הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

4 – מסחר מקומי ורוכלות.

בלא ספק עסקו רוב היהודים בסוג זה של מסחר ולא בסוגים הקודמים שהוזכרו. מחד היו סוחרים יהודים ממוסדים – שהחזיקו בחנויות בשווקים המכוסים – בֶּדֶסְטָן – בערים הגדולות – אלה עסקו במסחר קמעוני מחוץ לשוק – בשכונות ישיבתם בעיר או בביתם.

אולם ככל הנראה מן המקורות, רובם היו רוכלים אשר בנפשם הביאו לחמם – יצאו לכפרים ועסקו ברוכלות של נוודות או שעסקו ברוכלות במקום מושבם, בין הרוכלים העירוניים היו גם נשים. הסחורות שבהן סחרו סוחרים ורוכלים אלה היו מגוונות מאוד – מוצרי מזון, סדקית, תכשיטים, טקסטילים, בגדים, משי, בהמות לבשר ומוצרים מוגמרים של אומנים ועוד.

בדרך כלל יצאו הרוכלים לדרך בזוגות או בקבוצה מטעמי ביטחון, ולא אחת היו קורבנות לשוד ורצח. הם נעדרו מביתם רוב ימות השבוע, ולפרקים אפילו במשך שבועות וחודשים.

תעשיית האריג

 עיסוק מרכזי של היהודים בכמה מן המרכזים שבהם ישבו ( בפרט בשלוניקי ובצפת, אך גם באיסטנבול, באדירנה, בטריקלה, בפלבנה, בלריסה וברודוס ) היה תעשיית ייצור האריגים והבדים וצביעתם. יהודים היו מעורבים בכל תהליכי הייצור, מרכישת חומר הגלם על גב הכבשים ועד מכירת המוצר המוגמר, תהליך ארוך ומורכב, שעבר שלבים רבים.

למעשה , היה זה תהליך של תעשייה ביתית. דהיינו, הוא היה מיוסד על השקעת כספים, שלפעמים נלקחו בהלוואה מגורמים אחדים, מצד משקיעים שרכשו את חומר הגלם, שילמו לעוסקים המרובים במלאכה על כל שלביה וקיבלו לבסוף מוצר מוגמר.

המוצר היה מתקבל לאחר שעבר ידיים רבות של גזזי צמר, רוחצי צמר, חובטים ומנפצים, מייצרי חוטים, אורגים וצובעים – כאשר המשקיע הוא שדואג לממן את כל השלבים ומשלם שכר לכל אוּמן ואוּמן שעבד כקבלן משנֶה.

בתעשייה זו עסקו יהודים רבים בשלוניקי, אולם היא הייתה ענף מרכזי בה כבר לפני בוא היהודים לעיר. למעשה, הענף הכלכלי המרכזי של היהודים בשלוניקי ובצפת במאה ה-16 היה תעשיית האריג והסחר בו. אריגי שלוניקי, הידועים בשמם זה, יוצרו בהיקף נרחב כבר בעשור הראשון למאה ה-16 והתחרו בהצלחה באריגי ונציה, אנגליה ומדינות אחרות במשך תקופה ארוכה.

הם איבדו את כושר התחרות רק בשנות העשרים של המאה ה-17 עקב המחירים הזולים יותר והטיב העדיף של האריגים האנגליים. בצפת התמוטטה תעשייה זו כליל כבר בשנות השמונים של המאה ה-16 עקב עלות חומר הגלם, מחירי ההובלה וגורמים נוספים.

בתקופת פריחתה של תעשייה זו היה היקף הייצור בה נרחב, וכבר בשנת 1511 רכשה הממשלה העות'מנית מידי יהודי שלוניקי ואיסטנבול למעלה מ-65 אלף מטר אריג עבור הצבא העות'מני, מזה סיפקה שלוניקי כ- 95%.

המחיר ששולם עבור סחורה זו הסתכם בכ-50 אלף דוקאטים זהב. בשנת 1584 סיפקה שלוניקי כמות שהיא כמעט פי שלושה מן הכמות הנ"ל לאותו גורם.

בתקופה זו כיסתה אספקת האריג את תשלומי המסים של כלל הקהילה לשלטונות. תעשייה זו המשיכה להתקיים בשלוניקי עד המאה ה-18 ובבלקנים עד המאה ה-17, אל חשיבותה ורווחיותה ירדו הרבה.

מלאכות ואוּמניות.

בצד תעשיית האריג לשלביה, שהייתה עיסוק מרכזי של היהודים בכמה ממרכזיהם העירוניים, עסקו היהודים כמעט בכל מלאכה אפשרית. מצד אחד עסקו במלאכות מסורתיות שהיו מורגלים בהן מאבותיהם, ומאידך לא בחלו בשום מלאכה :

• צורפות התכת מתכות יקרות, ייצור ושזירת חוטי כסף וזהב, חיתוך אבנים יקרות.
• עיבוד עורות ובורסקאות : בורסקאות הוא מקצוע בענף עיבוד העור. עיבוד עור ובורסקאות הם מן העיסוקים העתיקים ביותר שידועים בתולדות האנושות.
• צביעת בדים, אריגים, משי ועוד.
• ייצור מטפחות, מפות, בדים, טוויית משי, כפתורים וחייטות
• מלאכות כפיים – פחחים, נפחים, סנדלרים, מייצרי זכוכית ועוד
• תעשיית מזון – קצבים, דייגים, מייצרי גבינות ויין ושאר מוצרי מזון.
• שונות – ספנים, מובילי מים, מוליכי נוסעים, רוקחים, מדפיסים, כורכי ספרים, עושי מראות וזגגים,רקדנים מקצועיים ואנשי קרקס, מפעילי זיקוקי דינור, מרפאים עממיים ועוד.

אין בידינו נתונים לבדיקת היקף העיסוק בכל תחום, אולם ברור שבכל הנוגע לעיסוק במתכות יקרות, בעיבוד עורות ובתעשיית הטקסטיל, לפנינו דפוסים רוֹוחים בחברה זו ונטייה לעיסוקים אלה, הן בגלל מסורת העיסוק בתחומים אלה בעבר, והן בגלל משניוּת העיסוק או רתיעת חברת הרוב מעיסוק בתחומים אלה.

במרבית האוּמנויות היה על העוסק להיות חבר בגילדה ( איגוד מקצועי ) על מנת שיוכל לעסוק במקצועו. היו גילדות שהיו משותפות למוסלמים וליהודים ויש שהיו מיועדות ליהודים בלבד. פעמים שבראש הגילדות עומדים אומנים יהודים.

במגרת הגילדה נשמרו זכויות העוסק, הוסדרו יחסיו של האומן עם השוליות שהתלמדו אצלו והוגבלה זכות העיסוק במקצוע, כדי לא להציף את השוק בהיצע, אך בדיעבד נגרם נזק לחופש הפעילות והתחרות הכללית, ועוד.

זכויות העיסוק והחברות בגילדה ניתנו להורשה לבנו או לחתנו של האומן, וזכויות העוסק נמכרו לקונים ככל נכס אחר. לבד מגילדות של אומנים היו גם גילדות של סוחרים. בידינו מצויות תקנות של גילדות יהודיות מאיסטנבול מן המאה ה-17 בתחומי ייצור ומסחר רבים ומגוונים , מוכרי בשמים, סוחרי משי, יצרני כפתורים, שוזרי כסף, קצבים ומוכרי פסולת בשר ובהמה, בעלי בתי מרזח, מתיכי מתכות וסיגי כסף, מוכרי תבלינים, נגנים, צורפים, בעלי סירות מתווכחים ועוד הרבה..

כן הגיעו אלינו ידיעות מכל רחבי האימפריה על מציאותן של גילדות יהודיות במאות ה -17 וה – 18.