ארכיון יומי: 2 בנובמבר 2018


סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-אוני חיפה 1982-א(ל)שלטאן(א)לוזיר וליהודי(א)לחכם

מרדכי מלכה מספר

נולד לפני ב־65 שנה בקלעה שבמרוקו לאביו אברהם ולאמו שמחה, בחוץ־לארץ למד בחדר ועבד בעושה נעליים ובן נדד בסוחר.

עלה ב־1956 והתיישב בשלומי. הוא נשוי ואב לחמישה ילדים.

בחוץ לארץ עשה מרדכי את ביתו לבית־כנסת. היו באים אליו עניים, יושבים ואוכלים בביתו, וכל מי שהיה לו סיפור נהג לספרו. כך שמע מרדכי את סיפוריו. כיום אין הוא שומע סיפורים רבים, אך עדיין נוהג הוא לספר סיפורים בבית ובבית־הבנסת. לדבריו, הנאספים מעוניינים למדי להאזין להם.

א(ל)שלטאן(א)לוזיר וליהודי(א)לחכם

קאל־לכּ כאן ואחד(א)למלך וכּאן. (א)למעבּד, (א)אלמעבוד דיאלו ואחד(א)לחכם לשי… ״לעובדהּ ולשומרהּ״

היה היה מלך אחד, שהיה סוגד לחכם (יהודי) אחד, ממש ״לעבדה ולשמרה״.

אלחכם ענדו, בעד ת־יז׳י לענד(א)למלך ת־יקום(א)למלך מן פוק (א)לכרשי ויגלש עליה (א)לחכם. (הא)דאכּ (א)לוזיר נתאע(א)למלך, הווא דכלתו(א)לגיות(1) שונא(2), תשונא עלא(הא)דאכ(א)לחכם.

ו. מלה זו נאמרה בעברית. הכוונה ל״גאת״. 2. מלה זו נאמרה בעברית. הכוונה ל״שונא ישראל״.

כשהחכם היה בא אל המלך, היה המלך קם מכסאו ומושיב עליו את החכם.

הווזיר של המלך נתקנא והחל שונא את החכם.

ואחד(אל)נהאר קאל: ״האדא דאבא, (א)למלך, (א)לחכם, ת־יז׳י, ת־יקום מן פוק (א)לכּרשי ויגלש עליה (א)לחכם, ו־אנא ת־יכליני פחאל(א)לכּלב כּיפאש? אש (א)נעמל?״

יום אחד, אמר(בלבו): כשחכם זה בא, המלך קם

מכסאו ומושיב אותו עליו, ואותי הוא זונח ככלב. הכיצד?! מה אעשה?

ואחד(א)לנהאר קאל־לו: ״יא־שידי! יא־(אל)שלטאן, חבת (א)נקול־לכ ואחד (אל)זוז׳ ד־(א)לכלמאת״.

יום אחד אמר למלך: ״הוי אדוני, הוי המלך, ברצוני לומר לך דבר מה.״

קאל־לו: ״אמא הומא?״ קאל־לו: ״כּיפאש תא־תקום מן פוק(א)לכרשי ותגלש עליה (א)לחכם? חנא, (א)ליהוד, מא כּא־נחבוהום־ש, הומא(א)לעדיאן דיאלנא ו(א)נתי, ו(א)נתי ת־יז׳י(א)לחכם, ת־תקום או־תבאיע־לו ותגלשו פוק (א)לכרשי״.

אמר המלך: ״מהו?״

אמר לו: ״מדוע אתה קם מן הכסא ומושיב עליו את החכם? את היהודים אין אנחנו אוהבים, כי הם אויבינו, ואילו אתה, כשהחכם בא אתה קם, משתחווה לו ומושיבו על הכס?!״

קאל־לו: ״אליה, הוא ואחד(א) לחכם עאלים בא־יערף מא בינו ובין(אל)לה״. קאל־לו: ״אייה״ קאל־לו: ״אילא ת־יערף מא בינו ובין(אל)לה, הייא יקול־לי ואחד א(ל)זוז׳ ד(א)לכלמאת(א)נקול־לו״. קאל־לו: ״אש (א)נהומא?״ קאל־לו: ״יקול לי, יעטיני(א)לחשאב שחאל מן קלה ד־(א)למא פ־(א)לבחר ושחאל מן נדמה פ־(אל)שמא״. קאל לו: ״אה״.

אמר לו: ״מפני שהוא חכם מלומד, היודע אשר בינו לבין האלוהים.״

אמר לו: ״יודע מה שבינו לבין האלוהים?!״

אמר לו: ״בן.״

אמר לו: ״אם הוא יודע מה שבינו לבין האלוהים, שיענה לי על שתי שאלות.״

אמר לו: ״מה הן?״

אמר לו: ״שיאמר לי כמה כדי מים בים, וכמה כוכבים בשמים.״

קאם(א)למלך, קאם וגלש קאל־לו: ״כּיף, האדא, האד(א)לחשאב האדא פאין מא עמדו כאן״. קאל־לו: ״אידא הווא חכם או־כא־יערף בינו ובין(אל)לה ועאלים, הווא יעטיכּ (א)לחשאב שחאל מן קלה ד־(א)למא פ־(א)לבחר ושחאל מן נדמה פ־(אל)שמא״.

״אהה״ אמר המלך. קם וישב. אמר לווזיר: ״איך יאמר לך, הרי החישוב הזה מעולם לא נעשה?״

אמר לו: ״אם הוא חכם ומלומד ויודע את אשר בינו לבין האלוהים, שיחשב כמה כדי מים בים וכמה כוכבים בשמים.״

קאם (א)למלך קאל־לו: ״כא־תשמע א־(א)לחזאן?״ קאל־לו: ״האני כּא־(א)נשמע״. קאל־לו: ״אש?״ קאל־לו: ״תז'יב(א)לחשאב שחאל מן קלה ל(א)למא פ־(א)לבחר ושחאל מן נדמה פ־(אל)שמא. אילא ז'יבתאום, (א)לוזיר, תקטאע ראשו וילא מא ז'יבתהום־ש, (א)לחכם, יקטעו־לו ראשו וישייבו ללפנא פ־(א)למדינה״.

קם המלך, אמר לחכם: ״שמעת, הוי חכם? ״

אמר לו: ״הריני שומע.״

אמר לו: ״חשב כמה כדי מים בים וכמה כוכבים בשמים. אם תצליח — ייכרת ראש הווזיר. ואם לא —

ייכרת ראשך ויהודי המדינה יושמדו.״

קאל־לו: ״שידי! (א)עמל־לנא (א)לאז'ל, נקולו רבעין יום״. משא (א)לחכם עזייז'י ענד(א)לקהל ת־יצלּיו צלאת־כּפור, וּויעבור, ו(אל)דּניא מקלובה. באין(א)למלך הא גזר עליהום. שיר. עמל מעאהום רבעין יום.

אמר לו: ״תן לנו ארכה של ארבעים יום.״

הלך החכם יקירנו אל הקהל. החלו מתפללים תפילות יום הכיפורים, ״ויעבור…״. נהפך עליהם עולמם, כי המלך גזר עליהם גזירה. ישב אתם החכם ארבעים יום.

האדיכּ (אל)ררבעין יום, נהאר כמאל תשעוד ותלאתין הא ואחד (אל)שכּאירי ז'א, יהודי, וּתא־יהרהר מעא ראשו, מא ענדו כבּאר. צאב (א)ליהוד ת־יז'ריו מן הנא להנא.

כשמלאו שלושים ותשעה יום, הגיע שיכור יהודי אחד, שהחדשות לא הגיעו לאוזניו, כשהוא מהמהם בינו לבין עצמו. מצא את היהודים מתרוצצים אנה ואנה.

שאל: ״אש כּאין אש מה כּאין?״ קאל־לו: ״הא! מא פ־ראשכּ שי?״ קאל־לו: ״מא פ־ראשי״. קאל־לו: ״(אל)שלטאן גזר עלינא אילא מא נז'יו נעטיוהּ א(ל)חשאב שחאל מן קלה ד(א)למא פ־(א)לבחר ושחאל מן נדמה פ(אל)שמא, יצייב פינא (א)לפנא״. קאל־לו: ״וּכּאן?״ קאל־לו: ״וּכּאן״. קאל־לו: ״ז'יבו־לי ואחד (א)לקרעה די־מאחיא וּ(א)נקול — לכּום אש־כּאין״.

שאל אותם: ״מה קרה? מה חדש?״

אמרו לו: ״האם לא שמעת? האין דבר בראשך?!״

אמר להם: ״לא, ראשי ריק.״

אמרו לו: ״המלך גזר עלינו גזירה, שאם לא נאמר לו כמה כדי מים בים וכמה כוכבים בשמים, ישמיד אותנו.״

אמר להם: ״זה הכל?״

אמרו לו: ״זה הכל!״

אמר להם: ״הביאו לי איזה בקבוק ארק אחד, ואומר לכם מה לעשות.״

אלי, האדוכּ (א)לי תאקו ביה ואמנוה קאלו: ׳׳הנּיהּ ומא ערפנא (א)לכיר פאין הווא, וילא פ־ראשו שי־שגל ואככא״. ז׳אבו־לו קרעה די־מאחיא. קאל־לו: ״אימתא(אל)חשאב? אימתא(א)לאז׳ל?״ קאל־לו: ״באקיה ג'דּא צאפי, אילא מא נעבּיו־לו־ש(א)לחשאב, יקטע רושנא״. ״איוא״ קאל־לו ״ראה כּא־תעארפו באש תחבּו תמשיו, האני מעאכּום ז׳יבו־לי ואחד(א)לקרעה די־מאחיא תכּון קאטעה וּ(א)נעמלהא פ־ראשי ואנא ואנא, אנא הווא (א)בוכּום״. קאלו: ״ואכבה״. משאו מעאהּ,

אלה שהאמינו בו וסמכו עליו אמרו: ״אין אנו יודעים היכן שמור הטוב, ואולי יעלה בראשו איזה רעיון״.

טוב. הביאו לו בקבוק ארק. אמר להם: ״עד מתי הארכה?״

אמרו לו: ״נשאר רק יום אחד. אם לא נביא את החישוב, יכרות המלך את ראשינו.״

אמר להם: ״כשתרצו ללכת, הריני ואבוא אתכם. רק הביאו לי בקבוק ארק, שיהיה חזק, וכשיעלה לי לראש, אהיה לכם לאב.״

אמרו לו: ״טוב.״

הלכו אתו

משאו מעאה, משאו לענד(א)למלך והומא ינד׳קו: ״אש כּאין, ז'יבתו…?״ — ״אייה, נעאם א־שידי״. קאל־לו: ״פאין הווא מול(א)לּי חבּ…?״ קאלו: ״הא הווא, זיד אָ־(אל)שכּאירי״.

הלכו אתו, הלכו אל המלך.

כשהגיעו, קפצו ושאלו אותם: ״מה חדש? האם הבאתם את החישוב?״

  • ״כן, הוי אדוני.״

אמר המלך: ״היכן הוא זה שישיב…?״ אמרו לו: ״הנה הוא. בוא הנה, הוי שיכור.״

וסל לענד (אל)שלטאן קאל־לו: ״אנתה (א)לי חבתי תז'יב (א)לחשאב? ״ קאל־לו: ״אנא. (א)נעמל (א)לחשאב״. קאל־לו: ״ב(א)לחק תעטיני כטּ ידיכּ אילא (א')נעטיכּ (א)לחשאב תעטיני(אל)נס פ־(אל)שלטנה ולוזיר תקטע־לו ראשו וילא מא עטיתכּ־ש (א)לחשאב(א)קטעו ראשי ולי חבתוהא עמלוהא״. קאל: ״ואכבא״. זידו, יאללּהּ (א)לחכּום הווא האדאכּ. א(ל)דניא… (א)ליהוד(א)למשאכן, שיר…

הגיע אל המלך.

אמר לו המלך: ״אתה הוא זה, שרוצה למסור את החישוב?״

אמר לו: ״אני הוא זה, שיעשה את החישוב. אבל הבטח לי בחתימת ידך, שאם אתן לך את החישוב, תתן לי חצי המלכות והווזיר — ייכרת ראשו. ואם לא — כרתו את ראשי ועשו בו כרצונכם.״

(נמשיך הלאה, חוק זה חוק… מסכנים היהודים…)

קאל־לו: ״הא הווא, אש קולתי לליהודי? יעטיו(א)לחשאב שחאל מן קלה ד־(א)למא פ־(א)לבחר ושחאל מן נדמה פ־(אל)שמא״ — ״או״ — קאל־לו: ״א־(אל)שלטאן! ארא (הא)דאכּ (אל)תאז דיאלכּ״. הזּ (אל)תאז'!

אמר המלך לווזיר: ״המשיב לפניך. מה דרישתך מן היהודים?״

  • ״שיאמרו לי כמה כדי מים בים וכמה כוכבים בשמים.״

״ובכן״, אמר השיכור למלך, ״הב לי את הכתר שלך.

הז(אל)תאז' עררא־לו ראשו. קאל־לו: ״איוא… שוף… (א)חשב(אל)זג'ב (א)לי פ־(אל)רראש ד־יאלכּ, האכּדאכּ הווא (א)לי פ־(אל)שמא ו(א)לי פ־(א)למא״. הומא גלשו צאפי כא־יצבּחו. יאללּהּ, קטעו(אל)רראש נתאע(א)למזג'וב ד־(א)לוזיר וטלקו(א)לברראח פ־(א)למדינה. ״מא תשמעו אילא כיד לא דהד אילא דהד (א)ליהוד!״.

הרם את הכתר!״ הרים השיכור את הכתר וחשף את ראש המלך.

אמר: ״ראה, במספר השערות בראשך מספר הכוכבים שבשמים ומספר כדי המים שבים.״ למחרת כרתו את ראש הווזיר והוציאו כרוז במדינה, שהכריז על ביטול הגזירה. אל תשמעו אלא רק טוב, אין כוח ככוחם של היהודים.

ביאור הסיפור

המספר שמע את הסיפור מפי עניים, שנהג לארח בביתו במרוקו. הוא נוהג לספרו בהזדמנויות שונות, ובאחרונה (לפני שסיפרו לנו) סיפרו כשישב עם אנשי חברה־קדישא ליד מיטתו של גוסס. ״נהוג לשבת ליד אנשים אלו ולספר להם סיפורים וסיפרתי גם את הסיפור הזה,״ מעיד מרדכי מלכה.

מבחינה טיפולוגית משתייך סיפורנו לאויקוטיפ היהודי אארנה־תומפסון 922״ ג׳(אסע״י) — ״יהודים נאלצים לענות על שאלות ולבצע משימות לפי הסתת שר צורר״ — והוא מתקשר גם לאארנה־תומפסון *1703 (אסע״י) — ״מהתלות ובדיחות על שיכורים.״

מבחינה ז׳אנרית הסיפור הוא נובלת־חכמה, שבמרכזה עימות בין־דתי, שבו ניצבים בשני הקטבים החכם היהודי והווזיר, ואילו המלך משמש כגיבור נייטרלי שכל אחד מהגיבורים מנסה להטותו לצידו על־ידי גילוי חכמה ותושייה.

סיפורים שעניינם עימות בין־דתי מתפתחים לעתים לאגדת קודש, וזאת באשר כוח הקדושה מסייע לגיבור היהודי בפתרון הבעייה. גם בסיפורנו קיימת תחילה ציפייה לכיוון פתרון זה, כאשר היהודים נוקטים באמצעי דתי — תפילת יום הכיפורים — כדי לזכות בעזרת שמים. אולם עד מהרה מתפתח הסיפור בתפנית שונה: החכם, שמילא את תפקיד הגיבור בתחילת הסיפור, ואשר בשל כבודו בעיני המלך התעוררה שנאת הווזיר, נעלם מן העלילה הסיפורית, ואת תפקיד הגיבור, המבצע את המשימה ומשיב על השאלה ממלא במקומו יהודי שיכור.

החלפת הדמות הממלאת את תפקיד הגיבור מעבירה אותנו מסיטואציה של כובד־ראש ושל תחרות בין אנשים נשואי־פנים לסיטואציה קומית, הבאה לידי ביטוי בעיצוב דמותו של השיכור ובתיאור היחסים שבינו לבין אנשי הקהילה וכן ביחסו אל המלך ואל הווזיר. החרדה, שבאה לידי ביטוי בתפילת יום הכיפורים, מתפוגגת עם הופעת השיכור, המעורר גיחוך בהתנהגותו. יחס הביטול שלו כלפי הקושיה שאינה ניתנת לפתרון, האמון שהוא נותן בבקבוק הארק וההעזה שהוא מגלה כלפי המלך בהשיבו את כתרו — העזה מעוררת התפעלות, המצויה רק בשיכורים.

אין ספק, כי ההתפתחות לכיוון הנובליסטי נעוצה במהות השאלות שמציג הווזיר ליהודי הדומות לשאלות שנשאלות בטיפוס הסיפורי הבינלאומי, ״הקיסר ואבי־המנזר״(אארנה־תומפסון 922), שבו ההתמודדות היא בין בני דת אחת אך נציגי מעמדות חברתיים שונים.

אנדרסון, שהקדיש מונוגראפיה מקיפה לטיפוס הסיפורי על מלך המציג לאבי־המנזר שלוש שאלות, סובר, כי מוצא הסיפור הוא יהודי. חוקרים אחרים סוברים שטיפוס סיפורי זה מוצאו בקהילה יהודית במזרח הקרוב, אולי במצרים, בראשית המאה השביעית.

אגב, גם בנוסח יהודי־תימני, השמור בארכיון, בר־הפלוגתא היהודי של הכומר הוא שיכור, אך יש שאת היהודים מייצג נער צעיר, וכך מובלטת גם הדיפרנציאציה הגילית, המחזקת א הדיפרנציאציה הדתית־לאומית.

דומה, שכאשר היהודים נדרשים לבצע משימה כלשהי, כגון לענות על שאלה חסרת־מענה, תלוי כנגדם איום בעונש חמור אם המשימה לא תתמלא. בסיפורנו האיום הוא במוות — כריתת ראש הרב והריגת כל היהודים. אולם בנוסחים יהודיים רבים מצוי באיום היסוד הלאומי של גירוש מן המדינה. ברור שהסיפורים מסוג זה קשורים בתנאי הגלות ונובעים ממצוקתה. בסיפורנו בולט השילוב שבין האיום בהוצאה להורג של הפרט, כמו בסיפור הבינלאומי, עם גזירה אנטישמית וביטולה, במצוי בנוסחים היהודיים.

הפתרון, המושג בעזרת תחבולה, אופייני אף הוא לנוסחים היהודיים הרבים. פתרון בזה מקובל גם במקרים שהשאלות קשורות לעימות הבערתי. למשל, בתשובה לשאלה ״איזו דת קדומה יותר?״ נוקט היהודי בתחבולה: הוא מאשים את השואלים בגניבת נעלי משה בהר סיני ותשובתם, שכלל לא היו שם, באה במקום תשובתו־הוא.

אגב, לעתים גם הטיפוס הסיפורי הבינלאומי, על הקיסר ואבי־המנזר, משתלב עם טיפוס סיפורי הומוריסטי, כגון ״דוקטור כל־יודע״(אארנה תומפסון ו164). טיפוס זה נקרא על־שם הגיבור בנוסחים הגרמניים, רמאי, רופא מדומה או כיו״ב, המצליח במקרה לנחש את שם בעל־החיים, או החפץ, שאליו התכוון השואל.

סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-אוני חיפה 1982

הנהגה וחברה-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש-שלום בר-אשר

א. המקורות לכתיבת הספר

במאות השש־עשרה והשבע־עשרה התמקד הדיון בשלושה מוקדים של התיישבות יהודית חדשה ופעילות כלכלית רחבה: בערי החוף האטלנטי הדרומי, בקהילת פאס ובקהילת מראכש. מקרב היהודים שהתיישבו במרוקו תפסו הסוחרים הגדולים מקום מרכזי בהנהגת הקהילה. על האנשים הללו יובא מידע בעיקר מקבוצה של מקורות ארכיוניים ממפעלו של החוקר הצרפתי הנרי דה־קסטר. מדובר בארכיונים של מעצמות אירופה בימים ההם, בפרט במאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־ עשרה, בהן פורטוגל, ספרד, ארצות השפלה – הולנד ובלגיה – ואנגלייה. במפעל זה נמצא לדוגמה תיעוד נכבד על בני משפחת רותי בפאס שהיו רופאים, סוחרים ורבנים.

שחזור המסגרת ההיסטורית של הפרקים על הסוחרים הפורטוגלים והיהודים שורטט בידיה של החוקרת הפורטוגלית, פרופסור מריה פימינטה־טאבארש. היא ביססה את מחקריה על תיעוד נוסף שנשמר בכתבי יד בארכיון הממלכתי בטורה דה טומבו בליסבון. התיעוד שנמצא בארכיון זה ובתיעוד מוסדות האינקוויזיציה הוא דוגמה ומופת לעושר המקורות הטמונים בארכיונים מסוג זה. כן יש בו דוגמה מובהקת לתיעוד כנסייתי של אירועים בשעת התרחשותם. אך תיעוד זה הוא גם תעודה לחלקם של היהודים בסיוע שהם העניקו בהתבצרותו של הצבא הפורטוגלי בחופי מרוקו ולשירותים הרבים שהעניקו סוחרים פליטי פורטוגל למצודותיה במזאגאן, באזמור, בסאפי ובאגדיר במשך יובל שנים, מראשית המאה השש־עשרה.

מרוקו שוכנת בקרן הצפון־מערבית של אפריקה, והיא שלטה בשיט לאורך חופיה בים התיכון, בתנועה הימית ממערב־אירופה לעולם החדש, ובפרט בנתיב הימי לברזיל, המושבה הפורטוגלית הגדולה והחשובה ביותר אז. פרופסור חיים־יוסף ירושלמי הרחיב את ידיעותינו על הרקע הכלכלי והחברתי שבו פעלו בני משפחות יהודיות, ובראשם בני אדיבה שבאו לסאפי (היא אספי, בערבית) והגיעו שם לרום הנגידות והרבנות בקהילה זו בראשית המאה השש־עשרה.

ראה על כך ירושלמי, יהודים מתוודים. מובן שאין זה גורע ממחקריהם של חוקרים פורטוגלים וצרפתים, שהיו הראשונים שנדרשו לנושאים אלו. בני משפחת אדיבה שהיגרו לווז׳דה, קהילה חדשה בצפון־מזרח מרוקו שנזכרה בפעם הראשונה במקור יהודי בסוף המאה השמונה־עשרה, זכרו את אבותיהם שמצאו מקלט בסאפי חמש־מאות שנה קודם לכן, כך נודע לי מבני אדיבה,החיים היום באזור פריז. ליוויתי אותם במסע אקדמי לווז׳דה לפני שנים אחדות.

עם ירידת השפעתן של ספרד ופורטוגל בסוף המאה השש־עשרה עלתה קרנן של ערי ארצות השפלה (הולנד ובלגיה) ושל אנגלייה במרוקו. אנו למדים מן המקורות הכתובים גם על פעילותו המדינית והכלכלית של הרב מוסא פאלאצ׳י, שגריר הולנד במראכש, ששימש גם רב ודרשן בקהילה היהודית של העיר הגדולה הזאת.

על פעילותה המדינית והכלכלית הרחבה של משפחה זו הרחיב את הדיבור הירשברג (תולדות, ב, עט׳ 244-228). הוא בחר לכתוב את שם המשפחה פליאג׳י, אך התיעוד, רובו ככולו, מאשר את הנוסח פאלאצ׳י. מוסא (משה) פאלאצ׳י הותיר ספר של דרשות שעדיין לא זכו למחקר,הגם שיצאו בדפוס עוד במאה השבע־עשרה. ראה שם, עמ׳ 242-240. אולם ראה גם גארסיה־ ארינאל וויגרס, שלושה עולמות.

מראכש הייתה בירתה של השושלת הסעדית ושל מרוקו כולה בסוף המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה. ספרו של ט״ס וילן על מקומם של יהודי מרוקו בסחר הסוכר עם המעצמה האירופית הוא דוגמה להתפתחותה הכלכלית של הממלכה המגרבית ביחסיה עם ארצות מערב־אירופה בראשית המאה השבע־עשרה ולחלקם המכריע של יהודים בסחר בסוכר. אמסטרדם והאג, אנטוורפן ולונדון וגם צרפת, בפרט עת הפכה גם זו למעצמה בימי לואי הארבעה־עשר, דחקו את הקודמות להן, ארצות חצי האי האיברי, וכוננו עם מרוקו קשרים כלכליים ודיפלומטיים הדוקים במשך ימים רבים, עד סוף המאה השבע־עשרה.

מן המאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה מצויה בידינו ספרות של נוסעים אירופים המכילה תיאורים רבים שמתוכם אנו יכולים ללמוד הרבה על הקהילות היהודיות במרוקו. נוסעים אלו חזרו לארצם ממסעות בארצות אקזוטיות, וזיכרונותיהם, שאותם העלו על הכתב, סיפקו חומר קריאה להמון העם. אמנם תיאורי הנוסעים נוטים לגוזמאות, ותיאוריהם על אודות היהודים רוויים בעוינות, ולכן יש להתייחס אליהם בזהירות רבה. במחצית השנייה של המאה השבע־עשרה ביקרה במרוקו המשלחת הצרפתית של דה־למרסי. דה־למרסי העלה על הכתב תיאורים שונים על חיי היהודים. גם חבר משלחתו, האב הדומיניקני בינו, סיפר דברים על הנגידים ועל ההנהגה היהודיה בכללה. נוסע נודע אחר שביקר במרוקו בראשית המאה השמונה־עשרה הוא הרופא האנגלי ג׳ון ברייתווייט. במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ביקר במרוקו הנוסע האנגלי ממוצא צרפתי ג׳ון(ז׳אן) למפרייר.

לצד העניין המגוון העולה מן המקורות הזרים באשר לסוחרים היהודים ששירתו את מלכי מרוקו, מידע עליהם ועל התקופה מצוי גם במקורות שכתבו חכמי ישראל על תולדות בני השכבות הרחבות בקהילה. אלא שבתקופה המסורתית, למרות עיסוקם בתחומי רוח רבים, לא ייחסו החכמים חשיבות רבה לכתיבת כרוניקות או יצירות היסטוריות. יוצא מכלל זה הוא החיבור ״דברי הימים של פאס״, כרוניקה חשובה לתולדות יהודי פאס, שתרגם לצרפתית ז׳ורז׳ ויידה והוסיף לה הערות. הכרוניקה הזאת היא חיבור עשיר וגדוש בפרטים על תולדות קהילת פאם, בעיקר מאמצע המאה השש־עשרה. בני משפחת אבן דנאן וחכמים נוספים מפאם כתבוה במשך כמה דורות נדבכים־נדבכים עד שלהי המאה השמונה־עשרה. הכרוניקה מלאה ידיעות רבות וחשובות על יחסי יהודים עם סביבתם המוסלמית ועל יחם המלכים והנסיכים לקהילה היהודית, כולל פרטים על המיסוי הכבד שהוטל עליהם בכל התקופה הנידונה. עוד היא כוללת תיאורים של תקופות ארוכות של פגעי טבע קשים. ערכה של כרוניקה זו גדול ורב, בפרט בשחזור הפרקים ההיסטוריים של הקהילה מנקודת מבטם של בני הקהילה. זה מקור נפלא המצביע על אורך רוחם של יהודי העיר כלפי השלטון הנוגש ועל יחס החברה המוסלמית העוינת לבני המיעוט היהודי, אם כי יש בו יותר מקורטוב מן ״הגישה הבכיינית״ האופיינית לכרונוגרפיה היהודית המסורתית. אם ממתנים גישה זו באמצעות השוואה למקורות נוספים, הרי אלה הן תעודות שיש בהן מעלות רבות. מעלה אחת המתגלה בדברי הימים של פאס היא שנכתבה בזמן התרחשותם של אירועים דרמטיים בממלכה ובימים קשים לבני המיעוט היהודי. היא משמשת נקודת מוצא לקורות זמנים הנמשכים יותר ממאתיים וחמישים שנה, ויש בה לתת פרטים למבקש להעמיק בתקופות זמן קצרות ומלאות אירועים. בכך התאפשר שחזור רצוף ומפורט של היטלים קשים ומאפייניהם בשנים 1704-1699. אמת, נקודת המבט היא של חכמים היושבים בפאס, ולכן לא תמיד דייקו באשר למתרחש בערים אחרות. החיסרון הגדול בכרוניקה זו הוא שחסר בה תיאור רצוף של התקופה. אם כן, נשאלת השאלה באיזו מידה מאפיינת כרוניקה זו, הכוללת תיאורים קשים של מצב היהודים, את המציאות לאשורה? הרי אזכורן של פרעות ונגישות בשנים מסוימות – יש בו דווקא כדי לרמז על תקופות ארוכות של רגיעה יחסית ביחסים שבין היהודים לבין השלטון והסביבה. לא זו אף זו, אין להוציא מכלל אפשרות שכרוניקה זו, כמו כרוניקות רבות בתולדות עם ישראל, נכתבה מתוך רצון להצדיק את הדין על סבלות ישראל תחת הגויים. יש לזכור שבדומה לכרוניקות המוסלמיות, גם בה הייתה ראייה חד־צדדית של המאורעות, וכי חלק מן הדברים הועלו על הכתב בשעת התרחשותם, ומכאן הלהט הרב שבו נרשמו פרקים רבים.

הנהגה וחברה-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש-שלום בר-אשר-אורות יהדות המגרב-תשע"ח עמ 19-16

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר