יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון- אל-עורס דל-כת׳אייב

אל-עורס דל-כת׳אייב

מנהג עתיק יומין מדורי דורות שנשתמר עד ימינו בקרב יהודי מרוקו, הוא אל- עורס דל כתאייב (חתונת הקלף או חתונת הכתב). בקרב יהודי האטלס הגבוה, בקהילות עמק התודגא, הוא נקרא: אל-כתאב

מסורת הייתה בידן של משפחות במרוקו, להשיא כביכול את ילדיהם בהגיעם לגיל חמש או שש, בחג השבועות, חג מתן תורה. החתונה נערכה כדת וכדין בידי רב, עם מוזמנים וארוחות, ומיד אחר החתונה נערך גם טכס הגירושין.

הערת המחבר: עורכים דווקא הטכס הזה בחג מתן תורה, זכר למעמד הר-סיני, וגם רמז לנישואי התורה עם כנסת ישראל, ובמקרה הזה, כדי לסמל את נישואיו של הילד היהודי עם התורה, לכן הטכס נקרא אל-עורס דל-כתאייב חתונת הכתב, שהיא התורה. ע"כ

טכט הנישואין

מסכת השידוכין לפרטיה התחילה בחול המועד פסח, אשר בסופה הצליחו ההורים למצוא כלה לבנם בן החמש או השש. לאחר ששני הצדדים הסכימו ביניהם על התנאים, הזמין אבי הכלה את משפחת החתן לביתו. הורי החתן נענו להזמנה ובאו יחד עם קרוביהם לבית הכלה בליל ה-מימונה  ועוד באותו ערב נערכו האירוסין.

ההורים בחרו דווקא בליל ה-מימונה, שהוא הערב של "הדלת הפתוחה״, והביאו לארוסתם טבעת אמיתית מזהב, חיננא, בושם, צעיף אדום וסוכריות. החתן הביא לכלתו שמלה יפה. יש להדגיש שמשפחות אלה נתקלו בקשיים רבים במציאת כלה מתאימה משום שהיה עליהן למצוא משפחה מסוגן, המקיימת את אותו המנהג.

האורחים התכבדו בעוגות שנאפו בבית על טהרת הכשרות של פסח, במשקה ובכל מיני תקרובת.

מסביב לאצבע הקטנה של החתן והכלה, כרכו חוט ומשחו אותה בחיננא. לאחר שזו התייבשת, הותר החוט כך שנשאר ציור של מספר סיבובים, כעין טבעות על האצבע. עוד באותו ערב נקבע תאריך הנישואין לחג השבועות, אולם הטכסים התחילו כבר בשבוע ההילולא, בל״ג בעומר.

הורי הכלה הזמינו את החתן והוריו ליום שבת שלפני חג השבועות, לארוחת הצהרים. בחרו בשבת זו דווקא, משום שהיא נקראת שבת כלה והכוונה לתורה.

החתן נישא על כפיים ונלקח לבית הכלה, מלווה בבני משפחתו ובקרובים. לאורך כל הדרך, ה-זגיראתאת לא חדלו להשמיע קריאות גיל. המוזמנים התקבלו בבית הכלה על ידי המשפחה המארחת, ויחד עם החתן הצעיר הם התכבדו בכל טוב. אחר כך פירכסו וגינדרו את שני בני הזוג. הכלה לבשה את השמלה היפה שהביא לה חתנה וענדה את הטבעת שקיבלה מהוריו. אחרי שכל המוזמנים הטיבו את ליבם, יצאה השיירה לבית החתן המיועד. בני הזוג נישאו על כפיים ולא פעם הם נבהלו, פחדו או מררו בבכי במשך הטכס. בדרך לבית החתן, התעכבה השיירה ליד בתי הקרובים שהזמינו במיוחד את החתן והכלה, ובכל תחנה הם כובדו בחתיכת סוכר ובממתקים.

במשך התהלוכה, נהגו לעשות שבעה סיבובים בתוך השכונה (המללאח), עד שהגיעו לביתו של החתן. הורי הכלה ישבו סביב שולחנות ערוכים מכל טוב והתכבדו בעוגות, בתה ובמשקה. טכס זה נערך כאמור ביום שבת אחר הצהרים, והיווה בעצם פתיחה לחתונה שתתקיים ביום חג השבועות. אולם יש שערכו את החתונה מספר ימים לפני החג בימי שני, חמישי או בערב החג עצמו. והיו שחיכו וערכו אותה כאמור ביום מתן תורה.

יום החתונה

בערב חג השבועות, משפחת החתן לוקחת את הכלה ובן זוגה למיקווה, וטובלים להם את היד הימנית ואת הרגל הימנית. הפמלייה יוצאת אחר־כך לבית החתן ובדרך נכנסים לגלב ומספרים את הבחור. משם ממשיכה השיירה לכיוון בית־החתן, ולכל הכבודה הזאת מצטרפים פייטינם, נגנים וה-ג'ראתאת. משפחת החתן מזמינה את משפחת הכלה לפי התור לארוחת ערב בבית החתן, ומחזיקים את אם הכלה ללינת לילה. ביום חג השבועות, בני משפחת הכלה באים עם קרוביהם לבית החתן, ומתכבדים שם ב־בליחא־לחם מיוחד שהכינו עבורם. רק הכלה נהנית מהלחם הזה והיא זוללת אותו לבדה.

לרוב, נהגו לערוך את טכס שבע הברכות בערב החג, כך הוזמנו אליו קרובי משפחה, שכנים וידידים. בני הזוג ישבו על ה-טרונו (אפיריון לכלות) והרב כתב כעין כתובה על נייר, באותיות דבש: ״תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״ והפסוק ״מצא אשה מצא טוב״ . יש שכתבו אותיות את האלף־בית בלבד . לימדו את הילד לקרוא את הפסוקים ולאחר שקרא אותם, נתנו לו ללקק את הכתב עם הדבש. ובעוד החתן מלקק את הכתוב, כל הנוכחים קראו ״מזל-טובי׳ ו״כן יערבו לחכך דברי תורה״. בסיום הטכס, הרב בירך את בני הזוג, שיזכו לחתונת אמת. ואת ההורים. היה זה בעצם הגט של החתונה הפיקטיבית שהתקיימה.

מקור המנהג

מקורו של מנהג זה אינו ברור דיו. לא כל משפחה הרשתה לעצמה לערוך חתונה כזו, ורק משפחות ספורות נהגו כך.

עוד בהיותי בחו״ל וגם כאן בארץ התעניינתי וחקרתי את מקורו של המנהג. סופר לי שלפני שנים רבות, היו משפחות ששכלו את בניהם בהגיעם לגיל שמונה־עשרה, שהוא גיל החופה לפי המסורת. ההורים פנו אז לזקני הדור ולחכמיו, ואלה ייעצו להם לערוך חתונות פיקטיביות לבניהם בגיל חמש (בן המש שנים למקרא). אולי בזכות זאת תתבטל הגזירה. ההורים נענו והתחילו להשיא את ילדיהם בגיל חמש-שש. המקום שעה כנראה למשאלותיהם והילדים נשארו בחיים.

אין בטחון שזו אמנם הסיבה האמיתית. מתקבל יותר על הדעת, נוהג של ה־ ״חופה בזעיר אנפין״ שעורכים לתינוקות, המרמזת על נישואי התורה עם כנסת ישראל שכרתה ברית־נישואין בחג השבועות, ולכן בא מנהג זה של עורס דל–כתאייב, לציין את מחוייבתו של הילד לתורה בהגיעו לגיל המקרא. אולם השאלה נשארת עדיין פתוחה: מדוע רק משפחות יחידות ומיוחדות מקיימות מנהג זה ולא כל בני הקהילה? ח׳ זעפרני מביא מנהג זה הקיים בעמק התודגא באטלס הגבוה והנקרא אל-כתאב:

דאגו ההורים לשני דברים משהגיע הילד לגיל חמש: ללמד אותו תורה ולבחור לו כלה, בהתאם לדברי התלמוד (מסכת קידושין). בערב חג השבועות- זכר למעמד סיני היו עורכים ״חופה בזעיר אנפין״. הילד וילדה בת גילו שנועדה לו, נתאחדו בטכס נישואין ממש, שלאחריו נערכת מסיבה. לאחר תפילת שחרית הלכו הגברים אל בית החתן, הרב כתב את האלף־בית העברי בדבש על מדף נקי, קרא לילד ללקק את האותיות ואמר: ״כן יערבו לחכך דברי התורה״.

מחבר ספר הרוקח מביא מנהג ברוח הדומה במקצת, על הושבת התינוקות ללמוד בחג השבועות:

מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, לפי שניתנה בו תורה… ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג״ד תשר״ק, ״תורה צוה לנו משה״ ״תורה תהא אמונתי״, ״ויקרא אל משה״, וקורא הרב כל אות ואות מן האלף־בית והתינוק אחריו, וכל תיבה של תשר״ק והתינוק אחריו, וכן ״תורה תהא״ וכן ויקרא״, ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו.

גם ״ספר אסופות״ מביא מנהג ברוח זו, וכותב:

מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, לפי שניתנה בו תורה.

ומביאים הלוח שכתוב עליו: א, ב, ג, ד, ה, ו, ת, ש, ר, ק, ותורה ציוה לנו משה, תורה תהא אמונתי, ופסוק ראשון של ויקרא. וקורא הרב כל אות ואות, והתינוק קורא אחריו, ונותן על הלוח מעט דבש, לוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו, ופסוקים האלו כותבים על עוגה נילושה בדבש;

במחזור ויטרי כתוב:

כשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה, כותבין לו את האותיות על לוח, ולמה מחפים האותיות בדבש ואומרים לו לחוך? ־ זהו כענין שמפורש ביחזקאל ג, ג ״ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק״! כלומר, כשם שנוחים לו האותיות ללחוך כן תהא לו תורה נוחה ללומדה וללמדה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון תשנ"ד- 153-149