רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

נודע בשערים בעלהרבי שלום משאש - בול

כשהיה רבנו חוזר מאוחר מדרשות וכנסים, ופעמים רבות הכנס היה מתחיל מאוחר או מתארך הרבה יותר מהתחזית, בכל זאת היתה אשתו מקבלת את פניו בשי הרוגע, ולכך לא היה רבנו לחוץ בכנסים למהר, ואף שהשעה התחילה להיות מאוחרת. ולכך המליץ רבנו על אשתו הרבנית תחי׳ את הפסוק ״נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ״ שלכאורה בהיבט ראשון הפסוק מוקשה שהרי פסוק זה מוזכר בפרק העוסק בשבחי האישה, ואם כן מה ראה שלמה המלך להזכיר כאן את שבחי הבעל? ועל כך ענה רבנו ששבח האשה ניכר מהזמן שיושב הבעל עם זקני ארץ, ופעמים שהשעה מתאחרת מאוד, ואז אם יודע הבעל שאשתו לא מקפידה על איחורו כלל אזי רואים שאין הבעל לחוץ, ומזה אפשר להכיר את מדותיה של אשתו של החכם.

פעמון זהב ורימון

במקום שלא היה חייב רבנו לחוות דעתו, או במקום שידע שהמלחמה אבודה, היה שם קץ לדיבור, והיה מושל ביצר הדבור וההתנשאות, והיה סגור כרימון. מאידך כשהיה צריך להביע דעתו הביעה בבהירות כקול הפעמון. ואעפ״י שידע שהוא נתון תחת ממשל, היה אומר: שמחמת הממשל אינו צריך להיות מושלל מלהביע דעתו ואף שהיא סותרת וכואבת לממשל.

ופרצו חומות מגדלי

בדרשותיו היה צריך לעמוד בפרץ כחומה בצורה נגד רוח החופש שהכניסו הצרפתים, ומספר רבנו בכאב על ההידלדלות בענין כיסוי הראש של הנשים בערים במרוקו: שבתחילה זוכר הוא שבהיותו כבן עשרים וחמש היה רדיד גדול שבו כיסו הנשים ראשן ורוב גופן, אח״כ פנו למטפחות, אח״כ החלו במטפחות מרוקמות שהמצח והצדדין נראין, וכשבאו הצרפתים הריחו במרוקו דרך החופש, וגם מסווה הבושה לא נשאר כ״כ, ואז פרצו לגמרי והתחילו לגלות ראשם לגמרי, והחשובות שבהן כדי לעשות היתר ויהיו לרוח הזמן חבשו פיאה נוכרית.

וכן לענין החכמים מקונן רבנו בספרו תבואות שמש אה״ע/סט׳ ואת׳׳ד: לא כן בזמנינו שרוח החופשיות גברה והאמונה נחלשה, ואי אפשר להעמיד משפטי הדת על תילם, שבדורות הקודמים היה הדור ירא וחרד שכוח החכמים היה גדול, ותיכף שראו מעט רפיון ידיים היו עושים חיזוק גדול לדת בחרמות ונידויים, והם ורק הם היו עיני העדה ואין מי שימחה בידם. כידוע לנו מפי זקני הדור, לכמו שראינו קצת מה שהיה קודם שבאה ממשלת צרפת.

ובא השמ׳׳ש וטהר

היה רבנו מרבה לדבר על טהרת המשפחה, ושבזה זוכים שהבנים לא יהיו פגומים, וזוכים לאריכות ימים, לשלום בית, ולבנים עם בושת פנים. והיה מעורר בזה בפרט את הנשים בטענה שענין זה כולו נתון בידם, ונשות ישראל קרובות מאוד לקיים את מה שהן שומעות, שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים. ומידי פעם היה רבנו כותב מאמרי חיזוק בעניינים האלו, כשהם מתורגמים לצרפתית, ומחלקם למשפחות היהודיות שבעיר קזבלנקא.

מעין עולם הבא

בדרשותיו היה מרבה לעורר על השבת בדברים מיוחדים מעוררים ומושכים. דרשותיו עשו רושם על שומעים רבים, עד שהדרשות גרמו לשומעים לקבל עליהם להתחזק בשמירת שבת בהידור.

רבנו היה כואב במיוחד את כאבה של השבת, כיון שבקטנותו לפני בואם של הצרפתים, מספר רבנו שחילול שבת בפרהסיא היה דבר שבלתי נתפס במחשבה. כמו כן היה מזרז שידרשו בכל בתי הכנסת כל שבת, בטענה שלרוב ההרגל יחזור המוסר להיות קנין בנפשם של השומעים, וחברך חברא אית ליה. (וחם השמש/ תרכג)

״העולם שלו היה מיום השבת״ זו ההגדרה של השבת אצל רבנו. היה מקפיד ומדקדק בכבוד ועונג שבת בצורה המירבית ביותר, בימי שישי אחר חצות היה מסתפק בשתית כוס חלב או בשתית כוס לבן, וזאת כיון שרצה להרגיש את עונג השבת באכילה של שבת כראוי, לכך דאג שלא לבוא לשבת כשהוא שבע, וכבר בשעות הסמוכות לשבת היה יושב בסלון וממתין ליום השבת כשהוא מלובש בבגדו הלבן ובכובעו המסורתי בצבע שחור ואדום, ופיו מלא בשירים ופיוטים לכבוד השבת באומרו שכוונת הפסוק ״שמור את יום השבת״ הוא ללמד גם שצריך להמתין ליום השבת, כי שמור הוא מתפרש גם לכיוון של להמתין.

מראהו בשבת היה כמראה מלאך ה׳, והיה שש ושמח בו ביותר, וממנו היה שואב כוח להשלים בין הרוחניות לגשמיות לכל ימות השבוע. הן על ידי שהיה מקדשו ביתר שאת לתורה לתפלה בשירה בפיוטים ובקשות, והן על ידי דרשותיו שהיה דורש בשבתות ברוב עם.

ההבדלה אצל רבנו היתה ברגש מיוחד, והיתה מתארכת זמן רב, ההבדלה היתה מלווה בתפלות להצלחה ופיוטים רבים.

כל גופי מזדעזע

ומעיד רבנו על עצמו בספרו וחם השמש עמי רסב וז״ל: ובאמת ה׳ יודע שבשעה שאני מגיע בליל שבת בתוך התפלה לפסוק ״ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו״ אני מתרגש רגש עצום וכל אבריי מזדעזעים ־ איך זכינו לזכיה גדולה כזו, ליום שהקב״ה בכבודו ובעצמו ברך וקידש אותו, כמ״ש על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו״ ונתן ה׳ לנו את היום הזה? כמה אנו צריכים לשמוח בזה, ולהתבטל לפניו ית׳, וכמה צריכים אנו לשמור על מתנת ה׳ ולכבד אותה.

וגילו ברעדה

בקולו הנעים והערב היה מוסיף רבות להרגיש ולהנעים את השבת לעצמו ולאחרים. וכשהיה רבנו מתחיל לשיר שירי שבת היתה רעדה אוחזת את המסובים, ומצד שני היה החלל מתמלא שמחה ורגש עד כדי דמעות שירדו מעיניו ומעיני המסובים.

ברוב עם הדרת מלך

בהיות שידעו שרבנו לבו חם להחזיר את בני ישראל בתשובה לאביהם שבשמים, היו מזמינים אותו-כל שנה, (לאחר עלותו ארצה) באחד מימי החנוכה לכבדו בהדלקת החנוכיה הגדולה שהיו מציבים ברחוב הראשי של ירושלים, והיו מתקבצים אנשים רבים והיה רבנו מדליק את החנוכיה בברכה, בטענה שיש בזה פרסומי ניסא דרבים יותר מביהכנ״ס, ושאם בביהכנ״ס מברכים מפני האורחים ק״ו בחנוכיה שברחוב, והיה מכוין להוציא את הנוכחים שאין להם חנוכיה בבית, ולאחר מכן היה נושא את דרשתו בדברים המושכים את הלב, בדברים השוים לכל נפש. (ח״ג שמש ומגן/סג׳).

אשרי המדבר על אוזן שומעת

ואכן שומעי לקחו בדרשותיו הן הן תלמידיו, והם בנוסף לתלמידים להן זכה בהיותו מלמד בת״ת ובישיבה בעיר מקנס, ומלבד זאת זכה לתלמידים והם אותם שלמדו בספריו ובמאמריו. ואותם התלמידים – ראו ברבנו שהוא רבם ושאבו ממנו חיזוק ועצה לכל דבר וענין. דרשותיו המפליאות הלא המה כתובים בספריו ״וחם השמש״ שיצאו בעבר, ושיצאו בעתיד, ועל לוחות ליבם של אלפים מאחינו בני ישראל די בכל אתר ואתר ששתו את דבריו בצמא.

על דרשותיו בארץ ישראל ידובר בפרקים הבאים

׳צדיק כתמר יפרח׳(תהילים צב,יג) מה תמר זה אם נעקר אין לו חליפין, כך הצדיקים, אין להם חילופים בשעה שמתים,שנאמר ׳והחכמה מאין תמצא׳(במדבר רבה ג.א)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר