ארכיון יומי: 29 בנובמבר 2018


מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי הוצ' מאגנס תשמ"ב

 

6 – פרעות איומות ביהודי ספרד ואפריקה הצפונית. תנועת האלמואחידון 1130 – 1269, אשר קמה במרוקו, והקימה אימפריה צפון אפריקנית בצירוף ארץ ספרד, הייתה תנועה מוסלמית קיצונית מאוד, שחרתה על דגלה "דין מוחמד בסיף" (את דת מוחמד יש לכפות בחרב) וערכה פרעות איומות ביהודים בכל מקומות שלטונם. על הפרעות במרוקו שרדו לנו שלושה פיוטים – קינות מידו של אברהם אבן עזרא (תודילא 993 – רומא 1167) ואלה הם : "אהה ירד / על ספרד"  – קינה על ספרד ' "איך נחרב / המערב "קינה על ערי המגרב – מרוקו ; "צעקו חוצה / עלי פרץ וצווחה" קינה משותפת לפרעות בכל מקומות שלטונם של האלמואחידון. בקינה "אהה ספרד" נזכרים אלה המקומות שנערכו בהם פרעות בספרד : אליסאנה, אלמריה, חיאן (געיאן), מאלגה, סביליה, קורדובה. ואלה המקומות באפריקה הצפונית : ג'רבה, דרעה, לחאמה, מכנאס, מראקש, סבתא, סיג'למאסה, פאס, צורמאן, קפצה תלמסאן. בקינה "איך נחרב / המערב" נזכרים אלה המקומות במרוקו בלבד, ומסתבר, כי פרעות אלה נערכו סמוך לעלייתם של האלמואחידון, כלומר בין השנים 1130 – 1135; כלומר קדמה קינה זו לקינה "אהה ירד / על ספרד", אגמאת, דרעה, מכנאס, סג'למאסה, סבתה, סוס, פאס, תלמסאן. וכל אלה השתיקו ההיסטוריונים בעלי האסכולה הליברלית בחכמת ישראל במאה הקודמת.

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהילות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם .

יובאו כאן חמישה סעיפים מתוך חוקה אידיאלית שהציע מוחמד אבן עבדון כחוקה אידיאלית לחברה המוסלמית, וכל חמשת הסעיפים הם אנטי יהודיים ומלאים שנאה וקנאות, רעל והרס :

1 – לא ישפשף מוסלמי בית המרחץ יהודים או נוצרים, ולא ישיל את זבלם, ולא יצוא צואתם, שהרי היהודים והנוצרים ראויים יותר למלאכות אלה, כי הן מלאכות למושפלים, לא ישמח בהמה ששיכת ליהודים או לנוצרים, ולא ישמש חמר, ולא יחזיק את ארכובתם ואם נודע כזאת ינוזף עשוהו.

2 – לא ישחוט יהודי בשביל מוסלמי. תינתן פקודה ליהודים לפתוח חנויות בשר מיוחדות.

3 – לא ימכור מוסלמי בגד של מצורע, של יהודי ושל נוצרי, אלא אם כן ייאמר לקונה המוסלמי ממי הוא בא. וזה הדין גם לגבי בגד של איש מוחשת.

4 – לא ירשו המוסלמים לפקידים, לשוטרים, ליהודים או לנוצרים, שילבשו בגדים של האנשים הגדולים ולא בגדי השופטים ולא בגדי אנשים נכבדים. אדרבה, צריך כי יהיו שנואים מנודים. לא יברכם איש מוסלמי ברכת שלום, כי הקיפם השטן, והשכיחם את זכר ה'. צריך שיהיה להם סימן מיוחד, כדי שאפשר יהיה להכירם על ידו בדרך של בושה להם.

5 – לא ימכור מוסלמי ליהודים או לנוצרים ספרי מדע, פרט לאלה שעוסקים בחוקיהם, מכיוון שהם מתרגמים את ספרי המדע ומייחסים אותם לבני דתם ולאנשי הקודש שלהם, בשעה שהם יצירות של המוסלמים. 

ומוטב שלא ירשו לרופא יהודי או נוצרי שירפא מוסלמים, מכיוון שאינם יועצים עצה טובה, של רפא ורפואה למוסלמים פרט לאנשים מבני דתם, ומי שאינו יועץ עצה טובה למוסלמים, איך אפשר להפקיד בידיו את חייו של המוסלמי ?.

חמשת החוקים האנטי יהודיים והאנטי נוצריים יש בהם החרמה גמורה ומוחלטת של היהודים מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית, ואין בזה די, כי בולטת בהם השנאה המוחלטת ליהודים והנידוי החברתי. ואף באלה עדיין לא היה די למוחמד אבן עבדון, כי ביקש להשפילם עד עפר, ולא רק שלא הניח להם להתלבש כרצונם וכפי יכולתם החומרית, אלא ציווה להלבישם את הטלאי הצהוב, ואין אפוא טלאי זה המצאתם של האנטישמים הנוצרים האכזרים והרשעים. אלא של מוחמד אבן עבדון, המוסלמי הטוב והמסור, בעל הסובלנות כלפי כל הדתות האחרות ובייחוד היהודים, "אהל אלכתאב" – אנשי הספר הקדוש והמקודש, שניתן למשה רבנו, ובעלי הנצרות, אנשי הספר שנתן ישוע הנביא לעמי אירופה.

תעודה זו חשובה לנו, כי ממנה נלמד על האווירה החברתית, אשר בה חיו משוררינו הספרדים : חרם כלכלי, בידוד חברתי, בזיון האדם היהודי והשפלת היצור האנושי והבריאה האלוהית עלי אדמה. אף היא תלמדנו את שנאת התושבים המוסלמים ליהודים במאות הי"א והי"ב, תקופת השיא של יהודי ספרד והשירה העברית בספרד, ומשנאה ארסית זו ניזונו הפורעים, שפרעו פרעות בישראל, כפי שצוינו הפוגרומים והרציחות לעיל.

ולא היו אלה שהזכרנו המאורעות היחידים בימי שלטונם של המוסלמים בארץ ספרד, ושלטון זה נחשב בעיני חוקרי חכמת ישראל באירופה המערבית כשלטון החוק והסדר החברתי והאנושי, שהצטיין בסובלנות דתית גם כלפי בעל אמונה לא מוסלמית.

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי הוצ' מאגנס תשמ"ב- עמ' 244-242

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'צאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח

את התגובות על יחסו של ברנר אל היהדות במאמרו ניתן לסווג לשלוש רמות טיעון: האחת – אלה דברי כפירה, ואכן הם נחשבו דברי כפירה גם בעיני לא־דתיים, בהם: אחד העם. השנייה – אלה דברי הסתה להמיר את הדת. זה טיעון מופרך, שכמה עיתונים צידדו בו, ודי בקריאה מוקפדת של המאמר כדי להיווכח במופרכותו, גם בלי לדעת מיהו ברנר האדם והסופר, שהרי נאמר במאמר במפורש שהאמונה הדתית בנוסח זה או זה אינה רלוונטית לקיום היהודי. אולם כאמור יש במאמר גם זילות של קודשי ישראל לעומת אמפתיה כלפי הבטים נוצריים משיחיים, והקורא בו עשוי להסיק כי אהדתו של ברנר אל שתי הדתות אינה במידה שווה. הרמה השלישית – שהמאמר נכתב תמורת שלמונים, זו טענה חסרת שחר שכמעט אין פרסום שצידד בה ואכן רבים גינו את ׳החרות׳ על שהעז להשמיעה.

היתה סברה שכנראה ידעו ב׳החרות׳ על השמועה בדבר הקשר של ברנר עם המיסיון בעת שהותו בלונדון. אולם אילו ידע ׳החרות׳ על כך בהתחלת הפרשה היה ודאי מפרסם זאת משום שהעיתון היה לחוץ מפני כובד הטענות נגדו. רק בשלב מאוחר של הפרשה, בכ״א סיוון, כשהוויכוח דעך, פירסם ׳החרות׳ ידיעה שברנר עבד כמגיה קבוע של ספרי המיסיון. לא נראה לי אפוא כי פרט זה שימש מניע בביקורתו של ׳החרות׳. סביר יותר כי חריפות ביקורתו יסודה בחרדה מפני פעילות המיסיון

בארץ, ש׳החרות׳ נאבק נגדה בתוקף כמו נגד השותפות בין המיסיונר המומר ש׳ פיינגולד ובין משפחת בן־יהודה בהוצאת ׳הצבי׳.

ברנר השיב להאשמה זו של ׳החרות׳ כלפיו באותה מטבע, כלומר אתם מכורים: ׳האם אין זו שגעון ונבלה של הדיוטים פראים? האם לא ברור של״סנסציה״ כזו מסוגלים רק אנשים הנכונים למכור את עצמם בעד פרוטה בכל שעה […]׳. ואילו מערכת ׳הפועל הצעיר׳ לא הואילה להתדיין עם ׳החרות׳, ובשולי תגובתו של ברנר ציינה כי היא מובאת לפרסום על־פי בקשת הסופר, ׳אף על פי שאנחנו חושבים לפחיתות הכבוד גם לו וגם לנו להכנס בדברים עם ״החרות״ בשאלה זו׳.

כחודש לאחר התגובה הראשונה, ׳החרות׳ חזר בו חלקית מההאשמה בדבר שלמונים. כלשונו: ׳האם אמנם חטאנו בשאלתנו הסתירית: ״כמה אתם מקבלים שכר פעולתכם?״ האם הזכרנו כסף? האמנם אך בכסף אפשר לשלם פעולה כזאתי׳ זו התנצלות קלושה, אבל במאמר נוסף, חזר בו ׳החרות׳ גם מהאשמת ברנר כמסית: ׳רגילים אנו המזרחנים ילידי הארץ לחבר את מלת ״אפיקורס״ כשם נרדף את ״מומר״ ו״מסית״׳. זו שוב התנצלות צולעת אף כי כאן הכוונה הטובה גלויה, לחזור מן ההאשמה בצורה שתיראה מכובדת. לאחר שנתיים, ׳החרות׳ התנצל כליל על חלקו בפרשה, וכלשונו: י״ח ברנר שנפגע באמת שלא כדין על־ידי ״ החרות״ עבר על זה לסדר היום׳. אכן ברנר עבר לסדר־היום. ר׳ בנימין דיווח כי על כתיבתו ב׳החרות׳ הגיב בתר בחיוב. ואף זו, ברנר עצמו פירסם דווקא ב׳החרות׳ כתב התקשרות אשר 33 תלמידים בירושלים שנשבעו על נאמנות לעברית הפקירוהו בידו, כדי שיפרסמו ברבים אם אחד מהם יחלל שבועתו. שלא כמו ברנר, שהתפייס בסוף, ׳הפועל הצעיר׳ לרוב התייחס אל ׳החרות׳, בהקשרים שונים ובמאמרים שנכתבו בידי סופרים שונים, בשלילה בוטה בתכניה ובלשונה ולא־אחת שזורה בנימה עדתנית נמוכה, ללא סדק של פיוס.

אסכם את טיעוני ׳הפועל הצעיר׳ בדברי ריבות אלה על־פי עניינם. ׳החרות׳ הוא עיתון ירוד ברמתו, חסר תוכן ואחריות ציבוריים ועילג בלשונו; יוצא לאור בידי מו״ל ועורך חסרי כישורים (לדברי י״ח ברנר, ק״ל סילמן); עיתון חקיין, פטפטן, שוקי(א׳), ׳בבחינת חרש שוטה וקטן שאין [לו] דעה משלו׳(י׳ ל־ן); עוסק בבעיות מדומות(׳מחפשים תמיד בשבילנו עסקים חדשים׳, כמו לייסד עיתון יהודי בערבית); ואין בו שום רמז לתרבות (ק״ל סילמן, י׳ רבינוביץ), משמע אין להתייחס אל הכתוב בו כמושא לדיון ציבורי; עיתון חסר עקרונות (א׳); מחובר לכוחות השחור (למשל, למנהל בנק אפ״ק, הנוהג ׳להציל את הרכוש היהודי מהפועל העברי׳ – י׳ רבינוביץ); עיתון של ׳בקשיש׳, שהמאמרים והידיעות בו מתפרסמים, או מנועים מלהתפרסם, על־פי שלמונים. זו האשמה חמורה שראוי לפרט בה.

ק״ל סילמן טען ש׳החרות׳ כתב: ׳כי ״אגודת נטעים״ היא פנמה וכי היא תגלה עוד את קלון החברה׳. מכאן שהעיתון רמז ל׳נטעים׳: שלמו לנו, כדי שנשתוק. אולם העיתון לא פירסם מאומה, וכאשר חבר ׳אגודת נטעים׳ שלח לו תגובה הוא לא פירסם דבריו ׳משום שיקר בעיניו כבוד הישוב! […] אנו יודעים שבמערכת הזאת מקבלים על הדרישה ומקבלים על הפרישה׳. התיאור העובדתי כאן הוא מפותל ועמום, הגיונו לא סביר ולשונו גסה, מלווה בחרפות (׳עתונות הפקר מנוולת׳) ובהתחכמויות זולות (״׳ראו הזהרנוכם!״ כלומר משה א׳ עזריאל וח׳ בן־עטר […] קוראים לעם ישראל […]׳ ועוד). גם ברנר כינה בראשית הפרשה, כאמור, את ׳החרות׳ עיתון מכור, ללא ביסוס עובדתי, ואילו במאמר אחר כתב על רב שמעל בכספי בית־היתומים ו׳החרות׳ פירסם את דברי מאשימיו ואת דברי הרב, ולטענת ברנד קיבל כסף משניהם. גם י׳ רבינוביץ האשים את ׳החרות׳ בקבלת שלמונים וגם במאמרו מסכת העובדות נפתלת ועמומה עד כי איני יכול לתמצתה, אבל סיומו הוא מאלף:

אין בידי די הוכחות מוחשיות שאוכל להגיד ש׳החרות׳ קבלה שכר בעד הריקלמה; אבל […] דברים כאלה אינם נעשים בחנם […], ואילו יכולתי להוכיח באותות ובמופתים הייתי אומר פשוט: ׳החרות׳ הוא עתון של בקשיש שלסופר ישר אסור להשתתף בו אבל מה אעשה ואין בידי הוכחות.

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'צאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח עמ' 343-341

פרשת וישב וחנוכה. מאת: הרב משה אסולין שמיר

פרשת וישב וחנוכה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו – בארץ כנען".

 אלה תולדות יעקב יוסף… (בר' לז א-ב).

"ביקש יעקב לשבת בשלווה – וקפץ עליו רוגזו של יוסף.

 אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא,

אלא מבקשים לישב בשלוה" (רש"י ע"פ מ. רבה פ"ד, ג). 

הקב"ה מנסה שוב את יעקב, וכל אדם מאתנו,

  כדי לחשלו באמונה, ובכך לזכותו לחיי עולם הבא (רשב"י בזהר, וישב קעט).

"ואדם… שיהיה דחוק ומצטער… בעולם הזה {ניסיונות},

נכון לבו בטוח בה' אור עולם, וישמח לבו ויגל כבודו {הבוטח בה' מתוך שמחה בניסיונות},

ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – שכרו אתו" {שכרו בעולם הבא}.

 (רבנו-אור-החיים-הק'. דברים ו ה).

הקב"ה  מצווה את יעקב אבינו בחרן, לשוב  לא"י: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא ג). יעקב אבינו אכן מקיים את הצו האלוקי, ושב עם ב"ב ורכושו ליצחק אביו בחברון, כשהוא בגיל 108, ואביו יצחק בגיל 168. בחרן, הוא עבר ניסיונות קשים ומרים במשך 20 שנה.

לכאורה, היה אמור לשוב לבית אביו בחברון ללא דאגות כהבטחת הקב"ה – "ואהיה עמך", אבל יעקב אבינו כאבותיו הקדושים אברהם ויצחק, עובר עוד ניסיונות בדרך, כדי לחזקו ולהגדיל את שכרו לעולם שכולו טוב, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', שהוזכרו בכותרת

לבן רדף אחריו כדי לנשלו – מב"ב ורכושו: "ויען לבן ויאמר אל יעקב: הבנות בנותי, והבנים בני, והצאן צאני – וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בר' לא, מג). עשיו ארב לו עם 400 איש עמו כדי להורגו. מות אשתו האהובה רחל אמנו בבית לחם, שהייתה רק בת 36, לאחר לידת בנימין. את אמו לאה הוא לא זכה לראות, היות והיא נפטרה בגיל 45, כשהיה בדרכו לארץ (רש"י בר' לה, ח). כשכבר הגיע לבית אביו, נחתה עליו פרשת מכירת יוסף שנמשכה 22 שנה.

יעקב אבינו מופיע במחצית ספר בראשית, דבר המצביע על חשיבותו הרבה ביצירת עם ישראל.

"וישב"שמה של פרשתנו, רומז לתוכנה העיקרי. יעקב אבינו שילדיו כבר בוגרים, ויכולים לטפל במרעה ובפרנסה, חשב לעצמו מן הסתם, שהגיעה העת לשבת בשלווה (בר' רבה פד, ג) ולעסוק בתורה עם אביו יצחק.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "וישב" – רומזת לרצונו של יעקב לשבת בקביעות, וזה מה שגרם לכך "שקפץ עליו רוגזו של יוסף" כדברי המדרש (ב"ר פד ג). וכדברי קדשו: "שביקש לישב דכתיב 'וישב יעקב', ובזה תולדותיו הם 'אלה תולדות יוסף' {פרשת מכירת יוסף}, ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל, ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו" (בר' לז, ב).

כלומר, פרשת יוסף נגרמה ליעקב, בגלל שביקש לשבת בשלוה בעולם הזה.

אמנם, בפירושו הראשון, רבנו אומר: ש"יעקב היה מתגורר בגרות, כמו שהיה אביו בארץ כנען" (בר' לז, א).

ניתן לומר שבהתחלה ישב כגר, ואח"כ ביקש לשבת בשלוה.

"וישב" – רבי שמעון בר יוחאי פתח ואמר: 'לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי – ויבא רוגז' (איוב ג, כו) – בוא וראה כמה רעות סובלים הצדיקים בעולם הזה… 'לא שלוותי' בבית לבן… 'ולא שקטתי' מעשיו… 'ולא נחתי' מדינה בשכם. 'ויבוא רוגז' – הרוגז והבלבול של יוסף שהוא קשה מכולם" (זהר וישב קעט(.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהניסיון של יוסף, יותר קשה מהניסיונות הקודמים. את זה הוא לומד מהמילה: "אלה תולדות יעקב –  והוא אומרו 'אלה', פסל מאורעות שעברו עליו – כי כולם כאין יחשבו על יעקב הרגשותיהם" (בר' לז ב).

"וישב" המילה הראשונה הפותחת את פרשתנו, רומזת לאירוע המרכזי בפרשה – "ישיבת" יוסף בבית הסוהר.

 במצרים אותו הוא מכנה "בור", ובכך הוא רומז גם ל"בור" אליו הושלך ע"י אחיו ככתוב: "כי גנוב גנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי – בבור" (בר' מ, טו). יוצא שישב פעמיים ב"בור". בהתחלה ע"י האחים ככתוב: "ויקחהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק אין בו מים" (בר' לז, כד), אח"כ ע"י פוטיפר שר הטבחים – הממונה על ההוצאות להורג, כדברי תרגום אונקלוס – "רבא דפרעה רב קטוליא" (בר' לז, לו).

 גם כיום משתמשים בביטוי "לשבת", על ישיבה בבית סוהר.

"ישיבת" יוסף בבית האסורים, מהווה את אחד המרכיבים החשובים בהתפתחות עלילת פרשת יוסף ואחיו, דבר שהביא להגליית יעקב ובניו למצרים, לפי תרשים זרימה דלהלן:

מעומק ה"בור" אליו הושלך על ידי אחיו, הגיע ל"בור" במצרים אליו נזרק בעקבות פרשת אשת פוטיפר, ומ"בור" מצרים, לתפקיד הרם ונישא – כמשנה למלך מצרים.

בחסות המלכות במצרים, יוסף הוריד את יעקב אביו ואחיו לגלות מצרים, לאחר "פרידה" בת 22 שנה.

כל זאת, כדי שתקוים הבטחת הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו יג). כל זה מסביר את דברי רש"י לכתוב: "וישלחהו מעמק חברון" (בר' לז יד) – "והלא חברון בהר, שנאמר "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במ' יג כב), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הקשר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה, "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ, וירשו נחלתם" כדברי קודשו (בר' לז א).

"וישב" – רומזת לארבעת הניסיונות שהיו ליעקב אבינו. יוסף, דינה, עשיו, לבן = ו-י-ש-ב.

כל זאת, כאשר מעיינים באות השניה של כל אחד מהשמות הנ"ל.

שלווה"ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א, לב).

מנוחה "וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו).

 ההבדל בין שלווה למנוחה.

יעקב חשב שעם סיום הבירורים עם לבן ועשיו, הגיעה עת הגאולה.

הקב"ה אמר לו: בניך עתידים לעבור את אותם הבירורים, ובצורה יותר רחבה.

לכן, קפץ עליו רוגזו של יוסף שיוביל את עמ"י לגלות הראשונה במצרים,

המהווה את השער לשאר הגלויות, עד לגאולה השלמה.

"וישב" – "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה!" (מ. רבה פ"ד, ג).

נשאלת השאלה, מה רע בכך שיעקב אבינו ינוח מעט לאחר הניסיונות הקשים בהם התנסה?

בשביל לענות על כך, עלינו להבדיל בין המושגים "שלווה" ל"מנוחה".

היושב בשלווה – מתקשר עם דברי שלמה המלך: "ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א לב). האדם השלו רודף "שלוה ותענוגי העולם הזה" כדברי המלבי"ם. למרות שהוא מודע לחוקי התורה, הוא מתחבר לרשעים המצליחים, ואינו חוזר בתשובה כדברי רש"י לפסוק. כלומר, הוא מחפש את "החיים הטובים" ללא תלות אמונית אלוקית.

היושב במנוחה – לעומת זאת, הולך בדרכו של יששכר: "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה – ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו).  כלומר, דווקא בגלל שהיה טוב ליששכר שזכה "לארץ מבורכת וטובה להוציא פירות" כדברי רש"י, הוא מחליט "להטות את שכמו לסבול עול תורה כדבריו בהמשך.

לאור הדברים הנ"ל, ניתן להבין את מטרת הקב"ה בניסיון הנוסף של יעקב אבינו בפרשת יוסף ואחיו: לחזקו ולחשלו באמונה בה', כך שיוכל לזכות ב"מה שמתוקן לו לעולם הבא", כדברי המדרש. 

 פועל יוצא מהאמור לעיל לגבי כל אחד מאתנו, הוא:

 עלינו להשתדל לעמוד בניסיונות המוצבים לפתחינו ע"י ההשגחה העליונה, בבחינת "ה' – צדיק יבחן" (תהלים יא ה), ולקבל את הכל באהבה, היות והקב"ה הוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות" היודע מה טוב לנו, דבר שיכול לזכות אותנו בחיי עולם הבא כדברי המדרש הנ"ל.  

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בהסברו לפסוק בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך": "ואדם כזה לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעולם הזה {ניסיונות} – נכון לבו בטוח בה' אור עולם. וישמח לבו ויגל כבודו  {בוטח בה' ושמח בניסיונות} – ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – הנה שכרו אתו. {השכר בעולם הבא}. ומעתה, חיבת הקודש הוא היוצר, ודבקותו בו הלא הוא בניו וחייו, וממונו וביתר שאת" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' ו ה).

רבנו-אור-החיים-הק' מעלה את הביטוי "מנוחה" לדרגת "המנוחה העליונה". וכדברי קודשו: "אבל הטוב האמיתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון. ולזה אמר "וירא מנוחה כי טוב". פירוש, העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה. לשלול הטוב הנדמה בעולם הזה". כלומר, קיים הבדל בין הטוב העליון הרוחני, להנאות העולם הזה כמו תאוות האכילה וכו', אותן הוא שולל.

 רבנו אומר שהנאות העולם הזה הן צורך הגוף בלבד, ולכן כאשר האדם אוכל דבר ערב ושבע ממנו, הוא "ימאס בו כמואס ברע, וזהו שאמר הכתוב: "פיתך אכלת – תקיאנה" (משלי כג, ח). כלומר, אם הוא שבע ובכל זאת ימשיך לאכול, הוא יקיא אותו. הסיבה לכך, "אותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי" = מראה חיצוני של עולם החומר. כלומר, יש להימנע מתאוות, וליהנות מהעולם הזה בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו – ובטן רשעים תחסר" (משלי יג כה). כלומר, לאכול כדי להשביע את נפשו כך שיוכל לעבוד את בוראו. לעומת זאת, כאשר האדם עוסק בעולם הרוחני כמו לימוד תורה בחשק גדול, לא ימאס בהמשך הלימוד, וכמה שילמד, ירצה עוד יותר. לכן אומר רבנו לגבי יששכר: "ויט שכמו לסבול צער העולם הזה… שפינה עצמו לעבוד את ה', ועשה עצמו כמס הניתן. כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש העריבה והנעימה" כדברי קודשו.

בהמשך, מסביר רבנו את הכתוב "ויהי למס עובד" – "שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו, ויעבדוהו לבן תורה. וכמו שמצאנו ליששכר עצמו שהיה זבולון עובד אותו {בשבילו}, וכן בכל דור" (בר' מט, טו).

לאור הנאמר לעיל, ניתן לומר ש"יעקב ביקש לשבת בשלוה" לאחר הניסיונות הקשים אותם עבר. הקב"ה הראה לו שרק ע"י ניסיונות בבחינת: "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא ה), יוכל להמשיך להתעלות בעבודת ה'. לכן, נאמר בהמשך המדרש: "לא דיין לצדיקים שנוחלים עולם הבא, אלא שרוצים לשבת בשלוה". כלומר, הקב"ה דואג להם שיתחזקו בעבודת ה' ע"י שיעמדו בניסיונות כמו אצל יעקב, וכך יזכו לחיי עולם הבא.

ניתן גם לומר שיעקב אבינו חשב שעם סיום הבירורים עם לבן ועשיו, הגלות הסתיימה, והגאולה הגיעה.

 הקב"ה אמר לו: אתה סיימת את הבירורים, אבל בניך עתידים לעבור את אותם בירורים עם אומות העולם, ובצורה יותר רחבה, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה רבת התלאות בגלויות השונות, כאשר האחרונה שבהן הלא היא גלות אדום. לכן, קפץ עליו רוגזו של יוסף שיוביל את עמ"י לגלות הראשונה במצרים, הפותחת את שער הגלויות.

זה היה במצרים ע"י יוסף שהכין את התשתית הכלכלית לאביו וב"ב.

זה היה ע"י יהושע בן נון מזרעו של יוסף שכבש לראשונה את א"י, ויצר את התשתית למולדת עמ"י.

זה היה ע"י שאול המלך מזרעו של יוסף שאיחד את עמ"י לעם אחד, כאשר לפני כן, היו בעיקר שבטים "מנותקים". זה היה ע"י מרדכי ואסתר מזרעו שהיו שליחי ההשגחה להציל את עמ"י משמד.

וזה יהיה בעגלא ובזמן קריב בימינו, משיח בן יוסף המכין את התשתית לגאולה השלמה ע"י משיח בן דוד.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען" (בר' לז, א)

             יעקב אבינו יורש את כל א"י – עשיו יורש רק את שעיר (רבנו-אוה"ח-הק').

 "כל מי שהיה מסתכל בצורת יוסף – היה אומר שזו היא צורתו של יעקב" (זהר וישב קפ).

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: הרי כבר נאמר בפרשה הקודמת "ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע – היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק" (בר' לה כז), כך שאנו יודעים את מקום מגוריו, אם כן מה החידוש בחזרה בראש פרשתנו? שאלה נוספת בעניין הכפילות במקום ישיבתו: "ארץ מגורי אביו", וכן "ארץ כנען" שזה אותו המקום.

לשאלות הנ"ל עונה רבנו: היות ונאמר בפרשה הקודמת שעשיו התיישב "בהר שעיר הוא אדום מכוח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב, ואמר – וישב – וגומר".

כלומר, החזרה הנ"ל נועדה ללמד אותנו על התפלגות ירושת הארץ כפי שהובטח לאברהם ויצחק: עשיו בשעיר דרומית לים המלח, ויעקב בכל ארץ ישראל כמובטח.

רבנו לומד זאת מהביטוי "אלה תולדות' – כל מקום שנאמר 'אלה' – פסל את הראשונים. וכאן פסל תולדות עשיו…. והיוצא מפסול – פסול".

דבר שני, הביטוי "מגורי אביו" בא לחדש שיעקב אבינו הלך בדרכי אביו יצחק והתיישב בארץ כגר, למרות הבטחת ה'. וכדברי קודשו: "והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו בארץ כנען. פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען".

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש בו הוא קושר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ וירשו נחלתם" כדברי קודשו.

המסרים החשובים מהאמור לעיל, לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק':

א. החיים בעולם הזה הם זמניים, ומהווים רק פרוזדור צר לטרקלין שהוא העולם הבא. אשרי המחכה לו, ואשרי האיש המכין לו צידה של מעשים טובים ליום פקודה, בו יתייצב לדין לפני מלכא דעלמא.

ב.  גם כיום, בא תבוא גאולתנו. כמו שאז נגאלו אבותינו ע"י נסים ונפלאות למרות השעבוד הקשה, גם כיום תזרח עלינו הגאולה מתוך נ' פלאות, בבחינת הכתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ- פלאות (מיכה ז טו).

ג. ארץ ישראל שייכת רק לעמ"י. עשיו ירש את שעיר בלבד, הנמצאת דרומית לים המלח.

ד. ישמעאל ירש את מדבר פארן דרומית לשעיר, ונחשב לקנין עמ"י,  כדברי רבנו-אוה"ח-הק' בפרשה תולדות: "ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור… והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה, הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו" (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל").

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו –

כי בן זקונים הוא לו. ועשה לו כתונת פסים" (בר' לז, ג).

הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו,

  לאור פרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הרקע הנפשי לשנאת יוסף ע"י אחיו, ומנמק זאת מתוך עומק הפשט, וגם לאור המבנה התחבירי של הפסוקים. רבנו אומר שמקורה של השנאה נובע מהאהבה היתרה של יוסף ע"י אביו,  בהשוואה לשאר האחים ככתוב: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", ולא בגלל שהוציא את דיבתם רעה ככתוב : "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". הסיבות המרכזיות לכך הן:

 א. "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", מופיע אחרי "וישראל אהב את יוסף וכו'", ולא אחרי הוצאת דיבתם.

 ב. רבנו מדגיש שאת עניין הוצאת הדיבה, יכלו לפתור האחים בשיחה פנים אל פנים עם יוסף. וכדברי קדשו: "ואמר 'וישראל אהב את יוסף' וגו'. פירוש, כי הגם שיוסף הוציא דיבת אחיו, אעפ"כ לא היה דבר רע יוצא {מן הדיבה}, כי היו האחים מתווכחים עמו, ומוכיחים אותו וסרה קנאתם".

כלומר, ע"י בירור העובדות הלא מבוססות נגדם, סביר להניח שגם יוסף היה משנה את יחסו אליהם.

הסיבה האמתית לדעת רבנו היא: האהבה היתרה ליוסף ע"י אביו, דבר שקיבל גושפנקה בדמותה של "כתונת הפסים". נגד זה, לא יעזרו דיבורים וויכוחים עם יוסף, היות ומקור הבעיה נעוץ ביחסו  של יעקב אבינו. ובלשון קדשו: "ומעתה, בבוא השנאה, לא היה לה תקוה לתקן ולשים שלום. והוא אומרו 'וישנאו אותו', פירוש – ממה שקדם ממעשיו שהביא דיבתם רעה. 'ולא יכלו וגו', לצד רואם – כי הוא אהוב מכולם לאביו, אין מציאות להתווכח עמו, כי דבריו יצדקו, ולא דבריהם… והוא אומרו 'ולא יכלו דברו – בקושי – לשלום. פירוש לעשות באמצעות זה שלום". המילה "דבר" בתנ"ך, רומזת לאמירה קשה.

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר לאור עומק הפשט והמבנה התחבירי של הפסוקים, את הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו, דבר שלא היה ניתן לפתרון בוויכוח ביניהם, היות וזה היה קשור יותר לאבא שאהב את יוסף אהבה יתירה, שכידוע מקלקלת את השורה.

להתנהגות יעקב אבינו בחיר האבות, קיימות וודאי סיבות קבליות נסתרות.

על פני הדברים, זה קשור לקיום הצו האלוקי לאברהם אבינו בברית בין הבתרים – "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו יג).דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל אדוניה בן חגית שמרד באביו דוד, והמליך את עצמו במקומו ללא רשותו. זה נבע מכך שאביו דוד: "לא עצבו אביו מימיו לאמר: מדוע ככה עשית? וגם הוא טוב תואר מאוד, ואותו ילדה אחרי אבשלום" (מלכים  א, א, ה-ו), כנ"ל היה אצל אבשלום אחיו.

"ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו,

ויפשיטו את יוסף את כתונתו, את כתונת הפסים אשר עליו" (לז, כג)

"והסירו כל הבגדים וגם החלוק כולם יחד עמה,

 מרוב הכעס והשנאה" (רבנו-אוה"ח-הק').

האחים הפשיטו את יוסף אחיהם מכתונת הפסים אשר עליו, היות והיא מסמלת את עליונותו עליהם בעיני אביו. ורק אח"כ השליכו אותו לבור. הפרשנים והמדרשים דנים בשאלה, האם אכן הפשיטו ממנו רק את כתונת הפסים, או גם שאר בגדיו. כמו כן, כמה בגדים היו עליו?

 מדרש רבה (פרשה פד, טו) אומר: שהיו ליוסף ארבעה בגדים: שתי כתונות, בגד עליון הנקרא פינס, ומכנסים.

 וכך לשון המדרש: "ויפשיטו את יוסף… את… אשר עליו – {ולמה נכתבו כל הלשונות האלו?} אלא, 'ויפשיטו את יוסף' – זה הפינס = האדרת. 'את כותונתו' – זה חלוק. 'את כתונת הפסים' – זה הפרגוד = המעיל המצויר. 'אשר עליו' – זו פמלניא שלו = מכנסים".

 רש"י מפרש: "את כותנתו – זה חלוק. את כתונת הפסים – הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו".

מפרשי רש"י חלוקים בדבריו. רבי אליהו מזרחי – הרא"ם מפרש, שהייתה ליוסף כתונת אחת, בה היה סימן היכר לחשיבותה, והיא כתונת הפסים המפורסמת. הגור אריה מפרש, שהיו ליוסף שתי כתונות.

רבנו-אור-החיים-הק' פותר את הבעיה כדרכו: "לפי פשט הכתוב, אומרו כותונתו היא החלוק. כתונת הפסים היא לבוש העליון שעשה לו אביו". כלומר, יוסף לבש חלוק, ומעליו הייתה כתונת הפסים.

רבנו מפרש את המילה השלישית "את" בפסוק, במשמעות "עם". כלומר, מרוב כעסם ושנאתם ליוסף, הם קרעו את כל בגדיו, למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את כתונת הפסים שסימלה את עליונותו. וכדברי קדשו: "האחים לעולם לא רצו להפשיטו לחלוטין ולהניחו ערום, אלא להסיר מעליו כתונת הפסים שבה הייתה הקנאה בו. ומודיע הכתוב כי כשהסירו כתונת הפסים ברוב הכעס והשנאה – לא דקדקו להסיר אותה במיתון ובנחת רוח, אלא בשנאה גדולה, ובכל כך אכזריות, עד שהסירו עמה גם הכתונת שהיא החלוק".

וזהו שיעור הכתוב 'ויפשיטו את יוסף' – פירוש, לא נשאר כי אם גופו של יוסף ערום… ואומרו 'אשר עליו' – נתכוון להגדיל הדבר כי כתונת הפסים היא הייתה מלבוש העליון, והסירו כל הבגדים וגם החלוק – כולם יחד עמה מרוב הכעס והשנאה".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכתוב, לאור המבנה התחבירי, בעקבות החזרה על המילה "את" במשמעות "עם". כמו כן, רבנו מתייחס להיבט הנפשי פסיכולוגי של הנפשות הפועלות, הבא לידי ביטוי בשנאת האחים כלפיו עד שהשאירו אותו ערום, למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את "כתונת הפסים" שסימלה את מעמדו הנבחר ע"י אביהם.

"ויהי כמשלש חודשים, ויוגד ליהודה לאמר:

 זנתה תמר כלתך… ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף.

 היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר:

לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה.

ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. 

ויכר יהודה ויאמר:

צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בר' לח כד – כו).

הקשר בין פרשת יהודה ותמר,

          לחנוכה ומלך המשיח (רבנו האר"י הק').

"איה הקדשה היא בעיניים" (בר' לח, כא)

 קדושת האדם, תלויה בעיניים.

רבנו האר"י הק' אומר: עיקר גמר החתימה של גזר הדין שהיה לכל אחד מאתנו בראש השנה הוא בחנוכה, דבר הרמוז בפסוקים הנ"ל. גם השמות ראש השנה ו-מתתיהו שווים בגימטריא שלהם השווה 861.

"ויהי כמשלש חודשים" רומז לחודש השלישי כסליו, כאשר סופרים מחודש תשרי בו חל ראש השנה. משמעות המילה כסליו היא: מבצר ובטחון לאור הכתוב באיוב: "אם שמתי זהב כסלי – ולכתם אמרתי מבטחי" (לא כד). כלומר, בחודש כסלו המסמל הגנה וביטחון, עלינו לבטוח בקב"ה שיגן עלינו, ויעשה אתנו רק טוב.

"ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בר' לח כו).  יהודה מתגלה בשיא גדלותו, בכך שהוא מודה לעיני כל, שהוא האשם העיקרי. אותו קהל שבז בתחילה לתמר כשהייתה בדרכה לשריפה, בז כעת ליהודה. על כך נאמר: "היתה יהודה לקדשו – ישראל ממשלותיו" (תהלים קיד, ב). אמר הקב"ה: הואיל והוא קידש שם שמים ברבים והודה על האמת – הבטיחו הקב"ה שמזרעו תהיה המלוכה לישראל.

"ויוגד ליהודה לאמר, זנתה תמר כלתך"השטן מקטרג בפני הקב"ה המכונה יהודה {אותיות הוי-ה}, על עם ישראל  שהוא "כלתו" של הקב"ה.

"ויאמר יהודה – הוציאוה ותישרף" – הקב"ה המכונה יהודה אומר שיש להעניש את "כלתו" שיא כנסת ישראל.

"היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר: לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה" – תמר המסמלת את כנסת ישראל טוענת בפני ה' שהיא דבוקה "והרה" רק לקב"ה שהוא מקור ה"חסד" השווה בגימטריא לביטוי בפסוק "אלה לו" = ע"ב {אחד מארבעת שמות ה'}. היא טוענת, שגם אם לעיתים אנו טועים, זה בגלל טרדות הזמן, אבל מבחינה פנימית, אנו דבוקים בו יתברך. כמו כן, בגלל העיכוב הרב בהבאת מלך המשיח, כפי שיוסבר בהמשך.  

"ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" –  שלושת הביטויים הנ"ל רומזים למצות חנוכה. "החותמת"פך השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול.

"הפתילים"פתילים המשמשים להדלקת נר חנוכה.

"המטה"רומז לכלי בו שמים את השמן והפתילים. כ-ל-י = "המטה" {עם א' של הכולל} = 60.

כנסת ישראל אומרת לקב"ה: קיום מצות חנוכה ע"י עם ישראל, מראה שאנחנו דבוקים רק בך. ועוד יותר, חנוכה היא המצוה היחידה אותה מקיים עם ישראל מתוך "מהדרין מן המהדרין" כדברי הגמרא: "תנו רבנן: מצות חנוכה, נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה…, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא ע"ב).

 "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני – כי על כן לא נתתיה לשלה בני" הקב"ה מקבל את תשובת עם ישראל ואומר: כנסת ישראל "צדקה ממני" היות ולא הבאתי לה עדיין את "שלה" שמזרעו אמור לזרוח מלך המשיח.

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פרשת יהודה ותמר כך: "תירצו רבותינו ז"ל כי – מה' מצעדי גבר" – ותיקן עלילות {הקב"ה גרם לכך שיהודה יפגוש את תמר} כדי להוציא לאור תעלומות {מזרעו יולד מלך המשיח}, וצא ולמד מה שפירשנו בפרשת "ויחי" בפסוק "גור אריה וגומר", שם נרחיב ברצו"ה.

              "איה הקדשה היא בעיניים" (בר' לח, כא).

קדושת האדם, תלויה בעיניים.

יהודה מקיים את הבטחתו לתמר, ושולח לה גדי עזים בידי רעהו העדולמי, כדי שתחזיר לו את העירבון שכלל את החותמת, הפתילים והמטה שלו. תמר נעלמה, וחזרה ללבוש בגדי אלמנותה, כך שהשליח לא מצאה. לשאלת אנשי המקום: "איה הקדשה היא בעינים על הדרך", נענה השליח ש"לא הייתה בזה קדשה".

רש"י מציין שיהודה נענש ב"מידה נגד מידה". כשם שרימה את אביו "בגדי עזים שהטביל כתונת יוסף בדמו – רימוהו גם אותו בבגדי עזים" כדברי קודשו (בר' לח, כג).

מהביטוי "הקדשה בעיניים על הדרך", ניתן ללמוד שעל האדם להיזהר בשמירת העיניים, בעיקר בהיותו ברשות רבים – מקום בו ניתן להיתקל ולהיכשל בראיות לא צנועות.

הגמרא אומרת ששיעור הדלקת נר חנוכה הוא: "אמר רבי יוחנן: עד דכליא רגלא דתרמודאי" (שבת כא, ע"ב). בהמשך (דף לא ע"א), הגמרא מספרת על גוי אחד ששאל את הלל: "מפני מה עיניהם של תרמודאים תרוטות"? הלל ענה לו: "מפני שדרים בין החולות". המהרש"א: אנשי תרמוד הלכו אחר עיניהם. כלומר, לא הייתה להם שמירת עיניים.

על נרות חנוכה נאמר: "אין לנו רשות להשתמש בהם – אלא לראותם בלבד". חז"ל בוודאי התכוונו בביטוי "לראותם" – להתבונן בהם, וללמוד מהם כהמשך לנרות המנורה בבית המקדש כדברי הרמב"ן בפרשת בהעלותך למדרש (במד"ר טו, ח): "כל זמן שביהמ"ק קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו".

הרמב"ן לומד מפה רמז לנרות חנוכת החשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו", ובכך הקב"ה פייס את אהרן הכהן כאשר לא נמנה עם הנשיאים שהקריבו בחנוכת המשכן, כאשר אמר לו: "שלך גדולה משלהם".

נא לעיין בראשית פרשת בהעלותך, שם הרחבנו בנושא, ע"פ פירושו של רבנו-אוה"ח-הק'.

רב ששת אומר על הכתוב: "מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד, יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד" (ויקרא כד, ג). וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה, שהלכו בני ישראל במדבר – לא הלכו אלא לאורו"? על כך משיב רב ששת: "אלא עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל" (שבת עכ, ע"ב). כלומר, מטרת הדלקת הנרות במקדש היא, השראת השכינה בישראל, לכן נאמר "אל מול פני המנורה", ולא נאמר: אל מול פני ה'.

על תפקיד הכהן נאמר ע"י הנביא מלאכי: "תורת אמת הייתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ו-ז). כלומר, כאשר הכהן המדליק את המנורה הולך בדרך ה' ומלמד תורה לעם כנאמר בפסוק, הוא זוכה שיהיה נס, בכך שהנר המערבי ידלק כל הלילה, דבר שמשפיע על כלל העם ללכת בדרך ה'.

רואים אנו מפה, שמטרת הדלקת הנרות בבית המקדש היא קדושה. קודם של העיניים, היות ודרכם רואים את אור הנרות, ואותם צריך לקדש. כנ"ל בנרות חנוכה.

לאור זאת, ניתן להבין את המדרש האומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת קדושים (ויקרא יט, ב): אם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצוות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו – נקרא קדוש". רבנו טוען שגם את מצוה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפסוק "אל כל עדת בני ישראל" – כל אחד יכול. שנזכה אמן סלה ועד.

"קדושים תהיו – כי קדוש אני". רבנו מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצות "פרו ורבו".

תשובת רבנו: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק",

 לנחום איש גם זו ורבי עקיבא,

בעקבות יוסף הצדיק – גדול המאמינים, עליו קראנו בפרשה.

 את עיקרון האמונה, ניתן ללמוד מדברי "נחום איש גם זו" שפסק: "גם זו לטובה". וכן מתלמידו רבי עקיבא שקבע: "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

 אכן, שני התנאים הקדושים הנ"ל "נאה דורשים ונאה מקיימים", ויעידו על כך הסיפורים הבאים אודותיהם:

"נחום איש גם זו": הוא מוזכר בפרקי אבות והיה רבו של רבי עקיבא. על כל דבר שקרה לו, אמר: "גם זו לטובה", ומכאן שמו "נחום איש גם זו". פעם אחת, נשלח על ידי חכמים בשליחות דיפלומטית לקיסר רומי כדי לבטל גזירה מסוימת. במטענו הוא לקח מתנה לקיסר מטעם יהודי ארץ ישראל. באכסניה בה התאכסן גנבו לו את המתנה, ושמו במקומה עפר. בבוקר הוא גילה את הגניבה, אבל לא איש כנחום איש גם זו, יכעס ויתלונן. את הכל קיבל באהבה, וכדרכו אמר: "גם זו לטובה". ללא היסוס, הוא החליט לקחת לקיסר את "מתנת החול".

כאשר הקיסר ראה את "המתנה", הוא החליט להורגו על כך שעשה ממנו צחוק, בכך שהביא לו כמתנה, עפר. בשמים התפעלו מאמונתו התמימה, ושלחו לעזרתו את אליהו הנביא בדמותו של אחד היועצים. "היועץ המדומה", הציע לקיסר להשתמש בעפר ככלי נשק, כנגד מדינה שכנה שהיה קשה לנצחה, כפי שהיה בניצחון אברהם אבינו על ארבעת המלכים כאשר השליך עליהם עפר שהפך לחרבות כדברי הנביא ישעיה: "יתן כעפר חרבו – כקש נדף קשתו" (ישעיה מא, ב).

הניסיון אכן הצליח, ולא רק שכל מבוקשו התקבל, אלא מילאו את המזוודה במתנות יקרות. (תענית כא ע"א).

בעל האכסניה שגנב מנחום איש גם זו את המתנות ושם במקומן עפר, שמע על סגולת העפר מנחום איש גם זו.  האיש ראה כי טוב, לכן החליט גם הוא להביא עפר כמתנה לקיסר, כדי לקבל תמורתו כסף וזהב.

סגולת החול שהביא נבדקה, ונמצאה כעפרא דארעא. הפושע בא על עונשו, והוצא להורג על ביזוי הקיסר.

 רבי עקיבא בא להתארח בכפר אחד ולא נתנו לו להיכנס, כך שנאלץ לישון בשדה כאשר מסביבו, חמורו עליו רכב, תרנגול שהעירו לעבודת הבורא בבחינת "חצות לילה אקום להודות לה'", ונר לאורו למד בבחינת "נר מצוה ותורה אור". באותו לילה, נטרף חמורו ע"י האריה, תרנגולו ע"י שועל, ונרו כבה ע"י הרוח.

רבי עקיבא לא התבלבל ולא כעס, אלא קבע לנו כלל לדורות: "כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד" – כל מה שעושה הקב"ה, רק לטובה. בבוקר הוא זוכה לגלות את פשר אירועי הלילה. הוא גילה שאת הכפר בו רצה להתארח וסרבו להכניסו, פקדו שודדים ועשו בו שמות, דבר שהציל את רבי עקיבא. בכך שאולץ להישאר מחוץ לכפר. הנר כבה, התרנגול והחמור נטרפו, כדי שלא יזוהה ע"י השודדים.

זוהי ההשגחה האלוקית עלי אדמות במלוא תפארתה על הצדיקים.

ניתן גם לומר שאילו היו מאפשרים לצדיק כמו רבי עקיבא ללון בכפרם, היו כנראה ניצלים בזכותו. 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' למחבר, לכבוד יום הולדתו החל בפרשת וישב,

ויום הברית חל בשבת, ר"ח וחנוכה לסדר מקץ.

"בעזרת האל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

בהם אדברה נא שלום כלי מחזיק ברכה / לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם.

העומד אחר כותלנו 'בשלום סוכו' / יקשור שלומו מעל לראשו קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשו".

 

 

 

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר