סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)

תעודות 38-35

סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח נפתח במוגדור בדצמבר 1885 בית־ספר לבנות, בתמיכתם של ׳אגודת אחים׳ ושל כי״ח ובהשתתפות הקהילה המקומית. בטקס הפתיחה נכחו סגן־הקונסול של בריטניה וכן נציגי אוסטריה, צרפת, איטליה, ספרד, גרמניה וארצות הברית. סטלה קורקוס ניהלה את המוסד וראתה בתפקידה שליחות חינוכית. היא תרמה גם בתחומים ציבוריים אחרים.

מה היה המניע לפתיחת בית הספר? ר׳ יוסף אלמאליח, שהתוודע למיסיונרים האנגליקנים החל ב־1844 עם בואו של המיסיונר אלכסנדר לוי למוגדור, נלחם בהם לאחר שייסדו בסיס במוגדור ב־1875. הוא ראה סכנה בעובדה שהם מצליחים למשוך בנות יהודיות ללמוד בבית הספר הנוצרי, בהעניקם הטבות חומריות. הדבר דחף אותו ליזום הענקת חינוך פורמלי יהודי לבנות. ב־1875 כתב לאדולף כרמיה, נשיא כי״ח, על היוזמה המקומית להקים חברה בשם ׳עוז והדר׳, שמטרתה לדאוג לבנות עניות וללמדן את אשר דרוש לקיומן. הוא מבקש ללמד 40 מבנות העניים תפירה ואריגה, כתב ולשון ספרדית, ולצורך זה זקוק לסיוע כספי. עיקר התמיכה הכספית באה מ׳אגודת אחים׳ בלונדון, שנוהלה אז על ידי קלוד מונטיפיורי, בן דודה של סטלה.

בדוח של אגודה זו לשנת 1884 נאמר, שמטרת התמיכה בבתי הספר לבנים ולבנות היא למנוע מילדים, ובעיקר מבנות למשפחות עניות, להזדקק לבית הספר של המיסיון, מחשש שיתנצרו.

צוות המורות: לפי מקורות משנות השמונים של המאה ה־19 עד תחילת המאה ה־20 היו בצוותה המורות האלה: אחותה הגב׳ דוראן, שהיתה מורה בלונדון, סייעה לה בניהול; גב׳ בק מאנגליה, המכונה Governess [אומנת], לימדה אנגלית וחקלאות. גב׳ בוגנים לימדה בכיתות הנמוכות; גב׳ מראש לימדה תפירה; גב׳ טוראל לימדה צרפתית; וגב׳ ששפורטש. לפי המשכורות ניתן להסיק על מעמדן של המורות. המשכורת הגבוהה ביותר שולמה לגב׳ בק: 40 ליש״ט לשנה, בנוסף לדיור ולמזון. לעומת זאת, שכרה של המורה בכיתות הנמוכות העמיד את הגבול התחתון: רק 5 ליש״ט לשנה. משכורותיהן של כל המורות האחרות היו בין שני הגבולות הללו. הגב׳ אנהורי רכשה ניסיון אצלה, ופתחה בית ספר פרטי לנערות, כפי שדווח ב־1902.

עם פתיחת בית־הספר הוצאו מבית־הספר של המיסיון האנגליקני 32 מתלמידותיו, אבל רק עשר הגיעו לבית־הספר החדש. באותה השנה נדרש תקציב לעוד 50 בנות עניות — על־מנת שיגיעו ללימודים היה צריך לספק להן שמלות ונעליים; סטלה קורקוס סיפקה זאת וכן ארוחות חמות. במשך השנים כוסה חלק מן התקציב על־ידי ועד של נשים, וחלק — באמצעות מכירת תוצרי שיעורי התפירה בבית־הספר. שפת ההוראה היתה אנגלית, ונלמדו המקצועות האלה: אנגלית, צרפתית, עברית, ערבית, קליגרפיה, הבעה, תרגום משפה לשפה, חשבון, גאוגרפיה והיסטוריה. התקיימו גם שיעורי דרמה, והבנות הציגו בהזדמנויות חגיגיות. הן קיבלו חינוך אנגלי טיפוסי לתקופה, והגיעו להישגים גבוהים מאלה של הבנים. ב־1888 פרצה במוגדור מגפת אבעבועות שחורות. הגב׳ קורקוס דאגה לבריאות התלמידות ושילמה לרופא אנגלי כדי שיחסן אותן. ב־1889 למדו בבית־הספר 109 תלמידות, מתוכן 67 יתומות. ב־1890 ערכה מסיבת גן, אחרי הבחינות, והשתתפו בה מאה בנות. בית הספר התחרה בהצלחה בבית הספר של כי״ח.

דיפלומטים אנגלים וצרפתים ונכבדי הקהילה — בהם ראובן בן יוסף אלמאליח, נשיא הקהילה בשנות התשעים של המאה ה־19 — ביקרו בבית־הספר; מהם שנכחו בעת הבחינות, התפעלו מהישגי הבנות, ותרמו לבית־הספר. תרומות נתקבלו גם מאנגליה, בהן ספרים מתורם אלמוני. בינואר 1892 פרצה שוב מגפת האבעבועות והפילה חללים רבים, מתוכם כ־200 יהודים, שרובם היו מדיירי המלאח הצפוף. סטלה קורקוס פנתה ללונדון לקבל תרופות שלא היו במוגדור. סגן־הקונסול של בריטניה במוגדור מאדן (Madden), שמונה לתפקידו ב־1 באפריל 1899 ופעל עד 7190, נהג לבקר בבית הספר ושיבח את פעולותיה של המנהלת, כפי שדווח בשנים 1905-1900. ב־1900 למדו שם 170 תלמידות, ב־1901 ואילך ירד מספרן, כנראה בגלל המצוקה. באותה שנה למדו 156 תלמידות, וב־1902 — 126 תלמידות. ועד של נשים מקומיות שארגנה סטלה אסף תרומות של בגדים ונעליים לבנות העניות לפני פסח והימים הנוראים, כפי שדווח בשנים 1903-1902.

לאחר מות בעלה ב־26 בדצמבר 1903 סטלה חלתה, אך לאחר שהתאושה המשיכה בפעילותה החינוכית. ב־1905 ירד מספר התלמידות ל־117 , אבל ב־1907עלה ל־225. בית־הספר לא נסגר גם בעתות של מחלות ומגפות, אף שאלו רוששו את האוכלוסייה, ואף שהדבר הוצע. גם תלמידות נוצריות התקבלו לבית־הספר, ב­הן בנותיו של קונסול ספרד. ב־1906 למדו בו 12 קתוליות ספרדיות וצרפתייה אחת, שהעדיפו מוסד יהודי על פני זה של נזירות.

מנהל בית הספר לבנים במוגדור מר וינשטיין, שבא לחופשה ללונדון ב־1906 מסר דוח על בית הספר לבנות. לדבריו, ניכרת התקדמות. ההשכלה שקנו להן הבנות נשאה פרי, ולפי דיווח המנהלת ב־1907, הועסקו שתי תלמידות על־ידי סגני־הקונסולים של בריטניה ושל אוסטריה.

ב־4 באוגוסט 1909 ביקר בבית הספר מר ג׳ונסטון, הקונסול של בריטניה בעיר.

הוא האזין לשיעור ושאל את התלמידות שאלות, ומסקנתו — שידיעותיהן מקבילות לאלה של התלמידות באנגליה, המבטא האנגלי שלהן טוב ויש להן ידיעה מצוינת על ההיסטוריה של אנגליה, המדיניות והחוקים, וכן הבנה בגאוגרפיה. מבקרים אנגלים ובהם אנשי חינוך ואקדמיה ציינו בספר האורחים את התרשמותם החיובית מהישגי התלמידות ומהמשמעת הטובה.

נשים יהודיות במרוקו-דמותן בראי מכתבים מם השנים 1905-1733- אליעזר בשן-רמת גן 2005-עמ'84-82