משפחת אפרתים – גדולי משפחת אשת רבינו שלמה פינטו-תולדות שושלת הזהב לבית פינטו
משפחת אפרתים
גדולי משפחת אשת רבינו שלמה פינטו
״ואעשך לגוי גדול" – 123/ ר׳ חיים בן עטר הראשון – 124/ ר׳ שמואל דא אבילה – בעל"כתר תורה" ו״אוזן שמואל" – 126/ סבלו הרב של ר' שמואל
- 128 / "רב אד׳׳א" – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה – 130/ תאב ואוהב לפקודי ה׳ ־ 131 / לענין כזה די במקלי! – 132 / הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק ־ 133/ אני הוא המהרש״א – 134/ כוותיה דרב אד״א נקטינן – 135/ דמיונו כאריה – 136/ זה האיש מרעיש הארץ -137/ ״נהר – דעה" עולה על גדותיו – 138/ כותב על השלחן… – 140/ פטירתו מן העולם – 41 ו / חתנו ר׳ שלמה דא אבילא – 142/ שלשת בניו של ר' שלמה
- 143/ סיפור השתלשלות הדפסת הספרים"תקפו של יוסף" ו״עוז והדר"
145 / תולדות הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח בעל שו״ת "תקפו של יוסף" – 148 / זרי תהילה – 150 / עדות ר׳ יעקב טובייאנא – 151 / עד שכמעט לא היו יכולים לראות פני קדשו! – 152/ רבנות סאלי וגיברלטר – 153/ ויהי ה׳ את יוסף – 154/ נחל נובע דבש וחלב – 156/ זרעו לברכה – 156
משפחת אפרתים
גדולי משפחת אשת רבינו שלמה פינטו –
״ואעשך לגוי גדול״
דרכו של עולם, למעט הונו ולהכחיש אונו, של הנודד מארץ מכורתו.
כאילן הנעקר מיניקתו, שפירותיו נושרים, עליו נובלים, וקומתו שחה – כך אותו נודד, המהלך בודד.
בגלותו, לא רק שבניו אינם אתו, וממונו מתמעט מטלטול הדרכים, אלא גם שמו מתמעט, כי מי יכירנו חוץ למקומו.
לפיכך הוצרך הקב״ה לתת הבטחה נאמנה לאבינו אברהם, שבעת צאתו מבית אביו, מקום הולדתו, לא די שלא יגרע ממנו מאומה, אלא להיפך יעלה ויצליח דווקא בדברים אלו, בניגוד גמור למנהג העולם. כאמור לו (בראשית יב,ב): ״ואעשך לגוי גדול״ – היינו, ירבו צאצאיך, כשתילי זיתים סביב. ״ואברכך" – ממונך יבורך בברכת שמים, וירבה בכפל כפלים. ״ואגדלה שמך״ – שמך, האמור להישכח בהיותך נע ונד, יתפרסם בכל העולם. וכמידתו של בורא עולם, הוסיף לו בעין טובה: ״והיה ברכה״ – שיהיו הברכות נתונות בידו, ומעתה יברך את אשר יחפוץ, (על פי רש״י שם).
אף אנו נאמר, כי למעין בחינה זו, זכה רבינו שלמה פינטו זצ״ל. שהרי בנדידתו למרוקו התברך בשלשת הדברים האמורים: פריו נבט, זרעו התרבה מאד בארץ נדודיו, ואדרבא דווקא שם, הרחק מארץ מכורתו, פרח והתקיים בטהרה עד ימינו. ממונו התברך, הונו גדל עשרת מונים, ובבואו למרוקו הצליח מאד במסחרו והתעשר, עושר שפיאר את בעליו. שמו הטוב, גדל על פני כל הארץ, צדקו כנגה יצא, ושמו התפרסם בכל קצווי מרוקו. אכן גולת הכותרת היא, אותה תוספת מיוחדת של ״והיה ברכה״, בה זכה, ומכוחה החזיק זרעו אחריו במסורת הברכות, לברך את עם ישראל בברכת הצלחה וישועה.
כבר עמדנו בפרק הקודם, על הנסיבות שהביאוהו לגלות מארץ הולדתו למרוקו הרחוקה, לשם נדד עפ״י הזמנת רעו וידידו הצדיק רבינו כליפא בן מלכא. כאמור לעיל, בהגיעו למרוקו פנה לעיר אגאדיר, שם התגורר ידידו, ובה נשא את אחות ר׳ כליפא, הצדקנית מרת שמחה לאשה.
הערת המחבר : בספר שנות חיים הו״ר עמי י״ג, כתב, שביד ידידו דוד בן יעקב קורקוס, ישנו מכתב בכתב ידו של ר׳ כליפא, בכתיבה טיטואנית, בלשון לאדינו, ובו מספר על כך.
טרם נמשיך לספר על תולדות חייו של ר׳ שלמה, נעמוד קימעא על צור מחצבתה של אשתו, ושל גיסו – אחיה, רעו וידידו ר׳ כליפא בן מלכא – הרכב״ם. נרחיב גם בפועלו של הרכב״ם, אורחותיו, ומשנתו הרוחנית. סקירה זו תלמד אותנו גם על יחוסו הרם של בנו – ר׳ חיים פינסו הגדול מצד אמו, וממנה נסיק כיצד התעבר שורשם החסון של צדיקי המשפחה, שכן מכאן ואילך השתלב בקרבם גם גוון הצדיקים לבית בן עטר, דא אבילה, ומלכא.
ר׳ חיים בן עטר הראשון
רבינו כליפא בן מלכא, פנינה בוהקת במשפחת אפרתים היה. מצד אמו התייחס למשפחת בן עטר המפוארת, מן העתיקות והמיוחסות בשושלות רבני מרוקו.
אבי משפחת בן עטר היה, הרב המפורסם, נודע בשערים שמו, המפואר, החסיד, העניו, ר׳ חיים בן עטר הראשון. מקום מגוריו בעיר סאלי, בה נולד וחי בין השנים ת-ת׳׳פ (בערך). בצעירותו קיבל תורה מפי השדרי״ם, הגאונים מפורסמים, מגדולי ארץ ישראל: ר׳ אלישע אשכנזי זצ״ל, ור׳ חייא דיין זצ״ל. גאון בתורה, ועתיר במעשים טובים, היה ר׳ חיים, חכמי דורו תארוהו: ״זה האיש ירא ה׳, כתר ציץ נזר קודש התורה מוכתר, ובעטרת צבי פאר המעשים מעוטר״.
ר׳ חיים נחשב לאחד הגאונים שהניחו את הבסיס לפריחת חיי התורה בכל ארצות המערב, וכך היללוהו:
״איש חיל, רב פעלים, מקבציאל ואיתיאל, הזקן – זה קנה חכמה, ונעלמה מעיני כל חי, נושא הון התורה והמצות, שמו הטוב מפורסם בכל מחנות העברים, שר וגדול בישראל״.״גדול דעה, רב ועצום, שלא היו בדורנו כמעט גדול ממנו בחכמה יבמנין, הרב הגדול והקדוש״.
ר' חיים עמד בראשות ישיבה בעיר סאלי, ומבחירי תלמידיו היו: נכדו ר׳ חיים בן עטר בעל ה״אור החיים״ הקדוש, וחתן בנו, ר׳ שמואל דא אבילה זצ״ל.
ר' חיים סבל יסורים מרים כלענה, צרות ורדיפות הקיפוהו מכל עבר, וכמה פעמים נאלץ לגלות ממקום מושבו, מעיר לעיר. אולם למרות הכל, לא פסקה ישיבה ממעונו, ובכל מקומות גלותו, גלתה ישיבתו עמו.
התמדתו בלימוד התורה היתה לשם דבר, ובתשוקתו הגדולה אליה, לא עבר עליו חצות לילה בשינה. לילה לילה היה קם קודם חצות, מקונן בבכיות נוראות על חורבן בית המקדש, ולאחר מכן הוגה בתורה בקדושה וטהרה עד עלות השחר. משגדלו נכדיו, היה מלמדם תורה בשעות אלו, ומחנכם למסור נפשם עליה.
ר' חיים נפטר לבית עולמו בשנת תפ״א.
בנו של ר׳ חיים היה, הגאון הצדיק ר׳ משה בן עטר, מחכמי סאלי, (חתנו ר׳ שמואל דא אבילה מביא בספרו אוזן שמואל דרוש א׳ את אשר הקשה לו חמיו ומה שהשיב). על שלשה מילדיו – בן, ושתי בנות, ידוע לנו:
בנו האחד ומיוחד, הרי הוא, עיר וקדיש, הרב החסיד, רבינו חיים בן עטר, בעל ה״אור החיים״ הקדוש, המפורסם לתהילה בכל קהילות ישראל, ושמו מוזכר בסילודין בפי כל.
קורות חייו ידועים לכל, לכן לא נעסוק בם, ונציין רק פרט אחד הנוגע לספרנו. בעת נדודיו מפני נוגשיו, שהה תקופת מה בעיר מוגאדור. בהיותו שם, הסתגר בחדר מבודד באחד מבתי העיר, בו שקד על תלמודו בקדושה וטהרה כדרכו. לאחר כמה שנים התגורר בבית זה נכד אחותו, הרי הוא רבינו חיים פינטו הגדול זצ״ל. ומכאן ואילך התגוררו בו צדיקי משפחת פינטו לדורותיהם.
אוירת קדושה אפפה את החדר המיוחד בו עסק האור החיים בתורה, וצדיקי משפחת פינטו הרבו גם הם להתבודד ולהתקדש בו, בעת עסקם בתורה ועבודת ה׳. מאב לבן עברה המסורת על חדר זה, ובו נולדו בני המשפחה לדורותם. חדר זה עודנו קיים גם היום.
בתו האחת (ככל הנראה, היא ואחותה היו גדולות מאחיהם ר׳ חיים), היתה אשת הגאון הצדיק ר׳ שמואל דא אבילה זצ״ל, ובתו השניה היתה אשת אחד מבני משפחת בן מלכא, אמו של ר׳ כליפא בן מלכא, עליו יסופר בפרק הבא.
A GUILD OF JEWISH TRADERS AT SMYRNA IN THE BEGINNING OF THE XVIIIth CENTURY
A GUILD OF JEWISH TRADERS AT SMYRNA IN THE BEGINNING OF THE XVIIIth 
CENTURY
by
E. BASHAN
From the sources published up to now, it is known that from the beginning of the XlXth century, or possibly from the end of the XVIIIth, Jewish traders and craftsmen were organized in their own guilds. Five documents (July-December 1706) from the Levant Company's archives, published here, give evidence on Jewish traders in Smyrna, who were organized and represented by "Deputation of the Jewish Nation", at the beginning of the XVIIIth century. It is mentioned in minutes of assemblies of the English factors, who negotiated through their consul with that "deputation" on the "unreasonable extravagant reward of brokerage" taken by Jews, who dominated the selling of grogram yarn to English traders. The English demanded that brokerage should be \\% ad valorem, instead of 10%. The Jews agreed to 6%. The resolution was taken by the English, who called the chief merchants of the Greek and Armenian nations to join them. They committed themselves not to pay more.
Probable reasons why the Jews were willing to reduce their profits were the fear of Armenian & Greek competition, who might offer their services to the British and other European traders, also competition of Jews who did not belong to the guild. Until 1819 no regulation was adopted by the Smyrna Jewish community prohibiting Jews to encroach on others who served as brokers.
It is not known whether the Jews finally accepted the demands of the English. Other sources, however, indicate the decisive role played by the Jews in the economic activity of the English in Smyrna, in buying and selling them various materials. From these documents one can also derive information on the important part of the Jews in international trade carried on in Smyrna.
מבצע יכין-עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב
שרת סיכם אז את הדיון באומרו כי יהודי מרוקו יושבים על לוע של הר געש. השואה איננה עומדת אמנם מאחורי הכותל, אך דווקא משום כך חובה לתכנן את מדיניות העלייה. לדעתו של שרת, אם יותר להעלות לישראל יהודים מעבר לכושר הקליטה של המדינה – תגבר תנועת הירידה מן הארץ. מאידך, שרת היה מודע לכך שהציונים הכלליים, וכן גם מפלגת אחדות־העבודה, תבעו את הגדלת מכסת העלייה. על־כן, לדעתו, יש לומר להם בפומבי כי התוכנית היא להעלות ב־1955, 25 אלף יהודים. אך אם הם רוצים להגדיל בשנה זו את מספר העולים ל־40 אלף נפש – אזי עליהם לדעת בבירור כי הדבר יצריך קורבנות כספיים גדולים. יהיה צורך לומר לציונים הכלליים ולאחדות־העבודה כי אין אפשרות להוסיף ולתבוע בנשימה אחת – הגברת העלייה, תוספת שכר וגם הקלות במס הכנסה.
בהתאם לסיכום זה, הודיע גיורא יוספטל, ב־7 במארס 1955, כי לנוכח ההתפתחויות בצפון־אפריקה, מגיעים עתה לישראל כ־2,500 עולים לחודש. מתוך מכסה זו, מחצית העולים מופנים להתיישבות ומחצית לאזורי פיתוח, לצורך ביצוע עבודות ציבוריות יזומות, כמו ייעור והקמת חוות חקלאיות. אך אם הממשלה והסוכנות היהודית יחליטו להגדיל את מספר העולים ל־40 אלף נפש – יהיה צורך בתוספת תקציבית של 8 מיליון דולר ו־20 מיליון ל"י, ואין הוא יודע מנין יבוא הכסף. יוספטל הציע, על כן, מאמץ מוגבר לגיוס כספים בארץ ובחו"ל. על־ידי ביטול הסובסידיות, יוכל האוצר לחסוך סך 13 מיליון ל"י ואילו מס על חומרי בנין, יכניס לאוצר עוד 7 מיליון ל"י.
בהתייעצות נוספת במסגרת הנהגת מפא"י, הציע בן־גוריון להכריז על מלווה פנימי למימון העלייה. אולם יוספטל טען כי מלווה כזה יכניס לאוצר לא יותר מ־3 מיליון ל״י ועל כן, לא יהיה מנוס מאמצעים פיסקליים נוספים. משה שרת הביע חשש פן ביטול הסובסידיות יגביר את ההתייקרות ויעודד אינפלציה ואילו המס על חומרי בנין – יפגע בענף הבנייה ויעודד אבטלה. גורם אחר: הציונים הכלליים לבטח יתנגדו להטלת מס על חומרי בנין ומכאן שיתכן ויפרוץ משבר ממשלתי.
בן־גוריון נטל שוב את רשות הדיבור והביע דאגה מחוסר ההתקדמות באיכלוס הנגב. הוא טען כי אם הגברת העלייה תביא להקמת ישובים נוספים בנגב – הוא יתמוך בכך בכל לב. ברוח דברים אלה, סיכם לוי אשכול את הדיון. הוא אמר כי נוכח ההתפתחויות בצפון־אפריקה, יש הכרח לזרז את קצב העלייה מרוקו, וכי דבר זה יצריך " התגייסות לאומית ", לקליטת מספר רב יותר של עולים.
אד בעוד שבירושלים סוכם להגביר את קצב העלייה ממרוקו, נתקבלו בראשית מארס בפאריס, ידיעות מדאיגות על כוונתו של הנציב העליון הצרפתי, פרנסים לקוסט, להגביל דווקא את יציאת היהודים. הועלתה הטענה כי היהודים שומרים ברובם על נאמנות לצרפת, ועל־כן עלייתם לישראל, תחליש את כושר עמידתם של הצרפתים במרוקו.
לקוסט זימן אליו את עמוס רבל, שליח מחלקת העלייה בקזבלנקה ואמר לו: ״אתם שולחים לישראל יותר מדי אנשים. לפי הנתונים שבידינו, יוצאים ממרוקו קרוב ל־2,000 נפש בחודש. לא נוכל לסבול עלייה בממדים כה גדולים. עליכם להגביל עצמכם לקצב הגירה של 700 נפש לחודש בלבד ".
בעקבות דיווח זה של עמוס רבל, מינה השגריר צור את היועץ המדיני, יעקב כרוז לטפל בנושא זה בפאריס, בעוד ששרת הטיל על השגריר אמיל נג׳אר, לקיים את המגע בעניין זה עם שגרירות צרפת בתל־ אביב. צרפת מעולם לא נימקה באופן רשמי את נטייתה להגביל את העלייה, אך בקזבלנקה רווחה ההשערה כי מדינות ערב הפעילו לחץ כבד על צרפת להפסקת העלייה ממרוקו. הערבים טענו כי " העולים היהודים מצטרפים לצה"ל ובכך הם מסייעים למאמץ המלחמה של ישראל נגד הערבים ".
ב־21 במארס 1955, בתום סיור של חודש ימים במרוקו, הכריז חבר הנהלת הסוכנות מטעם אחדות העבודה, יהודה ברגינסקי, באוזני כתבים בפאריס, כי כמחצית מכלל 250 אלף יהודי מרוקו רוצים לעלות לישראל. ברגינסקי קרא לפינוי 3,500 יהודי האטלס מ־42 כפרים ( שמונה כבר פונו ) וציין כי 5,000 עולי צפון־אפריקה שהופנו לעיירות פיתוח, הוכיחו שהם כוח עבודה טוב וחרוץ. כולם נקלטו יפה במכרות הנחושת בתימנע, בייעור ובעבודות סלילה והם למדו עברית בקלות. הוא גילה עוד כי בתקופה אוקטובר 1954-מארס 1955, עלו לישראל 15,000 יהודים מצפון־אפריקה וכי 9,000 מהם הלכו למושבים, 5,000 לעיירות פיתוח ו־1,000 בלבד לקיבוצים.
מיד לאחר שמסר הודעה זו, נקרא ברגינסקי לשגריר ישראל בפאריס וננזף על ידו. השגריר צור טען כי בין ישראל לצרפת נרקמים עתה " יחסים טובים ומועילים ", בתחומי המדיניות, הצבא והכלכלה. על כן יש להיזהר במתן הצהרות פומביות בנושא העלייה מצפון־אפריקה. צור אמר לברגינסקי כי המאבק המר באלג'יריה מוכיח שצרפת איננה מתכוונת לעזוב את צפון־אפריקה ועל כן היא מגבילה את יציאת היהודים משם. צרפת רואה ביהודים ״בעלי ברית״. צור טען עוד כי מאחר שהיהודים פזורים בערים ובכפרים רבים, אזי הם משמשים לצרפתים מקור מידע מהימן. משום כך אין הצרפתים מעוניינים ביציאה המונית של היהודים, אלא להיפך – הם רוצים בהישארותם במרוקו. צור רמז כי יתכן וממשלת ישראל נתנה אפילו " הבטחות מסוימות " לצרפת בעניין זה.
צור דיווח לירושלים על שיחתו עם ברגינסקי והאשים אותו ב"יצירת פניקה " בקרב יהודי צפון־אפריקה. בעקבות אותה שיחה, שיגר שגריר ישראל ב־27 במארס, את המברק הבא לירושלים: ״מתרבים הסימנים המדאיגים ביחס לכוונת שלטונות צרפת להגביל את העלייה היהודית.
ההדים המגיעים ממרוקו, מעידים על רוגז השלטונות בראבט, בשל ריבוי המבקרים והמשלחות ובשל ריבוי השיחות וההכרזות הפומביות, בישראל ובאמריקה. המצב מחייב זהירות מוחלטת, כדי לא לתת חיזוק לגורמים המעוניינים בהחלשת העלייה״. השגריר צור הציע להימנע משיגור משלחות למרוקו בתקופה הקרובה, לבקש את העיתונות הישראלית להמעיט בכתיבה בנושא זה, וכן לבקש מהארגונים היהודיים בארצות הברית לגלות איפוק בפרסומיהם.
מבצע ״מוראל״ משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)
מבצע ״מוראל״
משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)
מבצע מוראל מספר 1
במהרה הסתבר שהתוכנית המקורית, של ריפוי בהרים או הבראה, היתה בלתי מעשית לחלוטין, והחלטתי לרכז את מאמצי בי׳חופשות״ לילדים בריאים. ב־23 במארס כתבתי לגב׳ להמן כי עדיף לרכז את משאבינו ואת מרצנו בתקופת הקיץ. לקראת סוף יוני. הצעה זו לא זכתה להערכה רבה במרסיי ובפאריס. כנראה ציפו למעשי פלאים, ושלושה חודשים היו זמן ארוך מדי, במיוחד שהממונים עליהם בירושלים עלולים לאבד את סבלנותם. יותר משליח אחד שוגרו למרוקו בשנים האחרונות ללא כל הצלחה ובהוצאה ניכרת. הילד היהודי היחידי שהצליחו להוציאו ממרוקו עד כה, בתוכניות דומות לאלו, היה תינוק שנולד לאשתו של רופא־שליח יהודי. התעודות הרפואיות שסיפק הלה למועמדים היהודים היו עשויות בקפידה רבה, אך לרוע המזל הוא לא מצא דרך לשכנע את הרשויות המרוקניות לספק להם דרכונים לשם ״הבראה״ בחו״ל.
סיפור דומה סיפר לי אחר־כך מר ריינהארד באריכות ובהומור רב על ביקורה של גברת אחת במשרדו בקזבלנקה (גב׳ וארבורג, אשתו של בנקאי בלגי, כמדומני). היא ביקשה את עזרתו בארגון איחוד משפחות של ילדים יהודים ממרוקו עם הוריהם וקרוביהם בישראל, והוא הודיע לה כי עזרה כזו איננה באפשרותו. בכל זאת שאל, כבדרך אגב, בכמה ילדים מדובר. כשאמרה שהיא חושבת על סדר גודל של כ־6000, הוא הוכה בתדהמה, כי שיער שהיא מדברת על 3-2 ילדים בלבד. מדוע לא העלתה את העניין בקונגרס היהודי בראבאט, בו השתתפה כצירה, שאל אותה. היא הלבינה וענתה בעצבנות רבה כי זה בלתי אפשרי. הוא העיר כשהוא מגחך: ״תאר לעצמך, הם חוששים לדבר על הגירה המונית בגלוי בראבאט, ובכל זאת הם חושבים שאני יכול לעשות את זה. הרי אילו העליתי ולוא רק ברמז רעיון כזה בפני אישיות כלשהי בשלטון, הייתי נאלץ לעזוב את המדינה תוך 24 שעות!״
ה׳׳כיסוי״ שלי התפתח יפה. דאגתי להדפיס 1000 תעודות רפואיות ואף הוספתי טקסט שחלקו כתוב ערבית בעלוני הפרסומת של ״אוסאן״ שהבאתי עמי, ובהם תמונות של ״הבית ביער״ שבמורג׳ין(קנטון ואלה). ב־27 במארס חזרתי לראבאט, וכך עוד כמה פעמים, כשאני עורך פגישות ובודק אפשרויות. אחת הפגישות החשובות ביותר היתה עם מר ו. ראש המחלקה הקונסולרית והחברתית במשרד החוץ, שנתן עצות מועילות והציע שיתוף פעולה. הוא הציע אפילו לדאוג להפצת חוזרים בין מושלי הערים בהן התגוררו המועמדים.
הקשר הראשון עם ״ג׳ורג׳ ״ בקזבלנקה
בערך באותה תקופה פגשתי את איש הקשר שלי מ״המוסד״, שנעדר מהמקום בין ה־16 ל־26 למארס. ״ג׳ורג׳״ (שמו המלא נודע לי רק אחריכך: גד שחר, נולד בתוניסיה, ממייסדי קיבוץ רגבים) סיפר לי מאוחר יותר שהוא הופתע כשבאתי לפגישה בקפה ׳׳דון קאמיליו״. ״ניראית לי כה גבוה (1.93 מי) וכל־כך ׳יהודי׳ מעבר לכל צל של ספק, ששאלתי את עצמי כיצד יתכן שמשהו כה בולט נבחר למשימה כזו. כששמעתי את הצרפתית שלך התייאשתי עוד יותר.״ (הצרפתית שלי באותם ימים היתה רחוקה מלהיות שוטפת: בקושי שנתיים עברו מאז פגשתי את ג׳יזל). ג׳ורג׳ מצא כי אני מאוד נאיבי ובלתי מנוסה למשימה כזו, אבל הבין כי אין כל אפשרות אחרת ויש להפיק את המירב מהחומר האנושי שבידיו. הוא הקשיב בתשומת לב לדברי על הקשרים הראשונים שלי, ואחר־כך הדריך אותי ביסודיות, יעץ לי רבות, ואף הסביר לי איך ליצור איתו קשר בעתיד – תמיד מטלפון ציבורי, כשאני מדבר בשפת סתרים, שתישמע הגיונית. קבענו מה יהיה מקום
המפגש הבא שלנו, כך שלא יהיה צורך להזכיר את שמו בטלפון על־ידי איש מאיתנו. הוא עמד על כך שאמצא משרד בקזבלנקה ולא ברבאט.
כבר הספקתי לעבור ממלון ״סרני״ הבלתי מתאים למלון ״נואי״(Noailies), ומר ריינהארד יעץ לי לנסות לשכור דירה קטנה בצמוד למלון ״אנפה״(Anfa) המפורסם (המלון שהתגוררו בו באי ועידת קזבלנקה בינואר 1943, בה הכריזו רוזוולט וצ׳רצ׳יל על דרישתם לכניעה ללא תנאי של גרמניה), שוודאי יתאים יותר לאשתי ולתינוקת כשיגיעו. התמזל מזלי ומצאתי דירה כזו, שהיתה אמורה להתפנות בי15 באפריל; וכך הפכנו לשכניו של מר ריינהארד. המזל האיר לי פנים גם במה שנוגע למשרד של ״אוסאן״, ששכרתי בקומת קרקע ברחוב דומונט ד׳רוויל d'ürville) (Rue Dumont מס׳ 105 – שני חדרים מרוהטים בצניעות שביניהם דלת, ולכל אחד מהם כניסה נפרדת מהמסדרון.
קזבלנקה היא עיר גדולה ביותר. לא יכולתי לסמוך על התחבורה הציבורית ולא על מוניות שיביאוני מקצה אחד של העיר לשני – לפעמים פעמיים ביום – מלבד נסיעות תכופות לרבאט וגם למקומות אחרים. מכונית היתה חיונית לעבודתי. ובכל זאת המעסיקים שלי לא כללו אותה בתקציב. למעשה, הם שללו זאת באופן קטגורי. מובן שהאדונים האלה לא היו מאושרים מהרעיון לחתום על הוצאה כה גדולה עד הקיץ, עבור משימה שכבר החלו מאבדים את בטחונם בהצלחתה – מכונית היתה הקש האחרון! פעם נוספת איפשרה לי עצמאותי הכלכלית לפעול בהבנתי לטובת העניין. רכשתי מכונית יד שניה (רנו דופין משנת 1956) ב־31 במארס – היום בו הגיעה ג׳יזל דרך פאריס. היינו שוב יחד ויכולנו לשתף פעולה נוכח המשימה המסובכת שעמדה בפנינו. לאחר שהחלטנו להביא אלינו את דיאנה, מהר ככל שיתאפשר, תוך חודש.
יהדות מרוקו- הווי ומסורת-רפאל בן שמחון – סגולות לשמירה על הילד
פרק שיש – סגולות לשמירה על הילד
נגמרו הטכסים ועימם החגיגות. הילד שבא עתה לעולם יביא, כך מקווה המשפחה, אושר ומזל טוב להוריו ולסביבתו. אך יש לעשות גם כן הרבה מאמצים על אנושים, כדי לשמור עליו ממוקשי השטן האורבים לו מכל עבר. יש להיזהר מכוחות האופל ולנקוט נגדם את כל האמצעים, הן על ידי קמעות ולחשים פולחניים, והן על ידי ביקורים תכופים אצל קברי הצדיקים. כל אלה נלחמים ברוחות ושדים ןבכל מרעין בישין. השיטות הידועות והמוסכמות ללוחמה בחיצוניים ובכל המזיקין למיניהם הן העאדאת ( מנהגים ). יש המכנים את העאדאת, בשם " קבלה בידינו ", אם תשאלו אותם מדוע הם נוהגים כך ? יענו לכם מיד, שזאת " קבלה בידם ".
הערת המחבר. קבלה בידם – מין אמונה, נוהג, נדר – עאדא בערבית. יהודי מרוקו רגילים לקיים מנהגים קבועים ובמועדים קבועים וגם נזהרים לקיימם, והם נקראים עאדאת ( בריבוי ). יש להבחין בין מנהגים כלליים לבין מנהגים משפחתיים או מקומיים.
מנהגים כלליים – מנהג ארצי או כלל יהודי ארצי במדינה ; מנהגים משפחתיים אך ורק בקרב המשפחה ולפעמים גם בקרב משפחות במדינה ; מנהגים מקומיים אך ורק בקרב בני שבט אחד או מספר שבטים שבאזור.
המנהגים.
הרבה מנהגים זרים, מהם תמוהים מאוד, נתווספו לאלה שהיו כבר קיימים. מנהים שלא היו מכוונים בוודאי לתורת משה, חדרו למללאח מבלי שהרבנים יוכלו למנוע קלקלותיהם, ומן הדין לראות בהם דווקא השפעה זרה, השפעה של אמונות ומנהגים שבאו בירושה ממעבה הדורות.
האמונה במזיקים שלידתם מעירוב דמים של אח ואחות שמתו מיתה משונה, הביאה מאמינים אלה לחפש להם מפלט ושיטות מיוחדות כדי להילחם בהם, כי החיים מוקפים איומים של כוחות הנסתר, של יצורים רוחניים חסרי גוף ובלתי נראים. כך במשך הדורות, סוגים שונים של " הקדמת רפואה למכה " אומצו כאמור, כגום קמעות, ביקורים על קברי הקדושים או תחבולות מתוחכמות שאת המעט הידוע לנו ננסה להביא.
התינוק מוחלף בתינוק שד.
חייו של יהודי במללאח, עמוסים היו מלידה עד מוות, מנהגים ואמונות מקומיים, וכן גם ברפואות עממיות. ילדים קטנים ובעיקר תינוקות, נהגו להשכיבם על קברי הצדיקים ולהשאירם שם למשך שעות ולפעמים גם ללילה שלם כשהאם, ניצבה מרחוק משום שקיימת אמונה עממית, שאם התינוק חולה ללא סיבה מספקת ומצבו מחמיר, סימן שהשדה " אתאבעא " ( הרודפת ) החליפה אותו בתינוק שד.
חילוף התינוקות מתרחש, כאשר האם באופן פזיז יוצאת מחדרה ומשאירה את עוללה לבד, או שהיא מוציאה אותו לפני תום ה " ארבעים ", ועוברת על יד " אסקקאייא " ( מקום ממנו שואבים מים ). אזי היא חוזרת עם ילד אחר לגמרי. התינוק ממעט לינוק, מרזה מיום ליום, יורד במשקל ולא מתפתח.
במצב כזה, האם לוקחת את תינוקה, מניחה אותו על מצבת קבר שכוח של מת לא ידוע ומתרחקת ממנו כמה צעדים. אם התינוק בוכה לאחר זמן מה,סימן שהוא מן העולם הזה של עלי אדמות. היא ניגשת מיד, נוטלת אותו ואומרת : " לקחתי את בני ולא לקחתי ילד של אחרים ". ואם הוא לא בוכה, אז הוא שייך לשדים וימות. קיימים גם מצבים אחרים בהם פונים לקברים ידועים ולא שכוחים – קברי צדיקים. מניחים את בתינוק על הקבר, במקרה שהוא ינק " לגייאל ", דהיינו : ינק מאימו כשהיא בהריון, ( אומרים : תינוק זה " רדע לגייאל " – תינוק זה ינק רעל ). מקרה נוסף הוא כאשר באופן פתאומי התינוק נחלש, מפסיק לינוק ללא סיבה ומצבו מחמיר. אז חוששים שהוא נחטף על ידי השדה התאבעא והוחלף בתינוק שד, לכן חלה. במקרה הזה, לוקחים אותו לבית החיים, מניחין אותו על קבר אחד הקדושים ומשאירים אותו כשעה – שעתיים. האם פונה לקבר ואומרת : " אם התינוק הזה הוא שלי והוא מהעולם הזה, מה טוב, ואם לא אני אקבור אותו על ידך.
לא קונים מצקת.
אמצעי אחד לעקיפת תמותת התינוקות הוא המצקת. היו משפחות שקבלה בידן לא לרכוש מצקת. אם הם זקוקים לה במטבח, שואלים אותה מהשכנים או שקרוב משפחה מתנדב לרכוש אותה מכספו ומגיש אותה כמתנה לאותה משפחה, הסיבה לכך היא שלמשפחה נולדו פעם תאומים ואחד מהם מת.
הם קברו אותו עם המצקת שהייתה להם בשימוש בבית, כדי שהתאום המת לא יחפש את אחיו. מאז אותה משפחה מחליטה לא לרכוש מצקת לעולם בטענה שזה : מאסי מליח ( אין זה סימן טוב )
הערות המחבר : לג׳י, עמי 106: האם-מביאה להם מנחות ומניחה אותן על הקבר! בן-עמי, מפעלי המרכז לחקר פולקלור, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ה, ירושלים 1973, עמי 111-110¡ ראה גם בן-עמי(קדושים), עמי 91: אמא של תינוקת חולה השתטחה על קברו של ר׳ יצחק הלוי, והשכיבה את תינוקה על הקבר ואמרה לו:״ אם התינוקת… ראה הסיפור 2.300 בעמוד 432; נוכחות השדים, עמי 4.
נוהג בחכמה, עמי קג-רכג; התחדשות, כרך ג׳ עמי 87: גם אצל בני העדה הכורדית קיים מנהג דומה: אם נפטרו בשנה אחת שניים מבני המשפחה, נוהגים לקבור ביצה עם המת השני. ביצה זו, כפיוס לכוחות העליונים.יש עדות שנהוג אצלם: שאם נפטרו שני אנשים ממשפחה אחת בתוך שנה, שוחטים תרנגול וקוברים אותו בבית־העלמין למרגלותיו של הנפטר השני.
Contes populaires racontes par ls juifd du Maroc-Dr Dov Noy-Histoire de trois enfants
Histoire de trois enfants
David Assouline -narrateur
Il était une fois un roi riche et prestigieux. Un jour, on lui rapporta qu'une femme, qui vivait dans son pays, avait mis au monde des trumeaux. Il se mit dans une colère terrible et s'écria: "Je ne veux pas de trumeaux dans mon pays!"
Il fit appeler l'un de ses esclaves et lui dit: "Prends un couteau bien aiguisé et tue les trois enfants. Tu mettras les trois cadavres dans un drap, puis tu déposeras le tout dans une tombe ouverte. Là, tu attendras ma venue. Puis tu fermeras la tombe"
L'esclave, qui avait bon coeur, se rendit chez la mère des enfants et lui dit: "Sache. que le roi a ordonné de tuer tes enfants".
La mère le supplia: "Prends trois de mes moutons et mets-les dans un drap blanc près de la tombe et si le roi te donne l'ordre de les enterrer, exécute son ordre en sa présence."
L'esclave liésita: "Et que ferai-je, si le roi découvre que je l'ai trompé? Il donnera immédiatement l'ordre de me couper la tête". Mais la mère réussit A le convaincre et il fit ce qu'elle lui avait demandé.
Lorsque l'esclave informa le roi qu'il avait exécuté son ordre, celui-ci le crut et lui dit: "Va enterrer les cadavres".
L'esclave enterra les trois moutons et, heureux, alla informer la mère des trois enfants que le stratagème avait réussi. La femme se rendit immédiatement chez le menuisier et lui dit: "Fais-moi une caisse qui puisse contenir trois années de nourriture pour trois enfants. Je veux mettre cette caisse à la mer; elle doit donc être forte et imperméable à l'eau. J'ai grand besoin de cette caisse. Si tu la fais de suite, tu auras double salaire".
Le menuisier accepta la commande et pour terminer son travail plus vite, il fit appel au concours de plusieurs autres menuisiers.
Quand la caisse fut terminée, la femme y mit les enfants et la nourriture et la confia à la mer. Les vagues emportèrent la caisse et les enfants se mirent à manger la nourriture et grandirent.
Quand les enfants eurent atteint l'âge de trois ans, ils constatèrent que les réserves de vivres étaient épuisées. Ils décidèrent de se frayer un chemin vers l'extérieur. Heureusement, la caisse se trouvait tout près de la côte au moment où ils gagnèrent leur liberté. Ils coururent donc tout droit vers la plage et se chauffèrent au soleil. L'un des enfants se leva et dit: "Je vais voir si je peux trouver quelque chose à manger". L'enfant se mit en route et après un certain temps, il vit une jeune fille assise dans une grotte. Il lui demanda: "Pourquoi es-tu assise à cet endroit sombre? Va et sors vers la lumière du monde".
La jeune fille répondit: "Je suis assise ici parce qu'il n'y a pas de jeune fille qui veuille me remplacer. Chaque année, mon père, le roi, doit sacrifier une jeune fille au lion et s'il ne le fait pas, le lion dévorera tous les habitants de la ville. Cette année le choix est tombé sur moi".
Lorsque l'enfant entendit cela, il fut très étonné. Il demanda à la jeune fille: "Pour quelle raison devez-vous chaque année faire le sacrifice d'êtres humains? J'essayerai de faire quelque chose". Puis il demanda: "Quand viendra le lion?"
"A minuit", répondit la jeune fille.
L'enfant retourna chez ses deux frères et en route, il cueillit des figues et des dattes. Il les partagea avec ses frères, mais ne leur dit rien au sujet de la jeune fille et de ce qu'elle lui avait dit.
Le soleil se coucha et la nuit vint. Les enfants n'ont pas de couverture. Comment les protéger du froid de la nuit? L'enfant qui avait vu la jeune fille leur dit: "Je vais chercher quelque chose pour nous couvrir. Peut-ctre trouverai-je une maison où nous pourrons habiter tous les trois".
Les deux frères étaient d'accord: "Va et essaye de faire quelque chose. Peut-être réussiras-tu, comme tu as déjà réussi à nous trouver à manger".
L'enfant alla tout droit vers la jeune fille et lui dit: "Cette nuit, je vais tuer cette bête sauvage". Puis il prit son couteau, l'enfonça dans son pouce gauche, mit du sel sur la blessure pour qu'il ne s'endorme pas et reste éveillé toute la nuit. Et tout le temps, il rassure la jeune fille en disant: "Quand viendra le lion, je le tuerai avec l'aide de Dieu".
A minuit, l'enfant entendit le rugissement du lion. Lorsque la bête sauvage s'approcha, l'enfant lui barra la route: "Pourquoi veux-tu dévorer cette jeune fille?"
En entendant la question, la bête sortit immédiatement l'épée du fourreau pour en transpercer l'enfant. Mais celui-ci esquiva le coup et le lion trébucha et tomba. L'enfant s’empara de l'épée et l'enfonça dans le coeur du lion.
En voyant cela, la jeune fille, au comble de la joie, rentra chez elle au château du roi. Lorsque celui-ci vit sa fille, vivante et en bonne santé, il fut très étonné. "Par quel miracle es-tu parvenue à rentrer à la maison?"
Et la jeune fille raconta à son père ce qui était arrivé.
"Où est ce garçon, qui a fait preuve de tant de courage?" demanda le roi.
"Je n'ai même pas eu le temps de lui demander où il habitait", répondit la jeune fille.
Le roi fit alors transmettre à tous les habitants de son pays ce message: "Celui qui a fait preuve de courage extraordinaire et a tué la bête sauvage, obtiendra la main de ma fille et sera l'héritier du trône".
De nombreux hommes se présentèrent et déclarèrent qu'ils avaient sauvé la jeune ,fille. Mais le roi les présenta à sa fille et celle-ci déclara: "Non, ce n'est pas celui-ci, ni celui-là. Aucun de ces hommes n'a tué le lion."
Le roi fit alors défiler tous les habitants de sa ville devant sa fille, mais celle-ci les renvoya tous. Le roi demanda alors: "Est-ce qu'il n'y a plus d'hommes dans notre ville?"
On lui répondit: "Non, il ne reste plus que trois enfants, abandonnés au bord de la mer."
La jeune fille dit alors à son père, le roi: "Fais les venir. Peut- être l'un d'eux a tué le lion."
On amena les trois enfants devant le roi. La jeune fille reconnut immédiatement le petit héros: "C'est lui, s'écria-t-elle, c'est lui!"
Le roi ordonna de donner aux enfants à boire et à manger. Il nomma l'un d'eux Ministre des Finances, au deuxième il conféra le titre de prince et l'enfant qui avait tué le lion, il le mit sur le trône de son empire.
De nombreuses années passèrent. Un jour, une femme âgée vint trouver le roi et lui dit: "J'avais trois enfants et je les ai confiés aux vagues de la mer, parce que le roi qui t'a précédé, avait donné l'ordre à l'un de ses serviteurs de les tuer tous. J'ai imploré le serviteur d'avoir pitié d'eux et de moi et de tuer trois moutons à la place des enfants. Aujourd'hui, mes filles ne veulent pas travailler et leurs maris les ont renvoyées et moi, je suis sans revenus."
Les enfants reconnurent immédiatement leur mère, mais ils ne le lui dirent point, de peur que le bonheur subit ne lui cause une émotion trop forte et entraîne sa mort. Ils lui dirent: "Dans neuf jours, nous ferons un procès à tes filles et à leurs maris. En attendant, installe-toi au château comme si c'était ta maison."
Les trois frères profitèrent de chaque occasion pour s'entretenir avec leur mère et lui demandèrent des détails sur ses trois enfants disparus. C'est ainsi qu'ils apprirent que chacun des trois enfants portait une marque sur son corps — l'un en avait une sur le front, l'autre sur la poitrine et le troisième sur le cou. Les trois frères se firent alors connaître à leur mère et lui montrèrent les marques.
La joie de la mère fut immense. Elle n'avait pas seulement retrouvé ses enfants, mais elle était aussi une femme honorée, à présent que ses trois fils remplissaient de hautes fonctions et que l'un d'eux était installé sur le trône.
Les trois frères firent alors installer leur mère, leur père et leurs soeurs dans une magnifique maison située dans la cour du château et tous vécurent heureux jusqu'à leur mort.
שמואל שגב-מבצע " יכין " עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל- מבצע ״בזק״….
שמואל שגב-מבצע " יכין " עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל- מבצע ״בזק״….
מבצע ״בזק״….
טביעתה של ״אגוז״ וההשפלות שהושפלו היהודים בעת ביקורו של נשיא קע״מ, – הקהיליה הערבית המאוחדת
שמו של האיחוד בין סוריה למצרים בין השנים 1958 לבין 1961 גמאל עבד אל־נאצר, בקזבלנקה, שימשו תמרור חשוב במאבק הציוני הפומבי למען זכות הגירתם של יהודי מרוקו. בממשלת ישראל, בהנהלת הסוכנות היהודית ובקרב ארגונים יהודיים שונים בעולם, רווחה ההרגשה כי ללא לחץ בינלאומי מרוכז על המלך מוחמר ה־5, לא יבוא שינוי במדיניותו כלפי יהודי ארצו.
הרגשה זו נבעה מהיצרים המנוגדים שהתעוררו במרוקו באותם הימים. חרף הרגשת הכאב והאבל על אסון הספינה, גברה מיום ליום נחישות החלטתם של היהודים לעזוב את מרוקו בכל מחיר. רצון עז זה מיקד אליו את תשומת לבה של דעת הקהל בעולם ושימש רקע נוח לפעילות דיפלומטית ישראלית בכל רחבי העולם. מאידך, עתוני מרוקו המשיכו בהתקפותיהם על ישראל והציונות. במאמר ראשי שפורסם ב־28 בינואר 1961 בעתון ״אל־עלם״, בטאון מפלגת ה״איסתקלאל״, נאמר בין השאר כי ״במרוקו לא קיימת בעיה יהודית והממשלה חייבת, על כן, לשים קץ לפעילותם של הארגונים הציוניים, המסיתים את היהודים למעשי הרפתקנות״. עתונים אחרים ראו ב״פעילות ציונית״ זו, משום מגמה להכשיל את מדיניותו של המלך, כפי שהתגבשה בעת השתתפותו של נאצר ב״ועידת קזבלנקה״. מסע הסתה זה, חיזק את מגמותיה הפרו־מצריות של הממשלה והשפיע על התנהגותן של זרועות השלטון השונות. כך, למשל, משטרת קזבלנקה עצרה קבוצת תלמידים מישיבת ״נוה שלום״, משום שנשאו דגל כחול־לבן וחבשו לראשם כיפות שחורות. בהתערבותם של מוסדות הקהילה, שוחררו התלמידים כעבור 10 שעות. אוירה כבדה זו, היא שהניעה את קארלוס נאסרי, מלומד יהודי והוגה דעות בעל מוניטין, להציג בפומבי את השאלה: להיות או לחדול ? במאמר שפרסם בבטאון הקהילה היהודית בקזבלנקה, כתב נאסרי כי מדיניותה הבינערבית של מרוקו, ההתפרצות האנטישמית שבאה לידי ביטוי בימי ביקורו של נאצר ואסון טביעתה של ״אגוז״, העלו לפני יהודי מרוקו את השאלה במלוא חריפותה: האם לחשאר במרוקו או לעזוב את המדינה ?
מצב פנימי מורכב זה, השפיע כמובן גם על ה״מסגרת״ וכפה עליה לתכנן את המשך פעולתה במרוקו, תוך התחשבות בכל הגורמים העשויים להגביר או להאט את קצב העלייה. ברוח הבטחתו של אלכס ובעקבות מסקנות ועדת החקירה על נסיבות טביעת ״אגוז״, חודשה ההעפלה באמצעות ספינות מבריחים. מטבע הדברים, העפלה זו היתה מצומצמת בהיקפה בהשוואה לתקופה הקודמת. אך ה״מסגרת״ קיוותה למצוא מענה מהיר לבעיה זו. במגמה למנוע את הישנות אסון ״אגוז״, פעילי ה״מסגרת״ בדקו את הספינות, הקפידו על תקינותו של ציוד ההצלה, ודאגו להגביל את מספר האנשים בכל ספינה. אולם למרות העובדה שהלהט היהודי לא נחלש ורצון העשייה אפילו התגבר, כמה מהפעילים המקומיים של ה״מסגרת״ היו שרויים במצב רוח עגום ומתסכל. הם חשו חוסר אונים מול מגמותיה העוינות של הממשלה, וניכר היה שהתעללות המשטרה פגעה בהם עד עומק נשמתם. על כן, פעילים אלה הגו רעיונות שונים כיצד לנקום בממשלת מרוקו, הן על מעצר היהודים והן על הקשיים שהיא עורמת בהנפקת דרכונים. וכך, ימים מעטים לאחר טביעת ״אגוז״ ומעצר קרובי הטבועים, הציעו פעילים אלה לאלכס לתפוס את אחד מקציני המשטרה המרוקניים ולהוציאו להורג בתלייה. כן הציעו להפיץ כרוז מחאה נגד השלטונות.
אלכס חש בתסכולם של אנשיו והבין יפה את מניעיהם ואת הצורך שלהם לפעולה ראותנית גדולה. אך כמי שנשא באחריות לבטחונה של יהדות מרוקו כולה, הוא דחה על הסף את ההצעה לתלות קצין משטרה מרוקני. הוא סבר כי מעשי ה״מסגרת״ מדברים בעד עצמם ואין הפעילים זקוקים למעשים הרפתקניים מעין אלה, כדי להפגין שרירים או כדי להעלות את המורל. הוא חשש פן באוירת ההסתה השוררת בכל רחבי המדינה, מעשה קיצוני מעין זה יביא לפרעות ביהודים ושכר הפעולה ייצא בהפסדה. לעומת זאת, נטה אלכם לתמוך בהפצת הכרוז, הן כ״הפגנת נוכחות״ של ה״מסגרת" והן כאמצעי לחיזוק ידיהם של אותם יהודים הכמהים לעלייה. אך ״אמיל״ הממונה בפאריס על פעולת ה״מסגרת״ בצפון־אפריקה, הסתייג מהרעיון. ״אמיל״ חשש ממפולת והוא היה סבור כי מוטב לשמור על כוחה של ה״מסגרת״ למימוש המטרות שלשמן היא הוקמה ולא לשם פעולות ראותניות. גם ״אמיל״ היה מודע לתסכולם של כמה פעילים, אך הוא ׳סבר שהמורל שלהם יתחזק על־ידי עצם העשייה ולא על־ידי הפגנה. אולם כאן אירע דבר מפתיע. פעילי תנועות הנוער הציוניות, שהיו הכוח המניע מאחורי הרעיון להפצת הכרוז, הודיעו לאלכס שהם מוכנים להפיץ את הכרוז לבדם, בשם תנועותיהם וללא קשר ל״מסגרת״. אלכס דחה הצעה זו בתקיפות. הוא הבין כי תנועות הנוער מהוות את המאגר האנושי העיקרי לפעילותה של ה״מסגרת״ ועל רקע האסון שפקד את ״אגוז״, חובה עליו לשמור על מאגר זה בשלימותו ולא לגרום לפיצולו. על כן, כמי שמצוי בשטח וחש בכל מה שמתרחש בו, הוא ביקש אישור להפצת הכרוז. ואמנם, בסופו של ויכוח ממושך ונוקב, הוסכם כי ה״מסגרת״ תפיץ את הכרוז ביום ה־30 לטביעת ״אגוז" וכי בכרוז זה יודגשו שלוש נקודות: הזדהות עם זכר הניספים והשתתפות באבל משפחותיהם; הטלת האחריות לאסון על ממשלת מרוקו; אזהרה תקיפה לשלטונות מפני המשך ההתנכלויות ליהודים, תוך איום מוסווה בהענשתם.
מבצע " בזק ".הכרוז 8-9 פברואר 1961
ברוח סיכום זה, נקבע שהכרוז יופץ בלילה שבין ה־8 ל־9 בפברואר 1961 וכי ב־9 בפברואר, בשעת הצהרים, יקיימו יהודי מרוקו שתי דקות דומייה לזכר הניספים. וזה היה נוסח הכרוז שהופץ בשפה הצרפתית, ב־10 אלפים עותקים בערי מרוקו השונות:
צילום המסמך נמסרה לי באדיבותה של מיכל בתו של רפי ועקנין ז"ל, מראשוני מגוייסי ה " מסגרת " במרוקו ואחד ממפקדיה הבכירים בקזבלנקה
לאחינו בני ישראל במרוקו.
ארבעים ושלושה יהודים, ספוגים שאיפת־נצח לארץ הקודש ומלאי־תקוות לעתיד נטרפו בלב־ים. רק חלק מהם זכה לבוא לקבר ישראל, האחרים טבעו במצולות. אנו מבכים אותם מרה, יחד עם בני משפחותיהם וכל בית ישראל. הם לא הופקרו בסירה רעועה. יודעים אנו כמה חרדים אחינו לכל נפש מישראל, כמה מאמצים הם משקיעים להוביל את היוצאים בבטחון, לקראת עתידם החדש. דבריהם של אלה שהגיעו במשך שנים יוכיחו זאת. דחף של 2000 שנה מניע את היהודי לצאת לציון וירושלים בכל הדרכים, מה גם שתקוותיו למצוא את מקומו במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן ויד החצר איננה בגלי הרדיפות החוזרים ונשנים. אין אלה עולות בקנה אחד עם מסורת האיסלאם. אולם ישנם שונאי ישראל שגמרו אומר לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. לאלה ייאמר כי מאז ימי עמלק והמן, עד היטלד ואייכמן – יד הגורל השיגה אותם תמיד. אין אנו בודדים. קהילות ישראל בעולם מבכים עמנו את הקורבנות ומתפללים לשלומנו ולזכויותינו. ראו את סערת הרוחות שקמה בעתונות העולם, בקרב המוסדות והארגונים היהודיים והלא יהודיים ואף בפרלמנטים השוגים.
אל תיפול רוחכם, חיזקו ואמצו.
נגביר המאבק לזכויותינו בכל הדרכים.
הפצת הכרוז תוכננה בצורה קפדנית ביותר וניתן לה שם הצופן מבצע ״בזק״. היתה זו פעם ראשונה בתולדות יהודי מרוקו שכרוז כזה מופץ בתנאים מחתרתיים ובהיקף כה נרחב. התכנון נעשה כולו בידי ה״מסגרת״ ובהפצת הכרוז שולבו חברי חוליות ״לביא״ וכ־150 חברי תנועות הנוער הציוניות – הבונים, דרור, השומר הצעיר, בני עקיבא והנוער הציוני. באותה תקופה, היו במרוקו כ־850 חניכים בתנועות הנוער. אלה פעלו במסגרת 15 מועדונים ו־50 שבטים״. 45 מבין חברי תנועות הנוער היו פעילים ב״מסגרת״. במבצע ״בזק״ עמדו להשתתף גם חברי תנועת הצופים, ה־דז׳, אך ביום האחרון ממש הם חזרו בהם מהסכמתם. שיתופם של חברי ״לביא״ בלבד במבצע ״בזק״ נבע מהשיקול שאם אמנם תקרה תקלה ויבוצעו מעצרים – תיפגע רק שלוחה אחת של ה״מסגרת״ ושלוחת ״מקהלה״ תוכל להמשיך ולשאת במאמץ העלייה. המאורעות עתידים היו להוכיח כי היה זה שיקול נכון ואלמלא שמר אלכס על עתודת ״מקהלה״ – יתכן והיה בא קץ למאמץ העלייה בכללותו.
תנועות מחתרת שונות שפעלו באירופה בימי הכיבוש הנאצי, כמו גם צעירים בארץ ישראל שהשתייכו לארגוני ה״הגנה״, הארגון הצבאי הלאומי (אצ״ל) ולוחמי חרות ישראל (לח״י) – התנסו כבר בעבר בהדבקת כרוזים בתנאים מחתרתיים. אך חברי המחתרות הללו, באירופה או בארץ ישראל, פעלו בקרב אוכלוסיה אוהדת, זכו לשיתוף פעולה מצידה ונאבקו לגירושו של שלטון זר. הפצת הכרוזים במרוקו, התנהלה בתנאים שונים: היהודים במרוקו היוו מיעוט קטן בכלל האוכלוסיה ויחס השלטון אליהם היה עוין ביותר. מאחר שמפיצי הכרוזים לא יכלו לצפות לסיוע מצד כלל האוכלוסיה, אלא רק מצד קומץ קטן של יהודים בערים השונות, הרי שהסכנה שנשקפה להם היתה כפולה ומכופלת. מכאן גם ההקפדה הרבה על כל פרט ופרט. השיקול העיקרי שעמד ביסודו של מבצע ״בזק״ היה ההכרח להקטין ככל האפשר את סכנת החשיפה. כך, למשל, סוכם שחברי ה״מסגרת״ יפעלו לבדם ואילו חברי תנועות הנוער, יפיצו את הכרוזים בחוליות נפרדות. אולם ההפצה עצמה חייבת היתה להתחיל באותה שעה, בכל רחבי המדינה.
הפצת הכרוזים עשתה רושם רב על יהודי מרוקו ומילאה אותם גאוה. כולם חשו בטחון כי שאלת עלייתם לישראל מצויה בידיים נאמנות ורבים מהם העזו לומר לפקידים מרוקניים, בגלוי ובאומץ: ״אין אנו זקוקים עוד לדרכונים כדי להגר ממרוקו. אפשר לצאת את המדינה גם בדרכים אחדות…״ ועד הקהילה בקזבלנקה הסתייג אמנם מהפצת הכרוז, אך הוא ניצל את הענין כדי להוקיע את ההתפרצות האנטי־יהודית בעתונות המרוקנית. ואילו עתוני מרוקו, כמצופה, ראו בעצם הפצת הכרוז משום הוכחה להגברת הפעילות הישראלית במדינה זו. ברם, למרות אמצעי הזהירות והתכנון הקפדני, מבצע ״בזק״ גרם למפולת בשורות ה״מסגרת״ במרוקו. כעשרים חברי ״לביא״ – ביניהם מפקדי חוליות בקזבלנקה – ורבים מחברי תנועות הנועד נעצרו ועונו באכזריות. כדי למנוע שיתוק בפעולות ה״מסגרת״, היה הכרח להחיש למרוקו כמה מתנדבים יהודים מאירופה. חששותיהם של אלה שחזו תוצאה מעין זו, התגלו כמוצדקים. אף על פי כן, שכרה המדיני של פעולה זו היה, לטווח ארוך, גדול לאין שיעור מניזקה המבצעי הזמני. המפולת החלה במקנס והקיפה מיד כמה ערים מרוקניות אחרות.
כתוצאה משיבוש בלוח הזמנים, אירעו כמה תקלות בתיאום הפעולה בין פאם למקנס. ״דורי״, כיום קצין בשירות בתי הסוהר בישראל, היה בין חברי ה״מסגרת״ שנעצרו באותה תקופה במקנס והוא סיפר: ״נולדתי במקנס בשנת 1930 והתנדבתי ל׳מסגרת׳ בשנת 1959. אחת לשבוע, בימי ראשון בבוקר, נהגנו להתאמן בנשק קל. בין היתר למדנו שימוש, פירוק והרכבה של אקדח איטלקי מתוצרת ׳ברטה׳ והתאמנו בהכנת בקבוקי מולוטוב ובהטלת רימוני יד. כאשר הוחלט על מבצע ׳בזק׳, היו ׳מומו׳ ו׳אנדי׳ – שניהם מורים לערבית – האחראים על חברי ה׳מסגרת׳ במקנס ובפאס. עקרונית סוכם כי אנשי מקנס ישתתפו בהפצת הכרוזים בפאס ואילו אנשי פאס יפעלו במקנס. כל חוליה מנתה שני אנשים והם נסעו במכוניות של ה׳מסגרת׳. המבצע עמד להתחיל בשעה תשע בערב והוראת הביצוע עמדה להנתן בטלפון, באמצעות הסיסמא: ׳הביאו את הפצועים לבית החולים׳. אולם מסיבה שלא הובררה לי עד היום, תנועות הנוער החלו להפיץ את הכרוזים ב׳מלאח׳ של מקנס, כבר בשעה שש בערב. כאשר באו חברי ׳לביא׳ לחדרי במקנס, כדי להצטייד בכרוזים – כבר היה בידיהם עותק אחד של הכרוז שהופץ בגטו. מיד התעורר בלבי חשש שמא כמה כרוזים נפלו בידי המשטרה. לאחר שורה של בירורים, ניתנה לנו ההוראה להמשיך במבצע, כמתוכנן. תוך זמן קצר הוברר כי החששות שלי היו מוצדקים. יחד עם ׳צ׳ארלי׳ מפאס יצאתי להדביק כרוז על קיר תחנת המשטרה במקנס. אך שם הופתענו על־ידי משמר שוטרים שארב לנו במקום. ׳צ׳ארלי׳ גיסה לדרוס במכוניתו את אחד השוטרים ואילו אני ניסיתי להמלט. אך השוטרים דלקו אחרינו ועצרו אותנו. בשכונה אחרת של העיר, נעצר ׳מלודי׳ אף הוא מפאס. אני במקצועי פועל דפוס. אך במקנס שיחקתי גם כדורגל והרווחתי כ־ 5,000 פרנקים צרפתים לכל משחק. בתחנת המשטרה מצאתי שוטר ששיחק איתי בקבוצה. על פי בקשתי, הוא הלך לביתי והודיע להורי כי נעצרתי. קציני בולשת חקרו אותי במשך שלושה ימים רצופים על פעולתה של ה׳מסגרת׳ במרוקו, מי הם ראשיה ומי מבין היהודים משתף עמם פעולה. מאחר שבמקנס לא הכרנו את ראשי ה׳מסגרת׳, אזי החוקרים לא יכלו לדלות מפי שום דבר. ישבתי בכלא כמה שבועות מבלי לדעת מה יהא בגורלי. אך לאחר מות המלך מוחמר ה־5 והכתרת בנו חסן, למלך תחתיו, הוכרז על חגיגה וכך שוחררתי מהמעצר. לאחר שחרורי, הוזהרתי שלא לעזוב את גבולות מרוקו. עקב זאת יצאתי את מרוקו רק ב־1964 והגעתי לישראל דרך פאריס״.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מחקרים בתרבותם של יהודי צפון-אפריקה בעריכת יששכר בן עמי
ב־1976, כאשר שימשתי מנהל ראשון של המרכז לחקר יהדות צפוךאפריקה שבמכון בן־צבי, הצעתי לחברי הוועדה האקדמית של המכון לארגן כנס בינלאומי על יהודי צפון־אפריקה. כמה מחברי הוועדה תמהו על הצעה זו, ואחד החברים הבולטים שבה הקשה, אם יימצא פורום לקיום מפגש מן הסוג הזה.
שנה לאחר מכן, באפריל 1977, התקיים כנס בינלאומי שנושאו היה ״צפוךאפריקה בתקופה הקולוניאלית״, ובו השתתפו כשלושים חוקרים מהארץ ומחו״ל. מפגש זה היווה מפנה היסטורי בפיתוח תחום מדעי חשוב, וגרם לגיבוש תכנית מדעית ראשונית וכן לשיתוף פעולה פורה בין החוקרים. בכנס זה הונח גם היסוד לשיתוף פעולה בינלאומי עם אוניברסיטת Aix-en-Provence שבצרפת. מוסד זה אירח באוקטובר 1978 את הכנס השני; בכנס זה נטלו חלק כארבעים חוקרים, והוא הוקדש ליחסים בין היהודים לבין המוסלמים בצפון־אפריקה.
מאז עדים אנו להתפתחות מרשימה שבאה לידי ביטוי במערכת האוניברסיטאית, שבה טופחו ההוראה והמחקר בתחום זה. האוניברסיטה העברית בירושלים, שגם בתחום זה הייתה חלוצה, עודדה בהתמדה קורסים בהוראת יהדות צפון־אפריקה בחוגים שונים שרוכזו במרכז להוראת יהדות ספרד והמזרח בהנהלתו של פרופ׳ שלמה מורג. ביזמתו של פרופ׳ משה בר־אשר, כראש המכון למדעי היהדות, נוסד המרכז להוראת לשונות הדיבור של היהודים, שבמסגרתו ניתנו, לראשונה בארץ ואולי בעולם, קורסים ללימוד ערבית־יהודית של יהודי צפון־אפריקה מפי פרופ׳ יוסף שיטרית וחוקרים נוספים. גם בתחום המחקר והפרסום עדים אנו מאז לפריחה מחקרית מרשימה שפירותיה מפרנסים מגזרים רבים. משבר התקציב החמור שפגע באוניברסיטאות השונות החליש במידה ניכרת תנופה זו ומנע זרימת כוחות צעירים ומוכשרים שבלעדיהם אין קיום לענף מדעי זה.
כיום יש בארץ ובעולם כמאה חוקרים שעוסקים בהיקף זה או אחר בחקר יהדות צפון־אפריקה. המרכז הבין־ארצי להוראת תרבות ישראל באוניברסיטאות מקיים בשנים האחרונות סדנאות מיוחדות בנושאים שונים, וביניהם גם על יהדות צפוךאפריקה. בסדנה שהתקיימה ביולי 1990, ושנושאה היה ״היסטוריה ותרבות בצפוךאפריקה — הקשר בין צפוךאפריקה וספרד״, דנו בנושא זה כעשרים חוקרים מהארץ ומחו״ל במשך שבוע ימים בצורה אינטנסיבית ומעמיקה.
הקובץ שלפנינו מהווה מבחינת היקפו, משקל משתתפיו ותרומתם הייחודית תוספת נכבדה וציון דרך במחקר על יהדות צפון־אפריקה. שלושים חוקרים מהארץ ושלושה־עשר מחו״ל — המייצגים את צרפת, ארצות הברית, קנדה וברזיל — מגישים לקורא קשת רחבה מאוד של מחקרים בנושאים שונים ובתחומים שונים.
העיסוק האינטנסיבי ביהדות צפוךאפריקה בשנים האחרונות העלה שאלות קשות של תפיסות והדגשים של החוקרים השונים, ולכן נתבקש דיון על תפיסותיהם של ארבעה חוקרים־ חלוצים — דוד קורקוס, חיים זאב הירשברג, אנדרה שוראקי וחיים זעפרני(במאמרו של שלום בר־אשר). דיון בסוגיות היסטוריות מיוחדות אינו נעדר מקובץ זה (במאמרו של אליעזר בשן).
Recherches sur la culture des Juifs d'Afrique du Nord
Edite par
Issachar Ben-Ami
En 1976, alors que j'étais le premier directeur du Centre de Recherche du Judaïsme Nord-Africain, à l'Institut Ben-Zvi, je proposai aux membres de la commission scientifique d'organiser un Colloque International qui traiterait des Juifs d'Afrique du Nord. Certains d'entre-eux s'étonnèrent de mon idée et un membre éminent se demanda même s'il se trouverait suffisamment de chercheurs qui justifieraient une rencontre de ce genre? Une année plus tard, en avril 1977, eut lieu un Colloque International qui avait pour thème, L'Afrique du Nord à l'époque coloniale et auquel prirent part une trentaine de chercheurs d'Israël et de l'étranger. Cette rencontre qui marqua un tournant historique dans le développement de cet important domaine de la science, stimula la première élaboration d'un programme scientifique et une collaboration féconde entre chercheurs. Au cours de ce colloque on jeta également les fondements d'une coopération internationale avec l'Université d'Aix-en- Provence, en France et au mois d'Octobre 1978, cette dernière offrait déjà l'hospitalité à un deuxième colloque qui avait pour thème, Les relationsjudéo-musulmanes en Afrique du Nord, et auquel avaient pris part une quarantaine de chercheurs.
מבצע יכין – שמואל שגב…מבצע " בזק " הפצץ הכרוז על ידי ה " מסגרת "
מעצרם של ״דורי״, "צ׳ארלי״ ו״מלודי״, גרר אחריו את מעצרם המיידי של אנשי ה״מסגרת״ בפאס ובמקנס. ״מומו״ נעצר במקנס ובחיפוש שנערך בביתו נמצא האקדח ״ברטה״ שבו התאמנו חברי ה״מסגרת״ בעיר. כעבור שבוע נעצר במקנס גם ״גברי״. בפאס נעצר ״אגדי״. במהלך חקירתו במשטרה, נקב ״אנדי״ בשמו של ״בן־נאני״ כמי שמשמש איש־קשר שלו בקזבלנקה. ״בן־נאני״ היה אחד מכינויו של ״סאמי״, רכז שלוחת ״לביא״, אך היה גם שמו האמיתי של פקיד מרוקני בקונסוליה השוודית. קציני בולשת בלבוש אזרחי הגיעו למשרדי הקונסוליה השוודית בקזבלנקה בשעת הפסקת הצהריים. הם שאלו את השוער על ״בן־נאני״ וזה השיב: ״האם זה בקשר לויזות?״ כאשר הוא נענה בחיוב, השוער ביקש 1,000 פראנק ואמר להם לחזור בעוד יומיים. קציני הבולשת היו משוכנעים שהם גילו קצה חוט שיבהיר להם את שיטת הברחתם של יהודי מרוקו. הם עצרו את השוער והעבירוהו לחקירה במשטרת קזבלנקה.
במשך ימים הוא נשאל מה ידוע לו על ה״מסגרת" וראשיה. הוא לא ידע דבר, אך החוקרים חשבו שהוא מסרב לשתף פעולה. על כן, הם עינו אותו באכזריות וכעבור מספר ימים הוא נפח את נשמתו ומת.
חרף כשלונה בפרשת בן־נאני, המשטרה לא הרפתה. שירות הבטחון המרוקני, שבראשו עמד עתה מוחמר אופקיר – עשה מאמץ עילאי כדי לחשוף את זהותם של אנשי ה״מסגרת״ בקזבלנקה. נוכח מאמץ זה ולאחר המעצרים בפאס ובמקנס, קיים היה חשש סביר לחשיפת זהותו האמיתית של ״סאמי״. אלכס החליט על כן כי מוטב ש״סאמי״ ייעלם לזמן־מה מן השטח. לאחר שחבריו נפרדו ממנו בביתו של ״גאבי״, אלכס ואשתו הסיעו את ״סאמי״ לשדה התעופה של קזבלנקה. הודות לקשריו המצוינים של אלכס עם קציני ביקורת הגבולות, הוא הצליח להעביר את "סאמי״ את דוכני המשטרה במהירות וליווהו עד לכבש־המטוס ממש. לאחר תקופת צינון קצרה, שב ״סאמי״ למרוקו ופעל בה כשנה נוספת. חילוצו של "סאמי״, לא מנע את מעצרם של כמה מראשי וחברי חוליות ״לביא״ שפעלו בכפיפות לו. בין היתר נעצרו רפי ועקנין הי״ד, ״ראמון״ ו״רוסיני״. ארבעה חודשים לפני מעצרו של ״רוסיני״, נשרף אביו חי בפתח חנותו בפאס. עתה ישב ״רוסיני״ בכלא ועוגה באכזריות במשך שלושה ימים תמימים. החוקרים הצליפו בשוט על גבו והלקוהו ברגליו שלוש פעמים. כעבור שלושה ימים הוא שוחרר מכילאו מבלי שניתן שום הסבר לכך. נוסף על מפקדי החוליות, נעצרו בקזבלנקה גם ״ז׳אן״ ו״ארסין״, שעבדו במחלקת ההנדסה והתחזוקה בעירית קזבלנקה.
מעצרם של ופי ועקנין ז״ל ושל ״ראמון״ היכה בתדהמה את ה״מסגרת״ ואיים למוטט את פעילותה. שכן, השניים היו מראשוני פעיליה ומילאו מטעמה שליחויות שונות. רפאל ועקנין נולד בקזבלנקה ב־30 באוגוסט 1927. כאחד המרוקנים המעטים שהתגייסו אז לשורות האצ״ל, עלה רפי בשנת 1947 לישראל. לבוש בלבוש המרוקני המסורתי הוא ברח תחילה ברכבת מקזבלנקה לאלג׳יר ושם עלה על אניית סוחר שהובילה אותו למארסיי. עם בואו ארצה, הוא התגייס לצה״ל ונלחם בירושלים. לאחר חתימת ההסכם לשביתת נשק בין ישראל למצרים, שב רפי למרוקו והתחתן ב־1950 עם מרים, אחות במקצועה. רפי נתקבל לעבודה כפקיד בבנק הלאומי המרוקני. בשנת 1955 בגבור מאבקה של מרוקו לעצמאות, גויס רפי ל״מסגרת״ על־ידי ״ארנו״, יהודי יליד טוניס, פעיל בעלייה ב׳ וכיום חבר קיבוץ. ״אדנו״ היה אחד המתנדבים הראשונים לפעולה במרוקו והוא גויס לפעולה זו על־ידי ״לואי״. הוא שוטט בכל רחבי המדינה, כולל בכפרי הדרום ונטל על עצמו, לעתים, סיכונים שחרגו מעבר למותר. תחילה עבר רפי אימוני נשק קל וחינוך גופני על־ידי "ארי" אחד מותיקי ה״הגנה״ ופעיל בעלייה ב'. אך לאחר זמן, הוא נשלח להשתלמויות באירופה וחיש מהר הפך לאחד המפקדים הבכירים של ה״מסגרת״ במרוקו. על כן לא ייפלא כי מייד לאחר שעצרה את ראשי ה״מסגרת״ בפאס ובמקנס, התמקדה המשטרה המרוקנית באיתור האחראים למבצע ״בזק״ בקזבלנקה. החוקרים המרוקנים ידעו כי מוקד הפעולה הוא בקזבלנקה. על כן, כך הם סברו, אם יעלה בידם ללכוד את ראשי ה״מסגרת״ בעיר זו – יקיץ בכך הקץ על העלייה היהודית החשאית ממרוקו.
על נסיבות מעצרו של רפי ועקנין הי״ד ומותו מעינויים, סיפרה שנים רבות לאחר מכן אלמנתו, מרים. בדירתה הצנועה בתל אביב, גילתה מרים ועקנין שאף היא היתה חברה ב״מסגרת״, וכינויה המחתרתי היה ״כרמלה". היא סיפרה: ״ב־13 בפברואר 1961, לאחר המעצרים בפאס ובמקנס, נעצרו בקזבלנקה ׳ראמון׳ ו׳רוסיני׳. אני הייתי אחות במקצועי ועבדתי במרפאה של אחד הרופאים הנודעים בעיר. עקב זאת, נהגתי לבקר בבתיהם של פקידים וקציני משטרה בכירים ובעתות מחלה – הזרקתי להם ולבני משפחותיהם זריקות שונות. כך נודע לי, שהמשטרה מחפשת עתה את רפי ואת ׳פרנסואה׳, אף הוא מראשוני ה׳מסגרת׳. בעלי הסתיר את ׳פרנסואה׳ באחד מבתי היהודים והוא עצמו הלך לדירה, ששימשה מעין ׳סליק׳, כדי להוציא משם את הנשק, רשימות החברים וחפצים מרשיעים אחרים. בשעה 7 בערב, הסיע אותי רפי הביתה. מטעמי זהירות, עליתי לדירה לבדי. סיכמתי עמו שאם חדר המדרגות יהיה ׳נקי׳ – אעשה לו סימן מהחלון והוא יוכל לעלות. אך מיד בהכנסי לחדר המדרגות, ידעתי כי אנו נתונים במעקב. אותתתי לו מבעד לחלון כי לא יעלה. רפי מיהר להסתלק מן המקום. לאחר שנקט בטכסיסי הטעיה שונים, על מנת להתחמק ממעקב, הוא הביא אוכל ל׳פרנסואה׳ במחבואו. אחר כך ניתנו ל׳פרנסואה׳ תעודות מתאימות שבעזרתן הוא נמלט לטאנג׳יר וממנה יצא מיד לאירופה. בשעה 1 לפנות בוקר, חזר רפי הביתה. כל אותו לילה לא עצמתי עין כמובן. בבוקר השכם הפצרתי ברפי לקום ולברוח. שיערתי כי אפילו אם השוטרים הסתלקו בינתיים, הדירה נשארה במעקב. על כן עוד לפני שובם של השוטרים, מוטב שיקום ויעזוב את הבית. ואמנם, כאשר רפי ירד מהבית, השוטרים כבר חיכו לו בפתח ועצרו אותו מיד. נראה כי בידי המשטרה היה מידע רב אודות רפי ופעילותו, ועל כן עינו אותו באכזריות. הם ידעו, למשל, שהוא חולה כליות. לכן היכוהו בכליותיו. הוא התעלף מיד. על מנת ל׳אושש׳ אותו – טבלו החוקרים את ראשו במים מעופשים ובמי צואה. במצב קשה זה, כאשר הוא חצי מעולף, הכניסו לתאו את ׳ראמון׳. רפי העמיד פנים כמי שאינו מכיר אותו והכחיש בתוקף כל קשר עמו. כעבור שלושה ימים התירו לי לבקרו. הייתי ממש מזועזעת. רפי היה מוכה וחבול בכל חלקי גופו ודמעות עמדו בעיניו. שאלתו הראשונה היתה – מה עם ׳רוסיני׳ ו׳פרנסואה׳. ניסיתי להרגיעו כי ׳הכל בסדר׳ וכי מוטב שיתענין במצבו. אך הוא היה מפוכח מאוד וידע שמצבו קשה. יצאתי מתאו בלב כבד ודמעות חנקו את גרוני. השאלה שענינה אותי היתה – מה עושים כדי לשחרר את בעלי. בתחנת המשטרה פגשתי בקצין שאשתו היתה בטיפולי. הוא סיפר לי כי המשטרה מנסה ללכוד 53 חברי ׳מסגרת׳ נוספים. הוא טען כי בנסיבות רגילות, יתכן והיה יכול לעזור. אך במקרה מיוחד זה, הוא חסר אונים: מוקד החקירה מצוי במקנס ורק על פי הוראותיה של המשטרה שם, ניתן יהיה לשחרר את רפי. הוא חשש, כמובן לעורו וסירב להתערב.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו – יעקב בהט.
היסוד העברי בעלונים:
50 ״ידיעות השבוע — כבאראת עלא כוואננא בארץ ובגולה״: העלונים כתובים ערבית יהודית, אך מאחר שהנושאים קשורים במידה רבה במציאות הישראלית, הם חייבו אוצר מילים חדש, שאינו אופייני ללהג המקומי, ושאיננו מוכר לד־וברים. התוצאה היא שכותבי העלונים השתמשו ביסודות עבריים הקשורים במישרין בעברית בת ימינו כפועל יוצא של המציאות הישראלית. היסודות בחלקם אינם ניתנים לתרגום שיכלול גם את הקונוטציה של המילה, למשל: לאשכנזים, בית עולים, חלוץ, יורדים, יישוב, מעברות במקרים אחרים העדיף הכותב לעקוף את המילים הקשות בדרך אחרת, למשל: |חכם כביר דלעקל = חכם גדול של השכל , דהיינו איש מדע.
51 מהגיליון השני ואילך העורכים משתמשים באמצעים טכניים שונים כדי להבליט את ־יסודות העבריים, אם כי אין בכך קביעות. אחד האמצעים הוא שימוש באותיות גדולות ומובלטות. בדרך כלל רק היסוד העברי מובלט, ואילו אותיות היחס ומוספיות אחרות מן הערבית כתובות באותיות רגילות, ולעתים אפילו מופרדות מהמילה עצמה: |מסאוו אלמערה והררסו… = [הגרמנים] הלכו למערה [כלומר לבית הקברות] והרסו… לעתים מובלטת גם אות היחס: |מר… קאל פנאום דייאלו = מר… אמר בנאומו לעתים קרובות מובלטת גם ל׳ היידוע, כי היא נתפסה כחלק אינטגרלי של המילה: ולחברה דליהוד דלוזי די כא תסגל… = חברת היהודים ״אוזי״ o.s.e ־ Organisation sociale des enfants] העוסקת ב… פה ופה מודגשים גם יסודות לא עבריים שמקורם בצרפתית: ואחד לכומפאניא כבירא = חברה גדולה; דיסכור = נאום; ליטא ־ ארץ.
אמצעי חשוב אחר הוא רישומם של היסודות העבריים במרכאות או בסוגריים (באותיות רגילות או גדולות): ולכפרים כללהום ׳הקרובים והרחוקים״ ־ הכפרים כולם, הקרובים והרחוקים . ויקבל נאס די יזיו לענדו (בסבר פנים יפות) = יקבל את האנשים הבאים אליו בסבר פנים יפות (ע׳ 144). פוקת נזול די (אבן היסוד) = בעת הנחת אבן…
- לעתים היסודות העבריים שבעלונים אינם באים במקום היסודות הלא עבריים, אלא לצדם — בסוגריים או במרכאות וגם בלעדיהם, באות גדולה ומודגשת או באות רגילה. בדרך כלל שתי המילים שוות ערך, והמילה העברית מיותרת, כי היסוד הלא עברי (ערבי, צרפתי או ספרדי) מוכר יותר. הסבר אפשרי לתופעה זו הוא שעורכי העלון השבועי ״מתהדרים״ ביסודות העבריים בשל יוקרתם: מוואדע ספסייאל (מיוחדים) ־ מקומות מיוחדים (מיוחדים) / . בלפאסייאנסא (סבלנות) ולחכמה דייאלהום = בסבלנות (סבלנות) ובחכמה שלהם . האד זמעא עמלו לבוט ״הצבעה״ = השבוע עשו הצבעה, ״הצבעה״ . בירו ספיסייאל ״מיוחד״ פישראל = משרד מיוחד ״מיוחד״ בישראל (ע׳ 147). וענדו כומפייאנס אמונה ־ יש לו אמון אמונה (ע׳ 103). כא נטלב ססמאחא (מחילה) = אני מבקש מחילה (מחילה). כאן מערוף (מפורסם) = היה ידוע (מפורסם). באס יתסממאו גנס עזיז(עם סגולה) = כדי שייקראו עם יקר (עם סגולה). פלעזאייב (נסים) דלגאולה = בנסים (נסים) של הגאולה . דוגמות נוספות: רראי (עצה), (התנצלות) עדור, ליכספוזיסיון (תערוכה), שמן דה פר ״רכבת״, דיסכוראת ״נאומים״, (שנאה) לכרוהייאא, רזא (תקוה), ועוד.
לעתים הכותב משתמש במונחים הלא נכונים. דוגמה: וישראל צאפדת האד זמעא ואחד שארזמאן(העמסה) כבירא = ישראל שלחה השבוע משלוח (העמסה) גדולה [של אבטיחים לשויצריה] . המילה העברית העמסה מתרגמת את המילה הצרפתית המקבילה, אלא ששתיהן אינן מתאימות למילה המתבקשת משלוח.
יש שאותו יסוד עברי מתורגם לעתים במילה ערבית עתים במילה צרפתית ( ועתים במילה ספרדית), למשל המילה ביקור מתורגמת במקום אחד סופאן ובמקום אחר ביזיתא. בא כוח – במקום אחד פרוכורור, ובמקום אחר לכליפא. במקביל אנו מוצאם שאותה מילה מתורגמת במילים עבריות שונות: לכליפא — במקום אחד נציב, ובמקום אחר בא כוח.
Concile des rabbins du Maroc DES 10-11 Juin 1952..Enseignement Hebraique
Concile des rabbins du Maroc DES 10-11 Juin 1952
Enseignement Hebraique
Abordant sérieusement au cours de son dernier Concile le problème de l'enseignement religieux au Maroc, dans son ensemble le rabbinat marocain a établi le projet suivant :
Le programme d'étude se composera du français et de l'hébreu une demi-journée chacun.
La Commission envisaegra dans chaque école le fonctionnement régulier et constant d'un service médical et d'une cantine où l'on servira un repas au moins par jour, avec distribution de vêtements une fois par an au minimum.
Les membres de la Commission se réuniront une fois par an et, à l'issue de leur session, rendront compte de leurs travaux dans un rapport dont ils enverront un eexmplaire au Haut Tribunal Rabbinique pour le Concile des Rabbins, un autre au Secrétariat Général du Conseil des Communautés, destiné à ce Conseil.
Pour les frais de déplacement des membres de la Commission, il sera fait appel aux concours de MM. l'Inspecteur des Institutions Israélites et le Secrétaire Général du Conseil des Communautés.
Deux dirigeants seront nommés à la tête de la Commission (un rabbin et un membre du Conseil). Ils centraliseront par devers eux les documents et les dossiers intéressant cette commission et c'est à eux que particuliers, public et organismes seront invités à s'adresser pour tout ce qui touche à l'enseignement religieux au Maroc.
La Commission usera de tous les moyens en son pouvoir pour procurer à chaque école la quantité de livres dont elle a besoin.
Ses membres auront également pour tâche de pourvoir à la formation de professeurs d'hébreu qualifiés et d'améliorer la situation matérielle du corps enseignant religieux.
- Enseignement Talmudique.
La Commission de l'Enseignement religieux au Maroc instituera partout où il sera possible des » YECHIVOT » dont les frais seront entièrement à la charge du Comité de la Communauté locale à l'exemple de Fès. Ces « YECHIVOT » relèveront elles aussi de son autorité.
La Commission établira le programme d'études qui sera appliqué une fois que le Haut Tribunal Rabbinique l'aura approuvé. Ce dernier s'assurera que son niveau prépare a l'examen d'entrée à l'Institut Marocain des Haute« Etudes Hébraïques.
DECISION
Les Rabbins ont unanimement adopté cette proposition et les soins sont confiés aux président et membres du Haut Tribunal de se mettre en rapport avec M. BOTBOL et M. DAHAN en vue de matérialiser cette suggestion.
La désignation des cinq rabbins a été aussi confiée à leurs soins.
הקשרים בין יהודי צפון-אפריקה לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז – אברהם דוד
בית כנסת אבוהב בצפת
לאחר כיבוש ארץ -ישראל בידי העות'מאנים בשנת 1516 , מוצאים אנו בעזה , בשנת 1525 , אוכלוסיה יהודית המונה 95 ראשי בית-אב , כשליש מהם מערבים , מאוחר יותר,בשנת 1538 , מוצאים אנו בשכם 3 משפחות מערביות . מרובות יותר ידיעותינו על קהילות המערבים בשני המרכזים היהודיים הגדולים באותו זמן בירושלים ובצפת . נדון תחילה על המערבים בירושלים .
רבי משה באסולה , שביקר בירושלים בשנת רפ"ב ( 1522 ) מונה בין העדות היהודיות שבה : אשכנזים , ספרדים , מוסתערבים ו'מערביים . . . שבאו מברברייה' . אין הוא מציין את מספרם של המערבים , אך עצם הזכרתם בהקשר זה מעיד על קיומו של קהל מערבי לצד הקהלים האחרים . אנו יודעים אך מעט על יחידים בעדה המערבית בירושלים במאה ה – 16 . אחד מהם היה ר' יששכר בן סוסאן המערבי , שחי בה שנים אחדות בעשור הרביעי של המאה , ואולי אף קודם לכן , במחיצת ר' לוי אבן חביב )הרלב" ח) , רבה הראשי של ירושלים באותה עת .
הערת המחבר : כותב על כך ר' יששכר בן סוסאן בשנת ש"ה או ש"ח : 'וכן זוכר אני כשהייתי דר בירושלם שהיא מוחזקת במוקפת חומה מימות יהושע בן נון . . . על פי הוראת מורי הרב החכם השלם מהר"ר לוי בן חביב זלה "ה , שהוא אז היה איש ירושלים, אפשר שמאותו זמן ועד עתה כמו י"ב שנה' – ראה : בן סוסאן , עבור, דף .בז ; וראה גם : פרומקין-ריבלע , א, עמ' 77-78 ,וכן להלן. –ע.כ-הערת המחבר
על קשריהם של יהודים מערבים בירושלים לארץ-מוצאם מעידה איגרת כתובה ערבית , שנשלחה מירושלים למארוקו בעת שלטונו של 'צולטאן סולימאן' , היינו בין השנים 1520- 1566 . את האיגרת פירסם , במקורה ובתרגום עברי , הרב יעקב משה טולידאנו , אולם אין יסוד לדבריו , כי מחברה הוא יצחק בר מוסא והיא נשלחה לאביו בשנת ש"א ( 1541) באיגרת מובלט היסוד התעמולתי : מחברה מרבה בשבח ארץ- ישראל , מדגיש את מעלותיה , לעיתים בהגזמה , ואף מנסה לשכנע את מקבל האיגרת לעלות לארץ. וזאת מכמה נימוקים :
- 'כי ארץ ישראל לא רחוקה' , משך הנסיעה לארץ בדרך היבשה – דרך אלגזאייר (אלג'יר) , תונס . זרבא (ג'רכה) אלכסנדריה , מצרים (קהיר) בואך ירושלים – הוא (חֹדש ושבעה ימים' .
- 'בכדי שיתכפרו עוונותיך' .
- 'תנוח מאותם הארצות של הטומאה' .
- 'היהודים פה אינם משלמים כי אם מראש השנה לראש השנה מטבוע אחד לגלגלת , אפילו מי שיהיה לו מאה ככרי זהב אינו נותן כ"א [כי אם] מטבוע' . מחבר האיגרת גם מזכיר את 'היהודים המערבים' בירושלים ונוקב בשמות אחדים מהם : 'רבי משה ורבי מוסא אזרוואל שהיה בבני צביח' , ו' ר' יעקב בן מוסא' , שעימו הוא סייר בארץ . במקורות אחרים אנו מוצאים ידיעות על אישים נוספים מצפון-אפריקה שחיו ופעלו בירושלים .
הערת המחבר : כגון : 'החכם הנעלה הישיש כה"ר סעדיה המערבי נ"ע' הנזכר (בסוף המאה ה-16 ) בשו"ת ר"ב אשכנזי, סימן יד. ושמא גם ר' 'מאיר בכמה"ר יוסף פאשי זלה"ה' , שהיה חבר בית-דינו של הרלב"ח בירושלים בשנת רצ"ז ( 1537 , ) אפשר ששמו מרמז על מוצאו מפאס – ראה : שו"ת הרלב"ח , סימן צג. על נישואין בין 'איש מבני המערב שדר בירושלים' לאשה אשכנזית – ראה שו"ת ר"י בירב, סימן מא , ואולי אפשר לראות בעובדה זו סימן ליחסים תקינים בין שתי העדות הללו בירושלים , ללא מתיחות, ולא כפי שמצינו באמצע המאה ה- 15 , כאמור לעיל. שמות של יהודים מערביים נזכרים גם במסמכי בית-הדין השרעי בירושלים – ראה : כהן , יהודים , עמ' 57, 58 ,209 .על עולי-רגל מהמגרב בירושלים בשנת 1538 – ראה : שם , עמ' 118.
ידיעותינו על המערבים בצפת בראשית התקופה העות'מאנית מרובות יותר , ושמא יש בהן כדי ללמד שמספרם היה גדול ממספר המערבים בירושלים ואף המעמד של קהלם בכלל הקהלים בצפת היה רם יותר.
נתונים מאלפים לעניין זה מצויים ברשימות המיפקדים של משלמי המיסים )התחריר) בארץ-ישראל , בעשרות השנים הראשונות של השלטון העות'מאני בה . במיפקדים בצפת – שלא כמו בירושלים ובערים אחרות בארץ-ישראל – סווגו הרשימות של משלמי המס היהודים לעדות ולקהלים . לפי הרשימות של מיפקדים אלה עולה : שבשנת 1525/6 מנתה העדה המערבית בצפת 33 משפחות מכלל 233 המשפחות היהודיות שבעיר . שלושים שנה מאוחר יותר היא מנתה 38 מתוך 719 משפחות, ואילו כעבור 12 שנים נוספות מנתה 52 ראשי בית-אב מתוך 945 . ודאי אין נתונים אלה משקפים במדויק את המציאות הדמוגראפית, אך משקפים הם את התמונה הכללית. בפרק זמן של שלושים שנה – שנות דור – גדלה העדה המערבית בצפת ב – 5 משפחות בלבד , וכעבור עוד 12 שנים נוספו לה עוד 14 משפחות . אם לקחת בחשבון את הריבוי הטבעי ואת הגידול הניכר באוכלוסיה היהודית הכללית בצפת באותו פרק – זמן , הרי העדה המערבית כמעט לא גדלה ואפילו ירדה במספרה . הגורמים לכך אינם ידועים . האם היה זה משום שבני עדה זו עקרו ממקומם או התמזגו בקרב העדה הספרדית הגדולה ? מכל מקום . נראה מנתונים אלה ומנתונים אחרים , כי המערבים היו העדה השלישית בחשיבותה בקהילה היהודית בצפת . לאחר הספרדים והפורטוגאלים שהיה להם רוב מוחלט , ולאחר המוסתערבים , שאמנם קהלם הצטמצם בהדרגה ובשיעור ניכר . מקורות אחרים מהמאה ה- 16 המזכירים את העדות בצפת מתייחסים אך ורק לשלוש העדות הללו , ולפי אותו סדר.
וכך כותב ר' משה באסולה בספר מסעותיו לארץ-ישראל משנת רפ"ב (1522 ) צפת הוא גליל העליון . . . והם יותר מג' מאות בעלי בתים ויש בה ג' בתי כנסיות א ' של ספרדים וא' של מוריסקים וא' של מערביים וקורין לה כנסת של אליהו ז"ל , כי היא קדומה , וקבלה בידם שאליהו ז"ל התפלל בה .
מתוך פעמים מספר 24