אנוסים בדין האינקויזיציה-חיים ביינארט

וידויים וההודעות שנמסרו בתקופת־החסד הביאו לידי הצטברותו של ידיעות רבות־ערך על אנוסי סיאודד ריאל ואנוסי מקומות אחדים, והן על זיקתה של עדת האנוסים שבמקום ליהודים שבאו לסיאודד ריאל ועל אנוסים שהלכו אל מרכזים יהודיים וקיימו שם מצוות. כל מתודה נבדק אם וידויו והודע תו היו שלמים, וכידוע נדרש ממנו למסור את כל הידוע לו אף על בני־משפחתו הקרובים לו ביותר. ולא מעטים היו המקרים שבהם האשימו נשים את בעליהן שאילצו אותן כביכול לקיים מצוות, בנים שמסרו על הודים וקרובים שלימדום מצוות, וכיוצא בהם.

מאליה נשאלת השאלה: כיצד נתארגנה פעולתם של האינקויזיטורים לאוד האינפורמציה המרובה שנאספה על־ידיהם ? אינפורמציה זו אף שם מיוחד ניתן לה במסגרת פעולתו של בית־הדין, ועליה מתבסס התובע בתביעתו información y general inquisición. Sumaria הדברים והידיעות שנאספו בדרך זו, מותר לנו לכנותם בשם עדויות, שכן כך נראו, והם היסוד הראשון להכנת משפט האינקויזיציה. חומר זה סופק לתובע על־־ידי לשכת האינקויזיציה במקום לשם הכנת כתב־התביעה.

מספרם הרב של המתודים והמופיעים לפני האינקויזיציה חייב שאנשים מיוחדים יעסקו בגביית הוידויים־העדויות, בהערכתם מבחינת תכנם ובהרשמתם. בבית־הדין שבסיאודד ריאל פעלו בתפקיד זה בתקופת־החסד חואן די הוסיס, חואן גונסאליס, נציג הארסידיאנו של קלעתרבה, חואן רוּאיס די קורדובה והראן מרטינס די ויליאריאל. הדעת נותנת שהללו מומחים גדולים היו ואישים מהימנים על בית־ הדין של האינקויזיציה, וכוחם בא להם ודאי במישרין מן הסופרימה. לידם פעלו נוטריונים מהימנים, המכונים נוטריונים סודיים, שעליהם הוטלה הרשמת העדויות המובאות לפני חוקרי האינקויזיציה. מתיקיהם של נידונים שונים לומדים אנו על קיומם של כמה ספרים שבהם נרשמו העדויות מלכתחילה, והדעת נותנת שההשובים בספרים אלה הם ספרים הקרויים בשמות הבאים:Libro de confesiones – הוא ספר הוידויים, Libro de los testigos – הוא ספד העדים והעדויות. ספרים אלה הרבה הרשמות נעשו בהם והם נתמלאו עד מהרה, שכן במשפטה של ליאונור די לה אוליבה נזכר ספר־הוידויים הארבעה־עשר במספר. כיון שהתודתה ביומה האחרון של תקופת־החסד, ב־13 בנובמבר 1483, הרי הדעת נותנת כי זהו מספר ספרי הוידויים שנרשמו בשני חדשי תקופת־החסד.״ ואין מספר זה מן המבוטלים כלל. נמצאנו למדים שלא רק בעיר זו ניהלו ספר מסוג זה. כמוהו נמצא באַלְמַגרו, דאימיאֶל, שגם הן השתייכו למסגרת בית־הדין של סיאודד ריאל. הרי ששיטה זו היא כלל קיים בכל בתי־הדין של האינקויזיציה ונוהג קבוע ועומד לימי־החסד, ואולי אף לאחריהם.

הספר החשוב האחר הוא, כאמור, ״ספר העדויות׳, ומותר לנו לכנותו בשם ״היומן של האינקויזיציה״, שכן בו נרשמו מדי יום ביומו ההודעות והעדויות השונות שנמסרו לפני החוקרים מטעם האינקויזיציה. ספרים עבים שימשו לצרכים אלה, והתחילו לנהל אותם מיד עם בואם של האינקויזיטורים לעיר־פעולתם ועם ההכרזה על ראשיתה של פעולת החקירה והדרישה. תיקי־משפטים רבים מלמדים אותנו על דרד־פעולה זו. בשוליהן של עדויות רבות אנו קוראים הרשמה בלשון זו: ״הועתק מספר העדויות כרך פלוני, עמוד פלוני״. על־ידי השנאת ההבאות הללו, כפי שהובאו במשפטו של חואן מרטינס די לוס אוליבוס שנערך בשנות,1485-1484 ובמשפט בתו ליאונור די לה אוליבה שנערך בשנת 1521, אפשר להוכיח בעליל ששיטה זו היתה נהוגה מן היום הראשון לפעולתו של בית־הדין בסיאודד ריאל. השנאת שתי העתקות של העדויות ההן וציון מקורן בשוליהן של העדויות בספר העדויות מאפשרים לנו שחזור של פעולת החקירה שנעשתה קודם לדין בתקופת־החסד, ולעתים אף לאחר תקופה זו. יש לומר איפוא שלפנינו הוכחה לאותנטיות המקור ולדיוק ההרשמה ביומן העדויות שנוהל ללא ספק לפי שיטת רישום יומיומי, ומשם הועתק לאחר־מכן לתיקו של הנתבע לדין.

רישום העדויות מראה שהיו הרבה יומניט־ספרים של עדות, אלא שאין אנו יכולים לקבוע את מספרם המדויק. ספרי־העדויות היו מרובי־דפים. אם בשנת 1483 נרשמו עדויות בכרך השני של ספר־העדויות ובשנת 1511 בכרך השלישי, הרי הדעת נותנת שלאחר שיצאה האינקויזיציה מסיאודד ריאל ונסתיים גל המשפטים (של שנות 1485-1483) פסקו העדויות ומעתה היתה ההרשמה ביומן אִטית. קצב ההרשמה בתקופת־החסד היה נמרץ ביותר, ונמצא שלקראת סופה של התקופה גבר והגיע לשיא. בספר זה נרשמו, כאמור, הדברים כפי שיצאו ממש מפיהם של העדים- ויש לומר: כנראה גם לאור חקירה ודרישה והבונה, אם נעשו אלה בכל מקרה ומקרה. וכל עוד שבית־הדין ישב בסיאודד ריאל ודאי הוא שבלשכתו שם נשמרו ספרי־העדויות. אך מסתבר, שספרים אלה הועברו לטולידו בשעה שבית־הדין הועבר לשם, והם שימשו את בית־הדין המרכזי בשעה שנזדמנו לפניו דיניהם של אנוסי סיאודד ריאל. אין ספק שספרי־העדויות הם מן החשובים שבספרים שבגנזך של האינקויזיציה. ברם נראה שעם זאת נתקיים ״ספר־עדויות״ בידי נציג האינקויזיציה בסיאודד ריאל או בידי מי שנתמנה על־ידיה ויצא בשליחות לשם לחקירה בעניני כפירה, ומכאן מובנת הרשמתן של עדויות בשנת 1511 בכרך השלישי, מה גם שהשערה זו מתחזקת משמו של הספד יעצמו: ״הספר השלישי של סיאודד ריאל״.דרכי ההרשמה בספרי־העדויות יוצאות בבירור מן העדויות שהועתקו במשפטים שונים.

קודם שנדון במשפט עצמו עלינו להשלים את תיאור עבודתה של הלשכה האינקויזיטורית. ליד ספדי המתודים וספרי העדויות נמצא שנתקיים ספר המוחזרים לחיק הכנסיה, שבו נרשמו שמותיהם של אלו שנידונו להיות מוחזרים לחיק הכנסיה ועוונות התיהדותם מתכפרים להם. בספר זה נרשמו בעלי הסנבניטוס. העתקן של רשימות אלה ובגדיהם של המשתתפים באוטו־די־פי נשמרו בכנסיה הפארוכיאלית. אך כיון שהללו גלויים היו, סופם שנגנבו על־ידי בני־משפחותיהם של נידונים אלה או שיד הזמן היתה בהם. עם זאת נתקיים ״ספד־נידונים״. ספד זה, לגבינו, נודעת לו חשיבות רבה. תוך השואת רשימת הנידונים אל בעלי התיקים שבין נידוני סיאודד ריאל נראה שלא כל תיקיהם של הנידונים הגיעו לידינו. מצד אחר ניתקל בשמות שנזכרו בפסקי־דין כוללים, ונמצא כי אלה משלימים את אלה ויוצרים תמונה מקיפה. אך השאלה בעינה עומדת, ואין לדעת אם אבדו תיקיהם של הללו או שלא נערכו להם תיקים כלל. עובדה זו מסתברת מן המלאכה המרובה שהיתה מוטלת על בית־הדין של סיאודד ריאל. יש בכך משום פגם חמור בשיטתה הקפדנית של האינקויזיציה. עצם עניניהם של אותם נידונים ומעשיהם היהודיים מסתברים לנו מעדויות שניתנו במשפטים שונים, ותיאור זה הוא שילמדנו כמה מקיפה היתה תנועת השיבה ליהדות בסיאודד ריאל. אין כל ספק שבית הדין דן בעניניהם, וייתכן שמחמת זהות המצוות שקיימו הללו בחייהם צורפו לפסק־דין כולל, שלפיו הוצאו עצמותיהם, כאמור לעיל, מקבריהם ונשרפו בפומבי גדול באוטו־די־פי שנערך בכיכר העיר סיאודד ריאל.

ספר חשוב אחד, שנוהל כפי הנראה בקפדנות, הוא אינונטר הנכסים המוחרמים. אבל יש להדגיש שניהולו של ספר זה לא פתר את שאלת אחזקתו של הרכוש שהוחרם. איננו יודעים אם הקים השלטון מנגנון לניהולו ולאחזקתו, או אולי הושאר לעיבוד (אם היה זה קרקע חקלאי) ולאחזקה (אם היו אלה נכסים אחרים) בידי בני המשפחה שרכושה הוחרם, עד לאחר פסק־הדין. לאחר־מכן נמצא שהוא ניתן כמענק למוסדות ולאישים שונים. כידוע, קשורים ספר־הנכסים והנכסים עצמם במישרין באוצר המלכות ובמחזיק הנכסים של המדינה שמשמו הוחרמו הנכסים.

מכלול ספרים אלה ודאי היה לו בלשכה מפתח לשם מציאת האינפורמציה הנדרשת לה באותם ספרים גופם, וכן גם מסתבר שנמצא שם מפתח כללי. מפתח כזה היה אלפביתי, שכן בעזרתו הוכנו לימים אותם אישורים גיניאלוגיים שהאינקויזיציה נתבקשה לתתם לצרכיהם של תופסי משרות שונות, ולפי המפתח נמסרו גם פרטים אינפורמטיביים שונים על אנוסים שונים שבתי־הדין נזקקו להם. אלא שיש לומר שהמפתח היה בודאי פרי צרכים מאוחרים יותר, שכנראה לא קדמו למאה הט״ז, אבל ייתכן שיסודותיו כבר הונחו בראשית פעולתה של האינקויזיציה על־ידי עצם הכנת המפתחות לספרים שנמנו לעיל. אלה היו אמצעיו של בית־הדין שבסיאודד ריאל בפעולתו נגד האנוסים.