ממערב למזרח: יהודי מרוקו בישראל- שושביני הקדושים-יורם בילו
ממערב למזרח: יהודי מרוקו בישראל
ההגירה הגדולה של יהודי מרוקו לישראל בשנות החמישים והשישים הונעה על ידי גורמים שונים של דחיפה ומשיכה, שהיו קשורים לתהליכים ההיסטוריים והגיאו־פוליטיים שהביאו לכינון מדינת ישראל ב־1948 מזה ולעצמאות מרוקו ב־1956 מזה. מצד גורמי המשיכה, העלייה מהמגרב הייתה חלק מן האקסודוס היהודי מצפון אפריקה, ממדינות ערב במזרח התיכון ומאירופה בעקבות הקמת המדינה היהודית הריבונית. המוסדות הציוניים בארץ ומחוצה לה, שראו בחזון קיבוץ הגלויות את בסים קיומה של ישראל, לא חסכו במאמץ לממש חזון זה, בייחוד בקרב הפזורות היהודיות במרחב הערבי, שנתפסו כקהילות במצוקה. בקהילות המסורתיות של מרוקו, שבהן הכמיהה לציון הייתה שזורה לבלי הפרד במסכת החיים היהודית, נצבעה הקמתה של מדינת ישראל בצבעים דתיים־מיסטיים עזים, שחיזקו את הרצון להגר.
גורמי הדחיפה, שלא נפלו בחשיבותם מגורמי המשיכה לציון, היו קשורים לסדקים שנפערו בתשתית היחסים בין היהודים למוסלמים במרוקו בעקבות הסכסוך המזוין במזרח התיכון והקמת מדינת ישראל ובמהלך שנות המאבק לעצמאות מרוקו במחצית הראשונה של שנות החמישים (אביטבול תש״ם; צור תשס״ב; .Laskier 1994 – Stillman 1991יהודים רבים חששו מן היום שלמחרת העצמאות
במרוקו, מדינה שבסיסי האידיאולוגיה הלאומית שלה כוללים מרכיבים חזקים של ערביות ואסלאם Entelis 1989 קבלת הריבונות ציינה את סיום תקופת הפרוטקטורט שחוללה, כזכור, תמורות ניכרות בחיי היהודים, וחשפה רבים מהם, בעיקר במרכזים העירוניים הגדולים, למציאות הקולוניאלית הצרפתית ולהזדמנויות החינוכיות והכלכליות שהביאה. רשת בתי הספר של כי״ח, שבאמצע המאה העשרים כבר הרחיבה את פריסתה לאזורים ההרריים והעורפיים של מרוקו, הנחילה את השפה ואת התרבות הצרפתית לרבים מבני הדור הצעיר (צור והלל תשנ״ו: 1983). השפעת השלטון הצרפתי ניכרה גם בקרב המוסלמים, אך דומה כי היהודים, שהפרוטקטורט חילצם מהמעמד הנחות של בני חסות שהועיד להם האסלאם, גילו יחס אוהד יותר כלפי השלטונות הקולוניאליים. עמדה פרו־צרפתית זו הגבירה את המתח בינם לבין המוסלמים משתכפו ביטויי המחאה והמרי מצד המוסלמים כנגד שלטון צרפת (צור תשס״ב!
כשלושה רבעים ויותר מיהודי מרוקו בחרו לעלות לישראל, שיעור גבוה בהרבה מזה של יהודי תוניס, ובמיוחד גבוה מזה של יהודי אלג׳יריה בעלי האזרחות הצרפתית, שהעדיפו ברובם להגר לצרפת או לקנדה. הבדלים אלו שיקפו את העובדה, שבמרוקו היה השלטון הצרפתי קצר יותר והכה שורשים עמוקים פחות מאשר בשתי הארצות האחרות. אכן, גם בקרב יהודי מרוקו עצמם אלה שבחרו לעלות באו ברובם מרקע מסורתי יותר ונחשפו פחות להשפעה הצרפתית מאלה שהעדיפו את האופציה הלא־ציונית. עד לעלייתם של היהודים מברית המועצות לשעבר בשנות השמונים והתשעים, היו יהודי מרוקו וצאצאיהם הקבוצה היהודית הגדולה בישראל על פי ארץ המוצא. אולם קליטתם בארץ הייתה רצופת קשיים, והם הפכו, יותר מכל קבוצה מזרחית אחרת, למייצגיה המובהקים של ׳הבעיה העדתית׳.
הערות המחבר : בסוף שנות השמונים 13% מתושבי ישראל היו ממוצא מרוקאי.
יש אירוניה גיאוגרפית בהצמדת הכינוי ׳מזרחי׳ ליהודים הבאים מן ׳המערב הרחוק׳ (אל־מגרב אל־אקצה). גם הקטגוריה ׳ספרדי׳ מתאימה רק בחלקה ליהודי מרוקו, שהרי המגורשים מספרד ומפורטוגל, שהגיעו למרוקו במאות החמש־עשרה והשש־עשרה, מצאו שם ציבורים גדולים של יהודים מקומיים, שלא הגיעו למגרב מחצי האי האיברי. על הבעייתיות הטמונה במושגים אלה ראו Dominguez 1989; Goldberg 1977; Lewis 1985
הקשיים האובייקטיביים שליוו את קליטתם של יהודי המזרח בשנים הקשות ומעוטות המשאבים שלאחר מלחמת העצמאות הוחמרו מכוח הציפיות והדימויים, פרי האתוס הציוני הקולקטיביסטי של האבות המייסדים, אשר השפיעו על האופן שבו נתפסו העולים בעיני החברה הקולטת. מצד אחד הם היו, לאחר הכחדתם של רוב יהודי אירופה בשואה, המאגר העיקרי של כוח אדם הזמין לתקומת העם היהודי במולדתו. מצד אחר, רובם באו מחברות מסורתיות, ספוגות במשקעי תרבות ערבית, שהייתה לצנינים בעיני הממסד האשכנזי, הן בגלל האיבה ההיסטורית שבין הציונות והלאומיות הערבית, והן עקב עיצובה של הציונות במתכונת של תנועות השחרור הלאומיות המודרניות באירופה של המאה התשע־עשרה. הדימויים השליליים של יהודי המזרח, ובמיוחד של יהודי צפון אפריקה, שהופיעו בעיתונות ובשיח הישראליים בשנות החמישים, יצרו דיוקן קיבוצי לא־מחמיא, בלשון המעטה, שהעמיד בסימן שאלה את יכולתם של חלק מבני הקהילות האלה להשתלב במהפכה הציונית.
אולם האכזבה הקשה מן ההון האנושי והתרבותי של העולים החדשים רק חיזקה את הציווי המוסרי הגלום בתפיסת העולם האוטופית של הציונות, לגאול אותם מכבלי ׳המסורות המגוונות׳ של מורשתם. קיבוץ גלויות היה רק השלב הראשון בדרך למיזוג גלויות. בתהליך רציונלי, מכוון ושיטתי היו אמורים העולים להשיל מעליהם את המסורות, הערכים והשקפת העולם שהביאו עמם מארצות מוצאם, ולעבור חינוך־מחדש במתכונת הדגם הציוני־סוציאליסטי של ׳היהודי החדש׳. אידיאולוגיית כור ההיתוך ששלטה במדינה בשנותיה הראשונות הדהדה גם בשיח של מדעי החברה בישראל באותם ימים. שיח זה התמקד בזיהוי התהליכים החברתיים שהאיצו או עיכבו את קליטת המהגרים ואת השתלבותם בחברה הישראלית באמצעות מונחים כמו ׳הטמעה׳ (אסימילציה), ׳שינוי תפקידים חברתיים׳, ׳דה־סוציאליזציה׳ ו׳רה־סוציאליזציה׳ (בן־דוד תשי״ב: בר־יוסף 1959; 1954 Eisenstadt. אף שהסוציולוגים נטו באותם ימים להפחית ממשקלם של גורמים אתניים ותרבותיים בעיצוב מערכות נבדלות של משמעות וזהות, הם הסבירו את הפערים החברתיים־כלכליים בין אשכנזים למזרחים באמצעות טיעונים של נחיתות תרבותית והעדר טיפוח סביבתי.
רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של יהדות מרוקו-א.חזן-ד.א.אלבאז
חיי משפחה.
לאחר בנו אהרון נולדו לדוד בן חסין כמה בנות, ועל פי המסורת תשע במספר. מעתה חייב לפרנס מפשפחה גדולה, ומקצוע הפייטן אין בו כדי פרנסה של ממש ושם מעמדו החברתי המכובד עקב לימודיו ונישואיו אינו ערובה למעמד כלכלי איתן.
בשבת של ניסן תקי"ד חגג דוד בן חסין בגאווה רבה את ההפטרה הראשונה שקרא בנו אהרן בבית הכנסת בהיותו בן שש שנים בלבד. הוא מחבר לכבודו שני פיוטים שבהם הוא מאחל לו " דברי תורה…לך יהיו הם חביבים…ואל שדי הוא ידריך אותך….ימציא לך זיווג עם כלה / שלשלת יחס והמעלה. אך אהרון הצעיר נגרר אחר משחקים מסוכנים ובסביבות תק"כ במהלך קטטה, פצע אנושות ילד בן גילו בדקירת סכין. בדרך נס התאושש הילד הפצוע והפייטן כתב שיר הודיה על ההצלה הגדולה.
בסופו של דבר, כמו שייחל אביו, נשא אהרן לאישה את אחת מבנות דודו, הדיין יקותיאל בירדוגו, ונעשה לאיש מעלה אהוב ומקובל על בני קהילתו כאיש צדקה וחסד. אהרן מת בפתאומיות בשעה ששוחח עם אנשי ביתו, וכך מתוארים הדברים בכתובת הקינה שנשא עליו גיסו, הפייטן רבי יעקב בירדוגו – 1783 – 1843.
" קינה קוננתיה על שאר בשרי כולו מחמדים נגיד החברים שומרי משמרת הקודש לעבוד עבודה משא ועבודת עבדוה משמח אלהים ואנשים ונעים זמירות משמח חתנים , מבקר חולים מנחם אבלים קובר מתים אהוב למעלה ונחמד למטה כהה"ר אהרן בן חסין בן לאותו צדיק הרב דוד בן חסין, שנפטר לבית עולמו במיתה חטופה רגע היה מדבר עם בני ביתו ונפל ומת ותהום העיר במתתו כי צריכים לו.
שני פיוטים כתב המשורר לכבוד נכדו יחייא לרגל החלמתו, ואחר כל לרגל בר המצווה שלו ב 1777. עוד ידועים לנו שני נכדים ונכדה נוספים, ילדיו של אהרון הנזכר. בנו דוד ולו שני בנים, רבי אהרון 1795 – 1865 – ורבי אברהם 1810 – 1902 – שהיה דיין במכנאס. שניהם ממשיכים את שושלת הרבנים של משפחת בן חסין, וכן בתו אורדוויניה שלא זכתה להרבה נחת בחייה.
מכתב תנאים מיום י"ח בטבט התק"ע 25.12.1809 מלמד כי אורודוויניה התאלמנה ב 1798, שלושה חודשים לאחר נישואיה, והיה עליה להמתין 11 שנה כדי להתייבם לשלמה אלמושלינו, אחיו של בעלה הראשון, שבשנת 1798 היה רק בן שלוש, ומכיוון שהיה עיוור התחייב אהרן בן חסין לדאוג לכל צרכי בני הזוג במשך שנתיים, בתנאי ששלמה אלמושלינו לא ישא אישה שנייה.
על בנותיו של רבי דוד בן חסין אנו יודעים פחות. אף לא אחת מהן מוזכרת בשמה הפרטי, אבל ידוע שאחת מהן נישאה סביב תקנ"ג לנכדו של הדיין הידוע משה בירדוגו, רבי בינימין לכרייף, מחבר " גבול בינימין ", שבשנת תקמ"ב אך כתב הקדמה ל " תהילה לדוד ", מהדורת אמסטרדאם.
בפיוטים אחרים נזכרים שמם של שלושה חתנים אחרים, מרדכי שרף, אלעזר בן לחדיב ושלמה ראגינוס. באחת מקינותיו הנרגשות ביכה משוררנו את מותה של אחת מבנותיו ושל בעלה שאינו מוזכר בשמו. שניהם מתו בתוך שנת נישואיהם הראשונה. הוא גם אינו מזכיר את שמות ההורים של נכדו סעוד, שלו הקדיש פיוט לרגל פדיונו כבכור.
קינה קוננתיה יום יד אלוה נגעה בי, ונלקחו ממני בתי וחתני בתוך שנה לנישואיהם, וקוננתי על שניהם קינה.
. על פי האגדה שמספר יוסף בן נאיים נישאה בתו הבכורה של רבי דוד חסין לרבי יעקב בירדוגו בעקבות חילופי דברים שנונים עם הפייטן. בשבת פרשת תולדות קרא רבי דוד בתורה את הפסוק " אם לוקח יעקב אישה מבנות חת', ובמקום חת' הוא קרא טת'. רבי יעקב בירדוגו תיקן אותו ורבי דוד ענה לו בהומור על פי המשך הפסוק " אם לוקח יעקב אחת מתשע בנותיו יישארו אכן רק שמונה, חי"ת בנות. יעקב בירדוגו הבין את הרמז ואכן ביקש את ידה של הבת. לאגדה חביבה זו אין יסוד היסטורי, מכיוון שיעקב בירדוגו נולד בתקמ"ג והיה רק בן תשע במותו של רבי דוד בן חסין.
דוד בן חסין היה מוקף בידידים, עם ידידיו נמנו גם הרב עמרם בן דיוואן, הדיין השליח מחברון, אברהם אבודרהם, בנו של הדיין יהודה מטיטואן, הדיין ממכנאס משה טולידאנו, יעקב דלוייה ואלישע עטייא, אשר לכולם הקדיש שירי שבח וידידות. – " אערוך מההללי ניבי ", " חן וכבוד זבד זבוד ", " כל קהל ישראל ", " בשיר אפתח יסודתו ", ו " לזאת יחרד לבבי ".
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
וזאת הסיבה ל " גמגום " בישיבות. אני דרשתי בלי הרף לקיים דיון בעניינים אלה שמדברים בהם בחצאי מלים.
בישיבת ההנהלה ביום 9/5/1955 אמרתי :
" אני מציע שנקיים דיון קצר ותכליתי בעניין צפון אפריקה. טוב שנמצא כאן גם לוי אשכול. הנושא אינו טכני, אלא עניין פוליטי ציוני. יוזפסטאל הביא לנו ידיעה על אסון הקשור בעלייה מצפון אפריקה. כתבו על כך באהדה ב " הארץ " וב " הבוקר ". אנו, כלומר אגף העבודה, גזרנו על עצמנו שתיקה. בינתיים נתעוררה פניקה – שחברי הנהלה לא יצאו לצפון אפריקה. על סמך הודעה זו כתב ראש ההנהלה הודעה למחלקות שלא יישלחו שליחים. אנו בעצמנו לא עשינו שום דבר.
אני מסביר – אני התכוונתי להוציא את עניין צפון אפריקה ממסתריו, להעמידו לדיון פומבי, ובכך ליצור לחץ על צרפת – כפי שמוסר עכשיו יוזספטאל, לא נעשתה שם שום פעולה מחוץ להוראה ששליחים וחברי הנהלה לא יסעו לארצות אלה. אני שואל את יוזספטאל : מה עלינו לעשות ? לפי דעתי עלינו לפעול. ההנהלה אינה יכולה, חודש לאחר שקרה ה " אסון ", לשבת בחיבוק ידיים. בשום פנים אינני יכול לקבל את הצעתו של יוזפסטאל שנדחה את הדיון עד לשובו של שרגאי.
אין לנו שום רשות לעשות זאת. עלינו להחליט. אני מציע שנדון בשאלה ונדע מי יעסוק בעניין הזה. יש הצעה לשתף את ד"ר גולדמן בפעולה זאת. עלינו להודיע לד"ר גולדמן כדי שידע איך לעסוק בזה. שמענו מיוזספטאל שייתכן שהעניין יסתיים בפשרה. זה יהיה אסון בשבילנו. אנו צריכים לדרוש עלייה חופשית. אני מסביר – הבינותי תיכף ומיד שאלה " הבוחשים ", מנהלים משא ומתן עם הצרפתים, או בתיווכם, עם הערבים – שישראל מוכנה להסכים לקיצוץ העלייה באופן עקרוני, ואחר כך ידובר על ממדים. זאת לא רציתי בשום פנים ואופן. חששתי שאלה מצד הממשלה שדרשו כל הזמן צמצום העלייה מצפון אפריקה, ישמחו בלבם לפשרה המוצעת. אני לא ראיתי שום זכות לי, להנהלת סוכנות, ולממשלת ישראל למכור את זכויות יהודי צפון אפריקה לעלייה ולחתום באופן רשמי במסמך על מספר היוצאים. רק עלייה חופשית.
ועוד דבר : יוזפסטאל אמר – כך סיפר דובקין – שיש מכתב מצור לשרת, שחברי ההנהלה שהיו בצפון אפריקה גרמו לפניקה, בסך הכול היו בצפון אפריקה רק שני חברי הנהלה, יוזפסטאל וברגינסקי. יוזפסטאל וודאי לא גרם לפאניקה, מפני שלא הודיע שום דבר. אם הכוונה אלי – וכאן במסדרונות מתלחשים שצור כתב לשרת שברגינסקי עיכב את העלייה – כך הצהיר דובקין בפני שלושה אנשים, אינני יכול לעבור על הדבר בשתיקה. דובקין אוסר עלי לפנות לצור. מסרתי בדין וחשבון שלי שבשעה שהייתי בתוניס ועמדתי להיפגש עם המזכיר הראשי של השלטון שם, באותו יום הוזמן מנהל מחלקת העלייה ודובר על עניין עזה, באופן כללי. ההודעה הראשונה שלי לעיתונות בפאריס נמסרה ימים אחדים לאחר שעמוס רבל – עליו עוד ידובר – נקרא לשלטונות במרוקו בדבר צמצום העלייה, עלינו לדון ולקבוע מי מטפל בדבר ".
ב – 31.5.1955 נערכה בירושלים ישיבת הנהלת הסוכנות בהשתתפותו של ד"ר נחום גולדמן. הוא מסר דין וחשבון כללי והפטיר מלים אחדות על קשיים מסוימים בעלייה מצפון אפריקה. אמרתי :
" אני מפנה את תשומת לב החברים לכך, שזה שלושה חודשים ישנם קשיים בעלייה מצפון אפריקה, וההנהלה לא הגיעה לדיון בעניין זה. אני מבקש דיון בשאלה הזאת. במשך כל הזמן אנו שרויים במין מסתורין. עד לישיבה עם צור – השגריר בפאריס – לא ידענו דבר. לפחות פרופורמה, על ההנהלה לדון בעניין זה. אני מציע ליושב הראש ולחברים למצוא אפשרות להמשך הדיון על העלייה מצפון אפריקה ".
ב – 13.6.1955 מסר בישיבת הנהלת הסוכנות ש.ז.שרגאי – ראש מחלקת העלייה דין וחשבון על ביקורו בחו"ל. אמרתי באותה פגישה :
" איַּחד דברי על צפון אפריקה בלבד. אני רוצה לתאר בפני ד"ר גולדמן, שלא היה כאן, את התמונה לאשורה. זו הפעם הראשונה בשלשות החודשים האחרונים שההנהלה שומעת דו"ח בעניין העלייה מצפון אפריקה. אני מזכיר שהבאתי הצעות לדיון, ואף על פי כן לא קויָם כל בירור. גם היום, כפי שאתם רואים, למרות היות הסעיף הזה על סדר היום כבר שלושה חודשים, הדיון אינו מתקיים…..רבים מחברינו כאן נוהגים כבת יענה ומתעלמים מן המציאות. לדעתי, המצב הפוליטי והביטחוני בצפון אפריקה רע מאוד. אני צופה שבעוד חצי שנה או שנה תתחיל בריחה מבוהלת מתוניסיה. הלא ליד שולחן זה מסרתי לראשונה להנהלה, מה ששמעתי מד"ר פרלצווייג, שבהסכם בין צרפת לתוניסיה אין סעיף המזכיר תנועה חופשית של יהודים.
בעוד חצי שנה יעמדו יהודי תוניסיה על חומרת המצב, ויתחילו לברוח. הנה, ממרוקו בורחים כבר היום. מסרתי בדו"ח שלי להנהלה, כי 125.000 יהודים ממרוקו מוכנים לעלות. רק השבוע קיבלתי דו"ח מעובד מחלקת הקליטה, אדם שעבר את כל מרוקו לאורכה ולרוחבה – באוג'דה בצפון מזרח, טנג'יר בצפון מערב, מראקש והכפרים בדרום מזרח ומיישובים במערב מרוקו – אגאדיר, סאפי וכו…. – לדבריו, בכל מקום רוצים היהודים לעלות. מה אנו עושים לזירוז תהליך זה ? איך אנו מעריכים את מצבם ? אני סבור שהם נתונים בסכנה של ממש, אבל ההנהלה הציונית, מתוך שקט אולימפי לא דנה במצב. אינני יודע אם דברי יעשו את הרושם הדרוש, אך אני אומר מה שאני אומר כדי שבפרוטוקול יהיה רשום, אחר מחברי ההנהלה עמד על כך.
אני רוצה לשאול את ד"ר גולדמן : " איך אתה מעריך את המצב הפוליטי של יהודי מרוקו ? לדעתי מצבם גרוע מאוד ! יש חברים היודעים טוב ממני מה מתרחש. זה שלושה חודשים שאנו מסתובבים סביב עצמנו עד שלבסוף חזר העניין אל ז'ילבר – שגריר צרפת בישראל. לטובת עניינינו רצוי שהדבר יסוכם בפאריס. מה שנקבע כאם עם ז'ילבר יעבור ממילא דרך המסננת של הממשלה הצרפתית, אחר כך ללא קוסט – המושל הכללי במרוקו – והעניין יתחיל מחדש……לפני שאנו באים לדון בסעיף הקליטה, אם לבנות צריפונים או בדונים, עלינו לקבוע שהעלייה ממרוקו היא עליית הצלה ".
הקשרים בין המערביים בירושלים ליישוב בארץ ולקהילות היהודיות בתפוצות-משה עובדיה
הקשרים בין המערביים בירושלים ליישוב בארץ ולקהילות היהודיות בתפוצות
קשרי המערביים עם היישוב היהודי ואף הנכרי בירושלים באו לידי ביטוי במרקם החיים החברתיים–הכלכליים. היחסים בין הכוללים ובעיקר בין המערביים לספרדים משלהי המאה התשע עשרה, עם היפרדותם ההדרגתית, ובמחצית הראשונה של המאה העשרים התמקדו בעיקר בעניינים כלכליים. המערביים שיתפו פעולה עם הספרדים כדי להחזיק ולקיים את עדתם, לקבל זכויות על הקדשים שתרמו יהודים מהתפוצות לירושלים ולארץ–ישראל בכלל, ובהם הקדשים שהקדישו יהודים מהמגרב, לקבל כספים שאספו שד"רים במגרב, לנהל בית דין עצמאי של עדתם ולקבל זכויות על קרקע בהר הזיתים. קשרי המערביים בירושלים עם שאר הערים בארץ באו לידי ביטוי בהגירה פנימית למשל לטבריה וחיפה, ששם היו המערביים דומיננטיים בהנהגת העדות הספרדיות; ההגירה לערים אלה נבעה ממניעים כלכליים ומנישואים של מערביים מירושלים עם תושבים מקומיים. מלחמת העולם הראשונה וגירוש נתינים זרים, ביניהם מערביים מירושלים ומהגליל, שחלקם הגיעו למצרים, חיזקו את הקשרים ואת שיתוף הפעולה בין המערביים מירושלים עם הנהגת הפליטים מארץ–ישראל. למערביים וספרדים מחברון, טבריה, צפת, חיפה ובירות, ובהם ספרדים שנמנו באמצעות שלוחי הכולל קשרו המערביים קשרים עם קהילות יהודיות בתפוצות: בחמש ארצות צפון אפריקה, ארצות המוצא של המערביים, וכן בפורטוגל, תורכיה, ארצות הבלקן, סוריה, ערביסטן (כורדיסטן האיראנית), תימן ועַדן, עיראק, פרס, בוכרה וארצות אמריקה הצפונית והדרומית. נראה שבמחצית הראשונה של המאה העשרים נזקק הכולל ליותר שליחים מאשר בתקופתו של הרדב"ש, ועל כן העסיק שליחים מערביים וספרדים מערים אחרות בארץ–ישראל, למשל מצפת וטבריה, ואף שכר את שירותם של שליחים מקומיים ממרוקו.
מידע ביוגרפי על ר' מסעוד די אבילה
מסעוד די אבילה (נפטר בי"ד בחשוון תרע"א [16 בנובמבר 1910 )]עלה ממרוקו לארץ–ישראל בשליש האחרון של המאה התשע עשרה. בירושלים נישא לרבקה (נפטרה בו' באלול תרפ"ג [18 באוגוסט 1923 ,)]בתו של הרדב"ש, והיו להם שני בנים ושתי בנות.15 ר' מסעוד נקבר בהר הזיתים בירושלים, וכך נכתב על מצבתו:
מקור דמעה ונוזלים כעינות
מימי עין כמים הניגרים
ספקו כפים קראו מקוננות
מספד מר ובכי תמרורים
על איש ישר רוח הולך אמונות
תכפוהו [תקפוהו] רעות אחזוהו צירים
וימררוהו ורובו הן אלה היו לו למנות
מכאובי גוף ומרוק אברים
דבקו חלאים [חולאים] ומכות נאמנות
עד הורד אל קברו ומערות צורים
הה [הלא הוא] הנפטר בשט [בשם טוב] מן העולם החכם
]ה]נבון חתנא [חתן] דבי [של בית] נשיאה [נשיא] כה"ר [כבוד הרב[
מסעוד די דאבילא
נלבע [נתבקש לבית עולמו] יום יד לחדש [לחודש] מרחשון [מרחשוון[
שנת התרע"א [1910]
תנצבה
מתוכן הכתובת שעל המצבה למדים על ההקפדה בהזכרת ייחוסו של הנפטר לרדב"ש: 'חתנא דבי נשיאה'. מאיגרות השליחות של די אבילה עולה מידע נוסף על אודות ייחוסו: 'נין ונכד להרב הגאון רב אד"א [אליעזר די אבילה[ זצוק"ל [זכר צדיק וקדוש לברכה] בעל המחבר ספר מגן גיבורים ומעין גנים ובאר מים חיים'. ר' אליעזר די אבילה בן שמואל נולד במרוקו בשנת תע"ד (1714 )ונפטר בגיל ארבעים ושבע, בשנת תקכ"א (1761 ,)ונקבר בעיר צַאפִי במרוקו.16 כולל המערביים ייחס את מסעוד לר' אליעזר, שהיה רב נודע במרוקו, ושחיבר את הספרים הנזכרים, ואכן מקובל היה להזכיר באיגרות שד"רים פרטים כאלה אם היה לשד"ר ייחוס לרב נודע בקהילות היהודיות.
הערת המחבר : על עליית מסעוד לירושלים ראו: יד לנופלים. ברשימה זו על נכדו אשר מסעוד בן יצחק די אבילה, שנפל במלחמת השחרור, נאמר שסבו עלה ממרוקו לפני שבעים או שמונים שנה, כלומר בין 1869 ל־1879 .ראו גם: תדהר, עמ' 5711 . בפנקס פרנס בארכיון ועד העדה הספרדית המופקד באהע"י נרשם שמקום קבורתם בהר הזיתים בחלקת בוראק ישן. על המצבה של רבקה נכתב: 'המצבה הזאת עדות נאמנה כי אשת חיל תחתיה נטמנה ביסורין [בייסורים] קשים היתה מעונה רבת המעלות ידיה אמונה האשה [האישה] יראת ה' מ'[רת[רבקה די אבילא נ'ע [נשמתה עדן] נ'לבע'ה [נתבקשה לבית עולמה] יום ו' אלול שנת התרפ'ג [1923 ]ת'נצבה ]תהא נפשה צרורה בצרור החיים['. ילדי מסעוד ורבקה הם מאיר, יצחק, רחל ובת נוספת שלא מצאתי את שמה. ראו על אודותם: דיין, חכמי, עמ' 105-107
יהודי מרוקו בארץ ובעולם- רוברט אסרף
עלייה, שבראשיתה הייתה מוגבלת מאוד, בגלל המספר המצומצם של אשרות כניסה שהסוכנות היהודית חילקה, אשר בתחילה היו שמורות לפליטים היהודיים האירופים שהתיישבו במרוקו. רבים מהם כלל לא חשבו לבוא לפלסטינה, והעדיפו לחזור לאירופה או לנסוע לארה״ב.
לאחר ויכוחים מרים, אשרות-הכניסה הללו ״שינו כיוון״ הועברו לתנועה הציונית המרוקנית אשר העניקה אותם לתנועות נוער ציוניות, המקורבות לזרם הציוני סוציאליסטי.
עשר האשרות הראשונות הוענקו לכן, בין היתר, לאלי מויאל מסאלה, סגן־שר התקשורת לעתיד, לצייר הנוף שאול צבי זיני מספרו, ולצייר משה גבאי מקזבלאנקה. כשהגיעו לפלסטינה, נשלחו לקיבוץ בית השיטה, שם מצאו יהודים צעירים בני טוניסיה ואלג׳יריה, שיחסיהם איתם היו מסוכסכים למדי. הטוניסים פרשו והקימו את קיבוץ רגבים, ואילו המרוקנים, אחרי קשיים רבים, הקימו את צאלים.
עולים חדשים נוספים ממרוקו הגיעו אחריהם, והקימו את קיבוץ יטבתה, לא הרחק מאילת, בהנהגתו של אליעזר אביטן , אחד מחלוצי הציונות המרוקנית.
הזוכים הספורים באשרות-עלייה נתקלו בקשיים רבים כשרצו לעזוב את מרוקו, עקב סירובן של הרשויות הצרפתיות להסדיר את הדרכונים שלהם ואת אשרות היציאה. התברר, שאם ברצונה של הסוכנות היהודית למשוך עולים, עליה למצוא דרך לעקוף את המכשול הכפול: זה שביציאה ממרוקו, וזה שבכניסה לפלסטינה. היה כמובן תקדים לכך – ״עלייה ב׳״ מאירופה; אולם המצב במרוקו היה שונה לחלוטין. באירופה, המועמדים לעלייה היו פליטי שואה, ששכנו במחנות פליטים או ״עקורים״, ולכן היו מוכנים נפשית לצאת להרפתקה המסוכנת הזאת. במרוקו, צריך היה לעקור משפחות שישבו באותה ארץ מזה דורות רבים, ואשר, לכאורה, לא היו נתונות בשום סכנה.
יתר על כן, אם בארצות המוצא האירופיות מהן הפליגו הספינות, צרפת ואיטליה, לא הציבו כל מכשול בדרכן, ואף פעלו בשיתוף-פעולה איתן, הרי היה ידוע שבצפון-אפריקה הרשויות תעשינה הכול כדי למנוע את יציאתן.
ב־1947 החליטה הסוכנות היהודית לפעול בקנה־מידה גדול, ולארגן מבצע של יציאות משותפות בכל המאגרב. למפקד ההגנה בצפון-אפריקה התמנה אפרים פרידמן בן־חיים, שהגיע לאלג׳יר בינואר 1947, והיה מוסווה כשליח מטעם הקק״ל. מעשהו הראשון היה לארגן את הסמינר הראשון להכשרה מטעם ההגנה, בהשתתפות חברים בתנועות הנוער החלוציות בטוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו. מרוקו הייתה מיוצגת על ידי שני אנשי חינוך צעירים מ״אגודת שארל נטר״ בקזבלאנקה – סם אביטבול, שעמד בראש ״קבוצת בן יהודה״, ואלי אוחיון, מזכיר הפדרציה הציונית המרוקנית.
השליח הארץ-ישראלי קבע, שההפלגה תצא ישירות מן החופים הצפון־אפריקנים, ולא דרך הסניף הצרפתי, כפי שהדברים נעשו עד אז בקנה-מידה קטן. זאת, על פי המסורת ה״אקטיביסטית״ של תנועתו ״הקיבוץ המאוחד״, ובגלל סיבות אידיאולוגיות ופסיכולוגיות, יותר מאשר בגלל מניעים מעשיים.
פעילים ואוהדים מקומיים סייעו בהקמתו של מחנה מעבר במרחק של כמאתיים קילומטרים ממזרח לאלג׳יר, סמוך לטֶנֶס, במסווה של אתר חופשה בשם Repos et Santé – ״מנוחה ובריאות״. כששבו סם אביטבול ואלי אוחיון למרוקו, הסתייעו ברשת השמועות, והפיצו בכל המלאח׳ים במרוקו את הידיעה על פריצת הדרך לארץ ישראל. באפריל 1947, אחרי פסח, החלו להעביר בחשאי לאלג׳יריה, באזור אוז׳דה, את הקבוצות הראשונות שהתקבצו מכל רחבי הארץ.
עם הגעתם של המועמדים לעלייה לאלג׳יר, אספו אותם והובילו אותם למחנה, שם היו אמורים לשהות ימים אחדים, אך בפועל שהו שם קרוב לשישה שבועות. המיפגש בין העולים המרוקנים לבין האחראים הציונים הצרפתים לא התנהל על מי־מנוחות. רפאל האמל, שנשלח מן הבירה האירופית לנהל את המחנה בטנם, לא הסתיר את כעסו:
"עד מהרה נוכחנו לדעת שנמצאים בקרבם רק אחוז קטן של חברי תנועות ושל [אנשים שיש להם] פוטנציאל פרודוקטיבי. מספר החברים בתנועות הנוער נע בין 20 ל-25; וזה של בעלי מלאכה ופועלים סביב 60. כל היתר, 250 עד 300 איש, היו שייכים למעמדות הנמוכים; היו אלו פרזיטים שחיו מהברחות בשוק השחור, שהתפתו לבוא עקב אי-החוקיות ונמשכו על ידי האידיאולוגיה של ׳הארגון.״
היציאה הסתיימה בכישלון-למחצה. המפרצרן, שנבחר בתחילה להפלגה, היה מסוכן מדי. המיקום החדש שנבחר סבל מחיסרון גדול עיקרי: הספינה הפנמית ״אנאל״, ששמה הוסב ל״יהודה הלוי״, לא יכלה להגיע ליבשה ממש, והיה צורך להעביר את העולים בסירות עד לספינה. לשם כך נאלצו לשכור את שירותיהם של מבריחים מקצועיים – למורת רוחם הרבה של נכבדי הקהילה היהודית באלג׳יר, אשר לא שמחו בקשרים מעין אלו. רק בלילה של 10 במאי 1947, ״יהודה הלוי״ הטילה עוגן סמוך לטנס. הייתה זו ספינה בנפח 250 טון, שהוכנסו בה שינויים לצורך אכסון 600 נוסעים. אף כי הז׳אנדרמריה – שתשומת לבה התעוררה, ללא ספק, עקב ההפלגות הלוך־ושוב – תפסה ועצרה כמאתיים עולים, הרי 460 האחרים הצליחו לעלות לסיפון הספינה, שיצאה במהירות הימה והפליגה לעבר פלסטינה.
כך אירע שמשפחות התפצלו: חלק מהן הפליג לארץ ישראל; חלקים אחרים נאלצו לחזור למרוקו. כך אירע גם לשאול בן שמחון שחזר לפס, ועסק שם בניסיון לתעל את זרם המועמדים ליציאה.
״יהודה הלוי״ אותרה על ידי ספינות ה״רויאל נייבי״ ־ הצי המלכותי האנגלי – ליד אלכסנדריה, והובלה לקפריסין מיד עם כניסתה למים הטריטוריאליים של פלסטינה. היא הובאה לנמל חיפה בליווי, ועם הגעתה היוותה סנסציה. סופסוף, היה מדובר בעולים חדשים שהגיעו בחשאי – לא מאירופה כי אם מצפון-אפריקה. כפי שכתב אחד מן המארגנים של המבצע הזה, אפרים בן-חיים פרידמן:
העתונות העברית הדגישה, שזו הפעם הראשונה שלא היה מדובר בפליטים ממחנות הריכוז באירופה, או בפליטים מסיביר, כי אם ב׳׳אחינו האוריינטאליים החיים בשלווה מזה דורות בצל האיסלם בצפון-אפריקה" (״הצופה״). בטאונה של ההסתדרות, ״דבר״, כתב ש״הספינה הזאת היא הוכחה לכך שאין זה נכון לזהות את הבעיה היהודית עם יהודי אירופה בלבד: ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך?' כתב המשורר, אשר הספינה נושאת את שמו. אסירי ציון קיימים לא רק באירופה.״
ב-31 במאי, לאחר הפלגה לא-נעימה במיוחד שנמשכה 21 יום, העולים הועלו בכוח על סיפון הספינה וגורשו לקפריסין, שם האנגלים – שלא היו מסוגלים להתמודד עם הכמות ־ ריכזו במחנות, מאז קייץ 1946, את אלפי הנוסעים המחתרתיים שנעצרו על ידי ה״רויאל נייבי״.
תולדות יחס היהודים לספרד ולפורטוגאל במקורות ישראל-אליהו רפאל מרציאנו
תולדות יחס היהודים לספרד ולפורטוגאל במקורות ישראל
שבחי ספרד
תקופת ״תור הזהב״ של היהודים בספרד התחילה בימי חסדאי אבן שפרוט והסתיימה במאה הארבע עשרה לקראת שנת קנ״א – 1391.
איש מורם מעם זה ביסס יסודות חכמת התורה בספרד, וזירז את בני עמו לעסוק בתורה ובמדע. רבי יהודה אלחריזי הקדיש לאיש התורה והחסד המקנא לעמו ולתורתו פזמון תהילה וז״ל:… ויהי בשנת ארבעת אלפים ושבע מאות ליצירה צלחה על בני ספרד במאה השביעית רוח עצה וגבורה ושפה ברורה … בימים ההם זרח בספרד שמש התהלה הוא הנשיא הגדול רבי יצחק הספרדי בן חסדאי… כי הריק לכל שואליו ברכה עד בלי די ובימיו המון גלי החכמות ויגרשו מימיהם גביש וראמות ונצבו נחליהם כחומות … כי הנשיא ההוא החיה בטללי חסדיו מתי הסכלות ומשך בעבות נדבותיו לבות בני הגלות והעביר קול מי לה׳ אלי, וכל מחסורו עלי, ויאספו אליו כל גאון וכל רב מארצות אדום וערב, ממזרח וממערב, וערך שלחן חסדיו לפניהם, ויתקבצו אליו חכמי הדור מאורי באורי נגוהים לערוך מערכת חכמה לפני דורש אלהים וימלא אותם רוח אלהים… ומן העת ההיא פרצו החכמות בספרד פרץ, ומאלה נפצה כל ארץ…
באוירה זו עתידים לצמוח ולפרוח ענקי הרוח בספרד היהודית. המשורר גם הקדיש שיר ושבח לספרד אשר עלה בידה לגדל פירות גינוסר משובחים שריח עדין נוטף מהם עד היום … ספרד היתה תאוה לעינים ואורה כשמש בחצי השמים ורוקח עפרה מור אפים … ואוירה חיי נשמות, ואדמתה מבחר אדמות, והיא זוהר הנפשים, שמחת אלהים ואנשים, ופרחי גניה ככוכבי שחקים, וארצה חבצלת השרון שושנת העמקים …
רבי יהודה הלוי כתב בעקיפין דברים בשבחה של ספרד:… לבי במזרח ואנכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב… יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד…
הרמב״ן בכבודו ובעצמו לא נמנע מלהזכיר מצבם הטוב של היהודים בספרד: … אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבנו ולא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאנינו ולא כרמינו וזיתינו אשר נזרע בשדה אבל אנחנו בארצות, כשאר העמים יושבי הארץ או בטוב מהם. ר׳ אברהם מטרוטייאל זוכר לשבח:… המלך דון אלונשו הטוב .., גם ר׳ אליהו קפשאלי כתב:… ויהי בימי מלך ספרד ר״י דו״ן פו״לו התנשאו היהודים מאד מאד וינשאם וינטלם כל ימי עולם ונתן להם עשר ידות במעלה ובגדולה מיתר מלכי ספרד אשר לפניו…
לעג ובוז לספרד ולפורטוגאל
תקופת תור הזהב באה לסיומה במאה הארבע עשרה והסימנים לכך היו האשמות הנוצרים נגד היהודים כגון פרשת הרעלת הבארות, פרשת ילדים נוצרים הנשחטים כביכול ע״י יהודי לקראת חג הפסח, וכן קנאת הנוצרים ביהודי החצר. גזירות קנ״א הראו בעליל את סופה של תקופת פז בדברי ימי ישראל.
האוירה היתה עכורה מאד ערב המשבר של שנת קנ״א-1391. זעם ההמונים פרץ החוצה ושטף קהילות ספרד. הפרעות שהחלו בטבח יהודי סיביליה התפשטו לקהילות רבות, ואם לא בהתקפות הדמים, עוד נתבעו האומללים להמיר את דתם. או אז עמד ברה שמעון בר צמח בראש אחת הקבוצות ו׳׳גירשו״ עצמם מספרד, ואת שנת מאורעות סיביליה ציין הרשב״ץ בפסוק: (מואב סיר רחצי) ״על אדום" אשליך נעלי …, ובכך רמז הרב לבוז שהוא רוחש לאדומים הספרדים. הגזירה השחצנית לשמד יותר מהתקפות הדמים היא היא שגרמה לשינוי החד בהתייחסות היהודים לספרד ולעמה.
בימי השמד הנורא חיבר יהודי ושמו פרופיט דוראן אגרת ״אל תהי כאבותיך״ … ובה הוא משחק ולועג לחבר שהשתמד ואגב כך שם דוראן ללעג את עיקרי הדת הנוצרית. ר׳ יוסף גרשון ממגורשי שנת רנ״ב מספר לנו שהספרדים התחננו בפני יהודים רבים להתנצר ובתמורה ישארו בספרד ולא יגורשו, אך בקשת הגויים נדחתה:… ואעפ״כ שהיו נותנים ממון רב לכל היהודים בספרד, כדי שיאמינו באמונת יש״ו בוז היינו מבזים אותם …
יהודי ספרד ידעו מי לחץ על פרנאנדו לבצע פקודת הגירוש, ומי הוא זה שהכריע הכף, ועל כן הלעג לאיזבל המלכה הוא חריף מאד במקורות יהודי ספרד. בכתבי המקובל ר׳ אברהם הלוי נמצא תיאור של לעג וקלס אודות איזבל:… אומר שם כי בשנת רל״ה לאלף הששי תקום בספרד דובה מלאה עינים ואמר זה על המלכה הרשעה … וידוע הוא שבשנת רל׳׳ה מלכה בספרד איזביל הרשעה והיא שעשתה את כל הרעות האלה והמשך המ״ה שנה היו משנת רמ״ה שאז התחילו הצרות והחבלים העיקריים שבאותה השנה גרשה הדובה את ישראל מכל אנדאלוס…
הרב אליהו קפשאלי מהתל במלך פורטוגאל:… ובשנת הרנ״ז נגף ה׳ את דון יואן מלך פורטוגאל וימת בקוצר ימים … בעונו אשר הריע לעשות ליהודים, ובנים לא היו לו, וקבורת חמור נקבר ולא כקבורת מלכים…, ועל מלך ספרד כתב הרב: …ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם מלך ספרד מלך טפש היה …
הרב אברהם מטרוטייאל … מכנה כמה מלכים בספרד בשם היראנדו ובקהילות המגורשים במרוקו ואלג׳יריא, עשו מהראנדו מלת גנאי לבן בליעל ואדם המלסטם את הבריות … הרשב״ץ, בעל אופי מתון וטבע נוח, מתייחס ליהודים הבודדים השבים לספרד, בבוז גדול וז״ל: …ונשאר לתקן ענין החוזרים מכאן על עקב בשתם ככלב שב על קיאו…
" Reglementation de la profession des " Mohalim
Concile des rabbins du Maroc
REGLEMENTATION DE LA PROFESSION DES « MOHALIM »
1°) Les Mohalim, ceux exerçant actuellement compris, devront chaque année justifier par un certificat médical qu'ils ne sont pas atteints de maladies contagieuses.
2") Tout Mohel devra suivre des cours d'hygiène et d'asepsie dans des centres OSE ou dans des hôpitaux civils et y accomplir un stage lui permettant d'apprendre comment éviter des accidents opératoires et post-opératoires.
3") Le Mohel sera tenu de mettre en pratique les connaissances acquises dans ces établissements et se conformer aux recommandations des médecins instructeurs.
4") Il devra également posséder un diplôme de connaissances (théoriques) religieuses délivré par le Tribunal Rabbinique du ressort.
5") Il visitera obligatoirement le nouveau-né avant et après la circoncision.
6") Il devra se faire délivrer un diplôme de capacités professionnelles par un Mohel expert notoire.
7") Les Mohalim de chaque ville se réuniront au siège du Tribunal Rabbinique ou du Rabbin délégué pour désigner, d'accord avec ces autorités, tel expert.
8") Tout Mohel qui aura cessé d'exercer deux années consécutives sera tenu de produire un diplôme nouveau.
9°) Le Mohel atteint de maladie, de déficience visuelle ou ayant la main tremblante sera exclu de la pratique de la circoncision.
10") La succion sera pratiquée à l'aide d'un instrument, non plus avec la bouche.
11") La non pratique de la succion entraînera l'interdiction d'exercer.
12°) Les Mohalim diplômés sont priés de former de nouveaux praticiens.
13°) Il est permis au Mohel apprenti de circoncire avec l'assistance d'un diplômé et sous sa surveillance.
14°) Le contrôle de la réglementation des Mohalim relève du Tribunal Rabbinique ou du Rabbin délégué.
15°) Les Mohalim diplômés seront inscrits sur des listes affichées, pour l'information du public, aux Tribunaux Rab- biniques et dans les synagogues.
16°) Les achats des instruments nécessaires à la circoncision et toutes dépenses y afférentes seront couverts par la caisse de la communaute.
Il a été décidé que dans les villes pourvues d'un centre OSE, l'application de ces mesures commencera le 1er juillet prochain, dans les autres villes leur mise en vigueur n'aura lieu qu'après prise de contact avec la Direction de la Santé Publique au Maroc.
גורלו של הרכוש הציבורי היהודי-חיים ביינארט
ויטוריח (Vitoria) 
שתי תעודות מוסרות פרטים על גורל בית הכנסת בוויטוריה." ב־6 ביוני 1492 נמסרה הודעה לחואן מרטינס די אוליוואריUlivari או Uribari , שקנה את בניין בית הכנסת בעיר, שאסור לשום אזרח לקנות נכסים אלה ש'כן בכל המלכות אין נכסים אלה נמכרים ואין מתירים שיימכרו:
אם לא קנה עדיין שלא יקנה, ואם קנה שלא ישלם את המחיר שהבטיח לשלם, ואם שולם שיבקש בחזרה את כספו… בית הכנסת יישאר כמו שאר כל בתי הכנסת. אם ינהג אחרת יהא הנכס בגדר חפץ שאין לקנותו ואין למכרו׳. ב־30 ביוני 1493 שנה ויותר לאחר איסור זה והקפאת הקנייה נענה הכתר לפנייתו של חואן די מרקמה(Marquina) שפנה אליו מטעם הכנסייה סנטה מריה לה מאיור (Santa Maria la Mayor) שבוויטוריה. לפי דבריו, נעשות מזה שש שנים עבודות בנייה בכנסייה. בגלל עוניים והיעדר כל הכנסה (renta) מחוץ לנדבות הניתנות לה [על־ידי המתפללים בה] ויוקר העבודות היא זקוקה לכספים רבים. לכן ביקש שהכתר יעניק לכנסייה את בית הכנסת, המגרש ואת המצבות.
הכתר היה מוכן להיענות לפנייה, אך מכיוון שמן המסים שהיהודים שילמו ומס האלקבלה על היין היהודי השייכים לכתר לא שרדו כספים כלשהם, ביקש הכתר שהכספים לצורכי הכנסייה יבואו מן הרכוש הציבורי היהודי. אם בית הכנסת לא הוענק לשום אישיות משפטית algunas universidades מוסר הכתר בשלמות וללא כל אפשרות של ביטול לכל החיים את בית הכנסת והמגרש הסמוך לו ואת מצבות בית הקברות למבקשים. על שופטי המקום להעביר לרשות הכנסייה את הנכסים הללו ועליהם לדאוג ששום אדם לא יוכל לפעול נגד מענק זה. שטח בית הקברות יהיה שדה מרעה ואחו לעיר ויטוריה, ואם ביום מן הימים תתעורר תביעה או שיהיה ספק כלשהו, יובאו אלה לפני השופטים החילוניים של הכתר ולא לפני שופטי הכנסייה.
ב־16 בספטמבר 1493 עמדה ראשות העיר על דעתה לקבל את בית הכנסת לצרכיה וכדי למסור את הבניין לפדרו דיאס די אוריאוינדו(Uriondo), שהגיע לעיר לשם הקמת בית אולפנא. ב־10 בינואר 1495 הורה הכתר לאלקלדי של ויטוריה לתת כיסוי בסך של 1,000 מרבדי על חשבון שעבוד שהיה לעיר על מסי היהודים. היה זה תשלום שהקהילה התחייבה לשלם מדי שנה לתחזוקת החומות. ב־5 בפברואר הורה הכתר לאותו אלקלדי להוציא למכירה פומבית את המצבות והלבנים ומן התמורה לשלם לעיר את סכום השעבוד הנ״ל. אם אלה לא יגיעו לתמורה הנדרשת ישלם חואן מרטינס די אוריבארי סך של 15,000 מרבדי לעיר והוא יחזיק בבעלותו בבית הכנסת כפי שקנה אותו בשעתו.
טואי(Tui)
ככל הנראה לא היתה בטואי שבצפון והסמוכה לפורטוגל שכונה יהודית נפרדת. לראשונה נזכרים שם יהודים במחצית הראשונה של המאה הט״ו. ברי שהיו לקהילה בית כנסת ובית קברות. בית הכנסת נמצא ברחוב הנקרא היום Rua da Olivera בסמוך לחומה שמימי המלך פרנאנדו השני. עם הגירוש נמסרו נכסי הקהילה להגמון ולכמורה שבקתדרלה.60
טולידו(Toledo)
גזירות קנ״א ותלאות המאה הט״ו השאירו בטולידו מספר בתי כנסת מועטים. למעט בית הכנסת שבנה שמואל הלוי בשנות החמישים של המאה הי״ד ובית הכנסת הישן, שנמצא בשכונה והפך כנסייה בידי ויסנטי פרר בשנת 1411 ונקרא בשם סנטה מריה לה בלנקה, איננו יודעים הרבה על גורל בתי הכנסת ובתי המדרש האחרים. בעיות בתי הכנסת נתעוררו שם במיוחד, כפי שהדברים כבר נתחוורו לעיל, לאחר הגירוש עם אבדן ההכנסות מן המלוות שלהם שועבדו הכנסות ממסי היהודים. כך אירע לפרנאנדו דאוואלוס, אלונסו דאוואלוס ופרנאנדו סוארס, תושבי טולידו, שפנו על כך אל הכתר. השלושה הפסידו את הכנסותיהם עם הגירוש, והכתר, כדי להיטיב עמהם בזכות שירותיהם בעבר לכתר ובזכות השירותים שהם עתידים לתת לכתר, העניק להם את בית הכנסת הישן וכל מה שהיה שייך לבית הכנסת, על מנת שיימכרו אותו במכירה פומבית שיוציא אל הפועל פדרו דל קסטיליו, חבר מועצת המלכות והקורחידור של טולידו. את התמורה יש לשלם לשלושת הנזכרים לעיל וכן לכל מי שבידו מלווה משועבד למס השנתי, מס השירות ומחצית השירות וההכנסה מן המקולין היהודי. הקורחידור יחלק את התשלומים לפי המגיע לכל אחד בשעבוד שנתחייבו לו. ברם, לא נמצא לבית הכנסת קונה והוא עבר לבעלותם של השלושה. ב־7 בינואר 1497 הם מסרו את המבנה בחכירה לשם הכנסה (censo) לסוחר דיאגו די ויליאריאל ולאשתו אלווירה לופס תמורת 5,000 מרבדי ועוד חמש תרנגולות שישולמו מדי שנה. דיאגו די ויליאריאל הוציא בשלוש השנים הראשונות 30,000 מרבדי לצורכי תיקון המבנה ובבנייה חדשה. במשך שבע שנים שולמו לבעלים 22,500 מרבדי. הכתר הסכים להורדת סכום זה מן החכירה.
בנוגע לבית הכנסת של שמואל הלוי, שנתכנה לאחר שהפך כנסייה בשם טראנסיטו(sinagoga del Transito) , פנה מגואדלחרה הקרדינל פדרו גונסאליס די מנדוסה ב־ד ביולי 1494 אל הכנסייה בטולידו וביקש פרטים על העברת בית הכנסת למסדר קלעתרבה, כחליפין לכנסיית סנטה פי שנמסרה לנזירות. באותו מכתב מסר הקרדינל שבחודש אוגוסט 1492 פנה הכומר של כנסיית סן תומי(הסמוכה לבית הכנסת) וביקש שהבניין יוענק לו. מסדר קלעתרבה התנגד לכך וטען שבית הכנסת נמצא בתחום שיפוטו. הקרדינל נמנע מלהיענות לכומר של סן תומי. הוא ביקש פרטים על כנסיית סנטה פי, אם היא שייכת למסדר קלעתרבה ואימתי נמסרה לנזירות. איננו יודעים מה היתה תשובת הכמורה. לפי נתוני הזמן לא פסקה בעלות המסדר על בית כנסת מפואר זה וכך היה במשך מאות בשנים. מכל מקום, נמצאנו למדים מצו הכתר מן ה־14 באוקטובר 1494 לרודריגו דל מרקאדו, השופט־התובע בנכסי היהודים בטולידו, כי בעלות הכתר על נכסי היהודים שרירה וקיימת. נראים הדברים בתעודה שמדובר בראש וראשונה ברכוש פרטי שהיהודים השאירו במקולין ובבתים שהיו בבעלות הקהילה. ברשימה זו נזכר בית בסמוך ליבית הכנסת החדש׳. איננו יודעים אם הכוונה לבית הכנסת של שמואל הלוי או לבית כנסת אחר שנבנה לאחר תום בניית בית הכנסת שנשא את שמו.
מארק אליאני – יהודי מרוקו במונטריאול, לאן? מסורת, מודרניזציה והתחדשות
הקשר לישראל:
יהודי מרוקו שהיגרו למונטריאול לא פנו עורף לישראל. הקשר שלהם למסורת היהודית בא לידי ביטוי באהבתם העמוקה לישראל. רבים מהם מבקרים בישראל ויש שילדיהם נשלחים ללמוד זמן מה בארץ. הם גם מארחים ישראלים רבים באירוע שמתקיים אחת לשנתיים והמעלה על נם את מורשת יהדות ספרד וישראל.
אינטגרציה ומודרניזציה:
יש שהביעו חששות, שהקשר ההדוק למסורת וההתארגנות סביב הזהות הספרדית יובילו להתבדלות. אולם מעבר לדבקות בעוגן המסורתי שסיפק בטחון וזהות קהילתית מגובשת, יהודי מרוקו במונטריאול השתלבו בקהילה הסובבת כאשר שמו את יהבם על רכישת השכלה ועל יוזמות עסקיות מגוונות. שיעור יהודי מרוקו שרכשו השכלה אקדמית גבוה בארבעים אחוז מזה של האוכלוסיה הסובבת אותם, כמו כן, יש להם ייצוג מכובד בייזמות עסקיות, במסחר ובמקצועות חופשיים.
המשכיות והתחדשות גיך דורית:
אם עוגנים במסורת היהודית שירתו את דור המהגרים הראשון שהתיישב במונטריאול, נשאלת השאלה אם הדור שגדל או נולד בקויבק ירש משהו מעוגנים אלה של מסורת ואם הכניס לתוכם מאפיינים אחרים. המחקרים הרשומים בהערה מעידים על כך שהדור הצעיר נשאר קשור למסורת ההורים תוך דבקות בתהליך של מוביליות חברתית, שמאפשר להם להשתלב בהצלחה בחברה הקנדית.
נשים, למשל, ממשיכות למלא תפקיד חשוב בגיבוש הזהות המשפחתית, ויחד עם זאת הן משתלבות יותר בחברה הרחבה אם באמצעות רכישת השכלה ואם בשוק העבודה. תהליך השילוב הזה הביא על פי רוב לשוויון תוך-משפחתי, אך גם לקונפליקטים שהגיעו עד גירושים, כדוגמת המקובל בחברה הסובבת אותם.
הדור הצעיר מתאפיין בשיעור ילודה נמוך יותר מזה של דור ההורים. קשרי המשפחה המורחבים הצטמקו, אם כי עודם הדוקים יותר מאשר בקרב הקהילה האשכנזית או הקנדית בכלל. נשים ממוצא יהודי מרוקאי ממשיכות ליחס חשיבות לקשרי משפחה הדוקים, גם כאשר גברים מאותו רקע, נותנים עדיפות לערכי חופש, שמאפשרים להם מוביליות חברתית וכלכלית גבוהה יותר. הבדלים בדגשים בין נשים לגברים מצביעים על מתחים פוטנציאליים וחרדה לגורל הקהילה. השאיפה להשכלה ולמוביליות חברתית וכלכלית דוחפים בהכרח לפיזור רחב יותר, לעתים קרובות מעבר לגבולות מונטריאול וקויבק, בהן השפה הצרפתית דומיננטית. לימוד השפה האנגלית פתח את שערי אמריקה הצפונית בפני הדור שנולד או גדל במונטריאול ובו זמנית איפשר העתקת המגורים למקומות מרוחקים, מחוץ למחוזות דוברי צרפתית, לצורך השכלה או קידום קריירה. כך, השפה הצרפתית נדחקת למעמד משני, שפה בה מדברים במשפחה, עם דור ההורים, ואולי גם לצרכי תעסוקה, אם נשארים בקויבק ובמונטריאול. כיום, רכישת השכלה בשפה האנגלית נפוצה יותר בקרב הדור הצעיר, לכן המשיכה למקומות מרוחקים גדלה, לאור השאיפות העזות למוביליות חברתית וכלכלית.
דיון
הזהות היהודית המסורתית העניקה בטחון ליהודי מרוקו שהיגרו למונטריאול ואיפשרה להם להתארגן בארצם החדשה ולהסתגל אליה בתקופת מעבר קריטית, ללא משבר משמעותי. בכך הם שונים מאחיהם שהיגרו לישראל והיו נתונים ללחצים שהביאו אותם במהרה לנטישת זהותם המסורתית. במונטריאול, יהודי מרוקו הצליחו לשמר את זהותם הישנה, עם לכידות קהילתית בונה, ותוך כדי כך לרכוש משאבים שאיפשרו להם להשתלב בחברה הקנדית. למרות הזהות הקהילתית החזקה יחסית בקרב הדור הצעיר, מרחב הזדמנויות גדול, אם בהשכלה ואם בתעסוקה, והוא גורם לפיזור קהילתי רחב. בסופו של דבר, המרדף אחרי הגשמת שאיפות פרטניות גובר על הלכידות הקהילתית.
מאפייני המהגריס – מיטוסים ומציאות.
יש הטוענים שמשכילי ועשירי מרוקו בחרו להגר לצרפת וקנדה ולארצות מערביות ודרום אמריקאיות, ואילו ענייה עלו לישראל. אין שום בסיס עובדתי לטענות אלה. לפי מחקרים השוואתיים. אנשים בעלי מאפיינים דומים היגרו גם לישראל וגם למקומות אחרים. אולם מרחב ההזדמנויות שניתן לאלה שבחרו ביעדים מחוץ לישראל, היה גדול בהרבה.
אין ספק שגם יהודי מרוקו שהיגרו לישראל זכו לשיפור משמעותי ברמת חייהם. יחד עם זאת, ברור לכל, שיהודי מרוקו בישראל היו נתונים לאילוצים ומיגבלות שצימצמו את מרחב ההזדמונויות שלהם. די לציין לשם כך את הריכוז הגבוה של יהודי מרוקו בספר הישראלי, בעיירות פתוח ובמושבי עולים מבודדים, כדי להבין עד כמה מרחב ההזדמנויות המצומצם בישראל פעל לרעתם. ההגירה למונטריאול שבקויבק לעומת זאת, פתחה בפני יהודי מרוקו מרחב הזדמנויות מגוון, ויהודי מרוקו השכילו לנצל אותו היטב.
לפי טיעון מטעה אחר, מרבית יהודי מרוקו שהיגרו לישראל היו'כפריים', שלא כמו אלה שהיגרו לארצות אחרות. אולם סקרים שנערכו בקרב יהודי מרוקו מצביעים שמרביתם היו עירוניים, ורק חמישה עד שמונה אחוזים התגוררו בספר הכפרי בעודם במרוקו. בנוסף לכך, אפילו היהודים שגרו בספר הכפרי, היו בעלי מאפיינים עירוניים מבחינת עיסוקיהם. אין ספק שהיו הבדלים בין יהודי מרוקו, כמו בכל חברה אחרת, אולם הטיעון שהיו הבדלים משמעותיים בין אלה שהיגרו לישראל לבין אלה שהיגרו לארצות אחרות מוטעה ומטעה. האוחזים בטיעון מטעה זה רצו להצדיק בצורה זו או אחרת קליטה לא מוצלחת של יהודי מרוקו בישראל מטעמים שאינם ראויים לפרט כאן. יהודי מרוקו שהיגרו למונטריאול לא היו שונים מאלה שהיגרו לישראל. יש ביניהם שעברו דרך ישראל, אבל מצאו לנכון להגר משם למונטריאול בגלל קשרי משפחה וגם בגלל שהחברה הקנדית העניקה להם מיגוון הזדמנויות רחב יותר, בלי דעות קדומות ובלי סטיגמות מגבילות.
אמנון אלקבץ – המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?
- שוש -בהמשך לנאמר בסעיף 2 , ידוע כי בפי חלק מיהודי מרוקו, התקיים שיבוש בין האותיות השורקות (ז, ס, צ, ש,
ש), מכאן נוצר שיבוש השם מ-שוש ל-סום. ראו גם במקורותינו: "ושריֹן קשקשים הוא לָבוש", "מרקו הרמחים לבשו הסריֹנות". הדבר הובלט במיוחד במלחמת האחים בין יפתח ויושבי גלעד נגד שבט אפרים במעברות הירדן, "…וי אמרו לו אֶמָר-נָא שִׁבֹלֶת, וַיֹאמֶרֱ סִבֹּלֶת, ולא יכין לדבר כן". היתכן כי גולי שבט אפרים היו אלה שהביאו עמם את שיבוש הלשון שבין"ש" ל-ייס" לדרום מרוקו?
אכן, בדרום מרוקו אנו מוצאים מספר כפרים הנושאים שמות המזכירים את מוצא תושביהם כמשבט אפרים, כגון: "תַּאפְרָאווּת" (האפרתים?), "תַּאלתפראוות", "איפראן", "אופראן" ועוד. תאפראוות ואופראן הם שני כפרים גדולים היושבים ב"עמק-סוס", דרומית מזרחית לעיר אגדיר. הכפר תאלפראוות, יושב מול העיר גולמימה שעל כביש רוחב מם' 32, אזור בו ישב ריכוז גדול של יהודים. חלק מיהודי האזור טענו שהם מתייחסים אל שבט אפרים שגלו עם שבט יהודה. בכמה מכפרים אלה אנו מוצאים יהודים רבים שנשאו את שם המשפחה "אפריאט" (מצאצאי שבט אפרים?), או "פרץ" (מצאצאי שבט יהודה?).
כפי שציינו לעיל, דרומית להרי האטלאם הגבוה, משתרע "עמק הסוס" Sousse Valley. אורכו של העמק נמתח לכ-900 ק"מ, מגבול אלג'יריה במזרח, עד העיר אגדיר בירת המחוז, השוכנת לחוף האוקיאנוס האטלאנטי במערב (ראה מפה). לרוחבו של העמק מפוזרות ערי נפה מינהליות המשמשות כמרכזים כלכליים למאות הרבות של כפרי הסביבה. ערי וכפרי העמק שימשו למגורים ולמחיה ליהודים הרבים שחיו בהם במשך יותר מאלפיים וחמש מאות שנה, בשכנות ובתוך האוכלוסיה הברברית המקומית. במרכזו של העמק, עובר "נהר סוס" המפריד בין הרי "האטלאס הגבוה" , והרי "האנטי אטלאס". זהו אחד האזורים הפוריים ביותר במרוקו. העמק משופע במי השלגים הרבים הזורמים מהרי האטלאס. ההשקייה האינטנסיבית של האדמות הפוריות, מאפשרת גידולי מטעים וירקות המספקים את כל התצרוכת החקלאית של תושבי מרוקו, ובחלקה גם לייצוא לאירופה. מחוז זה משמר את מרוקו של העבר, יותר ממחוזות אחרים, ומזכיר במידה רבה את עמק החולה בישראל. בעיר "סוס" שבלב העמק, פעלה חבורת יהודים מקובלים, בראשה עמד "הרמב"ם אלבאז (ר־ משה בן-מימון אלבאז).
לאור עזיבת היהודים שהיוו אחוז נכבד מאוכלוסיית האזור ועלית מרביתם לארץ-ישראל, נוצר צורך למלא את החלל הגדול שנוצר בתחומי כלכלה רבים בהם פעלו. עתה, במסגרת רפורמות מינהליות שנעשו על ידי שלטונות הממלכה על מנת להביא שוב לפעילות כלכלית רצויה, הם עמלים מזה זמן על תוכנית לפיתוח המחוז, יחד ובשיתוף עם האיים הקנאריים, לקידום האזור כמרכז תיירות ותעשיה בינלאומי, שייתן שירותי מסחר ותיירות לערי הלוויין הגדולות כמו מרקש, אצאווירא ואגדיר (ראה צילום פרסומת לגידול ורדים לתעשיה, באזור זה ההופך להיות אזור התיירות המשותף). אל "עמק הסוס" סופחו גם נפות "מסא" ו"דרעא", וכיום הוא נקרא: "מחוז "סוס-מסא-דרעא". מבחינה אדמיניסטרטיבית, מספרו הוא 13, והוא תופס את המקום ה-6 בגודלו(כ-71000 קמ״ר), מתוך 16 מחוזות שעל פיהם מחולקת מרוקו. ע"פ מרשם האוכלוסין, המחוז מנה בשנת 2007, יותר מ3.2 מיליון תושבים, והוא נמצא במקום השני, אחרי מחוז קזבלנקה.
- עלמין– כי מטו עָלְמִין – מסביר "הערוך": "פירוש מקום ששמו עלמין, כלומר, ירושלים שהוא "בית-עולמים". נשאלת השאלה, הכיצד ? סנחריב יַגְּלֶה את תושבי ערי יהודה שכבש, לירושלים? סביר להניח שחז״ל פשוט לא הכירו את מקומות ההגליה, ואינסו את הכתוב בהסבר שמדובר בירושלים. את השם עָלְמִין, אנו פוגשים במערבה של מצרים, בסמוך לגבולה עם לוב, וכן במרכזה של מדינת תוניס, בה יש עיר גדולה בשם "עֵין- עוֹלְמין", שם חייתה קהילה יהודית במשך מאות שנים. גם בדרום מרוקו, על כביש רוחב מסי 32, שבין א-ראשידיה (קסר-סוק) לבין ווארזאזאת, אנו מוצאים בין הכפרים הרבים בהם חיו יהודים, כפר בשם "אימיו־עולון". – imi-n oulaoun היושב מול העיר "בומאין". שמו של הכפר עשוי לחזק את השערתנו בדבר זיהויה של"עלמין" התלמודית-מרוקאית
- שׁוֹשׁ תְּרֵי, "כִּי מָטוּ לְשׁוֹשׁ תְּרֵי – אָמְרִי: עַל חַד תְּרֵין", רש״י מסביר, שהגולים הודו שהמקום יפה פי שניים מארצנו, נראה לי מאולץ. מי שמכיר את דרום מרוקו שלמרגלות האטלס הגבוה, יודע שקיימת הבחנה ברורה בין "סוס מסא", ל״סוס שטוקא" (בבֶּרְבֶּרִית "שוש האחרת"), אלה צריכות להיות, לדעתי, "שוש תרי" (שני סוס – ראו מפה). על חייהם, מנהגיהם ותרבותם של הברברים תושבי "סוס" ו״סוס שטוקא" ומגעם עם היהודים, אנו מוצאים בהרחבה אצל בּוּגֶרְט (Boogert).
למרבית שמות הערים והכפרים במרוקו, יש שמות בֶּרְבֶּרִיים-ערביים, עם פרשנות לשמותיהם, לא כן ל"סוס" שאין כל הסבר מילולי. זהו כנראה אחד מהשמות הפרטיים הסתמיים (Names of a places) של מקום. יתכן והשם "סוס" נקרא על השורשים בעלי טעם "אניס" הצומחים על גדות נהר סוס הזורם באגן ההידרו גיאולוגי הגדול המפריד בין האטלס הגבוה ובין האנטי אטלס. ידוע ששורשים אלה שהיו נקראים בפי ילידי מרוקו"ערק- סּוס" (שורש סוס), היו נמכרים לילדים שהיו מוצצים אותם, ונהנים מטעם האניס שבהם. עד כאן הובאו חמש נקודות הציון שהוצגו לדיון ממסכת סנהדרין, צד/א, עליהן התבסס מחקרנו. כולן נמצאות בעמקי "סוס-מסא-דרא" שבדרום מרוקו. יש להניח שחז״ל שדנו בסוגיה על מקומות ההגליה של תושבי יהודה ע״י סנחריב, היו בקיאים בשמות אתרי גלויות אחיהם, לפיכך דייקו בציון שמם המפורש של נקודות ההגליה.
בנוסף לדיון שהתבסס עד כה על זיהוי המקומות הגיאוגרפיים, ניתן להוסיף עוד הערה אחת על מקורם של שמות מקומות ואזורים שיש בהם כדי להעיד על תושביהם המקוריים, כלומר, אותם גולי-יהודה שהובאו למרוקו בידי סנחריב, השלימו עם ביתם החדש, במקביל, שימרו לזיכרון את מקור מחצבתם כדוגמה להלן.
שבט "אַיְתּ בְּן-הְדו"
ידוע שבמרכז דרום מרוקו, במרחק מה מהעיר וארזאזאת, לרגלי האטלס, שוכן כפר גדול בשם קְסְבְּתּ "אַיְתּ בְּן-הְדּוֹ", זו אחת הקסבות המרשימות בדרום מרוקו. חומותיה ובתי המגורים בנויים מאבן חול אדומה. היהודים שחיו לצד הברברים במקום, למדו מהם את דרך כינויי השמות הפרטיים, כמו למשל: יעקב, כינויו היה עְקָאן, שלמה=סְלָאם, יצחק=חַאקִי ועוד כינויי-שמות רבים מהסוג הזה. כך גם עם השם יהודה, כינויו היה: הדו". לפיכך "אַיְתּ-בְּן-הְדוֹ" הוא "שבט בן-יהודה"!!! האם יתכן שאותו שבט בֶּרְבֶּרִי נקרא על שם "פָרֵץ בן-יהודה"? – בנו בכורו של יהודה מתמר כלתו. בראשית לח-29. וכי תושביו שימרו את מוצאם משבט יהודה? ידוע שמשפחות פרץ רבות מוצאן מכפרי האזור, ובכלל זה גם מאַיְתּ בְּן־הְדוּ". רבים ממשפחות פרץ מאשרות שאכן הם מצאצאי פרץ בן יהודה שגלו למרוקו לפני חורבן בית ראשון.
יש לסכם ולומר איפא, כי סנחריב הגלה חלק גדול מתושבי ערי יהודה, אל מערבה של ארץ ישראל, אל אפריקה, להרחיקם מאחיהם שבמזרח, על מנת שלא לתת בידי הגולים אפשרות של צבירת כח והתארגנויות, העשויות להביא לתסיסה ואולי אף למרידה במלכות. כך אנו מוצאים את ההתיישבות היהודית הראשונה במרוקו, עוד מהימים שלפני חורבן בית ראשון, כלומר, משנת 701 לפנה״ס.
ד״ר שלום אלדד- שיר לכבוד חברת כי״ח להרמ"א (ר' רפאל משה אלבאז-צפרו)
סם בן-שטרית
הודות לכי״ח רבים הגיעו לגדולה
יהדות מרוקו חבה חוב של כבוד והערכה לחברת "כל ישראל חברים" (כי״ח) על פועלה ההיסטורי והגדול הן בעריה הגדולות של מרוקו, והן בעיירות ובכפרים הנדחים בארץ רחבת ידיים זו. כי״ח הקנתה לאנשי דורי יסודות השכלתיים וכלים להתמודד בחברה תחרותית.
לולא כי״ח, אנשי דורי ואנכי, היינו נותרים נעדרי השכלה כללית כאבותינו ואבות אבותינו, שהשכלתם הסתכמה בלימודי יהדות ותפילה.
חברת כל ישראל חברים, יזמה, מימנה ופרסה רשת של בתי ספר יסודיים בערי השדה וגם תיכונים בעריה הגדולות של מרוקו, ואף בית מדרש למורים לעברית, לצרפתית ולערבית בקזבלנקה.
בבתי ספר כי״ח לימדונו מורים שהובאו מאלגייריה, תוניסיה וצרפת, את השפה הצרפתית על מקצועות חשבון, אלגברה, טבע, היסטוריה, גיאוגרפיה, תחביר ועוד.. היא שיגרה למרוקו מורים לשפה העברית המודרנית, שהיקנו לנו לראשונה יסודות הדקדוק העברי, התחביר, הדקלום ושירי ארץ-ישראל. מורי אליאנס הוציאו אותנו לטיולים בטבע בשדות ובעיירות. באמונים על כללי הפדגוגיה נתנו לתלמידים הפסקה בין שיעור לשיעור,. בניגוד לייחדר" ובית הכנסת בהם למדנו על הרצפה, הישיבה בבתי ספר על כסאות סביב שולחנות, ולראשונה בחיינו ראינו לוח קיר שחור והמורים כותבים בגיר עליו.
ולא רק בהקניית ידע עסקו מורי כי״ח, הם לימדונו לראשונה כללי הגינה, צחצוח שיניים, ניקיון ציפורניים, בדיקה יומית של השיער וטיפול בכינמת, ולבישת חלוק אחיד כחולברבות הימים, רבים מחבריי ואנכי, למדנו בבתי ספר תיכוניים, ישיבות ובאוניברסיטאות.
אביא אך דוגמאות אחדות לדמויות מפורסמות מילדי מרוקו:
פרופ' משה בר-אשר – יליד העיירה "קסר-סוק", חתן פרס ישראל וכיום נשיא האקדמיה ללשון העברית. ד"ר יהודה לנקרי – יליד "בוזאד" לשעבר שגריר ישראל באו״ם ובצרפת, ראש מועצה וחבר כנסת. ארז ביטון – יליד הכפר "מחמדיה" שבסהרה, סופר ועיתונאי ושנים רבות יו״ר אגודת הסופרים העבריים בארץ. ויכול אני למנות עוד מאות ואלפים, שהגיעו לגדולות ונצורות, הודות לכלים שקיבלנו מראשי כי״ח. ניתן להוסיף שורה ארוכה של מדענים במכון וייצמן, מרצים באוניברסיטאות ובמכללות, אלופים בצה״ל, כשרובם ככולם נולדו בעיירות שכוחי אל כבנים להורים מעוטי הכנסה. התקיימה בהם אמרת חז״ל: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". יהדות מרוקו, הוציאה מקרבה כיום מנהיגות מובילה בכנסת, ברשויות המקומיות ובהסתדרות. ייצוג גדול מעבר לכמותה היחסית באוכלוסיה.
הכותב: מכהן כיו״ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו
ד״ ר שלום אלדד
שיו לכבוד חברת כי״ח להרמ"א
(ר' רפאל משה אלבאז-צפרו)
שירת ארבעת המשוררים למשפחת אלבאז מהעיר צפרו במרוקו', אינה זרה לחובבי שירה ופיוט של קהילתם בפרט ושל הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו בכלל. כל המעיין בקובץ הפיוטים, שבספר 'שירי ידידותי ימצא את טביעת חותמם של המשוררים לבית אלבאז, האבא ר' יהודה אלבאז (1770 -1847) ר' שמואל בנו (1790- 1844) ור' עמרם בנו (1799- 1856) ונכדו ר׳ משה רפאל (1823-1896), בנו של ר' שמואל, המכונה הרמ״א (והמלאך). תרומתם להתפתחות ה'קצידה' ולשירת הבקשות, שרירה וקיימת, אך אינה מבטאת את כלל יצירתם הפיוטית, אלא מעט מזעיר. בע״ה אנו שוקדים בימים אלה, להשלים את פאר יצירתם הפיוטית ולהביאה לידי דפוס, על מנת להעמיד דבר דבור על אופניו, ולהוסיף תיעוד של רובד נכבד ממרכז השירה והפיוט של יהודי מרוקו בתקופה שלאחר גירוש ספרד. באופן זה, נציג בפני החוקר וחובב השירה, נופך נוסף של יוצרים אשר יצירתם השירית-פיוטית לא זכתה להיחשף במלואה ובאופן הראוי לה.
בחיבור קצר זה, הנני מבקש להביא לפני הקורא, שיר שכתב הרמ״א לכבוד פעילותה של חברת כל ישראל חברים במרוקו. כבר הקדימני ד"ר ר' מאיר נזרי, שהביא במאמרו 'הויכוח בין היום ובין הלילה בקצידה לרבי רפאל משה אלבאז והשוואה למקאמה השלושים ותשע לרבי יהודה אלחריזי', את תיאור תולדות חייו של המשורר, וכן מידע על יצירותיו של הרמ״א, כולל שירתו ונושאיה בתוך כתב העת הזה
בתוך נושאי שירתו, כאמור, מונה נזרי 'שיר לכבוד חברת כל ישראל חברים', שעל אודותיו אנחנו מבקשים לעמוד במאמר זה., שכן הנושא המרכזי, שנבחר להתמקד בו בכתב העת הנוכחי, מציין מאה וחמישים שנה להיווסדה של חברת כי״ח.
בפיוט המובא בפנינו, מבקש המשורר להלל ולשבח את פעילותה של חברת כי״ח במרוקו בתחום החינוך:
לְלַמֵּד לִבְנֵי יְהוּדָה,/ כְּתָב וְלָשׁוֹן חיִדָה!(17)
לְחַנְּך אֶת הַנְּעָרִים,/ דַּרְכֵי צֶדֶק מֵיְשָׁרִים!(19)
ברם, על מנת להמשיך להתבונן וליהנות מהפיוט וממי שכתבו, אי אפשר, שלא לומר מילות הקדמה . לנושא החינוך בקהילות יהודי צפון אפריקה וקהילת צפרו, עירו של המשורר, שאינו שונה מקהילות אחרות במרוקו לפני הקמת מוסדות כי״ח, בתי ספר של 'אליאנס׳ ורשתות חינוך נוספות כמו בנים', 'אוצר התורה' ו'תלמוד תורה' במרוקו.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
בוחן סמנטי: מקורה של המילה יהיה מותנה במשמע שבהקשר.
למשל: רזק דייאלו ענדנא אמנה ־ רכושו נמצא אצלנו אמנה [־פיקדון](מ״ב). המילה אמנה היא אמנם מילה עברית, אך במשמע פיקדון המילה ערבית היא.
יבדדל לחול מן שבת = יבדיל את החול מן השבת . הפועל הערבי baddel משמעו להחליף, להמיר וכיו״ב. לעומת זאת הוראת הפועל במשפט זה היא להבדיל, להבחין, ולכן אני סבור שזהו פועל עברי שמקורו אולי בהשפעת הביטוי העברי ״המבדיל בין קודש לחול״.
דין דליהוד . המילה דין במשמע הלכה היא עברית, אך במשמע דת או חוב היא ערבית: |מא כא נסיבו באס נרדדו אדדין די סללפנא לעיד = איננו מוצאים במה להחזיר את החוב שלווינו לחג.
מוצ׳אע- Moda3 נקי ־ מקום נקי . המילה nqi במשמע לא מלוכלך היא מילה ערבית, וברבים nqiyen. אולם המילה נקי במשמע טהור או קדוש היא עברית ומופיעה בגלוסר כדין כל יסוד עברי אחר.
כאתקדש לגוף די בנאדם = מקדשת את גוף האדם . הפועל לקדש במשמע לעשות קדוש קיים גם בערבית qeddes, ולכן הפועל ערבי הוא.
לעומת זאת במשפט קדדשהא פחאל דין די ישראל ־ קידש אותה כדת ישראל , הפועל עברי הוא, כי ההוראה לתת לאישה קידושין אינה מצויה בערבית.
מן זיהת לגופות כא נתסבהו לתמר = מצד הגופות אנו דומים ל[עץ ה]תמר . המילה תמר בהוראת פרי היא מילה ערבית, ונהגית tmer אך בהוראת עץ מקורה עברי, ומקומה בגלוסר. (הסבר אפשרי נוסף בדוגמה זו הוא, שהמילה מתייחסת לפסוק ״זאת קומתך דמתה לתמר״, שיר השירים ז 8).
בוחן מורפולוגי: צורנים עבריים בשם ובפועל הם הוכחה שהיסוד עברי.
למשל: וישראל נקיים = ישראל נקיים [־טהורים]. הסימן החיצוני של הריבוי העברי מעיד על כך שזהו יסוד עברי. לו היה כתוב ״נקיין״ אפשר שהמילה הייתה נחשבת יסוד ערבי, והזיהוי היה מותנה בבוחן הסמנטי. עם זאת יש מקרים שהסימן המורפולוגי לא יעזור:
המילה קבורה, למשל, במשמע קבר ביחיד היא מילה עברית (בראשית לה 20), והרבים קבורות לעומת זאת המילה קבוראת במשמע קברים אפשר לראותה כרבים של המילה הערבית בגלל הסימן החיצוני של הריבוי הערבי¡ ואפשר לראותה גם כרבים של היחיד העברי קבורה שקיבל את צורן הריבוי הערבי, כמו המילה גמרא שריבויה גמראת.
בוחן תחבירי: כאשר מילים ״חשודות״ נמצאות בתוך צירוף עברי, יש לראותן כמילים עבריות:
אידא שרבת מנו בהמה טהורה = אם שתתה ממנו בהמה טהורה .
זיהוי המילה בהמה תלוי אמנם בהגייה, אולם כשהיא בתוך צירוף עברי אין ספק שהיא מילה עברית. הוא הדין במילה עבד (ק״מ נב, ז). בעברית ebed ובערבית c3bd אולם בצירוף אליעזר עבד אברהם המילה היא עברית.
קאלו יקום החמור = (החכם הפך את סגן המלך לחמור.] אמר לו: יקום החמור (ש״ח 62). לפנינו הפועל העברי יקום, בגלל הימצאותו בצירוף עברי! לו היה זה יסוד ערבי היינו מצפים לצירוף ערבי — יקום לחמאר.
בדרך דומה אפשר להבחין גם בין פועל עברי לבין פועל משוקע, למשל:
הפועל לגזור בצירוף גזרו עליו הוא פועל עברי בגלל צירוף מילת היחס העברית gazru calaw, ואילו הפועל בצירוף גזרו עליה gazro cliH) הוא פועל שאול.
בוחן הכתיב וההגייה: אם נקבל את הדעה שהדובר מממש פחות תנועות במילה הערבית מאשר במילה העברית, רק קריאת הטקסט תחשוף את ההגייה המבחינה למעשה. אפשר להניח במקרים אחדים שהכתיב יסייע בידינו בזיהוי ההגייה המשוערת. למשל:
הכתיב בן אדם עשוי להצביע על צירוף עברי, המשקף את ההגייה העברית ben adam; uאילו הכתיב בנאדם משקף את ההגייה הערבית bnadem. הכתיב סבה עשוי לציין את vמילה הערבית sebba, ואילו הכתיב סיבה יציין את המילה העברית sibba. הוא הדין במילים כמו זירע, עיבד המייצגות את ההגייה cibid ,zirac, והן מילים עבריות, לעומת המילים הערביות c3ebd ,z3rc. עם זאת יש מקרים שהכתיב לא יעזור¡ למשל, המילה שבת הגויה ssabbat, בניגוד למילה הערבית .sabt
אולם קריאת הטקסט בפי האינפורמנטים מלמדת שקשה מאוד להסתמך על שני בחנים אלה שכן אחד המאפיינים החשובים בהגייתם של יהודי מרוקו הוא היחטפותן של תנועות מלאות גם ביסודות שעבריותם איננה מוטלת בספק, ואף המילה המנוקדת צדיקים נקראה :״ים סדיקים.
תודעת הדובר: מילים בסיסיות כגון תלמיד, חכם, נפטר, צדיק, הן מילים עבריות בתודעתם של הדוברים, ואין שום סיבה לראות בהן יסודות ערביים.
La vie Juive a Mogador-Logement
Logement
Je ne peux parler de cette question que dans la limite de Mogador, actuellement Essaouira, si l'on veut dire son nom de toujours en Arabe, car on est partagé sur la dénomination de Mogador.
Il y a plusieurs légendes qui courent sur l'origine des deux noms. Je ne citerai que celles qui sont les plus répandues.
On prétend que le Sultan qui a fondé la ville, Sidi Mohamed Ben Abdallah, en fermant la ville d'Agadir, port principal du Sud, lança une pioche pour choisir la parcelle du terrain sur laquelle on posa la première pierre. Alors par hasard, quelqu'un émit un mot considéré néfaste – Y a Khali ! (Qui a deux sens : 1. Ah mon oncle maternel ! 2. C'est la ruine !) Alors on passa à un autre endroit, cette fois la pioche fut lancée juste à l'endroit qui apparut tel un paysage de carte postale.
D'autres disent qu'une apparition se présentait chaque fois sous l'image d'une femme qui allait d'un point à un autre, jusqu'à l'endroit où est tombée la pioche en dernier. Juste à ce moment quelqu'un a interpellé son ami en disant : Eh ! Embark ! – Ce qui veut dire "chanceux" ־ et là, on construisit la ville.
Mais pour être plus terre à terre, le nom d'Essaouira, qui veut dire image, peut s'appliquer à la ville de Mogador à cause de son aspect extérieur. Pour accéder à la ville on grimpe d'abord sur une colline qui surplombe la ville distante de six kilomètres, de là on domine la vue générale et quand il fait beau elle apparaît comme une tasse dans sa soucoupe, avec ses minarets blancs et ses hautes constructions blanchies à la chaux, entourées de hautes murailles crénelées. Le tout est plongé dans la mer calme et bleue ou houleuse et toute blanche d'écume pendant l'équinoxe quand elle est démontée. Alors là, elle a vraiment l'aspect d'une carte postale en couleurs, et les premiers touristes ou visiteurs ont dit : cela est beau comme une carte postale.
Le nom de Mogador, lui a été donné par les Français, (car comme on le sait, le plan de la ville a été conçu par un architecte français, qui s'appelait "Cornut"), à cause d'un saint enterré à deux kilomètres de la ville appelé : Sidi Mogdoul.
Comme je vous l'ai déjà dit, la ville a commencé par une espèce de château fort entouré d'une haute muraille. Ensuite les Juifs venus des autres villes se sont agglomérés d'un côté de la ville donnant sur la plage de Safi. Car la ville avait deux plages : une du côté de la route de Marrakech et l'autre de celle de Safi. Celle de la porte de Marrakech, s'étendait à perte de vue et si on le suivait à pied on arrivait à Agadir.
Après quoi, on a entouré le quartier juif qu'on appelait Mellah d'une autre muraille ; quelque temps après on construisit des maisons spacieuses du côté sud, que l'on a appelé Jdida ou nouvelle. Car la première partie est appelée Kdima (ancienne). Au bout on a la suite du Mellah. Des Arabes sont venus s'agglomérer eux aussi, au nord de la ville. Mais il paraît que les Arabes avaient protesté et n'ont pas voulu habiter après les Juifs. Alors le Sultan avait ordonné que l'échange soit fait entre Arabes et Juifs, ce qui fait que les Arabes sont venus occuper le Mellah d'alors et les Juifs sont allés occuper les logis arabes. C'est pour cela qu'on trouve encore les noms des rues du Mellah en Arabe comme, Derb El Hadj Taïbi, qui était obscure comme un four ou Derb Zouînat "jolies femmes" le quartier des belles péripatéticiennes.