבא הוזכרו רק סירנות ששני קצותיהן יוצאים מהריאה עצמה. במקרים שבהם יוצא רק קצה אחד מהריאה, והקצה השני יוצא מאבר אחר מחוץ לריאה, דנה הסוגיה בחולין: ״אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה וכו״. כלומר, מה שנאמר שסירכה שלא כסדרן מטריפה את הבהמה, היינו כשברור לנו שהמקור להיווצרות הסירכה הוא בריאות. אבל במקום שסביר להניח שמקור הסירכה הוא בגורם חיצוני, כגון הדופן, הרי יש מקום להקל ולהכשיר. סוגיה זו, אף שהיא קטנה בכמותה, הרי לגבי פירושה נחלקו הראשונים — הללו מחמירים והללו מקילים כן נחלקו אחרוני הראשונים בביאור דברי כמה מהראשונים בפירושם לסוגיה. כדברי הרשב״א: ״אין לך דבר שנחלקו בו הדעות כמו שנחלקו בענייני הסירנות יש מדרך פירוש הסוגיא שבגמרא, יש ממנהגי המקומות שהחמירו במקצתן לגדור, מפני שהדבר מסור לכל ושמא יבואו להקל אף במה שהוא אסור״ אנו נזכיר את השיטות העיקריות להלכה בביאור הסוגיה, בלי להתייחם לפרטים היוצאים מכל אחת מהן

ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים

רבי אברהם ב״ר יוסף הצרפתי [השלישי]ארזי הלבנון

חי בפאס במאה הה׳. נפטר צעיר לימים בשנת התפ״ב [1722]. היעב״ץ חיבר קינה בפטירתו. [עת לכל חפץ צ״ט״ ה.

פאס וחכמיה, עמוד 356

רבי אברהם ב״ר יוסף מרציאגו

מגדולי תלמידיו של האדמו״ר רבי יעקב אבוחצירא זצ״ל, רב בקהילת אלכיחל [אלג'יריה], דיין בדבדו, נתבש״מ בדבדו בשנת תרפ״ד.

יחס דבדו החדש, אמי קודש, עמוד 82

רבי אברהם ב״ר יוסף פארדו

מרבני שלוניקי. בעל ״קורא הדורות״ קורא לו: ״היה חכם גדול וחסיד, הלך לירושלם ונפטר שם״. למד תורה בחברת אחיו הרבנים רבי יצחק ורבי דוד פארדו. היה מרבני אמסטרדם. כרמולי מעיד שהפליג לעסוק בש״ס ופוסקים. בערוב ימיו עלה לירושלם ונפטר בה.

תנ״י, עמוד קב; תולדות חכמי ירושלים; קורא הדורות, כערכ

רבי אברהם ב״ר יוסף רוזאניס

נולד בשנת תכ״ה [1665]. כיהן כדיין בקושטא. ונמנה על הלוחמים בשבתאים. הסכים על הספר ״מעם לועז״ ״ראשית חכמה״ ״תקוני הזוהר״ ו״פרשת דרכים״. בשנת תע״ח נתמנה כרב הכולל בקושטא. חתם בשנת תפ״ט על מכתב רבני קושטא בהסדר עניני ההכנסה של חברון. עלה מקושטא לירושלם בשנת תק״ג עם אשתו בידה וחי בירושלם זמן קצר.

החיד״א כותב עליו: ״והפליג בזקנה ואני הצעיר זכיתי להקביל פני קדשו כמה פעמים ונתבסמתי מתורתו. קסתו ננהרת כמפורסם מהקדמות והסכמות שנדפסו בשמו בכמה ספרים״. תשובותיו מפוזרות בספר בתי כהונה ח״א.

נפטר ביום י״ח חשון תק״ח ונקבר בתוך ארבע אמות לקבר זכריה. על ציונו כתבו: ״ציון המוכתר בכתר של תורה איש צדיק תמים אשרי אדם מצא חכם ויניחהו בגן עדן ושם שם לו חוק ומשפט כי שם חלקת מחוקק ספון, עין לא ראתה מעיני כל חי נעלמה, זאת היתה לו אשרי תמימי דרך כך היא דרכה של תורה תורת ה׳ תמימה צרור הכסף לקח בידו וילך לו אל דרך עץ החיים אל המנוחה ואל הנחלה לחסות בנחלת ה׳ להודות להלל ושם תהלל כל הנשמה חלקו וגורלו מה טוב ומה נעים שאין הפה יכול לספר כמה וכמה טובה כפולה נחלה ויהי לנס היה שלשת היוחסין וגוי קדוש בנן של קדושים הרב המובהק…״.

נספד בספר ״שארית יעקב״ לרבי יעקב אלגאזי פירוש לפרשת אמור.

על ידו מצבת ״האשה הכבודה והצנועה הרבנית מרת בידה אשת הרב המובהק כמי אברהם רוזאניס נ״ע נפטרה לב״ע יום כ״ז לח׳ תשרי שנת התק״ט.

אישר בראש רבני העיר הסכמה של דייני איסור והיתר בחשון תע״ד [אוקטובר 1709]. חתום בין רבני העיר בשנת תע״ד [1714] על איגרת נגד נחמיה חיון. בשנים תצ״ד [1734] ותצ״ה [1735] חתם עמם על הסכמות לחיבורים שנדפסו בעיר. בשנת תפ״ט [1729] חתם בין רבני העיר על איגרת המלצה לרבי גדליה חיון. משנת תצ״ו [1736] ואילך עד שנת תק״ז [1747] חתם ראשון בין רבני העיר על הסכמות דומות. כן חתם בראש רבני העיר על איגרת המלצה משנת תק״ו [1746]. בחדש אדר ב׳ תק״ב [מרס 1742] אישר בראש רבני העיר הסכמה של בי״ד או״ה, ובשנית תצ״ג [1732-3] חתם עמהם על הסכמה כשבראש הרבנים עמד רבי אפרים נבון. בחודש אב תצ״ב [יולי 1732] חתם בראש רבני העיר על אישור הסכמת הקצבים. בי״א אלול תק״ד [19 באוגוסט 1744] כיהן כאב״ד באורטה קוי, ורבי אברהם מיוחס כותב עליו, כי על פי יקום דבר. התיר עגונות וחתם על פסקי דין שונים. בשנת תצ״ט [1739] נמנה על רבני העיר המאשרים הסכם. בי״ב תמוז תק״ו [12 ביולי 1746] חתם ראשון בין שלושת רבני העיר על כתב מינוי ״פקידי ירושלים״ בקושטא. רבי יצחק הכהן מאיזמיר כותב עליו ״המגביהי לשבת לראש דינה בעיר רבתי בדעות קושט׳ יע״א״, ומצוי גם פסק של רבי אברהם רוזאניס המאשר פסק דין של חכם זה. בשלהי אייר תק״ז [מאי 1747] הפליג רבי אברהם רוזאניס מקושטא לארץ ישראל באניה שבה עלה בקושטא גם רבי אברהם גרשון מקיטוב, והשנים התידדו. הוא נפטר בירושלים בשנת תק״ח [1748] במגיפה שהפילה חללים רבים.

יהב״י; ״טסת ישראל" פין: פנקס בית הדין בקושטא, עמוד 98

רבי אברהם ב״ר יחיא אביחצירא [השלישי]

החכם השלם והכולל העניו המקובל האלהי כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל: אודות רבי אברהם אביחצירא זיע״א סופר, כי נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ואמר לו, כי ביכלתו לשאול כל אשר יחפוץ לבקש, וענהו רבי אברהם: ״איני שואל ממך לא עושר ולא מאומה, מלבד התורה הקדושה ושלא ימות אחד מבני ביתי בעודי חי״. ואכן, באותו יום שנתבקש רבי אברהם לישיבה של מעלה, נפטרו מבני ביתו ארבעים וששה נפש… בספר ״מלכי רבנן״ מסופר על תפילתו שהיתה עושה פירות במרומים, כי בעת שהיתה עצירת גשמים ונתרוקנו הבורות, היה עומד להתפלל ולא היה זז ממקומו עד שהיו השמים מתקשרים בעבים ונתכו גשמי ברכה ארצה.

אביר יעקב, עמוד 56

טופס תקנה על ענין הצדקה, שעניי העיר הם קודמים לעניי עיר אחרת, לפי שכך הוא הדין.

טופס תקנה על ענין הצדקה, שעניי העיר הם קודמים לעניי עיר אחרת, לפי שכך הוא הדין.המשפט העברי

מ״ו. מפני שהתמעטו שערי ההשפעה, רבו כמו רבו עניים בעירנו זאת, ונתמוטטו כמה וכמה בעלי בתים, מחמת רוב הצרות מסים וארנוניות, מינים ממינים שונים. ולא מצאו אנשי חיל ידיהם, להחזיק ביד העניים הנז׳. ולקיים מאמר רז״ל עניי עירך, ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמיו וכוי. לפי שאין לך שבוע ושבוע, שלא יבואו ששה או שבעה עניים, משאר מדינות המערב. וגדולה על כולן אלו הבאים מאשכנז ופולונייא אשר רובם ככולם מביאים אגרות חתומות שבאים מארצם לצורך פדיון שבויים, ואחר כך תגלה רעתם שמזייפים אגדותיהם, ונוטלין ממון בזרוע וביד רמה. ואחר כך פוערים פיהם לבלי חוק, ומדברים דברים רעים, ועניי העיר עם שאר עניי המערב נדחים במתנה מעוטה, אשר לא תועיל לכלום. על כן הסכמנו אנו החתומים הסכמה גמורה שלא תופר ולא תתבטל, שכל הבא לשאול מארץ אשכנז ופולונייא וסביבותיהן, אין לו מהקהל כי אם שני אירייאליס ולא יותר, הן יהיה חכם או מהמון העם או לפדיון שבויים וכיוצא. וכל הרוצה לתת יותר מזה מן הקהל, הוא עובר על הסכמת ב׳׳ד והקהל, ודבריו בטלים ואין שומעין לו כלל, והרי הוא גוזל את הרבים, וגוזל עניים. ולפי שכן הסכמנו וקבלנו ואין להשיב, במשך זמן עשר שנים. לכן חתמנו בר״ח תמוז יה״ל שגת טוב להודו׳ית לה׳ לפ״ק ע״ב. וחתו׳ החכמים השלמים הרבנים המובהקים כמהר״ר מנחם, כהה״ר דוד סרירו זלה״ה, וכמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמוהר״ר מימון אפ׳לאלו זלה״ה, והכרנו חתימותיהם.

תמוז הת״ס

טופס ענין הסכמת השידוכין, שלא יהיו ג״כ כי אם בהמלכת ב יד יב״ץ

מ״ז. עם היות שקדמונינו נוחי נפש תקנו תקנה הגונה וישרה, בענין הקידושין שאין לשום נברא לקדש שום בת ישראל כי אם במאמר ב״ד יצ״ו: עוד ראינו לתקן תקנה אחרת בענין השידוכין יען ראינו שהשעה צריכה לכך, והוא שמהיום הזה והלאה, עוד כל ימי הארץ. כל בן ברית שיבא מארץ אחרת וירצה לשדך אשה פה פ׳אס יע״א, אין להם לעשות שידוכין כי אם אחר ההמלכה בב״ד יצ״ו, ובשני מוקדמי הקהל יצ״ו, וכל מי שיעבור לעשות שידוכין, שלא בהמלכת ב״ד יצ״ו. ובשני מוקדמי הקהל יצ״ו. לא לבד שיקבלו עליהם המשדך והמשתדכת, עונשין ויסורין כאשר יראה לב״ד יצ״ו, ולמוקדמי הקהל יצ״ו, כי אם נוסף ע״ז יפרעו המשדך והמשתדכת, קנס לעניי הקהל יצ״ו, מהם אוקיות מבט״ק לכל אחד. וסופר ב״ד י״צ שיהיה מצוי לשם, יפרע ג״ב קנס לעניי הקהל יצ״ו, חמשים אוקיות קדו', ויסתלק מאומנתו, את זה ראינו לתקן לגדור פרץ לשבר מתעלות האנשים הפורצים גדר הבאים מארץ אחרת לשדך אשה, וממירים דתם רחמנא ליצלן, לבל ישובו לכסלה. ולראיה ח״פ בשלשה עשר לתמוז יה״ל שנת גם ה ית״ן הטוב לפ״ק, אנחנו אלה 3ה דייני העירה פיאס יע״א. וחתומים החכמים השלמים הרבנים המובהקים, ה״ה כמוהר״ר מנחם סיררו זלה״ה, וכמוהרי׳ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמהר״ר יהודה ן׳ עטר נר״ו אכי״ר, וכמוהר״ר שמואל הצרפתי זלה״ה והכרנו חתימותם. ואח״כ חתומים ראשי הקהל ה״ה דוד ן׳ אמוזג, ואברהם ן׳ שמול, ושמואל ן׳ דנאן, ויעקב ן׳ אלבאז, ויצחק ן׳ יוסף ן׳ דוד, וחיון ואברהם קב׳אליירו.

פרק ו: האשה בהריון, הפלותהורים וילדים מעמדו המשפטי של העובר

פרק ו: האשה בהריון, הפלותהורים וילדים

מעמדו המשפטי של העובר.

מעמדו של העובר הוא כמו של אדם חי: ״נוח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו – נהרג עליו״ (רמב״ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ד). ״המזכה לעובר – לא קנה אבל בעובר שהוא בנו קנה, משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו״.

לידה לפני המועד הרגיל עלולה היתה לעורר חשש שמא הרתה לפני הנישואין. השאלה היתה האם ייתכן שאשה יולדת לאחר חמישה חודשים. ר׳ רפאל מסעוד אבן מוחא ציטט בשנת תרכ״ב (1862) את הרמ״א לשו״ע, אהע״ז, סי׳ ד, ס״ק יד: ״אשה שנתעברה מבעלה סוף מיון וילדה תחלת כסלו, אף על פי שאין ביניהם אלא רק חמשה חדשים, לא חיישינן [לא חוששים] לבנה לומר, שהיתה מעוברת קודם לכן״(׳פרדס רימונים׳, אהע״ז, סי׳ כב).

המיילדת בודקת את האשה אם היא בהריון. מעשה באשה שיצא עליה שם רע, ונחשדה שהרתה מגבר זר. המיילדות נתבקשו לבדוק אם היא בהריון והתברר שלא (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ ק).

יש הלכות מיוחדות לאשה בהריון. למשל, אין משביעים אותה. וכך כתב ר׳ שלמה זרקא בן המאה ה־19 שפעל באלג׳יר: ״האשה משעת הריונה תשתדל שלא להעלות על דל שפתיה שם שמים ושם שבועה, ואפילו שבועת אמת.

הדברים חוזרים על ידי חכמי מרוקו: ״לא מפני סכנת הולד אלא משום סכנתא דידה [שלה] שלא תסתכן בלידה, דאפילו בשבועת אמת יש סכנה״ (יצחק אבן דנאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, חו״ם הלכות שבועה, דף פח ע״ב). ר׳ שלמה אבן דנאן כתב כי אין משביעים מעוברת משום סכנת העובר (׳אשר לשלמה׳, דף קמה).

מתנות. בתחילת הריונה ולקראת הסיום היה נהוג לשלוח לאשה מאכלים מיוחדים לשבתות, ומתנות נוספות.

תקנות להגבלת המתנות. לפי תקנה במכנאס בשנת תר״ן (1890) על הגבלת המתנות ניתן ללמוד, כי היה נהוג להעניק לאשה בהיותה בהריון מתנות מופרזות. התקנה קובעת כי אין להעניק אלא בגדים ושמיכה לתינוק, בקבוק יין שרף ״וכל אחד לפי כבודו״. אבל לא עמדו בהגבלות, וכתוצאה מכך חזרו על התקנה בשנת תרנ״ח (1898) (מרדכי עמאר, תשנ״ו, עמי רסח, שסח-שסט). בהריון הראשון היה נהוג בקהילת צפרו כי משפחת האשה מכינה סל ובו חיתולים, בגדים ושמיכות לילד ולילדה, ומביאה אותם בטקס מיוחד הנקרא ״למסבבך״. ומשפחת הבעל היתה עורכת מסיבה. לפי תקנות בצפרו בשנת תרס״ד (1904) שהיו מיועדות לצמצום המותרות במסיבות, נאמר כי יוגש רק תה, ולא שום תבשיל, לא ביצים ולא מאחייא [ערק]. בלידות הבאות היתה האם מכינה בעצמה את בגדי התינוק. מנהג זה היה קיים גם בזמן החדש (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו/ מס׳ 258, ח״ג, עמי 82-81; א. מיוסט, 2000, עמי 171).

תפילות

בעת הוצאת ספר התורה לקריאה בשבתות, היתה אמה של היולדת מבקשת בערבית לידה קלה (י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 68).

תפילת האשה בהריון מתקבלת בשערי שמים. בשיר שמחברו כנראה ר׳ עמרם אלבאז מצפרו בן המאה ה־19, אומרת האשה: ״שמע את קולי כמו שאתה שומע את קול האשה ההרה״(י. שיטרית, תשנ״ד, עמי 103). לפי הנוסח המובא על ידי החיד״א, בהגיעה לחודש השלישי יבקש הבעל: שתתמלא רחמים על כל עוברות עמך ישראל ובפרט על אשתי ותקל מעליה צער העבור ועשה למען רחמיך שיתקיים העיבור בבריאות ויגמור לטובה בכל איבריו וגידיו ולא תפיל אשתי למען רחמיך המרובים וימלאו ימיה ללדת ולא תהיה משכלה…

כשנכנסה לחודש התשיעי לעיבורה, יאמר הבעל תפילה דומה (חיד״א, ׳סנסן ליאיר׳, בתוך ׳עבודת הקודש׳, דפים סב-סג: רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳, דף יב ע״א, וכן דף לג, ע״א). המיילדות מעידות שהיא בהריון. ר׳ כלפון משה הכהן כתב:

מי שמת והניח אשתו מעוברת שכן העידו המילדות וכמה נשים שהיא מעוברת ואחרי זמן מה חלתה מאיזה סיבה היא וולדה והיתה מתעסקת באיזה רפואות… אחרי עבור ימים מספר ראוה המילדות הנזכרות ואמרו שאין לה שום עיבור (׳שואל ונשאל׳, חלק ח, אהע״ז, סי׳ עב).

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר