ארכיון יומי: 15 בנובמבר 2018


שמואל הלוי אבולעפיה-עמרם ב״ר שלמה אבורביע-רחמים שלמה אבושדיד-משה דוד גאון

שמואל הלוי אבולעפיה

נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳

ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז ומגדל אשר מיום גולת אריאל לא קם כמוהו בישראל. משלשלת היוחסין אציל מאצילי הארץ מנשיאיה ואדיריה העומדים בפרץ, אפן הגדולה יסוד המשרה והמעלה נודע שמו בישראל מיום היותו על אדמתו. לפני מלכים יתיצב להיות עומד בפרץ ודורש טוב לעמו, ראש גולת אריאל מבחר הנגידים עטרת תפארת וגדול ליהודים. אליו גויים ידרושו יבואו מאפסי ארץ לקום על נדיבות ולגדר פרץ, הוא השליט על כל הארץ האשל הגדול מבצר עוז ומגדול עלה במעלת המשרה בפי כל גבר הוקם על, יהי ה׳ אלהיו עמו ויעל. מצא חן וחסד בעיני הנשר הגדול גדל הכנפים איש המלחמה ואיש הבינים. נפל פחדו על כל העמים גדול שמו בגויים המלך הגדול אדוננו וגבירנו דון פידרו יהי אלהיו בעזרו ויגדיל הודו והדרו. יזכור לו לדון שמואל אלהים לטובה יאריך ימים לראות בנין בית עולמים. לעמד לשרת בשם ה׳ הוא ובניו כל הימים.״ הונו העצום שהיה לו הוחרם לאוצר המלכות. מסופר כי מחוץ לכספו המזומן שנערך לכדי מאה ותשעים אלף דובלון, לערך ששה מליון פרנק זהב, היו לו עוד עשרים תיבות מלאות תכשיטים וכלי כסף וזהב. נוסף לזה גם שמונים עבדים כושים. מת מתוך ענויים רבים בחדש חשון ש׳ ה״א קכ״א. על מצבתו חקוק: צדיק נבחן סבל שבט מוסר ומדרכי האל לא סר וקבל את היסורין מאהבה. בחרות אף ה׳ על בית הלוי ומאום מאסהו אדוניו מקום אשר אסירי המלך אסורים שמהו שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. שם קרא ה' שמואל שמואל ויעלהו אליו הרמה בית אל.

יוסף אבורביע

נולד בטיטואן שנת תקצ״ח. הרביץ תורה שם. היה סופרו ומזכירו של הרה״ג הנודע לשם בעיר הנ׳יל כה״ר שמואל נהון, ואח״כ סופר ביה״ד במשך שנים רבות. מפורסם בחסידותו, ישרו וענותנותו הגדולה. עלה לירושלים בשנת תרס״ו יחד עם נכדו עמרם ויתישב בה. נפטר בשיבה טובה, ביום ה , אדר תרע״ח. השאיר כמה חדושי תורה בכ"י והם בית נכדו הנ״ל.

עמרם ב״ר שלמה אבורביע

נולד בשנת תרנ״ד בטיטואן. כבן עשר בא עם זקנו ר' יוסף אבורביע לעיה״ק ירושלים. למד בישיבת ״אור זרוע״ לאביו. אח״כ השתלם עם חותנו הרב הראב״ד יוסף חיים הכהן ז״ל. עוד בגיל רך בהיותו תלמיד ישיבה דאג לצרכי מחיתו ויעסוק בהפצת כלי קדש בין אחיו אשר בערי המערב. במשך העתים למד מלאכת סת״מ וישלה בה את ידו. בשנת תרפ״ד, הוזמן כחבר ביה״ד לעדת המערבים בירושלים, ועודנו ממשיך בכהונתו. יש לו חדושי תורה, ספר שו״ת, ספר פסקי דין, ס' כללי הש״ס, ודרושים. בהשתדלותו המאומצת זכה, כי כמה חבורים חשובים, מגדולי רבני המערב יראו אור. הוא הגיהם במסירות, הדפיסם והפיצם בין המעונינים. עוד מצעירותו הכרתיו, והוא חסיד הולך לתומו, ונהנה מיגיע כפיו בכבוד.

שלמה אבורביע

בנו בכורו של ר' יוסף אבורביע הנ״ל. הרביץ תורה בטיטואן בבית מדרשו המיוחד לו שם על שמו — מדרש שלמה. רוב רבני טיטואן כיום נמנים בין שומעי לקחו. בהתליטו לעלות לארץ, לא עזבוהו מוקיריו ותלמידיו הרבים לצאת משם, ורק עפ״י פקודת הרופא הצליח לנסוע. כל ימיו היה חלוש גו ודל וכחוש. מראהו כאיש אלקים קדוש. היה אהוב וחביב על הצבור. בירושלים ישב על התורה ועל העבודה לילה ויום. חי והתפרנס בדוחק ממה שאחדים

מתלמידיו הותיקים היו שולחים לו. הקרובים אליו הכירו את ערכו הרם, ואנכי הצעיר בתוכם. תמיד לבש גלימה ערבית פשוטה והתהלך כעני, בכדי שלא למשוך אליו תשומת לב. הוא החזיק ישיבה בביתו, בשם אור זרוע. נפטר בן נ״ג שנה, ביום י״ז תמוז תרע״ו. נשארו ממנו חדושים בש״ס, והם בכ״י בידי בנו ר׳ עמרם נ״י.

אברהם אבושדיד

מראשוני המתישבים המערבים בעיה״ק ירושלים, שביניהם נחשבים בני משפתות עמיאל, מויאל, בן שמעון וכו'. יחד עם הנזכרים לעיל התעסק בסדור עניני עדת המערבים, ובהנחת יסודות לבתי ההקדש שלה בקרבת שער יפו. בנו ר' שלמה או רחמים שלמה היה ממנהיגי עדתו אחריו.

אברהם ב״ר שלמה אבושדיד׳ ד"ר

נכדו של ר' אברהם הנ״ל. בצעירותו עלה לא"י עם הוריו והתחנך ברוח התורה. כשגדל נסע לקושטא להשתלם בלמודים, ויהי הראשון מילידי הארץ שהוכתר שם בתאר ד״ר לרפואה. שנים אחדות אח״כ שמש בבית החולים ״משגב לדך״ בירושלים כרופא המוסד. בימי מלחמת העולם מלא תפקיד רב ערך ותועלת בקרב הגולים, שגורלו הטילהו ביניהם מפאת נתינותו. אחר כבוש הארץ חזר אליה וישתתף בכל מפעל טוב ומועיל. זמן מה היה חבר ועד הקהלה ביפו תל אביב, בבית משפט השלום העברי, באגדת בני ברית, הסתדרות הרופאים ועוד. נפטר בתל אביב ביום ט' אדר תר״צ, והובל לקבורה ירושלימה.

חיים אבושדיד

חתום על שטר פשר בעניני ממונות של כוללות המערבים בירושלים. תאריך השטר הנ״ל הוא מכ״ד אייר תרכ״ג. חותמים עמו ר' מסעוד חסין וכו', ומזה מתחור כי היה מעסקני הכולל הנ״ז. (מגגזי ירושלים לר״פ גרייבםקי חוב. א)

רחמים שלמה אבושדיד

מכונה רח״ש. היה פקיד וגזבר לכוללות המערבים בירושלים בשנת תרמ״א. בה בעת נמנה בין רבניה וטובי עסקניה. עוזרו בעבודת הכוללות היה הגביר מימון עמיאל. תפקיד צבודי זה נשא על שכמו כעשר שנים. בימיו היו סכסוכים בעדתו בגלל עניני הרבנות וכיוצא. חתום בתעודות שונות עם הרב דב״ש ומשה מלכא בשגת תרל״ב, וכן בענין בתי מחסה למערכים וכו'.

אבטליון בן מרדכי

נקל לשער, שהוא הפייטן היהודי הנודע לשם, אשר בקושטא, בסוף המאה התמשית לאלף הששי, ושאחדים משיריו הנפוצים מאד בין הקהל כונסו בס׳ שירי ישראל בארץ הקדם. בהקדמת הספר הנ״ל מציין ר״ש רוזאניס איש אחד בשם אבטליון בר מרדכי מתושבי אדרינופלה בשנת תק״ב לערך. מכל מקום קשה לקבוע ולהחליט, אם זהו האיש בעצמו או אחד. נלב״ע בירושלים ט׳ אלול תרי״ב. לפי דברי ר"ש רוזאניס היה איש אחר בשם זה שנולד בקושטא ושהה זמן ידוע בצפת ולמד חוקי השירה, מפי הרב הפייטן ישראל נג׳ארה, ובסוף ימיו התישב באדרינופלה. משיריו נדפסו בס׳ שירי ישראל בארץ הקדם קושטא תרפ״א ובס׳ נעים זמירות שלוניקי תרפ״ח.

יהודי המזרח בארץ ישראל חלק ב'

המאה החמישית לאלף הששי-פאס וחכמיה כרך א' -רבי דוד עובדיה זצ"ל

המאה החמישית לאלף הששי

בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳.

בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים.

עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול אבן דנאן ז״ל שנלב״ע (שנפטר לבית עולמו) בז׳ באלול שנת התמ״ט (1689) ליצירה, ע״כ. עוד כתוב בספר הנז' קינה קוננתיה כשנתבקש בישיבה של מעלה מורינו הרב דו״מ העניו כמוהר״ר מנחם סירירו ז״ל ביום שבת קודש שבת משוש לבנו בכ״ג לחדש אדר שני שנת התס״א ליצירה (1701) ע״כ. ויסד עליו קינה בכל יום מז׳ ימי השבוע. וקינה של יום ראשון כתב בזה״ל, כשהכנסנו מטתו לבית מדרשו הוא בית הכנסת הי״ג הנקרא על שם החסיד כמוהר״ר סעדיה אבן רבוח זצוק״ל שיש בו שני פתחים, אחד במזרחו ואחד בדרומו. בית הכנסת הזה לא נתברר לי מקום תחנותה, אבל ודאי היא נחרבה שנת תפ״ד (1724) כנ״ל.

עוד כתוב בספר הנ״ז, קינה קוננתיה על תלמיד חכם חסיד וכשר ושמו הר״ר יצחק בן אלבאז ז״ל שהיה שגור בפיו ספר ש״ע (שולחן ערוך) כולו, והיה מסיימו כל שלושים יום, ונלב״ע יום ראשון בשבת ז״ך לתמוז התס״ב ליצירה (1702), עוד כתוב בספר הנר נתבקש בישיבה של מעלה מורינו החכם השלם דו״מ (דיין ומצויין) וחסיד הרב המובהק סבא דמשפטים מוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, בשעה א׳ מליל חמישי בשבת י״ד לכסליו שנת מפיו דעת ותבונ״ה היא שנת התס״ד (1704) לסוף מ״ח שעות לנזילות שנפל עליו ונקבר באותו לילה באשמורת הבקר בכנופייא רבה, ולא יכלו להתמהמה יען היו צריכים להטמן הקהל ביום מפני חמת המציק, וקוננתי עליו קינה זאת בליל חמישי בעת קבורתו. וייסד עליו קינות בפקידת השבוע ובפקידת החדש ובפקידת השנה. ובתחילת הקינה של פקידת השבוע כתב וז״ל, וביום ד׳ בשבת שהוא יום פקידת השבוע קוננתיה עליו ועל מדינת פיס שאבדתו ע״כ. ולפי סדר הזמנים לא זהו הרב החותם בתקנות .

עוד כתוב בספר הנ״ז, קינה זאת קוננתיה לשמועת ה״ה דו״מ כמוהר״ר משה ה״ן חמו זלה״ה אב״ד במתא צפרו יע״א שנלב״ע בכ״א לאלול התס״ז (1707) עוד כתוב בספר הנז' קינה לשמועת הרב החסיד כמוהר״ר דוד הכהן זלה״ה אב״ד ור״מ דמתא תיטוואן יע״א שנתבש״ם (שנתבקש בישיבה של מעלה) ביום שבת קודש י״ט יום לתמוז שנת התס״ח ליצירה (1708) ע״כ.

עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לשמועת הרב החסיד ה״ה כמוהר״ר יצחק דילויה זלה״ה אב״ד ור״מ דמתא מארוויקוס יע״א שנתבש״מ בחדש אב שנת התע״א ליצירה (1710) ע״כ.

עוד כתוב בספר הנז' בששי בשבת י״א יום לחדש תמוז יה״ל (יהפכהו ה׳ לטובה) בשנת התע״ב (1712) נשרף על קידוש ה׳ הבחור עולה שכולה כליל ריח ניחוח לה' כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל נ״ע הי״ן(ה׳ ינקום נקמתו) בנו של אדוני דודי הישיש ונבון הכשר יר״א (ירא אלקים) וסר מרע כה״ר משה אבן צור ז״ל יעלה לרצון על מזבחו ובית תפארתו לכפרה על כל בית אביו וכל משפחתו, וקוננתי עליו קינה זאת.

עוד כתוב בספר הנז' ביום ששי בשבת י״א לתמוז שנת התע״ב (1712) לעת ערב ג״כ נשרף הגביר הנכבד עולה שכולה כליל לגבוה כה״ר יצחק הנקרא עמארא נ״ע הי״ן. (נחו עדן, ה׳ ינקום נקמתו) וקוננתי עליו קינה זאת. עוד כתוב בספר הנז' בשלישי בשבת שני ימים לחדש אב יה״ל שנת התע״ג (1713) ליצירה נתבש״מ ה״ה דו״מ פלפלא חריפא כמוה״ר שמואל הצרפתי זלה״ה, וקוננתי עליו קינה זאת.

הרב מהר״ש הצרפתי הנ״ז הוא הרב המחבר ספר נמוקי שמואל וספר דברי שמואל, וקונטריס ערוגת הבושם, וקונטריס מעולפת ספירים. וכתבו מהריב״ע ומהריזב״ץ זלה״ה בהקדמת נימוקי שמואל, עדיין נמצא בד הבנים בניו יש״ץ כמה פסקים וחידושי דינים אשר פעל ועשה, ועוד כמה אגדות מהתלמוד אשר ייעד לקרוא בשם פתח עינים. עוד כתבו הרבנים הנז' בהסכמה הנ״ז שנתבקש הרב המחבר זלה״ה בישיבה של מעלה בן ג״ן שנים, ע ״יש.

עוד כתוב בספר הנ״ז, הה ליום המר והנמהר, יום ו׳ בשבת ו׳ ימים לאלול אחר שש שעות ביום שנת הדע״ת (1714) וסימנך כולם קדושים ובתוכ״ם ה׳ לפרט האלף הששי גרם החטא ויגדל עון בת עמי עד אשר רוח אפינו משיח ה׳ נלכד בשחיתותם, ונהרג על קדושת ה׳ ידי״ן (ידיד נפשי) רוחי ונשמתי הבן יקיר לי תלמידי החשוב החכם השלם החסד הקדוש כהה״ר משה הכהן זצוק״ל ואתו עמו אחיו הנבון כהה״ר שם טוב הכהן נ״ע, בניו של ה״ה הותיק עמיתנו בתורה ומצוות זקן שקנה חכמה כמוהר״ר נחמיה הכהן זלה״ה. וקבלתי ממנו שהר״ם הנ״ז נולד בד באדר שנת התמ״ג ליצירה (1683) וקוננתי עליו קינה זאת, וייסד עליו קינות אחרים.

ובספר ראש משביר להרב מהר״ם בירדוגו זלה״ה בדף ע״ז ע״ב, כתוב בזה״ל, מכאן ואילך נתמעטה השקידה בעוה״ר (בעונות הרבים) שגרמו לבוצינא דנהורא החסיד ז״ל; שנהרג הוא ואחיו ביום ששי חצות היום, שנת למען דע״ת כל עמי הארץ כי ה׳ הוא האלקים, הלא הוא החסיד עושה לילות כימים בלי גוזמא, ולא שח שיחת חולין כלל, עניו ישר ונאמן, הן אלה קצות שבחיו, ובפרט שהיה כאברהם אבינו ע״ה, השיב רבים מעון, מרגלית טובה תלויה בצוארו, החכם כהה״ר משה בכה״ר נחמיה הכהן זלה״ה, והנכבד גומל חסדים, מרבה צדקות, מגדל תלמידים, משיא אומללים יתומים ויתומות, כהה״ר שם טוב אחיו תנצב״ה (תהי נפשם צרורה בצרור החיים), מכאן והלאה אני כותב בלי פנאי ובלי כוונה ז״ש (זה שמי) נאום הטרוד קטן וצעיר משה בירדוגו ע״כ.

עוד כתוב בספר, עת ספוד הנז׳ נתבקש בישיבה של מעלה ה״ה כמוה״ר יוסף הצרפתי זלה״ה, אחיו של כמוהד״ר וידאל זלה״ה, אור ליום ב׳ בשבת ז״ך לחדש חשון שנת התס״ת (1707) והוא כבן ע״ה שנים ומחצה, וקוננתי עליו קינה. וגם בזה הסתיו נלב״ע ה״ה כה״ר נחמיה הכהן ז״ל, וגם נלב״ע בט״ו לשבט כהה״ר יעקב בן עטר בכהה״ר אברהם זלה״ה.

הרב מ״ז (מר זקני) מוהר״ר יוסף הנ״ז הוא אביו של מר זקנינו הרב המפורסם מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה, ומוהר״ר וידאל אחיו הנ״ז חיבר מפתח המאמרים שבתנחומא ומכילתא וספרא וספרי, והנה הוא כמוס עמדי כתב יד, ובסופו כתוב בכתב יד מ״ז הרב אליהו הנ״ז וז״ל מחבר מפתח תנחומא ופסיקתא ומכילתא וספרא וספרי הנ״ל, ה״ה הדיין המצויין חרב המובהק אדוני דודי כמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, בנו של ה״ה מפתח חמש מגילות הנ״ל, נאם אליהו ע״כ.

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- ירושלים תשל"ט-עמ'114-111

פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-

מכתב קסד

פאס וחכמיה

אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס.

מכתב קסה

רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל.

הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63.

מכתב קסו

הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי היהודים. — יוסף מימראן אבי אברהם הנגיד ודניאל טולידאנו נמנו בין יועציו של ישמעאל עוד בהיותו משנה למלך בעיר מכנאס. ומשעלה למלוכה וכונן את מלכותו בעיר זו. עלתה השפעתם של אלה בכל המישורים, יוסף מימראן היה מכונה בשם השייך הגדול של היהודים בכל המלכות וריע המלך ובעל השפעה רבה עליו, והיה לו במדינה השריפית מעמד הדומה לזה של קולבר הגדול בצרפת. יוסף זה נדרס למוות ברגלי סוס משתולל לפי פקודתו של ישמעאל שרצה להיפטר בדרך זו מתביעותיו, ולאחר מותו הטראגי נתמנה בנו אברהם במקומו.

אברהם הנז׳ היה קשור בענייני פדיון שבויים וקיבל זיכיון לגבות אחוז אחד ממאה מכל הסחורות הבאות או היוצאות דרך נמלי מרוקו. אסטל הקונסול הצרפתי בסלא היה מתגורר בביתו של אברהם מימראן בזמן ביקוריו במכנאס, וכן בקר אצלו השגריר הצרפתי פראנסואה פידו וכמו כן השתתף מימראן גם בשיחות של חוזי שלום ופדיון שבויים שהתנהלו בין צרפת ופורטוגאל ובין מארוקו.

מעמדו של אברהם בחצר המלך וקשריו הרבים עם מדינות אירופה העלו את כבודו בעיני בני עמו והוא נחשב ל״נגיד המעולה״ בין חבריו הנגידים במקומותיהם. היסטוריון כופר בשם בינו אשר עמד במשך שנים בקשרים קבועים עם אברהם מימראן מתאר אותו כאדם פיקח מאוד בעל נסיון רב ואילו רצה היה ביכולתו לשרת את ענייני הנוצרים. הוא היה מקבל את השליחים שבאו בעניין פדיון שבויים ונוהג כלפיהם לפי טקסי שגרירים, הם היו מתאכסנים במלאח של מכנאס שרחובותיו מרווחים וחגויותיו מלאות כל טוב. ראה תולדות היהודים באפריקה הצפונית ח. ז. הירשברג כרך שני עמ׳ 266—272. אברהם מימראן הנז׳ מת שלא בדרך הטבע ע״י גוי ישמעאלי אחד שנתן לו משקה עם רעל בח׳ טבת של שנת ה׳תפ״ג ליצירה ומת בליל רביעי ט״ו טבת של אותה שנה תפ״ג (1723), ראה בס׳ עת לכל חפץ דף 100

עמ׳ 2 סיפור המעשה והקינה שקונן עליו הרב יעב״ץ:

 ״איך סר שר מבחר היקומים,

נגיד ומצוה לאומים,

יחד גדולים וקטנים,

ספדו על מות איש אמונים.

ראש כל קצינים וסגנים

פועל צדק הולך תמים,

ריחו נודף כבשמים״.

גם שמעיה מימראן אחי יוסף הנז', ובניו שלמה ואברהם הצטיינו בימי מלכות ישמעאל ליועציו ולראשי היהודים.

שלמה בן שמעיה הנז' נכבד היה בעמיו ומת מיתה משונה כפי הנראה מגוף המכתב ראה נר המערב עמ׳ 167 (הנד״מ).

מכתב קסח

רבי חנניה בן זכרי. חי במאה הה׳, נולד בעיר פאס ואח״כ התיישב במכנאס והיה סופר בבי״ד. הרב הנז' היה הכם גדול מעיין גדול ואליו נגלו לשונות עמוקים. וכתב כמה פס״ד וכן העתיק ס׳ אוזן שמואל מר״ש די אבילא ז״ל ללה״ק כמ״ש הוא בעצמו בהסכמה שעשה לס׳ הגז׳. ויש ממנו פיוטים בכ״י וכן בא בהסכמה על הספר ״חפץ ה״׳ למהר״ח ן׳ עטאר וביחס הכתובה תארוהו ״החה״ש המקובל ספרא רבא בישראל״ ראה עליו במלכי רבנן בערכו.

מכתב קפד

רבי שלום אבן צור ז״ל בן רבי משה — אחד מחכמי סאלי בן דודו של הרב יעב״ץ, חי במאה הה׳ ונתבש״מ לפני שנת תפ״ז הרב הנ״ל היה פלפלא חריפא מחדדן שמעתתיה ונודע לבקי גדול בחכמת הדקדוק, העיבור והתקופות וכן משורר נשגב, נחשב בדורו בתור המדקדק הגדול שבמערב, חיבר ספר ״שיר חדש״, ופי׳ על פי׳ רש״י עה״ת, עיין עליו במלכי רבנן בנאיים דף קי״ב, נר המערב טולידנו דף רכ״א ובס׳ מוצב״י סי׳ י״ד שכתב עליו מהר״י הצרפתי ״עיר וקדיש מורי כמוהר״ר שלום ז״ל״. להרב הנז' היה בן בשם יהודה שנשרף על קידוש ה׳ בעיר מקנאס. ראה מלכי רבנן בערכו.

מכתב קפז

ביללאדור בספרדית נקראת — בילל״א די אורו (Bella de oro) כלומר יפת הזהב, ובערבית מרוקאית נקראת— חנך אזמל (לחי הגמל), ובלטינית דטורה הנטויה (Datura Mitel) והיא ממשפחת הסולניים, צמח הדטורה פוגשים בו באשפתות ובמקומות לחים בקרבת העיר והחצירות, צמח זה הוא חד שנתי גבוה ובעל עלים גדולים ופרחים לבנים מאוד (למעלה מ־15 ס״מ) העשויים כעין משפך. הפרח נפתח בשעות הערב, פרי הלקט מחולק לארבע מגורות שבהם נמצאים הזרעים, קליפת הפרי מכוסה שכיס וזיפים, העלים והזרעים מכילים חומר רעל (אטרופין היאוסקיאנין) שפוגע במערכת העצבים, בשנות השלושים קבלו שני נערים בקהילת צפרו גרגיר אחד בכל כוס תה והשתוללו שלשה ימים, עד שנודע מה הגורם לכך והרופא המטפל נתן להם חומר נגדי.

ושמעתי שהאוכלו מיבש כביכול את המוח מהליחות וכל מה שלומד או שומע נחרת בחריטה שוקעת במוח ובזה נעשה בעל זכרון. אך יש בזה סכנה גדולה, ועל כן יאמרו המושלים ״חזור חזור ואל תצטרך לבלאידור״ בלומר חזור על לימודך הרבה פעמים ובכך יהיה לימודך נחרט בראשך ולא לך הצורך להשתמש ברפואה מסוכנת זו. כאשר המחבר בהמשך מכתבו מרבה לספר עליה. אמר חכם ישמעאלי:

״אל דרס אל כתיר, ואל תנפצ'ר

יגניך מן מעג׳ון אל בלאדור

גירה אלדרס אל כתיר יגניך

מן מעג׳ון אל בלאדור אל כביר.

כלומר:

תלמד חכמה תשיגנה,

אם את פרקך חזור חזור, תלך אור,

אך לא תצטרך אל בלאדור.

מכתב קפז

רבי יוסף קונקי ז״ל מגדולי חכמי ירושלים בזמן מהר״א יצחקי. היה באלג׳יר שד״ר עבור עיה״ק ירושת״ו והוא שהודיע על טביעתו של רבי אברהם חבר שליח חברון.

הר״י הנז' היה אף במארוקו ובא בדברים עם רבי שמואל הצרפתי מפאס, ואין ספק שהתיידד עם הרב יעב״ץ. בסוף ימיו התישב בחברון ויצא משם שוב לחו״ל בשליחות צפת בשנת תע״ח.

הרב הנז׳ בא בהסכמה על הס׳ ״פרי חדש״ לר׳ חזקיה די סילדה. וחבר ספר על הסמ״ג ותשובות. ונזכר הרבה בספרי הרב חיים אבולעפיה. ראה שה״ג להחיד״א אות י סי' ע׳ וביהודי המזרח בא״י למ.ד. גאון.

מכתב קצט

רבי יעקב מאראג׳י ז״ל, רב גדול ומקובל אלהי מעיר טיטואן. חי במאה הה׳. ומו״ה החיד״א בס׳ שה״ג כ׳ וז״ל ״מהר״ר יעקב מאראג׳י רב מקובל מהמערב, הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזהר הקדוש ואני הצעיר ראיתי פירוש האדרות מהרב ז״ל בכ״י ושמעתי מפי רב חסיד עזוזו ונפלאותיו ושהיה נצרך מאוד ומקיים התורה מעוני וכך גזרו מן השמים שאם בא לידו כסף או כלים תכף נאבד ונשאר נעור וריק שזה היה תקונו. ופעם א׳ נחלק בלשון זוהר עם הרב החסיד כמהר״א אזולאי מק״ק מארואיקוס והודו לדבריו מהר״א ז״ל והיה לו קצת השגה. ועתה ראיתי להרב מהר״ר אברהם ן׳ מוסד, ז״ל בפי׳ ההגדה שלו כ״י שכתב וז״ל: ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים שהיה אומר ומגלה לו כמה סודות נעלמים ועמוקים מנופת צוף מתוקים והדברים עתיקים החכם השלם המקובל האלהי כמהר״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה עכ״ל החיד״א.

ומו״ה משה בן מוסה בנו של הרב מהר״א הנז׳ כתב בס׳ עץ חיים כ״י וז״ל ״ואחר העיון ויחופש הדבר וימצא מפורש משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי וביודעו ובמכירו קאמינא ה״ה הרב המובהק ה״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה.

מהר״י הנז׳ כתב פי׳ על ס׳ הזהר אשר מפליא בהקפו באיכותו ובכמותו ואיננו נופל מס׳ ״כתם פז״ שכ׳ מהר״ש ן׳ לביא על הזהר. ביאורו על פרשת בראשית נקרא ״המאור הגדול״ ויש בו כשמונה מאות שבעים וששה דפים וכמה כרכים מן הפי׳ לחלק אחר של הזהר נקרא ״אמת ליעקב״ כ״י ונדפס ממנו פירוש על האידרא זוטא (וינה תרמ״ז) וכן עשה הגהות על ספר אוצרות חיים.

שמע קדושתו של הרב הנז׳ נודעת בכל המערב ונחשב לא׳ מגדולי מפרשי הזוהר עפ״י תורת האר״י. וראה בם׳ ״סובר הרזים״ כללים בחכמת הקבלה (ג׳ירבה תשי״ד) דף נ״ז ע״ב שב׳ קונטרים אשר דבר איש האלהים דין גלי רזי כמוהר״ר יעקב מאראג׳י זלה״ה ושלחה לכמוהר״ר רפאל אבן צור זלה״ה. עיין עליו במאסף ״מיכאל״ כרד ה׳ תשל״ח וס׳ גדולים צדיקים כ״י.

מכתב רמד

ר' משה דיאבלה בן רבי יצחק מעיר מכנאס היה דרשן ומרביץ תורה עשיר ונדבן נפטר לפני שנת תפ״ד.

פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט-עמ' 245-242

תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

עגילי־תליונים – התמונה הימנית

טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן

לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר

זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)

 

עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית

פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור

זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ

המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה,

פאריס

ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ; קטלוג "אמנות האיסלאם״, עט׳ 211

(432)

 

עגילי־תליונים — "חאלאקאת"-התליונים הקטנים למטה בצד שמאל

רבאט; המאה הי״ט

צורה הנפוצה לאחרונה בכל הערים

זהב; מעשה ריקוע וחיקוק ; אבני ספיר, אזמרגד, אודם ופנינה הגובה: 12 ס״מ

המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה,

פאריס

ראה : בזאנסנו, תלבושות, לוח 0, מס׳ 29(433)

 

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר