ארכיון יומי: 22 בדצמבר 2015


2. קסידה על ר׳ דוד הלוי דראע

  1. 2. קסידה על ר׳ דוד הלוי דראע

    בית הכנסת רבי דראע הלוי

    בית הכנסת רבי דראע הלוי

קסידה זו הוקלטה בערבית מפי המחבר ר׳ דוד אוחיון, המכונה בן־זואה, ב־17.3.74. היא נכתבה לרגל

הנס שקרה בהילולה של הקדוש בשעה שגג התמוטט ולא נפגעו האנשים הרבים שעמדו עליו. ראה

סיפורים מס׳ 3.132 ו־16.132.

 

אזיו תשמעו האד אל קאסייא

 לי טראת לי אנא לייא

 לי מעא אזמאעייא

וכאן ספר פיצ'צ'יא

נהאר תנין פלעסייא

פאס טראת האד אל קאסייא

טיחת מעא דנאדנייא

ופכנא ר׳ דוד הלוי דאוו עינייא

יתמחא זכר עמלק

שמעו האד אל כלאם אל חקיק

תא ואחי מה כארז [י]

בזכות ר׳ דוד הלוי אסדדיק

מולאנא עלינא עפא

ודווזהא בלא ספא

חית אזלאנא מאפא

טאח סקאף דל בית ונאס ואקפא

בשעה מולאנא אושאע

 בשעת דיכ דגרדעא

פכנא האדאכ סבבאע

די איסמו ר׳ דוד אדראע

האדסי עממלתו בפממי

ולוכאן אנא אמסממי

מא ברדליס אנא דממי

מיאת ראס דל ג'נמי

אנא נסכאר ונדכר

 (— ) ונתפככר

 ר׳ דוד הלוי זין אל מנדאר

 די טאח אסקאף ביהום ותפככו בלעמאר

בל פייטנים זאבו ספר מגראב

וכאנת אל פרחה פילקלאב

אל נהאר אל תנין פי ענד אל מגרב

באס תאחו אל כסאב

קדדאס די בנאדם טאח

וחתא ואחי מה דזארח

 רדו באלכום פי האד אל קלאם

ופניס די עמיל מעאנא אל חכם

 זכותו באס ואקפא אל עולם

 הא איזיוו אנאס יזורוה פי קול עאם

 זכותו כבירא בזזאף

ודי גייט עליה עאמרו מא יכאף

 ודי זא ענדו עמרו מא יזעאף

אל בנין די סלא עמלוה מליח

תא סי מה פיה קביח

ואקף עליה הווא שמש דוד אוחיון ויצחק אלמליח

 מולאנא יכלליה סחיח

קדדאס די בנאדם טאח

וחתא ואחי מה דזארח

נתעאמלו מאעאנא נסים [סחאח]

מפיה תפככו סחאל מן רוואח

הווא כממאל אל חאזא

הא תפעו עליה חמשה תיראן

 ר׳ דוד הלוי כממאל אל רזא

 פלחין זאוו דיינים מן דאר אל בידא

 וזאוו יפרחו ויעמלו סעודה

יפרחו בסלא אל זדידה

 יפכהום אל חכם מן האד אל קדא

אל חכם עמל מעאנא זכותו

 ראס ישראל יפילתו

כול ואחי זעאף עלא מראתו

 מה פככנא גיר גיטו

זכות האדאכ אל מזיאן

 קא איזיווה אנאס מלבלדאן

 והאד אל גזירה זראת בראש חודש חשון

והאד אל גזירה תבטלת בראש חודש חשון

אל חכם עמאל מעאנא זכותו

 

[1] לאחר גמר שירת קסידה זו חזר הזמר ושר בתים נוספים וביניהם אחד הנראה כמקבילה לבית זה. הנוסח

  הבא נראה לנו הנכון, כי החרוז מתאים:

 סדדיק כממאל אל חאזה

כא תזיה אנאס ובלמעזזא

כא ירבחו עליה חמשה תיראן ומיאת מעזא

רבי דוד הלוי כממאל אל רזא

תרגום הקטע של ההערה……

הצדיק גומר כל דבר

אנשים באים אליו בכבוד רב

שוחטים חמישה שוורים ומאה כבשים

 ר׳ דוד הלוי המשלים את הבקשה

 

באס ישראל יפילתו

כל ואחי [טאח] בערימתו

 מא פככנא ג'יר ג'יטו

פם אל פוקי אוקפו

בראוו יזגרתו ויסאקפו

לוזה סלא כא יחסאפו

חתא פל קאע אל בית תאחו

בנאדם מאזאל כא יפטאר

מייאת רזאל אוו כתר

האדא בתעריזה בן זוואה בטאר

תאחו פל בית יבקא אל עמאר

רדו באלבום

ר׳ דוד הלוי יסבאק קדאמהום

ופוסט אל חאפרא אוקאף חתא פככהום

מלגזירה די כאנת זאוהום

 מולאנא ירדכום בתשובה

וירדכום אל תורה

 ויתזי לישועה דאבא

זכות ר׳ דוד הלוי כביר אל טבבא

מלי טאח אראזל

 כאנת אל מרא מאסי תהבאל

מלי ראת ראזלהא חסאל

האד אל קאסייא זבדהא דוד אוחיון ומשה אברגל

 מולאנא יעתילכום דאוו פל עין

תא וואחי מה יכון מגבין

ושמש הווא דוד אוחיון

 האד אל קסידא חלווא וילדידא

 וחאדרו פיהא יהוד דאר אל בידא

ותאמנהא לירה לוחידא

תורה ענדנא עזיזה

חביבה ועזיזה

וקראלהום ר׳ עקיבא

אל תלמידים לישיבה

 זכות הרב ר׳ עקיבא

זכותו תכון מעאנא

הערת המחבר : מחבר הקסירה, שאותו הקלטנו בארץ, לא שם לב שהשתמש במטבע ישראלי. במקור היה כנראה פרנק אחד.

חנא וישראל כוואנא

הודו לה׳ כי טוב

מסא אל עייא נזי עייאן

 ולמריד כא ירזאע ברייאן

האד סי סופנאה בלעיאן

 זכות הרב חוני המעגל

רבי עמרם בן דיוואן

יפככ ישראל מל עדייאן.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

השד"ר ר׳ אברהם פינטוכתר קדושה

סל ר׳ יעקב היה השד׳׳ר ר׳ אברהם פינטו (דור ו׳ לר׳ יעקב האי), שהתגורר בארץ ישראל.

לאחר כמה גלי עליה ממרוקו(בעיקר ממרקש) לארץ ישראל, גדלה עדת המערבים בירושלים והתפתחה מאד. העוני והצפיפות שהיו מנת חלקה של ירושלים באותה תקופה, פגעו קשות בתושבים החדשים, ובעניים הותיקים, והם סבלו ממחסור בדיור, ומחרפת רעב של ממש.

לשם כך נשלח ר׳ אברהם בשנת תרנ״ב, מטעם עדות המערבים בירושלים, לערי המערב הפנימי, לאסוף כסף למימון בנייתם של מאה חדרים, שיהיו"בתי מחסה" עבור העולים מערי מרוקו לירושלים. בכתב השדרו׳׳ת מכונה ר׳ אברהם: ״האי מרגניתא טבא, ציר אמונים, מעלת הרב הכולל, אור גולל, בנן של קדושים, שלשלת יוחסין.

הגאון הצדיק ר׳ מאיר אבוחצירה זצ״ל, סיפר לחתנו כבוד הרב שליט״א, כי ר׳ אברהם פינטו הנ״ל התארח בביתם בתאפיללת (ככל הנראה בבית זקנו). לבקשת בעל הבית שישלח לו לוח עברי מירושלים, ענה ר׳ אברהם: עד שאגיע לירושלים, ועד שיגיע הלוח יעבור זמן רב, ועמו גם השנה, לכן תביא לי ניר וקולמוס, ואכתוב לך לוח שנה. בקשתו נעשתה, ותיכף ומיד כתב לו לוח לה׳ שנים הבאות.

־; בכתב השדרו״ת הנ״ל. צג: ושם כח:.

-:: מצאנו פסק דין ממנו בספר כרם חמר לר׳ אברהם אנקאווא חלק יו״ד סוף סימן מ״א, עליו חתומים: ר׳ דוד צבאח, ר׳ אלעזר לחזאן, ר׳ מסעוד בן מוחא, ור׳ משה פינטו.

עמוד 97

עוד סיפר: שבימי שהותו שם, לא הסכים בשום אופן להשתמש בבני הבית, דאג לכל צרכיו בעצמו, ואף תיקן את בגדיו בעצמו.

ר' יוסף בן ר׳ יעקב פינטו

בנו השני של ר׳ יעקב פינטו הראשון היה הגאון הצדיק ר׳ יוסף פינטו, מחכמי מרקש. בחרדת קודש כתבו אודותיו חכמי מרקש בכתב המלצה שנתנו לנכד נכדו: ״אותו צדיק, העניו, הרב הכולל, בישראל להלל, המלומד בנסים, רב אשר אור תורתו זורחת בכל העולם, חסידא קדישא ופרישא, אשר יצק מים ע״י אליהו הנביא זיע״א, בעל המחשבה צחה, דרושים נחמדים על התורה, שמו כשם רבו הרי״ף זיע״א, אדונינו מורינו – כמוה״ר יוסף פינסו״.

תארים דומים נכתבו אודותיו גם על מצבת נינו ר׳ חיים פינטו, מה שמלמדנו על גדולתו ורוממותו, עד כדי כך שהערצתו נשאה בפי כל שנים רבות כל כך לאחר פטירתו.

ככל הנראה נמנה בין דייני העיר, וישנו פסק דין מרבני מרקש משנת תקמ״ח (תצמי״ח) שגם הוא בין החותמים עליו.

ר׳ יוסף היה מלומד בנסים, ותורתו התפרסמה בכל העולם, כנראה דרך חיבוריו הרבים, כפי הנלמד מהתארים המובאים לעיל. על פי המובא לעיל, יתכן ושם ספרו היה ״מחשבה צחה״. לצערנו הרב, קורות חייו עם חיבוריו אבדו במהמורות הזמן. אולם ידוע לנו על קיומם של כמה כתבי יד בהלכה ובקבלה, ביניהם פירוש על הגדה של פסח, בו ביאר ר׳ יוסף את כוונות ליל הסדר לפי עומק תורת הקבלה.

הסיבה שעקר לכפר ווארזאזאת

ימי ישיבתו של ר׳ יוסף במרקש לא ארכו, וסיבה מופלאה הביאה אותו לגלות מעיר משפחתו מרקש לכפר ווארזאזאת. וכך סיפר רבינו משה אהרון פינטו זצ״ל:

חבורת המקובלים הקדושים בעיר הקבלה – מרקש, היתה מתייחדת בתפילותיה לקונם. תפילות שנערכו בסגל החבורה, בקדושה וטהרה, ובמאמץ עילאי של כוונות עמוקות הידועות לחכמי הקבלה בלבד. כוונות אלה אינם דבר של מה בכך, מכוחן נפעלים תיקונים עצומים ונוראים בעולמות העליונים, ודרכן השפע יורד לעולם. אולם דא עקא. על המכוונים לכוון דעתם היטב היטב, ולפרש את כוונתם נכונה, כי טעות או סטיה קטנה בכוונה עלולה לגרום חורבן במקום תיקון, וחסרון במקום שפע. גם אחדות ותמימות דעים נדרשת לשם כך, שכן כידוע במקום שיש חילוקי דעות ומחלוקת אין השכינה שורה.

לפיכך, כאשר עיין ר׳ יוסף באחת מסוגיות התפילה לפי עומק חכמת הקבלה, והגיע למסקנה שאותה הכוונה הנהוגה בעירם לתפילה זו מוטעית, מיהר לספר זאת לאביו – ר׳ יעקב, ולהודיעו על התיקון הנדרש. אביו שמע את דבריו בקשב רב, עיין בם, ונענה ואמר:

בני היקר! אכן עליך לכוון כפי שהינך סבור, אולם אין בכוחנו להכריע כנגד הנהוג, לכן אנו בעירנו איננו משנים מהמסור לנו מרבותינו, והיות ואי אפשר לכוון בעיר אחת כוונות שונות באותה תפילה, עליך לעקור מעירנו ולעבור למקום רחוק יותר, שם תוכל לכוון כהבנתך.

ר' יוסף שמע לקול אביו, את ארז חפציו, ועבר לכפר ווארזאזאת, ומאותו יום לא דרכו כפות רגליו בעירו מרקש.

תיכף ומיד בהגיעו לווארזאזאת, פתח ר׳ יוסף במקום ישיבה ללימוד הקבלה, ומתלמידיו הנודעים היו גדולי התלמידי חכמים ממשפחת עראמה ונחמיאס, שנודעו כגדולי תורה מופלגים, מקובלים מייחדי יחודים, צדיקים וחסידים. ר׳ יוסף נתבקש בישיבה של מעלה בכפר ווארזאזאת, ונטמן שם.

Studies in the history of the jews of Morocco David Corcos

His paper on "The attitude of the Almohadic rulers towards the Jews" is characteristic of this approach. He belittles the value of the writings of Arabic historians of the Near East as sources for the history of North Africa, showing that a much esteemed Syrian historian like Shams ad-din adh-Dhahabi (d. 1348) made great blunders in dealing with the history of the Almohads. Where­as Almohad rule is depicted in all standard works as one of the darkest periods in the history of North African Jewry, Corcos tries to prove that there was never a systematic persecution. He would like to show that at least during a long time there was no official decree against Judaism, but a rather gradual deterioration of the Jews' status.

 There was no forced conversion from the beginning of Almohad rule and what happened in Tunis was an exception. It was not before the days of Abu Yusuf Ya'kub (1184-1199) that the Jews were everywhere forcibly converted and this pressure did not last longer than his reign. Under his successor Muhammad an-Nasir (1199-1214) the situation of the Jews changed for the better. Although this view will remain controver­sial, the paper has the great merit of all treatises of this kind: it challenges accepted ideas and compels us to think them over and re-examine the data.

The paper about "The Jews under the Merinids" shows another typical aspect of David Corcos' historical writing. In order to explain the favourable attitude of the new dynasty towards the Jews, Corcos adduces various argu­ments. One of them is the supposition that the Jews as an autochthonous element in Morocco's population (and as warlike as other Moroccans) took an active part in the military campaigns which resulted in the establishment of the Merinid rule. The participation of Jews in warfare is indeed a subject to which Corcos came back time and again. In the same paper he refers to the part Jews took in the Merinids' campaigns in Spain. These Jewish warriors were, Corcos believes, Zenata, i.e. Berber nomads, as is borne out by their names. Consequently one could explain the protection that the Merinids granted to the Jews as an expression of the solidarity of nomads. David Corcos was interested in all aspects of Jewish history, the economic activities of the Jews not least. In this paper he dwells on the Jews' great role in the gold trade with the Western Sudan. This supposition has been later corroborated by a French scholar who had recourse to other sources. David Corcos also deals in this paper with the downfall of the Wakkàsâ, a family of court Jews, in April 1302. Corcos, who knew conditions in Morocco so well, maintains that their fall did not entail a persecution of the Jews. It was simply the con­sequence of the sultan's need for their money. Certainly this is true, but seeing this episode in a wider context one may be tempted to view it as be­longing to a more general outbreak of Moslem fanaticism. Around the year 1300 the non-Moslems were persecuted in Persia, Iraq, Syria and Egypt too. The consciousness of the continuity in the history of the Jews in the diaspora is a leitmotif in the papers of David Corcos. He tries to show that the history of Jewries in various Christian and Moslem countries is not a "passive" one, but that Jews preserved their character, pursued their activities and strove for their aims, although living in Moslem or Christian states as a minority. In his paper "The Jews of Morocco from the expulsion of Spain until the middle of the 16th century" he stresses the warlike attitude of Moroccan Jews who engaged also at the beginning of the 16th century in active warfare. In this paper too he dwells on the economic activities of the Jews: they developed the sugar industry in Morocco and had still a great share in the gold trade with the Western Sudan, which supplied the Mediterranean countries with gold through so many centuries.

Le mariage trad. chez les juifs marocains

Chez les Oulad Barhi, les jeunes gens conduisent le marié au mikvé. Au retour, il est soutenu par deux islan, dont chacun lui tient un pied enveloppé dans un drap. Quand ils arrivent au seuil de la maison, les deux islan s'abais­sent pour le faire rentrer, mais le marié reste droit. Les tamzwarât lavent la mariée sur une table disposée dans la cour; elles étendent des draps afin de former un paravent. La jeune fille est épilée et ensuite emmenée au mikvé. Au retour, pendant que les tamzwarât éparpillent ses cheveux, la fille pleure:

"O, père ingrat!

 Pourquoi donnes-tu ta fille

 Au sommet de la montagne?

Pourquoi n'as tu pas dit:

Ma fille est jeune,

 Elle restera près de moi! "

Le père lui répond, tout en pleurant:

"Donnez la fille à son cousin,

Elle ira et reviendra chez sa mère".

Mercredi matin, les rabbins viennent chez la mariée, afin d'évaluer son trousseau. Son prix est triplé et ensuite augmenté selon la volonté du marié. Les rabbins, avant de rédiger la Ketouba, demandent au jeune homme s'il n'est pas ivre et s'il accepte le tout de bon coeur.

Au moment de la bénédiction, la femme se tient à la droite du mari. Elle est habillée d'un drap et lui est recouvert d'un sisit. Dans leur chambre, on leur sert un repas spécial, composé de poulets farcis. On fait boire de la mahia à la fiancée, jusqu'à ce qu'elle soit complètement ivre.

Ce qui arrive assez vite. La mahia sst une boisson très forte et les jeunes filles n'y goûtent presque jamais jusqu'à leur mariage.

Le couple mange en présence des tamzwarât. Quand la mariée a assez bu, les femmes sortent.

A Iligh, mercredi, quand la mariée arrive à là maison du marié, c'est son futur beau-père et non sa belle-mère qui l'acueille et l'asperge de lait. Le marié lui jette des dattes, des raisins secs, du sel et du sucre et lui écrase le pied. On lui met dans la bouche du miel et du beurre, afin que son destin soit heureux. Avant la cérémonie nuptiale, on met sur sa tête un bouquet de verdure. Après la bénédiction, on l'installe dans une alcôve que les islan ont bâtie et décorée pour le couple. La mariée mange dans sa chambre avec les tamzwarât, et le marié avec les islan.

יהדות מרוקו - פרקים בחקר תרבותםLES PROLONGEMENTS DES CEREMONIES NUPTIALES

Les cérémonies du mariage ne se terminent pas avec la bénédiction nuptiale. Elles se prolongent, en général, sept jours, et peuvent atteindre la durée de quatorze à vingt jours.

Côte atlantique

A Casablanca, jeudi matin est le ־'nhar sbôh" ou "jour du matin". Une femme de la famille de la mariée, généralement une tante, rentre la première chez les mariés. En voyant le drap maculé de sang, preuve de la virginité de la jeune fille, elle pousse deszgarit, signal qu'attendent les femmes, dont la mère de la mariée, pour se rassembler dans la chambre et féliciter l'é­pouse. Le linge maculé est posé sur un plateau, afin que les nombreuses per­sonnes venues pour saluer les mariés voient "l'honneur" de la fille. Les femmes enduisent leurs yeux avec ce sang, pour les faire briller.

Les cas de non virginité de la jeune fille étaient à l'époque très rares. Le marié pouvait alors la répudier immédiatement. Pour éviter un scandale et une rupture, les parents de la mariée essayaient d'apaiser le jeune homme en lui offrant de l'argent. On salit alors le drap avec le sang d'un poulet égorgé à cet effet.

Pendant le petit déjeuner, le couple reçoit de la mère de la mariée cinq plateaux avec des beignets, du miel et du lait. Elle leur remet aussi son cadeau personnel, une bague ou un tapis. Les invités offriront leurs cadeaux ce jour-là ou le samedi. Certaines familles notent dans un carnet les présents reçus, afin de rendre l'equivalent à la même occasion.

Pendant sept jours les mariés ne pourront pas quitter la maison. Tous les soirs, des amis et des invités viennent prier avec le marié; on répète, à cette occasion, les sept bénédictions de la cérémonie nuptiale. On tâche d'inviter tous les soirs des personnes différentes, afin de réjouir le marié. Les islan restent constamment auprès de lui.

Le premier samedi après le mariage est intitulé "sebt lehtan". La famille de la mariée et des amis sont invités chez les parents du marié. Au matin, les islanviennent emmener en procession le jeune homme à la synagogue. Là, on lui fait, pour la première fois, l'honneur de l'inviter à monter au Sefer Tora. A cette occasion, on lit un passage de la Genèse concernant Abraham, et, pour cette raison, ce samedi est aussi intitulé "sabt veabraham zaqen". A la fin de la prière, on invite les assistants à se rendre à la maison des parents du marié. Jusqu'au mercredi, le va-et-vient chez eux est inin­terrompu.

Mercredi, huitième jour après le mariage, est le "nhar alhut" ou "le jour du poisson". C'est la première fois que le marié sortira de la maison. Accompagné de ses amis et de musiciens, il va au marché acheter un poisson; ensuite, toujours en procession, il rend visite à ses beaux-parents et à la famille de la mariée, qui lui offrent de l'argent, du sucre, un tapis, etc. A son retour, en présence des invités, a lieu un concours entre les mariés : on leur donne un poisson et un couteau et chacun essaye d'éventrer son poisson le plus vite possible, car le vainqueur dominera le ménage.

Pendant que le marié est au marché avec ses amis, la mère de la mariée emmène sa fille au bain. Depuis le soir de la défloration la fille est dans un état d'impureté et le mari ne peut avoir des relations sexuelles avec elle. C'est seulement après ce bain rituel qu'elle est permise à son mari. Quand le bain a lieu le quinzième jour après le mariage, la mariée passe les derniers jours de l'impureté chez ses parents, avant de revenir chez son mari. C'est ce retour qu'on nomme tornaboda. L'expression est espagnole et signifie " retour de la noce ", ainsi que les ceremonues celebrees ce jour la en Espagne.

Le deuxième samedi après le mariage est intitulé "sabt alndâmà" ou "le samedi du regret". En effet, les jeunes gens viennent ce jour-là chez le marié, et, en présence de nombreux invités, critiquent l'union de leur ami. Il doit alors défendre les avantages du mariage. Une distribution de thé et des gâteaux clôturera ce duel.

En principe, la mariée peut maintenant sortir, mais elle reste quand même encore quatre à cinq mois à la maison avant de le faire.

קורפוס הסיפורים: מקורות שבכתב ומסורות שבעל־פה-שבחי הרמב"ם

  1. קורפוס הסיפורים: מקורות שבכתב ומסורות שבעל־פהשבחי הרמבם

כל הסיפורים על הרמב״ם מקורם, ככל הנראה, במסורת שבעל־פה, והם עברו מדור לדור ומקהילה לקהילה בתפוצות ישראל. יש להניח שסיפורים ואגדות על הרמב״ם סופרו בראש ובראשונה בסביבה שבה חי ופעל, ועברו מדור לדור ומן המקומות הללו לכל תפוצות ישראל עד לדורנו. במשך הדורות הועלו הסיפורים על הרמב״ם מן המסורת אל הכתב, מהם הגיעו לדפוס ומהם נשארו צפונים בכתבי־יד. אבן יחיא בספרו ״שלשלת הקבלה״ מעיר על קיומם של סיפורים על הרמב״ם במסורת שבעל־פה: ״ואם אמרתי בני להגיד הלוך כל המעשים הנוראים שראיתי בכתב ושקבלתי על פה מזה הרב יכלה הזמן והם לא יכלו״. אותו מחבר אף העיר על קיומם של נוסחים שונים לאותו סיפור וגם הביא שני נוסחים, כמו במקרה של סיפור ההרעלות: ״אמנם שמעתיה באופן אחר״.

בספרו ״שם הגדולים״ מזכיר החיד״א סיפורי־עם המתהלכים בפאס על הרמב״ם: ״שמעתי מפי המרובין שבעיר פאס היו רוצים הישמעאלים לשרוף ח״ו להרמב״ם על מעשה שהיה שדן דין שממנו היה ביזוי להם ונצול ע״י השבעות ושמות הקודש, ומספרים נסים וענינים הרבה שאירעו לו באותו פרק״.

לריכוז הסיפורים על הרמב״ם עמדו לפנינו שלושה סוגי מקורות: כתבי־יד, דפוסים, רישומים והקלטות מן המסורת שבעל־פה.

א.             כתבי־יד

סיפורים בודדים ומחזורי סיפורים על הרמב״ם מתוך כתבי־יד אחדים נתפרסמו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, הן מאלה שהיו כתובים ערבית יהודית, בעיקר מקרב יהודי צפון־אפריקה והן מאלה שהיו כתובים עברית, שמוצאם ממזרח וממערב — בעיקר שני כתבי־היד שפרסם נויבאואר. במסגרת ההכנות לספר זה איתרתי כתבי־יד אחדים הן בערבית יהודית והן בעברית מקהילות יהודי המזרח ויהודי צפון אפריקה, והם מתפרסמים כאן לראשונה. כתבי־יד אלה יש מהם המכילים שני מחזורי סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית משתי קהילות במזרח התיכון, ממצרים ומתימן, ומהם המכילים מחזורי סיפורים וסיפורים בודדים בעברית: מהם המכילים שני מחזורי סיפורים בעברית מבגדאד בני חמישה סיפורים כל אחד, ומהם המכילים סיפורים בודדים מלוב, מכורדיסתן ומפרס (ראה בפירוט להלן).

ב.             דפוסים

סיפורים לא מעטים נדפסו על הרמב״ם, אך הם פזורים על פני סוגים שונים של ספרים, ישנים וחדשים. חלק מהספרים הללו הם ספרי קורות הימים, כמו בספרים ״שלשלת הקבלה״, ״סדר הדורות״, ״שבט יהודה״, ״דברי יוסף סמברי״ ו״ספר יוחסין״, וחלק מהם ספרי רבנים המשבצים סיפור פה וסיפור שם על הרמב״ם כהמחשה לדבריהם, כשלספריהם אין קשר לנושא הרמב״ם, כמו בספר ״הולך תמים ופועל צדק״ לדיין, ״עומר השכחה״ לגבישון, ״שמח לבי״ לגאגין ועוד. גם חכמים במאה העשרים נהגו לעשות כך, כמו אביתי בספרו ״מעשה הגדולים״,

ורבני צפון אפריקה בספרי ההלכות והדרשות שלהם, שנהגו לספח סיפורים בסופי ספריהם, וביניהם מצויים סיפורים אחדים על הרמב״ם. חכמים וסופרים שקיבצו וערכו קובצי סיפורים גם הם הביאו בתוך מבחריהם סיפורים על הרמב״ם, הן בקבצים שבערבית יהודית, כמו בקבצים ״מעשה צדיקים״, ״מעשה שעשועים״, ״שבח חיים״ ועוד, וכן בקבצים עבריים, כגון ״ספר המעשיות״, ״מעשים טובים״, ״מעשה נסים״, ״קורא הדורות״, ״אוצר המעשיות״ ו״אבותינו ספרו״, וכן קובצי הסיפורים שפרסם לאחרונה חדאד.

גם המחטט בספרי מסעות ימצא סיפורים נדירים על הרמב״ם, כמו הסיפור שמצאתי בספרו של סלושץ והסיפור שבספרו של אדלר, שני חוקרים שביקרו במצרים ורשמו בין היתר סיפורים על הרמב״ם.

גם מן העיתונות היהודית שבערבית היהודית איתרתי סיפורים על הרמב״ם, כמו בשבועון היהודי־העיראקי ״מגיד מישרים״, שיצא לאור בכלכותה שבהודו במאה התשע־עשרה, ובעיתון היהודי התוניסאי ״אור הלבנה״, שיצא לאור בג׳רבה שבתוניסיה במחצית הראשונה של המאה העשרים. במסגרת ספר זה אף הבאנו סיפורים שנתפרסמו מכתבי־יד במקומות נידחים, כמו הסיפורים שפרסם נויבאואר בכתב־עת יהודי הולנדי לפני יותר ממאה שנים, וכמו הסיפור שפרסם הברמן ולא הגיע לידי החוקרים את הסיפורים על הרמב״ם.

ג. רישומים והקלטות מן המסורת שבעל־פה

סיפורים רבים מן המסורת שבעל־פה נרשמו בארכיון הסיפור העממי בישראל. מן הסיפורים שנרשמו על הרמב״ם, שמספרם יותר ממאה, אנו התעניינו רק בסיפורים שמוצאם מקהילות ישראל שבמזרח התיכון ושבצפון־אפריקה. במסגרת ספר זה הבאנו מבחר של ארבעים ואחד סיפורים (סיפורים 140-100) המייצגים את הסיפור העממי על הרמב״ם בקהילות הללו. השתדלנו להביא סיפורים שעדיין לא נתפרסמו, אך הבאנו גם סיפורים שנתפרסמו אם יש בהם תרומה להבלטת קווים מיוחדים בתיאור דמותו של הרמב״ם. כמו כן הבאנו סיפורים מקבילים לסיפורים שנדפסו מכתבי־יד ודפוסים כדי להראות את מקורותיהם; ואף הבאנו את מקבילותיהם של הסיפורים המהלכים כמסורת שבעל־פה. אף הקלטנו סיפורים אחדים על הרמב״ם בערבית יהודית, תעתקנו אותם ותרגמנו אותם לעברית כדי להראות שהמסירה בעל־פה של סיפורי הרמב״ם עדיין חיה

וקיימת לא רק בעברית אלא גם בערבית יהודית עד ימינו. במסגרת זאת הבאנו ארבעה סיפורים מפי יוצאי עיראק בישראל (סיפורים 60-57) וסיפור אחד מפי יוצאת מצרים בישראל (סיפור 61). סיפורים אלה יכולים להראות גם את השוני בין המסירה בעל־פה בשפת המקור ובין זו שנרשמה בעברית. ניסינו להביא מספר גדול של סיפורים על נושא אחד, מן המקורות שבכתב ומן המסורות שבעל־פה, כדי שנוכל לבחון את השתלשלותם של מוטיבים, לראות מסורות שונות על אותו עניין כשאחת מדגישה יסוד זה ואחרת יסוד אחר. כמו כן הובאו סיפורים המבטאים גישות שונות לאותו עניין, גישות של תלמידי חכמים וגישות של מספרים עממיים, ולעתים אף של סופרים, כשכל אחד מנסה לעצב את הטקסט כהבנתו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר