מורשת יהדות מרוקו

14. 14. הד׳ימים במגרב ובמצרים (1301)- אבן אל-נקאש

בחודש רַגַ׳ב אל־פַרְד בשנת 700 (1301) בא וזיר של המערב [המגרב] לקאהיר בדרכו לעליית־הרגל ונועד עם הסולטאן אל־מלכּ אל־נאצר מוחמר אבּן־קלאוּן(מלך 1294, 1299 ו־1341-1309), המושל, האמיר סַלַאר, והאמיר רוּכּן אל־דין בַּייבּרס אל־ג׳אשַנְגִיר, שהעתירו עליו מתנות נהדרות וקיבלוהו בכבוד שאין למעלה ממנו. הם שוחחו עמו על מעמד הנוצרים והיהודים בארצו, שבה בני־אדם מסוג זה שרויים בחרפה ובקלון. הנה כי כן, אין מתירים להם לרכוב על סוס ולא לעבוד ברשויות־הציבור. זאת ועוד, הוא הביע את מורת־רוחו מן העובדה שהד׳ימים של מצרים לובשים מחלצות ושהם רוכבים על פרדים, סוסות וסוסים יקרים גם נחשבים ראויים לשמש בכהונות החשובות ביותר, ובכך הם נוטלים להם שררה על המוסלמים. הוא הוסיף שחוזה־החסות (ד׳ימה) שלהם פקע תקפו בשנת 600 להיג׳רה (1203) והוסיף והעלה עוד הרבה והרבה השגות באותה רוח.

הערת המחבר: רג׳ב ״הבודד״. בשנה המוסלמית ארבעה חדשים שנחשבים חדשים קדושים: שלושה באים בזה אחר זה והם ד׳ו אל קַעְדה(11), ד׳ו אל חִגַ׳ה(12), מֻחַרם(1), וחודש אחד, רַגַ׳ב(7), בודד הוא ונקרא על כן ״אל־פרד״, היחיד, הבודד. ע"כ

הדברים האלה עשו רושם על נכבדי הממלכה ובפרט על האמיר רוּכּן אל־דין בייברס אל־ג׳אשנגיר ושאר האמירים. פה־אחד הכריזו שאם ישררו תנאים דומים במצרים יחזק הדבר עד למאד את הדת [המוסלמית]. הנה כי כן אספו את הנוצרים ואת היהודים ביום־החמישי ה־20 לחודש רג׳ב והודיעום כי לא יעסיקום עוד לא ברשויות הציבור ולא בשירות האמירים; כי חובה עליהם להחליף צניפיהם — צניף כחול לנוצרים, אשר יחגרו חגורה [זוּנאר] מיוחדת למתניהם, וצניפים צהובים ליהודים. כך נגזרה על הנוצרים והיהודים בקאהיר ובמצרים שיבה מכאיבה אל העבר. לשווא התאמצו ראשי שתי העדות להעביר את רוע הגזירה בפנותם על המפורסמים בחסידותם, אנשי־שם וחשובי הפקידות, אף הציעו להם סכומים נכבדים. אך ההצעות האלו לא נתקבלו בשום־פנים ולא עוד אלא שהצווים הוצאו לפועל במשנה־חומרה. האמיר רוכן אל־דין בייברס אל־ג׳אשנגיר הוחזק אחראי להגשמתם. כנסיות מִצר [קאהיר העתיקה] וקאהיר נסגרו ושעריהן נסתמו בקרשים. עד לכ״ב בחודש רג׳ב כבר היו כל היהודים חובשים לראשיהם צניפים צהובים והנוצרים צניפים כחולים; ואף אם רכבו על גבי סוס, נאלצו לרכוב כשאחת מרגליהם אסופה תחתיהם. אחרי־כן פוטרו הד׳ימים מרשויות הציבור ומן התפקידים שמילאו אצל האמירים. לאחר־מכן אסרו עליהם לרכוב על סוסים ופרדים. בסופו של דבר התאסלמו רבים מהם, ובמיוחד אמין אל־מֻלַכּ מֻסְתַוְפִי אל־צֻחְבָּה.

הסולטאן פקד לשלוח הוראות לכל הגלילות שנוספו למדינותיו באחרונה והיו בהם בתים בבעלותם של יהודים ונוצרים, שיהרסו את כל הבתים הגבוהים ממשכנות המוסלמים שסביבם עד שיגיעו לגבהם של אלה. יתר על כן, כל הד׳ימים אשר להם חנות קרובה לחנותו של מוסלמי ינמיכו את המצטבה (הבימה שלפני החנות) שלהם כדי שתהיה זו של המוסלמים גבוהה משלהם. יתר על כן, הוא יעץ להקפיד על מנהג תגי־ההפלייה (עִ׳אַר) כמקובל מכבר.

השליח [אל־בַּרִיד] שהביא את הפקודות האלו הגיע לדמשק באחד בחודש שעבאן וביום־השני שלאחריו, השבעה בחודש, קראו והשמיעו את הכללים (שרוּט, ״תנאים״) שהוטלו על הד׳ימים של דמשק במעמד הנאיבּ של הסולטאן, האמירים והקאדים. האמירים הסכימו להדיח את הד׳ימים מן מהכהונות שהיו בידיהם, ופורסמו ברבים הצווים האוסרים עליהם לרכוב על סוס ועל בהמת־משא. ואז בכ״ה בחודש ההוא הושמע צו המשנה־למלך (הנאיב) בדמשק, ועל־פיו נגזר על הד׳ימים לעדות סימני־הפלייה על ראשיהם: כחול היה האות לנוצרים, צהוב ליהודים, ואדום לשומרונים. יצא הצו וביום־הראשון שלאחר־כך סיגלו להם אפוא כל היהודים את הצבע שנקבע להם. אכן יפה היה המראה! הנוצרים והשומרונים עשו אף הם כמותם, השבח והתהילה לאללה!

אל־בריד — שם כולל לשירות הדואר המלכותי, ששימש בעיקר לקיום קשר מהיר ויעיל בין הפרובינציות המרוחקות של הממלכה לבין המרכז בקאהיר.

ואז החלה המלאכה בהרס כנסיותיהם, בעיקר אלו שבקאהיר. לכבוד המאורע הזה כינסו העולמא, חכמי־דת־ודין והקאדים אספו מועצה, ומספרים אפילו שהקאדי אבן אל־רפעה, הנאיב (של ראש) המשפט במצרים, כבר חיבר פתוה המתירה להרוס את הכנסיות. אולם אחרי דיונים ממושכים וויכוח לוהט על הנושא במועצת העולמא נשא את דברו קאדי אל־קדאח [ראש הקאדים במצרים], תקי אל־דין, אבן דקיק אל־עידל והשמיע פתוה בה נאמר כי אין לגעת בכנסיות אלא אם כן יוכח כי נבנו בזמן האחרון, רק אם תוברר עובדה זו צריך יהיה להרסן. כשאני לעצמי [אבן־נקאש], אני סבור כי פתוה זו יש למנותה עם השגגות ששגה קאדי אל־קדאת זה (ירחמה אללה). חוץ מזה ידוע הוא כמי שלא התעמק במדעי המסורות ובידיעת הנוהלים שנחקקו בעת כיבושי המוסלמים בארצות הכופרים שנכבשו בכוח־הזרוע או נכנעו. בשאר דברים, באשר להבנה, ביאור וניתוח מעמיק של ביטויים שונים (בקוראן ובסונה), היה השיח׳ תקי אל־דין, ים גדול אשר, כמאמר המשל, לא יכול איש לרדת עד חקרו. (כרך יח, עמ' 490-482) ***

אבן אל־נקאש (נפ^׳ 1362), פתוה…

אבן דקיק אל־עיד, ראש הקאדים של האסכולה השאפעית במצרים משנת 695 / 1295. שמו המלא תקי אל־דין מוחמר בן מג׳ד אל־קשיוי אל־סנפלוטי. נולד ב־625 / 1228 ונפטר בשנת 702 / 1302, בתפקידו כראש הקאדים. (מקריזי, שם, עם׳ 948).

*י* הפרשה מתוארת בפרוטרוט אצל מקריזי, סלוּךּ, כרך א׳ חלק ג׳(הוצ^׳ מ׳ זיאדה), קאהיר, 1970, עמ^׳ 909 והלאה

הד'ימים במגרב ובמצרים- בת יאור- הדימים-1986 עמ'165-164

מנהג הבקשות עובר למרקש ולמוגדור

בסוף המאה ה־18 יורדת טטואן ממעמדה כעיר מובילה ביהדות מרוקו ובהתפתחות הפיוט של יהודי מרוקו. ההגמוניה עוברת לערי הדרום מרקש ומוגדור.

בערים אלה זוכים היהודים לאוזן קשבת מצד השליטים. הם נהנים גם בערים אלה מחופש דת ומיחס טוב. על רקע זה פורחת היצירה היהודית בתחום הפיוט. הדחף לכך ניתן גם ע״י יהודים שעזבו את טטואן והתישבו במוגדור, שם קיבלו זכויות מסחר מועדפות, כדי לעזור בפיתוחה של העיר.

מנהג ״שירת הבקשות״ מתפתח היטב במרקש ובמוגדור. ערים אלה הפכו מעין אבן שואבת לפיטנים רבים לעבור ולהתגורר בהן. היצירה האמנותית בתחום הפיוט הפכה לעירנית מאוד: פיוטים רבים נכתבו ונערכו באוספים פרטיים, כתבי יד עברו מיד ליד, כתבי יד של פיטנים מוכרים מהעבר הועתקו ושימשו את הפיטנים במרקש ובמוגדור, וחלק בולט מהפיוטים שבאוספים השונים היו מבוססים על המקאמת האנדלוסיים.

במחצית המאה ה־19 פעל במרקש המשורר שלמה כהן, שביסס את הפיוטים הרבים של ״שירת הבקשות״ על רצפים מוסיקליים אנדלוסיים ערביים.

דחיפה זו של המוסיקה האנדלוסית לעולם התרבותי של יהודי מרוקו תרם בין השאר השלטון במרוקו. מלכי מרוקו בסוף המאה ה־18 כיוונו את הטעם המוסיקלי של בני האדם לעבר המוסיקה האנדלוסית. אחרי מותו של הפיטן שלמה כהן, קמו אחריו תלמידיו שהמשיכו בשיטתו וחזקו את המסורת שהחל בה.

שיטתו זו של שלמה כהן התפשטה והגיעה גם לפאס, לסאפי ולטרודנט. במקנס חובר קובץ הפיוטים ״הטיבו נגן״ עפ״י שיטתו של שלמה כהן. למרות זאת, שיטתו לא צלחה לחלוטין ־ המנגינות של המוסיקה האנדלוסית מסובכות ומורכבות, ולא תמיד ניתן להצמידן לפיוטים עבריים. המשוררים חיפשו לחנים אחרים ל״שירת הבקשות״.

גם מוגדור היתה תוססת בתחום זה של הפיוט. בעיר חי הצדיק ר׳ חיים פינטו(נפטר ב־1840) שהיה בין מחברי הפיוטים לערבי ״שירת הבקשות״.

על רקע תוסס ועירני זה אפשר להבין את התפתחותו של מנהג ״שירת הבקשות״. ערבי "שירת הבקשות״ הפכו למוקד תרבותי בערים אלה. קובץ הפיוטים ״רני ושמחי״ נערך במוגדור ב־1890, והוא שימש את החבורות שקמו ל״שירת הבקשות״.

מנהג ״שירת הבקשות״ מגיע לקזבלבקה

פעילות עירנית זו, במרקש ובמוגדור, מתחילה בראשית המאה ה־19 ונמשכת עד 1930.

בשנה זו עוברת ההגמוניה לקזבלנקה. ב־1912 צרפת כובשת את מרוקו, והשלטון הצרפתי קיבל הכשר מכוח הסכם הפרוטקטוראט שנחתם ב־ 30 במרץ 1912 בין מרוקו לצרפת. תאריך זה מסמן גם ראשיתו של עידן חדש במרוקו. בואה של צרפת פותח בפניה של מרוקו את האופקים המופלאים של העולם החדש, שעד עתה לא היה מוכר לתושבי מרוקו. חידושי המדע, התרבות, הכלכלה ופלאי המודרניזציה בכלל מחוללים שינויים הדרגתיים במרוקו לקראת התחדשות והתמערבות כללית.

חדירתה של צרפת לערי מרוקו בראשית המאה ה־20 הביאה למהפך רב פנים בעיר המרכזית קזבלנקה. מימי הפלישה הצרפתית הופכת קזבלנקה לאבן שואבת הגירה בלתי פוסקת מכל ערי מרוקו. כתוצאה מכך היא גדלה, התפתחה והתרחבה בקצב שלא נודע כמוהו בכל עיר אחרת לפני כן. מעיר נמל קטנה ונידחת בחוף המערבי של מרוקו הפכה קזבלנקה למרכז תעשייתי, מסחרי ותרבותי משגשג; העיר קיבלה צביון אירופי עם כל פיתויי הכרך המודרני. פיתויים אלה משכו אליה מהגרים מרחבי מרוקו, מצפון אפריקה ומאירופה, ביניהם גם מהגרים יהודים.

קזבלנקה, שהפכה לעיר מושכת הגירה, משכה אליה גם הגירה יהודית בלתי פוסקת. המהגרים היהודים מגיעים מכפרי הדרום ומערי מרוקו הפנימיות כמו פאס ומקנס בצפון ומוגדור ומרקש בדרום. עד מהרה מתרכזת בקזבלנקה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בהשאירה מאחוריה את ערי הפנים המסורתיות.

הטבלה הבאה מצביעה על התפתחות האוכלוסיה הכללית בקזבלנקה (כולל מוסלמים, יהודים וזרים)³⁴

מהתפתחותה של קזבלנקה, כפי שהיא משתקפת בטבלה, קל להבין את התפתחותם של החיים היהודיים. קזבלנקה הפכה להיות צומת העצבים של החיים היהודיים. בעיר זו היו מרוכזים כמעט כל הארגונים היהודיים: מוסדות חסד, סעד ותורה שנוסדו ע״י גופים בינלאומיים, לאומיים או עירוניים. לשם מגיעים אישים פעילים ושליחים יהודיים חשובים, ומשם יוצאת הבשורה לכל יהודי מרוקו.

ההגירה הרבה של יהודים, כולל ממוגדור (שהיתה עיר מרכזית בתחום זה של ״שירת הבקשות״), איפשרה פתיחתם של מוסדות חינוך יהודיים־ישיבות, מוסדות תורניים, בתי־ספר וכמובן בתי־כנסת רבים. בבתי־הכנסת קיבל מנהג ״שירת הבקשות״ תנופה מואצת בשנות ה­סל ועד ראשית שנות ה־60, והרבה בזכותו של משורר ופיטן בשם ר׳ דוד בוזגלו.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 39-36

ספר שו"ת

תנא דבי אליהו

למ"ר המה״ג מעו"מ, איש האשכולות, שושלת היוחסין, סבא דמשפטים, בנש״ק הרה״ג וכו'

כמוהר״ר רבי אליהו הצרפתי זצוק״ל וזיע״א

ראב״ד מקודש בעיר פאס, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים נתבש״ם ביום ששי כ״ו אלול שנת תקס״ה(1805)

רואה אור לראשונה מכתבי יד

ליקט ערך וההדיר, הוסיף מראי מקום, הארות ומבוא מקיף על משפחת הצרפתי בעיר פאס וחכמיה

ע״ה משה עמאר הי״ו בלא״א שלמה ומ״א רחל מ״כ

בהוצאת

אורות יהדות המגרב המכללה האקדמית אשקלון

בשערי ספר

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג, א)

מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי, ששם חלקי בנעימים, כי בימי חָרְפִּי הנחני להתאבק בתורתם של רבותינו חכמי המערב. אשר פרי רוחם ועמלם הרוחני, יצירתם הגדולה בכל מגווני מדעי היהדות, כמעט כולה נותרה בכתובים, וברבות הימים רובה הגדול ירד לטמיון. כיום שאריות ואודים מתורתם, פזורים בספריות ברחבי תבל או בידיים פרטיות, וגם אלה מיום ליום הם אוזלים – בלים וכלים, וזועקים הצילו, הצילו!! ׳מיִּ־יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי, מִי־יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ. בְּעֵט־בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצוּרֵ יָחְצבוּן׳ (איוב יט, כד-כה).

זכותם עמדה לי לשמוע את זעקתם המנהמת כיונה, ומימי נערותי נתתי לבי להציל מעט מהמעט מתורתם, בהם עשרות רבות של חיבורים מכתביהם בכל מגווני מדעי היהדות, לההדירם ולהלבישם מחלצות, בצירוף מקורות והערות, מבואות מקיפים המאירים באור יקרות, את תולדותיהם ותולדות קהילותיהם, תקופתם ופעולם. הספרים שהוצאנו עד כה הפכו לאבן פינה בחקר יהדות מרוקו ומורשתה. הם משמשים רבנים ובני תורה, חוקרים וסטודנטים הרוצים לדעת או לחקור תורתם ותולדותיהם של הקהילות היהודיות במרוקו. במרבית המקרים חיבורים אלו הם תעודת הזהות היחידה של קהילות עתיקות יומין ועליהן, כי זה התיעוד הבסיסי שהגיע לידינו.

הפעם אודה את ה' בהביאי במקהלות עם מביכורי יצירתו ההלכתית של רבנו הגדול רבי אליהו הצרפתי זצ״ל, אשר למד לפני הרה״ג רבי שמואל בן אלבאז ורבנו חיים בן עטר – מחבר ספר ׳אור החיים׳ על התורה; שימש את גדולי הדור שקדמוהו הרה״ג רבי יעקב אבן צור ובית הדין של חמש, זצוקלה״ה. לאחר פטירתם הוא נחשב לגדול חכמי ההלכה, פוסק הדור והדרו בתקופתו, אליו הופנו שאלות ובעיות הלכתיות, מכל רחבי מרוקו ביקשו את חוות דעתו הלכה למעשה, ועל פיו נהגו. הוא כיהן ברבנות בעיר פאס משנת תק״י עד שנת תקס״ה(1750־1805).

זה שנים רבות שנתתי דעתי לטפל בתורתו של רבנו הרא״ה זצ״ל בתחום ההלכה, והתחלתי לאסוף את תשובותיו אחת לאחת, מתוך אוספי כתבי יד וספרי דפוס. עד שהופיע ידידי ורעי כה״ר דוד-ישראל תורג׳מן הי״ו, בעצתו של הרה״ג רבי אהרן מונסונייגו שליט״א, ובקשה בפיו לסייע בהוצאה לאור של אחד מספרי רבינו אליהו הצרפתי זצוקלה״ה. דבר זה זירז אותי להתחיל בההדרת התשובות שבידי.

בשלב ראשון חשבתי אם אצליח להוציא כרך אחד מתשובותיו ולהציב גלעד לשיטתו ההילכתית ולפסיקותיו, יהיה הישג גדול. אולם זכות רבנו עמדה לנו וזרם תשובותיו הולך ונגלה לנגד עינינו אחת לאחת, כשכל תשובה צועקת הנני, הציליני מתהום הנשיה. מיום ליום הקובץ הלך וטפח למאוד, לכן החלטתי לתחום ולחתום את הכרך ראשון ולהעביר חלק מהתשובות לכרך שני.

כיום אנו מגישים לציבור את הכרך הראשון מתשובותיו, אשר אנו קבענו את שמו ל׳תנא רבי אליהו׳, וזה על פי התואר שבו תיארוהו חכמי דורו. תואר זה מיפיע גם בשושלת היוחסיון של משפחת הצרפתי, הנוהגים לרשום אותה בשטרי הכתובות. ואנו עוסקים בהשלמת הכרך שני, ובטוחים בזכות רבנו שתעמוד לנו להגיע גם להוצאת כרך שלישי ואולי יותר. כי הרא״ה היה כתלפיות בדורו, וכל הדבר הקשה הביאו אליו. הוא כתב מאות רבות של תשובות, פסקי הלכה וחידושי דינים, אשר הולכות ונגלות לפנינו מיום ליום. הוספנו לזה, מחקר מקיף על חכמי משפחת הצרפתי בעיר פאס, מהמאה הט׳׳ו ועד לשלהי המאה הי״ח, סוף תקופתו של רבנו הרא׳׳ה.

במשך עבודתי נעזרתי באישים ובמוסדות בחומר וברוח: ד״ר וידאל הצרפתי הי״ו, אשר מסר בידי קובץ תשובותיו של הרא״ה שהיו אצלם במשפחה; הרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ״ל, ראב׳׳ד של העיר פאס ורב ראשי ליהדות מרוקו, מסר לי בזמנו קובץ קטן מתשובותיו אשר היה אכול עש וטחב. מספר תשובות העתקתי מאוספי הספריה הלאומית ומכון לתצלומי כת״י שע׳׳י; העתק מקובץ תשובות של חכמי מרוקו שהיה באוסף משפחת אבן דנאן, נמסר לי ע״י מר יצחק אבן דנאן נ״י בה״ר שמואל זצ׳׳ל; קבלתי מאוסף ישיבת ׳אהבת שלום' עותק מקונטרס ובו מספר תשובות מרבנו הרא׳׳ה. כמו כן נעזרתי במקורות נוספים, לכולם התודה והברכה, וזכות רבנו הרא״ה תעמוד להם. כאמור, לא כל החומר שברשותי נכלל בכרך שלפנינו.

חמרא למאריה וטיבותה לשקייה, הוא ידידי ורעי כה״ר דוד-ישראל וגורג׳מן הי״ו, אשר היה הכח המניע במצוה גדולה זו, הנחשבת למת מצוה, ושכרה גדול עשרת מונים ממצות כתיבת ספר תורה. וזכות רבינו אליהו תעמוד לו ולמשפחתו להתברך בכל מילי דמיטב, בכל, מכל, כל בגשמיות וברוחניות, אכי״ר.

התודה והברכה לראשי המכללה האקדמית אשקלון: פרופ׳ שלמה גרוסמן ־ הנשיא, פרופ׳ שמעון שרביט – הרקטור ודר׳ פנחס חליואה – המנכ״ל, אשר הוקירו את המפעל החשוב ונתנו ידם להוצאה משותפת.

עד עכשיו אוצר בלום זה היה טמון ברשות היחיד, מקום שאין יד אדם מגעת. מכאן ולהבא הרי תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבא ויטול, כל אחד מה שלבו חפץ. יהי רצון חפץ ה׳ בידינו יצלח, ונזכה להימנות בין מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אכי״ר.

כעתרת המתעסק בקדשים

הצב״י משה עמאר ס״ט

בלא״א שלמה ומ״א רחל מ״כ

הרבה טרחנו ועמלנו, כדי להאיר את אישיותו ופעולו של רבינו הרא׳׳ה, משפחתו ותורתו, ללמוד וללמד לגדולים ולקטנים. אך אנו מבקשים ודורשים, שכל מי שיצטט או יזכיר דברים וחידושים ממה שליקטנו, ההדרנו, חקרנו וניסחנו מתולדות רבינו ומתורתו, להזכיר את הדברים בשם אומרם, כולל דברים שאנו הזכרנו מספרים אחרים, ועל זה נאמר ׳ויראת מאלהיך אני ה״. והוא הדין לגבי כל מה שההדרנו ופירסמנו מכתבי יד מתורתם של רבותינו חכמי המזרח והמערב, וחידשנו בתולדותיהם ובנושאים אחרים. מאחר שאיסור חמור זה נפרץ גם על ידי כמה מלובשי איצטלא קטני המוחין, אשר בגסות רוחם שולחים ידם לתוך עמלם הרוחני של אחרים, ומנכסים אותו לעצמם. והיו כאלה אשר גזלו ספר שלם וניכסו אותו לעצמם, וכל זה כדי שייראו בעיני אחרים לחוברי חבר, ורי״ע. מאחר שנגע זה הולך ופושה, נאלצנו להעיר ולעורר. כבר אמרו חז׳׳ל: ׳כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם/ וזכות רבותינו תגן באלף המגן, בעד ההולכים בתמים, אכי״ר.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי*אורות המגרב-תשע"ט