תולדות יהודי אל מגרב, פרופ' יוסף הררי-ראשית היישוב היהודי במרוקו
הדעות על תפקידו של ר׳ פלטיאל בחצר הפאטמים חלוקות. לפי דבריו של ר׳ אחימעץ היה משנה למלך ובזמן כיבוש מצרים (969) עבר לפני גדודי אל־מוּעז ״ותקן שוקים ובית לינות, והושיב בהם תגרים להכין ולקנות, לחם ומים ודגים ובשר וכל דבר הנצרך לחילים הבאים ממדינות״. לפי זה היה ר׳ פלטיאל ממונה על ענייני אפסניה ואכסניה של הצבא. ואולם ראוי לציין, כי מלומד־מזרחן דגול ניסה בסוף המאה שעברה לזהות את ר׳ פלטיאל עם ג׳והר, המצביא המפורסם (ממוצא נוצרי), שכבש את מצרים בשביל הפאטמים.
עוד יהודי (מומר) נודע לו תפקיד נכבד בחצר הפאטמים, וגם אותו ניסו לזהות עם ג׳והר. אל אפריקה פנה אז יעקב בן כּלס, שהיה לפי המסורת מצאצאי שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם שחי בחצי האי ערב בדור שלפני מוחמד הנביא. בימי כּאפור, השליט האִח׳שידי, היה יעקב בן כּלס ממונה על הכנסות הדיואן במצרים וסוריה (אז גם ישב זמן־מה ברמלה), והתאסלם כדי לעלות בדרגה, בכך עורר את קנאתו של הווזיר ג׳עפר, ולאחר מות כּאפור (968) נאלץ יעקב לברוח ממצרים והגיע אל אל־מועז. סופר, כי בעזרת היהודים בחצרו של הפאטמי החל בשירותו של שליט זה, שהתכונן אז לעלות על מצרים. לפי דברי הסופרים הערבים הגיש יעקב עזרה רבה למפקדו של הכליף במסע זה. כדאי להוסיף, שהוא עלה מעלה מעלה בחצר הפאטמים במצרים ונתמנה וזיר. ואף־על־פי שהתאסלם שמר על קשרי־הידידות עם היהודים.
תשע שנות מלכותו של אדרים השני היוו תקופה שלוה ליהודי ארצו, אולם בשנת 828 עלה לשלטון בנו מוחמד. הוא חלק את הממלכה עם שמונת אחיו, דבר שגרם לסכסוכים רבים ולהחלשת כוח השלטון האדרסי. ממחציתה של המאה התשיעית לספירה ניתן לראות את הממלכה האדרסית כבלתי חשובה והנאבקת על קיומה עם שתי שושלות: האומאיית שבספרד והפאטימית שבמצרים.
בשנת 992 הכניע מוסא בן אלטפיה אתסולי את יחיא, אחד השליטים האדרסים, כבש את פאס ושלט בה. המבוכה שנשתררה אחזה גם ביהודים. נראה כי תמכו בו בעליתו אך כעבור 20 שנה חפצו להורידו כיון שנשתנה יחסו אליהם. שלטון האדרסים נראה להם אז רצוי יותר. המלחמה שפרצה הסבה נזקים רבים וזרעה מהומה בארץ, אך ממשלת אתסולי נשארה על כנה ושושלתו חלשה על אזור פאס עוד כמה עשרות שנים.
בשנת 976 עלה שוב בית המלוכה האדרסי לשלטון, אבל היתה זו שירת הברבור שנמשכה עד שנת 1002. בינתיים נאכלו חלקות שונות במרוקו על ידי גורמים שונים. מצפון, מיבשת אירופה, לטשו אליה עיני האומיים שבספרד. בתחילת המאה ה־11 כבר היו בידי אלחכים ובנו האשם, שליט מחוז אנדולוסיה שבספרד, חבלים ניכרים בארץ השכנה. הם הגיעו עד לסגלמסא שבמזרח מרוקו. שבטים מפנים הארץ, כמו המאגראוים והאפרינים, משלו אף הם חליפות על אזורים שונים בארץ המופרדת, אך בעוד היהודים שהיו תחת השלטון הספרדי נהנו מתנאים נוחים מצד השרים יוסף ויעקב, סבלו יהודי האזורים האחרים. בתקופת ראשית הממשלה המאגראוית הונח ליהודים. אולם עם קום אדם בשם תמים משבט אפראן הורע המצב. נראה שהיהודים עזרו לאויבו חמאמא המגראווי. כשגבר האפראני הרג בהם יותר מששת אלפים נפש ולחצם ככל שיכול היה. שוב באו ימים קשים ליהדות מרוקו אשר בקושי רב החלה להתאושש במשך תקופה של כמה שנים.
מה הביא לכך שיהדות מרוקו דימתה כי אכן היא הולכת ומתעצמת מחדש ? הגולה היהודית שבמרוקו היתה כאמור מנותקת מיתר הגלויות. עם תחילת השלטון הערבי בארץ באו סימני התעוררות ראשונים. עצם האיחוד תחת ממלכה נרחבת אחת ופריצת הגבולות הקודמים, הביאו לקיום המגעים הראשונים עם אסיה בכלל ובבל בפרט, שהיתה אז ירושלים של גלות. הידוק הקשרים בא עם הקמת העיר פאס שאליה נתקבצו יהודים מארצות שונות. היחסים ההדדיים הללו נטעו אמונה בלב גולי מרוקו, כי אל תקופת השלוה, השלום והפריחה הכלכלית תתלוה גם תפארת רוחנית, ואז התקוות לא נתבדו.
הניצנים הראשונים לפריחת חיי הרוח של יהודי צפון אפריקה היו רבי יהודה חיוג' רבי יהודה בן קורייש ודונש בן לברט.
ר׳ יהודה חיוג' יליד פאס, חי במחצית השניה של המאה השמינית. עקב חבוריו הנפלאים בחקר הלשון העברית נתפרסם שמו בעולם היהודי כממציא השיטה הדקדוקית. הוא היה הראשון, אשר הראה הדרך להשתמש במחקר הלשון העברית בשיטות המדקדקים הערביים, ובמקום ששרר תוהו ובוהו, ראה בעין חדה ובאינטואיציה של מלומד מהמדרגה הראשונה סדר ומשטר, שלטון של כללים וחוקים, קביעות הגיונית ומשמעת פנימית לשונית. שני ספריו על האותיות הנחות ושרשי הכפולים, נעשו ליסוד הדקדוק העברי בכל הזמנים. בין היתר ״ספר הנקוד״ ו״ספר הקריאה״ נחשבו למופתיים. ספריו ניתרגמו מערבית לעברית על ידי ר׳ אברהם אבן עזרא. ידיעתו המקפת וחקירותיו המדויקות הראשונות בשטח זה, גרמו לכך שיהוו מקור לחוקרי הלשון במשך דורות אחריו. בסוף חייו עבר ר׳ יהודה לקורדובה שם העמיד אסכולה של תלמידים, ביניהם ר׳ שמואל הנגיד.
ר׳ יהודה אבן קוריש נולד בטהרת Thrat)) אשר היתה אז בגבול האלג׳ירי— מרוקאי (כיום באלג׳יר). עיקר פעולתו ויצירתו היו בפאס. רבי יהודה מפורסם היה כאדם משכיל ועל ידיעתו הנרחבת בשני שטחים אנו יודעים בבירור: בלשנות ורפואה. הוא חיבר ספר דקדוק בשם ״אב ואם״ (הידוע גם בשמו הערבי ״הראסאללה״) הדן בעיקרו בעניני היחס. בעמודו הראשון של הספר המהווה כעין היכרות עם המחבר, נאמר כי הוא רופאו של השולטן המרוקני.
ההשערה כי היה קראי אינה נראית. במחקרו הבלשני הוא מרבה להזכיר את המשנה ואת שני התלמודים, ובפיוטיו ניכרת השפעת חז״ל, וידוע שהקראים נמנעו מלהשתמש במקורות אלה. המחבר לא קרא בשם מיוחד את איגרתו והיא ידועה בשם ״ראסאללה״ או ״אבי ואמי״, בהתחלת הפרק השלישי שבה. בהקדמתו הוא מסביר, שכתב את מחקרו כדי להוכיח את חשיבות התרגום הארמי, שאנשי פאס חדלו מלהשתמש בו בקריאת התורה בבתי־הכנסת וכמעט שכחוהו. החלק השני דן בקירבה בין לשון המקרא ללשון המשנה ושני התלמודים, ובא להוכיח, כי הארמית מעשירה ומעמיקה את הידיעה במקרא ובהבנתו. החלק השלישי, ״פי אשתראך־אלערבי באל־עבראני׳"כלומר על השיתוף בין הערבית ובין העברית. מוקדש להשוואת אוצר המלים בשתי השפות. בהמשך מחקרו עומד אבן קוריש על הקירבה בין שלוש השפות בנטיית הפועל, בחילופי האותיות בבניין התפעל, וכן על הכללים הקובעים את חילוף ההגיים השונים בין שלוש השפות, כגון: שין ימנית בעברית בשין שמאלית בערבית, שלום — סלאם; שין ימנית — בת׳ בערבית, משל — מת׳ל; שלג — ת׳לג. מאידך מתאימה שין שמאלית בעברית לפעמים לשין ימנית בערבית: בשר (ירמי׳ כ, טו) — בשר! שרט (ויק׳ ט, כח) — תשריט. ח מתחלפת בח׳ (כ׳): תחבוט (דבר׳ כד, כ) — תכ׳בט; זין בד׳אל: זאב — ד׳יב; צדי בצ׳אד ובט׳א, כגון ארץ — ארץ׳! צל — ט׳ל.
ה״ראסאללה״ של אבן קוריש מעידה לא רק על בקיאותו הרבה בשפות, אלא גם על מקוריותו וחדות ההרגשה שבו, שהוליכתו בכיוון הנכון, אף כי מחקר הלשון העברית עמד אז רק בהתחלתו, ובלשנים שחיו כשני דורות אחר אבן קוריש עדיין מגששים היו בעניין מבנהו של הפועל העברי. נכון הוא, כי דונש עמד על הקירבה בין העברית לערבית, אולם הוא חי כימי דור לאחר מחבר הראסאללה. אבן קוריש השפיע השפעה רבה על המדקדקים והמפרשים שבאו אחריו, ודבריו נזכרים בכבוד. על־פי המקורות שבידינו אין להחליט אם אמנם השפיע אבן קוריש על בני פאס בנחיצות השימוש בתרגום. וכן אין להכריע אם השאלות בדבר השימוש בלשון הארמית ובתרגום ארמי בבית־הכנסת, שבעניינו קיימת תשובה מאת נטרונאי גאון המגנה את המבקשים לבטל את התרגום הארמי, הן הד של הפולמוס שנתעורר אז מכוח איגרתו של אבן קוריש. גם לא נודע אם אמנם השפיעה האיגרת על פשוטי־העם בפאם והם חזרו בהם מזלזולם בתרגום.
בימיו של יהודה אבן קוריש הופיע במרוקו אלדד הדני אשר השפעתו על יהודי פאס היתה דומה לזו שהשפיע על שאר יהודי ארצות מסעותיו. ר׳ יהודה מזכירו במפורש ונראה שנקשר קשר ביניהם. גם ר׳ יהודה וגם אלדד הדני הרימו את קרן העם בעיני השליטים המוסלמים. שניהם נראו כנציגים מפוארים של העם היהודי. האחד איש חכמה, בעל ידע ומדעים והשני נתגדל בעיני הדמיון המזרחי לאיש מסעות מובהק וחוקר.
מפורסם יותר היה דונש בן לברט, נולד בפאס (920—990). אבותיו מגדולי היחס, נכדו של הגאון רבנו סעדיה. נתגדל על ברכי זקנו רס״ג בבבל ושם קנה לו השכלה עברית ובעצמו השתלם בשפה הערבית. הוא אשר הנהיג את היתדות והתנועות בשירה העברית, ובמשקל הזה אחזו להבא כל פיטני ספרד.
דונש ניכר בעבודתו בעיקר בשטח הבלשנות. בהיותו בקורדובה הכיר את המדקדק היהודי הספרדי מנחם בן סרוק שעל דעותיו השיג ב־200 סעיפים, שנכללו בקובץ הקרוי ״תשובות״. כיום ידועים רק 160 מהם. שיטתו הדקדוקית שאובה מדקדוק המסורה, כלומר, מניחה שיש שורשים בעלי אות אחת או שתי אותיות.
ספר דקדוק שלם משל דונש לא נמצא וכנראה שלא נכתב. גם בשירה ניסה את כוחו. כידוע אבן גבירול ראה בדונש את גדול המשוררים עד זמנו. לא נוכל לחקור אמיתות הדעה שכן אין לנו אלא מעט משירתו. עיקר השפעתו ניכרת בימי הביניים והוא שהניח את היסוד לצורתה של שירת התקופה. דונש התאים את המשלים הערביים לשירה העברית. אביו של דונש — לוי, גם הוא נחשב לאיש חכמה ורב פעלים וכיהן בפאס במשרות רמות.
מלבד פאס עלתה באותה עת קהילה אחרת, והיא קיירואן שבטונים. בראשה עמד רבנו חושיאל, אחד מארבעת הגאונים שנשבו והובלו מבבל עקב ריב על השלטון הרוחני בבבל. החכמה המזרחית שנשתלה כאן היכתה שרשים ופרחה. התלמוד נלמד ונחקר רבות וידיעת הלשון הגיעה לשיאים שלא היו כמוה.
ההשפעה הגוברת והולכת של המרכזים החדשים הוכרה עד מהרה בבבל. לעיני כל ניכר היה שעיני היהודים נשואות אל עבר צפון אפריקה וספרד. גאוני המזרח הכירו רשמית בסמכות החדשה. יתכן שעשו זאת בעיקר בשל כוונתם לחדש את המס שהועלה עליהם עד לאותה תקופה מכל קצוי הגולה ובוטל לאחרונה. עם זאת אל לנו לשכוח שרבים מיהודי המזרח חיו עתה במרכזי המערב ושמרו על קשריהם עם מקומות יישובם הקודמים. החלה חליפת אגרות ודעות בין מערב ומזרח. מראשוני יהדות המערב נחשב רב ניסים גאון. נראה שנולד בפאס (גירסה אחרת: בקירואן). הוא היה תלמידו של רבי חושיאל גאון ונחשב ידען גדול בתלמוד, אחד מגדולי דורו. רב ניסים גאון גם חיבר ספר לביאור הלכות בשם ״מגילת סתרים״. הוא שלח שאלות שונות לגאוני בבל, רס״ג, ובייחוד לרבי האי גאון ואף נענה על ידם. הקשר שהחל מתחזק בזמנו נתהדק יותר במשך הזמן.
חכם גדול אחר בתלמוד היה שלמה הדיין בן פורמאש, אחרון רבני המערב בעת ההיא. עקב הזעזועים הפוליטיים בימיו החלה שקיעה זמנית של מאורי הגולה שבמערב. גדולי החכמה כמו ר׳ יהודה חיוג׳, רב ניסים גאון ואחרים עזבו את הארץ והעדיפו לשכון מחוצה לה בצל הממשלה היציבה והנוחה ליהודים ובשל המצב הכלכלי המבטיח פנו רבים לספרד.
ראה:תולדות יהודי אל מגרב, פרופ' יוסף הררי –הוצ' המחבר, תשל"ד-עמ'43-39