ארכיון יומי: 26 בנובמבר 2018


הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984 הארגון הקהילתי סביב מקומות הקדושים

בתקופה שבה פולחן הקדושים וביקור בקבר הקדוש היה עניין אישי ומקומי, לא היה כנראה צורך בגוף מיוחד שינהל מקומות אלה. בראשית המאה הנוכחית היו רוב קברי הקדושים במצב ירוד מאוד. קברו של ר׳ דוד הלוי דראע, למשל, היה — לפי עדויות מסוף שנות העשרים — חרב, לא היה מקום לישיבה וערימה גדולה של זבל כיסתה את הקבר. מעדותו של אותו אדם אנו למדים על פיתוח המקום על־ידי יהודי עשיר, שחלם עם הקדוש וניצל על־ידו. זה בנה שם כתשעים חדרים, בית־כנסת יפה שקושט בסגנון ערבי, ישיבה לתשעים תלמידים, כביש גישה למקום ואף הפיץ מכתבים אודות הקדוש לכל בתי־ הכנסת.

הועד דאג בדרך כלל למים וגם לצרכי המזון עבור החוגגים בימי ההילולה, ולשם כך בא בדברים עם המוסלמים באיזור, כדי שאלה יסייעו במכירת מצרכים לחוגגים. בשנות מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר המזון חולק לפי הקצבה, דאג הועד לפנות לשלטונות הצרפתיים כדי לקבל הקצבות מזון מיוחדות לצריכה בהילולה. הועד ריכז את ההכנסות של ההילולה, שבאו מתרומות המשתתפים, קיום נדרים, מכירת נרות, כוסות ומצוות, גביית מסים על שחיטה, השכרת אוהלים וחדרים וכד. כאשר היה, למשל, בית־ כנסת על שם הקדוש בעיר אחרת, מקובל היה שחלק מההכנסות של אותו בית־כנסת יועבר לועד שניהל את קבר הקדוש. כל הכספים האלה הועברו בדרך כלל לועד בימי ההילולה או לפעמים ישירות לנשיא הועד בביתו.

כל ועד שליד קבר קדוש דאג להסכם, ששונה מדי פעם, לגבי חלוקת ההכנסות מאותו הקבר. הכנסות אלה כללו הכנסות מן ההילולות, תרומות של אנשים שביקרו כל ימות השנה במקום, נדרים בבתי־כנסת, הכנסות מקופות על שם הצדיק, שהיו פזורות בכל מרוקו וכו'. הצדדים שהיו מעורבים בהסכם (כולם או מקצתם) היו: ועד הקבר הקדוש, ועד הקהילה של העיר הגדולה הקרובה לקבר, ועדי הכפרים שבסביבת הקבר, הועדה המרכזית למקומות הקדושים, המפקח על המוסדות היהודיים מטעם השלטונות הצרפתיים, נציגי הממשל המוסלמי ואנשים שפעלו מיוזמתם ליד הקבר הקדוש והיו בעלי השפעה. בימי ההילולה היו אנשי הועד מחלקים לבאים דפים בודדים, ששימשו כעין עיתון ובהם, למשל, הודעות על מינויים חדשים ועל סדרים שנקבעו. צינור מידע זה היה משמש גם למלחמות בין הצדדים המעורבים בסכסוכים שהיו קשורים לענייני קברי הקדושים.

  • הערת המחבר: להלן תוכן מסמך מאוספי הפרטי: ״הסכם [המונח המקורי הוא: [convention בין הח״מ, חברי ועד הקהילה במראכש, מצד אחד ובין ה״ה יצחק אלמליח, שלום אלמליח, דוד ביטון, ר׳ חיים סויסה ושלום חביב מצד שני. סוכם והוחלט, שבהתאם לישיבה מיום 19.1.1947 מקבל ועד הקהילה היהודית במראכש את האחריות על קבר הקדוש ר׳ דוד ומשה שבאיזור תלואת־קאיד בראהים אל גלאווי, איזור מראכש, וזה בהתאם לתועלתם של היהודים הנזקקים כאיזור, ולפיכך ממנה את הועד המנהל של אותו קבר קדוש: ה״ה חיים לעסרי, יצחק אלמליח, שלום אלמליח, דוד אלקיים, דוד ביטון, ר׳ חיים סויסה, שלום חביב. ה״ה שלום אלמליח ויצחק אלמליח יהיו. לפי סדר זה. נשיא הועד והגזבר. הכסף המצוי עכשו בקופה בסך 600,000 פרנקים יוקדש כולו לשיפוצים בסביבת הקבר. ההכנסות הבאות תחולקנה להבא לפי הפרופורציות הבאות: 40% לנזקקים הגרים בכפרים שבסביבת הקדוש, 25% לנזקקים במראכש שמוצאם מאותם הכפרים, 35% יישארו כרזרבה להפעלת המקום ולתיקונים. הסכם זה התקבל על־ידי שני הצדדים ויהיה בתוקף שלוש שנים מיום זה. ההוצאות האישיות של כל אחד מחברי הועד תהיינה על חשבונו הפרטי ובשום אופן לא על חשבון הקופה הכללית. נעשה בשלושה העתקים. מראכש 19.1.1947 [6 חתימות]. בעמוד השני של המסמך כתוב: נבדק ואושר. החשבונות המפורטים שיוגשו על־ידי הועד של הקבר הקדוש בתאריך 31 בדצמבר כל שנה יימסרו: ע"כ
  • הערת המחבר: להלן תוכן של מודעה: (תרגום שלי מערבית): ״ק״ק ונבחר ברוכים תהיו [הכותרת בעברית], אנו מודיעים לכם שהפקידים של הרב הקדוש כמוהר״ה ר׳ דוד ומשה זיעא, שמונו ברבאט על־ידי נשיא הקהילה הישראלית מר בוטבול הי״ו, הם מר יצחק אלמליח ומר שלמה אוחאנא. הם המטפלים בקבר הצדיק, בבנייה ובהכנסות והוצאות. הכל יירשם על־ידי מר אלמליח ומר אוחאנא כמו שהוא [מר י״א] בצדיק ר׳ דוד אדרע הלוי זיע״א, הכל לפי סדרו. אנו מבקשים מאחינו היקרים שמי שיש לו קופה או נדר או הדלקת כוס של הצדיק ר׳ דוד ומשה זיע״א יעביר את ההכנסות למר יצחק אלמליח, שהוא נשיא הצדיק. או ליד הפקיד מר שלמה אוחאנא ויקבל קבלה כמו שמקובל.
  • כמו כן אנו מבקשים מכם להעביר את כסף הקופות לידי האדון החשוב ר׳ חיים סויסא הי״ו. הוא יסתובב, ולמי שיש כסף בקופה, או נדר, או הדלקת כוס, ימסור לו ויקבל קבלה חתומה בשם הנשיא [במקור המודפס יש תוספת: ״ובשם הפקיד״. תוספת זו נמחקה] כמו שמקובל ותז״ל [= ותזכו לשנים רבות] אכי״ר.
  • כמו כן אנו מבקשים מכם שתמסרו את כסף הקופות ללא דיחוי מפני שאנו עומדים לקנות חיטה עבור העניים שבכפרים שליד הצדיק, מפני שהם גוועים מרעב רח״ל [רחמנא ליצלן] וכמו שעשה הנשיא מר יצחק אלמליח בצדיק ר׳ דוד אדרע הלוי זיע״א וברבי שלמה בן לחנש זיע״א הכל על־ידו במדויק ולפי החוק. מר יצחק הוא האחראי על הקופה.
  • הנשיא: מר יצחק אלמליח הי״ו גר רחוב שרה ברנארד מס׳ 6.
  • הפקיד: מר שלמה אוחאנא הי״ו גר ר׳ כאפיתאן הירבי מס׳ 162. ע"כ
  • בדף בודד, המודפס משני צדדיו, מופיע בצד אחד מכתב של יצחק אלמליח ומצד שני פנייה של ועד הקהילה ברבאט לרב שאול אבן תאן, הרב הראשי. צד א: קהל קדוש ברוכים תהיו! [חוץ מכותרת זו כל 'הטקסט הוא ביהודית־מרוקאית].

אחי היקרים! אני מודיע לכם ש־ססס,1,267 פרנקים נותרו לאחר הוצאות מהצדיק ר׳ דוד ומשה זיע״א, ממני ומחברי במשך שלוש שנים שאני פקיד. בתאריך 11 באפריל חילקנו באגויס ובאיזור ר׳ דוד ומשה לעניים. והנה הפירוט — כסף: 500,000 פרנקים, 1000 מטר בדים, 177 שמיכות מצמר, 352 מלבושים. התקנו מקוואות בקלעא, המאדנא, אוריכא ואולאד זנאגייא. עדיין נותרו בקופה של ועד הקהילה במראכש בחשבון סגור 281,000 שנחלק בזמן אחר בעז׳׳ה.

מקוואות שהקמתי מכספי שלי הם בנטיפה, אמזרו, תידילי ותאמזרת. אינני יכול לתאר בפניכם את הטירחה.ואבדן הזמן והכסף שאיבדתי כדי שהעניים יוכלו לקבל אותם. החלוקה היתה על דעת הועדה המרכזית ברבאט ועלי־ידי ועד הקהילה של מראכש. מי שירצה לראות איך היתה בדיוק החלוקה ומי קיבל, יבוא אלי ואראה לו את הכל על כל הפרטים. ברצוני להודיע לכם שהגשתי את התפטרותי מכל תפקידי בקדושים, חוץ מאשר בועדה המרכזית ברבאט. הסכום שחייבים לי בדמנאת מהקבר שבדראע הוא 563,000, סכום שאושר ע״י הממשלה המקומית ושצריכים לשלם לי כמשך חמש שנים. לאחר ינואר 1951 ויתרתי על כסף זה והיגשתי התפטרות מרוב צער שיש לי. ואל תחשבו, ידידים יקרים, שעייפתי מעבודה זו או מן הכסף (הטירהה לאסוף), השי״ת (השם יתברך) יודע למה התפטרתי.

אני מאוד מודה לידידי היקרים שתמיד עזרו לי. השי״ת יתן להם פרנסה טובה ואריכות חיים, ישמור על ילדיהם, לעולם לא אשכח את השרות שעשו לי ידידי ממראכש ומדמנאת. ע״ה [עבד ה׳] יצחק למאליח.

ועדת הביקורת של הצדיקים [זוהי הועדה המרכזית שברבאט].

צד ב: זהו העתק ממכתב ששלחנו לדיין ר׳ שאול אבן דנאןכדי שיבקש שלא יתפטר ולא יקבל. ודרי המכתב:

אנחנו ועד הקהילה בדמנאת, הגזברים והרבנים של העיר, בא אלינו היום מר יצחק אלמליח ונשבע שלא יטפל יותר בצדיק ר׳ דוד הלוי זיע״א. אתה יודע שאם יילך יצחק אלמליח, לא תהיינה יותר הכנסות בחכם ויינזקו היתומים, העניים והחכמים. איש מאיתנו אינו יכול לעשות את העבודה שלו. בהילולה הוא מביא איתו הרבה אנשים שחוגגים ותורמים כסף. אף פעם הוא לא הגיש חשבון הוצאות או חשבון על נסיעות, ואילו בא לעשות את זה לא היה נשאר כלום בקופה. וכן הוא המוציא מכספו ומממן חגיגות בר מצוה לעניים. הוא עוזר לעניים הרוצים להתחתן או רוצים לעשות ברית מילה, והוא הקים ישיבת ״אוצר תורה״ בדראע ואסף שם שמונים ילדים שהיו עזובים ללא לימוד, רעבים וערומים. היום ש״ל [שבח לאל] התקדמו הרבה עד שהצליחו לדעת תלמוד בעל־פה, קוראים עברית ודקדוק, דואגים להם לאוכל, לבוש, לינה ותרופות. לאחר שלומדים לקרוא היטב מעבירים אותם לקזבלנקה כדי שימשיכו את לימודם ואז הוא מביא ילדים אחרים במקומם. הוא בא לבקרם פעמיים בחודש כדי שיראה מה חסר להם והוא מביא להם. וגם בדמנאת ובכפרים שמסביב לה ייסד ישיבות של אוצר התורה. ואנחנו חו״מ [חתומים מטה] מעידים בעדות גמורה שכל שנה הוא הגיש לנו חשבונות וכל שנה ערכנו פרטיכל ושלחנו לביקורת לרבאט. ואנחנו מקבלים את ההכנסות מהקדוש ולכן אנו מבקשים ממך שלא תניח לו ללכת. הסיבה שבגללה הוא רוצה להתפטר היא ששני אנשים רעים הגרים במלאח של דראע מקללים אותו והוא אינו חייב להם כלום. אדרבה הוא שהיטיב להם ולילדיהם בזמן היוקר. הוא חילק להם ולהרבה אנשים קמח כאשר המלאח היה תחת אחריותו. ונראה לנו שאנשים אלה הם מוסתים כדי לגרום למהומות במשרדי הממשל. אנו מבקשים ממך שתעשה ככל יכולתך לעצור בעדו כדי שלא יתפטר וזו מצווה גדולה. ואנשי הועד החותמים על מכתב זה הם:

ר׳ מסעוד דהאן, ה״ה שלום אוחיון, פריזידאן [כך בטקסט!]; מכלוף לחייאני — גובר; מכלוף סבאג־

ויס פריזידאן [כך!]; מכלוף ועקנין — מזכיר; ה״ה משה מלול נשיא [כך!], יעקב עמאר, דוד סבאן,

שמעון אוחנונא, יוסף תויזר. ע"כ

הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984 – 150-148

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי-1984

באמצעות התנהגות מופתית, חסידות ומסירות דתית, נוצרים קדושים בכל הדתות ואין המצב שונה לגבי היהודים והמוסלמים בצפוךאפריקה, אך שוב אנו מוצאים כאן צורות ביטוי שונות בשתי הקבוצות. אצל המוסלמים, התנהגות מופתית יכולה להקנות לאדם את התואר קדוש עוד בחייו, ואילו אצל היהודים היא רק מהווה דרך הכנה שתהווה גורם, אבל לא גורם יחיד, להפיכתו לקדוש לאחר מותו. אצל היהודים הדרישה למופת קיימת לאורך כל הקו, ואין להעלות על הדעת שיהיו אצלם תופעות הידועות אצל המוסלמים של קדושים גנבים או שיכורים, והתנהגות מינית בלתי הולמת, כמו קדושות שהיו ידועות כזונות או קדושים שקיימו יחסי מין עם נשים ברחוב. להיפך, המסורות מספרות על קדושים יהודים שהעדיפו למות ולא לשכב עם מוסלמים, כמו סול הצדיקה, ר׳ ישראל כהן ור׳ שלמה בן־תאמצות.

למדנות ומסירות דתית, מעשי צדקה תכופים וחיים צנועים ומחמירים, עם צומות תכופים וממושכים, משותפים לשתי הקבוצות כדרכים לזכות בתואר קדוש. עם זאת, אין למצוא אצל היהודים מעשים מיסטיים המיוחסים לקדושים מוסלמים, כמו למשל סידי עבדל קאדר ג׳ילאני, שעמד על רגל אחת במשך שלושים שנה, או סידי מוחמד בוסיף, שנשאר תקופות ארוכות שקוע במים עד לצווארו. גם הפרישות וההתנזרות בהר בודד, שהיא כה נפוצה ומקובלת אצל המוסלמים, אין לה אחיזה אצל היהודים.

ההתפתחות החשובה ביותר והמאפיינת ביותר את המוסלמים, היא ללא ספק זו של המסדרים הדתיים וה״זאויה״, מרכזים המשמשים מוקד לפעילות דתית וחברתית עניפה. מסדרים דתיים אלה קשורים לצופיות שהגיעה לצפון־אפריקה במאה האחת־עשרה, אך התפתחותם הורגשה במיוחד החל מהמאה השש־עשרה. דראג רואה בארגון זה של קבוצת אנשים מסביב לקדוש חי או לקדוש שנפטר, תופעה אפיקורסית חמורה, ומתאר מסדרים אלה כפרטיקולאריסטיים וקשורים למסורות עממיות שהן מרוקאיות ואזוריות באופן ייחודי.

כל מסדר דתי במרוקו מייחס איפוא לעצמו מייסד שהוא קדוש. לרוב המסדרים יש חוקים והוראות שחובה על חבריהם לקבל על עצמם ולציית להם. למרכז הבודד של מסדר כלשהו קוראים ״זאויה״. מסדרים חשובים פתחו סניפים באזורים אחרים, ולפעמים בכל צפון־אפריקה. מרכז הכולל מרכז־אם ומרכזים קטנים נוספים נקרא ״טאריקה״. צאצאיו של המייסד או אלה המייחסים את עצמם אליו, דאגו תמיד להרחבת המסדר וביססו אותו על־ידי פעולות שונות, כגון תיווך בסכסוך בין שני אנשים או בין שתי משפחות או שני שבטים, הקמת מקומות קדושים, מתן הגנה לעוברי דרך, הגנה לתושבים נגד התקפה מבחוץ, עידוד המסחר, עריכת חתונות וכו'. על־ידי פעולות אלה הקנו לעצמם מסדרים אחדים עוצמה פוליטית באזורם ואף מחוצה לו, וגרמו לפעולה נמרצת מצד השלטון המרכזי כדי לצמצם את פעילות המראבוטים והמסדרים לתפקיד דתי בלבד.

 ללא הבנת מסדרים דתיים אלה אי אפשר להבין את מקומו של הקדוש המוסלמי החי, הפועל בתוך המסדר ואשר תפקידו וסמכויותיו מוגדרים מעצם הצבתו בראש המסדר. הוא זוכה לתהילה בזכות היותו צאצא של הקדוש המייסד את שושלת־המסדר אליו הוא שייך, ולפעמים גם בזכות עצמו. עובדה זו 'קובעת במידה רבה את התכנים הקשורים לאידיאולוגיה של הערצת הקדושים אצל המוסלמים וההתייחסות אליהם.

אצל היהודים, עיקר הפולחן התרכז מסביב לקבר של קדוש שנפטר, אמנם ידועים מקרים בודדים של קדושים שזכו לתואר הזה עוד בימי חייהם, כמו ר׳ יעקב אביחצירא, ר׳ חיים פינטו, ר׳ פנחס הכהן, ר׳ רפאל אנקאווה. אצל המוסלמים, לעומת זאת, קיים אמנם פולחן חשוב ונפוץ מאוד של קדושים שנפטרו, אך לרוב מתרכז הפולחן מסביב לקדוש החי, או במסגרת המסדרים המנוהלים על־ידי צאצאיו של הקדוש המייסד. לאפיון זה יש כמובן משמעות חשובה. אין דומה קשר לאדם חי, הפיעל לפעמים בשם הקדוש הראשי שייסד את המסדר, לקשר עם אדם שנפטר. עם זאת, שניהם, החי והמת, קרובים לאלוהים לפי האמונה, ועצם קירבה זו היא מקור לברכה למבקשים.

בהקשר זה מעניין לבדוק את ההגדרות של קדושים מוסלמים שהובאו על־ידי חוקרים אחדים, ולהשוותן לאותן התכונות של הקדושים היהודים שהועלו במחקרנו.

גלנר מגדיר את האגורם כצאצא של מוחמד, נושא באראכּה, מתווך בין האדם ואלוהים, משמש כשופט בין אדם לחברו, מעניק ברכה, בעל כוח מאגי, אדם טוב וירא שמים, מציית להוראות הקוראן, עשיר, נדיב, מארח למופת, אינו נלחם ואינו מצטרף לצד לוחם. אצל הקדושים היהודים מופיעות אחדות מתכונות אלה, אך לא כשהן משולבות כמו בהגדרה שלעיל. הקדוש היהודי מתווך בין האדם לאלוהים. הוא משמש כשופט בין שני אנשים, הן בעודו בחיים, כמו ר׳ דוד בן־ברוך או ר׳ רפאל אנקאווה, והן לאחר מותו, כאשר הם נשבעים ליד קברו. הוא שומר את מצוות היהדות ואמור להיות טוב לב ומסור, אמנם לא מעטים הקדושים שידועים יותר בגלל רוגזם הרב וקללתם הקשה, כמו ר׳ חיים פינטו הקטן. הכושר להעניק ברכה במובן של מעשה נס, במיוחד בתחום הריפוי, היא התכונה החשובה והאופיינית ביותר לקדוש היהודי, וגם ברברים מחשיבים אותה כמעלה החשובה ביותר. אולם האגורם, יחד עם מוצאו השריפי, ידאג להפיץ מעשי ניסיס שעשה (וגם שלא עשה) כדי לחזק את מעמדו, דבר שאין להעלות על הדעת לגבי קדוש יהודי. לגבי העושר והאדיבות, אין לשכוח שהאגורם חי מתרומותיהם של מעריציו ושל אנשים הפונים אליו עם בקשות. עושרו הוא סימן ופונקציה להצלחתו ועוצמתו, והוא מחזק את מעמדו כאגורם. אצל היהודים, גם כאשר קדושים מסוימים חיו מתרומות, כמו ר׳ חייט פינטו הקטן ור׳ מאיר עראמה, הם ניהלו חיים צנועים ולא התכוונו להתעשר או להפגין עושר לשם חיזוק מעמדם כקדושים. יתר על כן, כאשר מדובר בקדוש שנפטר, כל ההכנסה מהתרומות מיועדת לעניים המבקרים בקבר הקדוש, וכן לעניים שבסביבה הקרובה לו. הקדוש המוסלמי אינו לוחם ואינו מצטרף לצד לוחם, לא בגלל היותו אוהב שלום, אלא מפני שהוא מסתכן באובדן קדושתו או השפעתו, עקב התנהגות פרועה או אי הצלחה באחת מפעולותיו, דברים שאין הקרוש היהודי יכול להיכשל בהם. בסיכום, אנו רואים שהקדוש המוסלמי מצטיין אמנם בתכונות מיוחדות אמיתיות או מיוחסות המבדילות אותו משאר בני אדם, וכך גם הקדוש היהודי, אבל יחד עם זה, הוא ממלא פונקציות חברתיות שונות ומוגדרות ונכשל לפעמים באותן חולשות האופייניות לבני תמותה רגילים. יוצא, איפוא, שהמשותף בין הקדוש היהודי והקדוש המוסלמי, לפי הגדרתו של גלנר, נמצא בתכונות הספציפיות הקשורות למהות הקדושה.

דרמנגם מבחין בין שני סוגי קדושים המאפיינים לפי דעתו את האיסלאם: הקדושים ה״עממיים״ והקדושים ה״רציניים״. הקדושים העממיים הם אלה המצויים לרוב בצפון־אפריקה. הם קשורים לאגדה מקומית ואינם מהווים ריאליה היסטורית ברורה. דמותם מטושטשת וסטיריאוטיפית. הם מבלים את זמנם בביצוע ניסים מדהימים: עפים ממקום למקום, שטים על שטיח בים, מורידים גשם וכיוצא באלה. הקדוש הרציני, הוא האובייקט של הספרות ההגיוגראפית, הוא דמות היסטורית, ידועה ומלומדת. הקדושים העממיים מתחרים ביניהם, הם נוחים לכעוס ופגיעתם קשה. הקדושים הרציניים מסוגלים אף הם לבצע ניסים, אך אין הם רואים בזה את עיקר תפקידם. גם אצל היהודים, ניתן להצביע על מספר דמויות היסטוריות שנהפכו לקדושים, אך אין ספק שחלק גדול של הקדושים שייכים לאותה קבוצה של קדושים עממיים שדרמנגם מתייחס אליהם אצל המוסלמים, או שאלה דמויות היסטוריות שהידיעות על חייהם אבדו, והדמיון והאגדה תפסו את מקומן.

ראוי לציין בהקשר זה, שהחלוקה ההיירארכית של הקדושים לקבוצות שונות, הידועה באיסלאם, אינה קיימת אצל היהודים. הקדושים היהודים בצפון־אפריקה התפרסמו והערצתם בקרב היהודים גדלה בהתאם למעשי הניסים שחוללו, וכך נוצרו קדושים מפורסמים יותר ומפורסמים פחות, ללא כל התחשבות במוצאם ובדרך שבה הגיעו להכרה בתור קדושים.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי-1984-עמ' 191-188

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם

אולאד לישיבה (דאד שליד סטאט)

בני הישיבה. אלה תלמידיו של ר׳ אברהם אווריוור שלפי המסורת קבורים לידו. במרחק כחמישים מטר מהבית בו מצוי קברו של ר׳ אברהם אווריוור יש מדרגות מבטון המובילות לתל, ושם כמה מקומות להדלקת נרות.

אולאד סיגגר (תאגונית)

מדובר על עשרה קדושים המכונים בשם זה והקבורים ליד אולאד דיין בעמק הדרע. לפי המסורת הם היו מתפללים על המים ותפילותיהם תמיד נענו.

אידבוד פאסין (אסאקה)

נקראים לפעמים גם איית אידבוד פאסין.

1.61 ״כך קוראים לו בברברית. נדמה לי שזה ידיים, שלוש ידיים. קרה פעם איזה נס. היו שלושה צדיקים במקום ולא היו ידועים. בסופו של דבר היה איזה ערבי שהיה רועה צאן. הוא עבד שם ובערב היה צריך לחזור עם הצאן שלו. אנשי הכפר ראו שהוא לא חזר. אנשי הכפר אמרו שקרה משהו. אחרי שהלכו בערב לשאול את השייך של המקום, אמר להם: לכו לראות שם. הלכו למקום וראו את הערבי תפוס ולא יכול לזוז. אז משמה ידעו שהמקום הזה קדוש. הלכו לרבנים. הבן־אדם שנתפס, נתפס עם ידיים פתוחות על הרצפה. איך ידעו שהוא יהודי? הוא [הקדוש] בא באותו זמן בחלום לרב של העיר אסאקה. באותו זמן שקרה המקרה. אמרו [הקדושים] לו: תשמע, הערבי שאתם מחפשים נמצא אצלנו. הרב, בערב, קם ואמר לשייך של המקום: תראה, בא אלי מישהו בחלום ואמר לי שהערבי נתפס אצלנו ואנו נמצאים במקום כך וכך, זה אחרי תיזנית. 40 ק״מ מתיזנית לכיוון דרום, סהרה, בערך 30-20 ק״מ לפני אופראן, זהו אידבוד פאסין. המקום היה בהרים. כמה שעלינו ברגל, לא היית מרגיש בכלל עד שהגעת למקום. היית עולה וראית כמה דרך עשית ואומר: איך הגעתי לשם. כל שנה הלכנו לשם. לא זוכר מתי יום ההילולה. אולי ל״ג בעומר. זה שלושים שנה שעזבתי את העיר. כל תיזנית הלכה. מתיזנית עד המלאח של אסאקה. היו יהודים שם באסאקה. עסקו במסחר. היה מלאת קטן. קהילה קטנה שקשורה לתיזנית״.

2.61 ״אידבוד פאסין, זה שבעה צדיקים גדולים שרק שלושה מהם מבקרים אותם למטה, וארבעה מהם הם על ההר. אף אחד לא יכול לבקר אותם. מי שעולה לא יורד בחזרה. זה בדיוק הסיפור כמו מערת המכפלה. אבא שלו ז״ל היה הולך כל שנה לשם ושוחט כבשים ופרות. כל שנה. העיר אסאקה קטנה והם היו מאוד עניים. הוא היה שוחט שמה לכולם ומחלק להם. יהודים טובים. היה איזה ערבי שפעם אחת הלך לגנוב נרות. גנב ונתפסו לו הידיים ולא יכול היה לזוז. בא אחד שקוראים לו ר׳ אברהם. אמר לו: תגיד, מה עשית? זה היה הרב של אסאקה. אמר לו: תגיד מה עשית, אנחנו נשחרר אותך. אמר לו: לקחתי את הנרות משמה. אמר לו: עכשיו תקום ותחזיר אותם. אבל אני לא יכול לזוז. אני אומר לך: תקום ! זה כבר שלושה־ארבעה ימים שלא היה יכול לזוז. לקח את הנרות. איך שהוא קם והחזיר ואז כל הערבים התאספו וביקשו סליחה ומה לא ! אמא שלו, אני זוכרת, היתה מביאה בנות והיא אמרה: אני אלך לשמה לזיארה. אבא שלי שחט שור. אני זוכרת את היום הזה. כל העיר אכלו ונשאר. כשגמרו לאכול נתן להם עוד. ז״ל היה צדיק. אין כמוהו. היה נותן הרבה נדבות. אמא שלו עולה והיא היתה בהריון. פתאום עולה לה נחש ככה, מולה! בא מישהו. התחילה לצעוק. נחש! נחש! ממש עמד מולה. איך שהיא הסתובבה, אמרו לה לא לזוז. הנחש עשה ככה והמשיך [בדרכו]. אמר לה הרב: את מביאה בן , את מביאה בן! וככה זה היה. הביאה בן, אברהם. היינו הולכים אחרי ל״ג בעומר. זה היה משהו. הולכים מהבוקר. הולכים ברגל. עליות. אוטובוס נוסע ככה. הולכים יומיים־שלושה״,

62 איזה כהן(פאס)

1.62 ״אני בפאס מ־1921. שם קבורה אחת, איזה כהן. קמו לבנות בית־ספר. כשהוציאו אותו מצאו אותו כמו שהיה. מאז עשו לו קבורה אחרת ומי שהולך לבקר אותו אשריו. כל תפילותיו מתקבלות״.

63 איית אל־כהן (אימיני)

נקראים גם איית כהן, שבעה כהנים וכן כהנים. ההילולה שלהם נערכת פעמיים בשנה, בטבת ובראש חודש אלול. לפי המסורת מוצאם מארץ־ישראל. נערצים גם על־ידי המוסלמים.

  • ״על הר הנמצא כחצי ק״מ מאימיני קבורים לפי המסורת שבעה כהנים. זה מקום קבורה עתיק יומין. מספרים שהם הגיעו מירושלים ונקברו שמה. היו שד״רים. שלחו אותם להביא תרומות לארץ־ישראל. אז כשעורכים את ההילולה שלהם בחודש טבת או בר״ח אלול, כל אחד אוהב להשתתף במצווה, גברים, גברות, טף. כל אחד אוהב לקחת כד מים על שכמו עד שמגיע לצדיק. מביאים עגלים, כבשים, ושוחטים שמה. באים לבקש בקשת רחמים, למשל מי שאין לו ילדים, עקרות. כל מה שמבקשים מתקבל. גם הערבים היו מביאים לשמה פרות, עיזים וכבשים לשחיטה. לפעמים כשאין גשמים, באים אלינו להתחנן שאנו נשחט עגל ליד קברי הכהנים, כדי שיהיו גשמים, כי במקום הזה היתה רק השקיה טבעית. אני מעיד בעצמי שהרבה פעמים ראיתי בערבי שבתות שערביות וערבים הולכים לנהר, טובלים ומחליפים בגדים, מביאים נרות ומדליקים. הרבה פעמים נכנסתי שם עם ערבים. כל הזמן המקום הזה מואר על־ידי נרות״.

״פעם אחת ראיתי את השכן שלנו, ערבי, ששלח את רועי צאנו לרעות ליד קבורת שבעת הכהנים. הבנות עשו כמו שאמר להם אביהם. לקחו את הצאן ואת הבקר לרעות שם. באותו יום קרה מקרה לבנו של המוסלמי ששלח את בנותיו למקום הקבורה. בנו היה מוכר חומר שממנו היו מדליקים פנסים. חבילה מחומר זה התפוצצה בחנותו, לקחו אותו לבית־חולים, וכאשר חיפשו את הסיבה לזה אמרו להם, שבגלל שאביו שלח את צאנו לרעות במקום קדוש ליהודים״.

״כאשר הפחא של מראכש אל חאג׳ תאמי התחיל להרוס את בתי המוסלמים, בזמן המלחמה, נהגו המוסלמים לקחת כדי שמן ולשפוך על קברי החכמים האלה. קראו לצדיקים של היהודים לבוא לעזרתם. החיילים של הפחא תמהו ושאלו מה קרה בין ההרים. ענו להם ששם קבורים הצדיקים של היהודים. החיילים סיפרו לו שמשם יצאו שבעה סוסים והם שעשו שמות בקרב החיילים של הפחה אל־גלאוי״.

  • 63 ״.,כהנים, כולם קבורים, על אבן אחת. האבן הזאת תלויה־׳באוויר. שם יש מקומות להדלקת נרות. אם אתה מגיע לחור, באים עוד שבעה חורים. החור מתרחב ואתה נכנס ואתה עורך זיארה. כאשר יש בצורת, אנחנו קונים פר. מסתובבים מסביב לאבנים שבע פעמים ושוחטים את הפר. עורכים סעודה ואז מתחילים הגשמים לרדת״.

איית אל־כהן (אמזרקו)

במקום שני קברים קדומים. מוצא המשפחה לפי המסורת מירושלים. נערצים גם על־ידי המוסלמים.

איית אל־כהן (תאלאת)

קבורים בקרבת תאמסלה בעמק הדרע. אין מציבה במקום אלא אבן גדולה בבית־קברות עתיק הנמצא ליד בית־הקברות היהודי הנוכחי. לפי המסורת אלה שבעה אחים שמוצאם מארץ־ישראל. הם נערצים גם על־ידי המוסלמים.

איית אל־כהן (תאמגוגאלת)

קבורים בעמק הדרע. פונים אליהם במיוחד לריפוי מחלות עיניים. נערצים גם על־ידי המוסלמים.

איית אל־כהן (תארגלי)

קבורים בעמק הדרע.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-263-259

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר