נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א-מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר
נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א
ע״ע ״מקוה טהרה״
רבותי!
בכדי שתסוים מועצתנו בכי טוב, אני צעיר וזעיר אדבר לפני מעכ״ת מענין מקוה טהרה, לטהרת בנות עם ישראל, ולכל זרע ישראל.
אל יפלא בעיני רבותי, איש אשר כמוני קטן הכמות והאיכות; לבוא בסוד ישרים, מלכים וסגנים, מאן מלכי רבנן, ומה גם לעמוד ולדבר לפני מי שגדול ממני בחכמה ובמנין, צעיר אני לימים, ואתם ישישים, וידעתי רבותי, ידעתי כי איני ראוי לדבר אפילו לפני אנשים כערכי ומכ״ש לפני רבותי, אלופי ומיודעי, מנייהו מלכי ומנייהו אפרכי, ולפני גדול אדוננו, ידידנו ואו״ע נשיא אלקים בתוכנו הל״ה השר והטפסר כבוד מעלת האדון מוס׳ מ׳ בוטבול יש״ץ אבי״ר. שיודע בעצמי כי לא איש דברים אנכי והן ערכי עלי.
אבל, מקומי הכריחני לצאת חוץ ממחיצתי, וההכרח אם לא ישובח לא יגונה לבוא עד הנה לענות חלקי גם אני לפני מעלתכם, לערוך שלחן במדבר דוקא. ולפני מלכים רבותי, אתיצב לחקור ולברר הדבר, כי לכם משפט הבחירה.
רבותי, לא נעלם ממעלתכם היקרה חומר עונש הבא על הנדה רח׳׳ל, בין פנויה בין בעולה. ומקרא מלא דבר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וכו׳ ונכרתו שניהם מקרב עמם רח״ל. ורבותינו אמרו שהנדה אפי׳ שהתה זמן ארוך ולא טבלה היא בנדותה. ואפי׳ בזמן לבונה כל דין נדה יש לה, עיין ביו״ד סי׳ קצ״ה וקצ״ז. וש״ך שם. וכל הנוגע בה יטמא. וכמה הרחקות עשו רבותינו לאיש עם אשתו נדה כדי שלא יפגע בדבר הזה. עיין שם ביו״ד סי׳ נ״ז, וגם ידוע לרבותי מעשה של ההוא תלמיד שקרא הרבה וכו׳ ובשביל שלא נזהר מאשתו בימי לבונה ששכב עמה במט״א וכו׳ מת בחצי ימיו חו״מ. ואי׳׳ץ להאריך בדבר זה דזיל קרי בי רב הוא, ומכ״ש לרבותי שאין דבר נעלם מהם.
רבותיי בעוה״ר בדורותנו אלה, אנו רואים כמעט כל בנות ישראל הפרו ברית, עברו חקה זאת חקת התורה, ונבעלות נדות, ומולידות בנים זרים אשר בשם בני הנדה יכונה להם. ורבתה המספחת בעוה״ר בכל עם ישראל, שמתערבות המשפחות זב״ז הכשרים עם בני הזרים. ואין איש שם על לב. ודבר זה נפל גם במשפחות המיוחסות, בתי אבות רח״ל, יען שבנות הדור חפשיות מן המצות ופרקו עול התורה והמצוה מעליהן. ומכ״ש למצוה הזאת לטבול לנדתן במי המקוה העשוי עפ״י התורה והדת, אשר מצוה זו ללעג וקלס נחשבה בעיניהן, שאומרות, אחר שרחצו וסכו במים חמים, זכים וטהורים, שממקור מים חיים באו, עוד תצטרכנה לבוא בחפירת מים, גומא עכורה של מים קרים ומאוסים שנעשו ממים ישנים וקרוב להיות נתלעים? ומכ״ש אם מקום המקואות במבואות אפלים ומטונפים, ודבר זה כמשא כבד עליהן לקיים מצות טהרה זאת. ואפי׳ נשים אשר עדיין יש בהן רוח חיים רוח היהדות בקרבן, ומקיימות כל מצות ה׳. דבר זה קשה בעיניהן, כיון שרואות מקום טהרתן באי הנקיות כנז״ל. וע״י כן נמנעות הן מלקיים מצות הטבילה לטבול במים סרוחים ומאוסים, ובאות גם הנה במצודה הזאת, ונכשלות גם הנה בעבירה רחמנא ליצלן.
ועל כן רבותי, לכם המצוה הזאת, אל תאחרו אותה. קומו והתעודדו ושנסו מתניכם ודברו על לב בנ״י ועל ראשי אלפי ישראל שיתאמצו בכל עז ותוקף לגדור הפרצה הזאת מעל עמנו, ע״י שיזלו מכספם וזהבם סכומים יפים ויבנו מרחצאות יפים והדורים בבנין יפה ומפואר, טוב ובמקומות נקיים זהירים ובהירים, ובתוכם מקואות של טהרה עשוים עפ״י הדין. אשר מימיהן צחים ונקיים וצנורות חמין עוברים בתוכן. ומימיהן משתנים בכל עוזם וכו׳.
ואזי מובטחים אנחנו בעז״ה שכל בנות ישראל תקדמנה ללכת בזריזות לקיים מצות טבילה בזמנה. ואפי׳ מי שאינה אדוקה במצות, תחישנה לטבול במים החיים, במים החמים. שמתוך שלא לשמה באה לשמה. ואשה אל אחותה תקרב אל הדבר הזה ואזי יטהרו כל זרע ישראל בעז״ה.
וכמו שראינו בעינינו בעיר המהוללה עי׳׳ת מקנאם. אשר בנו שם זה זמן בתי מרחצאות בבנין מפואר, ובתוכן רצוף מקוה טהרה של מים חיים. מעין נובע אל תוך המקוה. והמים עוברים בקרבו בהיותם חמים, והכל נעשה בנקיות יתירה ונמצאו כל בנות העיר הנז׳ טהורות, ומקורן טהור. כי״ר גם אנחנו נזכה לקיים המצוה הזאת בכל תפוצות ערי ישראל אמן. ובזכות מצוה זו יבוא בעז׳׳ה משיח צדקנו בימינו אכי׳׳ר.
תמצית אמרינו בזה לכל ערי ישראל
א – בנין מרחצאות חדשות בבנין יפה אף נעים ובתוכן רצוף מקואות שמימיהן חיים וחמין ומשתנים בכל עת וזמן.
ב – בנין המקואות והכשרתן ושיעורן וכו׳ יהיה בהשגחת הב״ד.
ג – ההוצאות תהיינה בעזרת שלמי צבור ויחיד.
ד – הב״ד והרב הדיליגי וחברי הקהלה חובתם להוציאה לפועל בלתי איחור.
ה – הב״ד והרב וכו׳ יעוררו לב בעלי הקרקעות לעשות בבניניהם ״מקוה טהרה״ לשכנים, לבד מקואות הצבוריים.
ו – המקואות הצבוריים יהיו בנוים במקום ראוי, ובהצנע לכת.
ז – הרבנים יכרזו אזהרות כפעם בפעם בבתי כנסיות על חובת טהרת בנות ישראל ועל עונש בטולה. ועל הנזקים הנגרמים מטומאת הנדה רח״ל.
כל זה נתקבל בהסכמה
המשפט העברי בקהילות מרוקו- מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר-עמ' 230-228
Conile des rabbins du Maroc des 15 et 16 Fevrier 1955
CONCILE DES RABBINS DU MAROC
DES 15 ET 16 FEVRIER 1955
DISCIPLINE
1") Les « morchim » sont tenus à beaucoup d’égards envers les juges toutes les fois qu’ils sont reçus par eux dans leur bureau particulier, à plus forte raison lorsqu’ils siègent en audience.
2") Ils doivent s’incliner devant les règles de la procédure en usage.
3") En présence des juges, les « morchim » doivent parler avec pondération.
4”) Leurs conclusions doivent refléter exactement les prétentions de leurs clients.
5")Leurs aveux ou dénégations engagent leur responsabilité personnelle.
6") Les « morchim » professionnels doivent présenter leurs conclusions par écrit avant l’audience sous forme de résumé et peuvent par la suite les développer oralement.
SANCTIONS
- Un rabbin-délégué peut prononcer une sanction maximum de 15 jours de mise à pied.
- Un tribunal peut ordonner une mise à pied d’un mois ou plus.
- Au cas où un rabbin-délégué juge grave la faute commise par le morché, il doit en saisir le tribunal régional.
- La première faute disciplinaire commise pendant six mois (d’exercice) entraînera un avertissement à son auteur. La 2ème faute commise dans le même laps de temps entraînera une mise à pied à temps. La 3ème faute commise en l’espace de six mois sera sanctionnée par une mise à pied définitive prononcée par le Conseil supérieur prévu au paragraphe 1er du chapitre suivant.
Toute décision sanctionnant l’une des fautes sus-indiquées devra faire l’objet d’une délibération écrite et signée à l’instar des jugements.
VOIE DE RECOURS
1") Dans les trois jours de leur notification, les décisions ordonnant une suspension supérieure à un mois peuvent être frappées d’appel devant un conseil composé de M. l’Inspecteur des Institutions Israélites, d’un magistrat du Haut Tribunal Rabbinique, d’un magistrat du tribunal régional.
2“) La mise à pied de quinze jours prononcée par le rabbin-délégué n’est pas susceptible d’appel.
3“) Ni le délai d’appel, ni le dépôt d’appel ne suspendent l’exécution de la décision.
4°) Au cas où le rabbin-délégué estimerait que la décision du tribunal régional ne réprime pas suffisamment la faute, il a la faculté d’en appeler au conseil mentionné ci-dessus au paragraphe 1er.
Dans toute instance d’appel les rabbins-juges se borneront à adresser leurs conclusions par écrit.
DATE D’EFFET
La présente réglementation entrera en vigueur le 1er janvier 1956.
BAREME DES FRAIS
DES REPAS DE FIANÇAILLES
Soucieux d’éviter désormais aux ex-fiancés les contestations — se produisant fréquemment — relatives aux frais des repas des fiançailles, le grand rabbin DANAN propose au Concile qui l’adopte, la résolution suivante :
1") Les rabbins sont priés de procéder, avec la collaboration des membres du Comité de Communauté local, à l’établissement d’un barême des frais des repas de fiançailles comprenant cinq catégories à l'instar de celui des pensions alimentaires, savoir indigent ; gêné ; moyen ; riche ; très riche.
2’) Au cas. où l’un des fiancés prétendrait que son adversaire n’a pas dépensé la somme prévue au barême, son argument ne vaudra que dans la mesure où il est appuyé d’une preuve testimoniale. La règle du serment ne peut jouer dans ce cas, le revendiquant étant présumé avoir dépensé ladite somme.
MAJORATION DE L’INDEMNITÉ
DE RUPTURE DES FIANÇAILLES
Se félicitant des résultats positifs obtenus grâce à la résolution du Concile de l’an 5707 décidant, en matière de rupture des fiançailles, qu’au cas où la rupture non valablement motivée serait le fait du fiancé, après les premiers six mois de fiançailles, celui-ci sera tenu de payer une indemnité allant de 2.500 frs à 15.000 frs ;
Considérant toutefois que ce taux s’avère à l’heure actuelle pratiquement incapable de limiter les cas de jeunes gens délaissant leur fiancée sans motif valable.
Le Rabbin MAMANE a proposé au Concile de majorer convenablement l’indemnité dont il s’agit et le Concile a décidé :
1“) Que les nouveaux taux soient compris entre 25.000 et 200.000 frs.
'2“) Que seuls sont susceptibles d’être restitués les bijoux en or ou en argent et les pierres précieuses. Les autres cadeaux : parures, effets vestimentaires, maquillage, etc… ne sont pas restituables en cas de rupture imputable au fiancé, interviendrait-elle au cours même du premier semestre des fiançailles.
SUPPLÉANCE EN CAS DE RECUSATION
DU SECOND NOTAIRE
Signalant le nombre de fois où, dans les petits centres où il a eu à exercer, les notaires israélites étaient récusables en raison des liens de parenté qui les unissaient ;
Exposant les sérieuses difficultés qu’il a eu souvent à surmonter au point de se voir presque toujours contraint de faire venir un autre notaire d’une ville voisine ;
Le Rabbin MALKA propose au Concile, qui l’adopte, la résolution suivante :
Toutes les fois qu’un deuxième notaire officiel sera récusé sans qu’il y ait sur place un autre le remplaçant, le rabbin-juge désignera une personne, convenable pour la circonstance, pour instrumenter et signer (l’acte) concurremment avec le notaire officiel.
CONCILE DES RABBINS DU MAROC DES 15 ET 16 FEVRIER 1955 –takanots page 437-435
שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי במרוקו-התנור הציבורי-The public bakery oven-Le four public
שרשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו
משה גבאי-הצייר והעורך
ישראל 1988
" והָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם (ירמיה י"ז-ח)"
אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה.
גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה התרבותית של הבית רוויית חום וחדות חיים, וזו של בית הכנסת שבחללה מרחפת חרדת קודש — הכל מוצג כמות שהיה בצביונו העתיק והמשומר.
התנור הציבורי
יהודיה ובנה, מביאים בערב שבת, קדרות החמין ״סכינה״, לתנור הציבורי. ברקע בעל המאפיה שולח את נערו (״הטרח״) לחלוקת הלחם לבתי־היהודים.
THE PUBLIC BAKERY OVEN
A Jewess and her son are bringing pots of "chamim" called SECHINA to place In the public baking oven. It is Shabbat eve. In the background, the baker sends his apprentice TERAH to deliver bread to the homes of the Jews.
LE FOUR PUBLIC
Une femme juive accompagnée de son fils, apporte la marmite de la Skhina du chabbat à cuire dans le four public. A l’arrière-fond le patron envoie les mitrons porter leurs planches de pain dans les maisons juives avant l’entrée du chabbat.
הספרייה הפרטית של אלי פילו- גזזת -אלק סרור- Ringrow – سعفة الراس
הגזזת שפרצה בשנות החמישים לא משה מסדר היום. המדינה טרם סיימה לשלם פיצויים לקורבנות וזן חדש של המחלה, קטלני יותר, מתגלה בראשים, בזקנים, בקירות… ותחת עטו של המחבר. "גזזת" הוא סיפור הומוריסטי על אחת המחלות שהשתרשו בהווי הישראלי.
קרן מתנאל Ɩ הוצאות מא"י
פרוזה
Ringrow – سعفة الراس
2016
© כל הזכויות שמורות למחבר ול:
מכון האירו ים־תיבוני לדיאלוג בין ציוויליזציות
The Euro-Mediterranean Institute for Inter-Civilization Dialog
יהודי המזרח בירושליםחלק ב' מ.ד.גאון-דוד בן מאיר אבישר
משה בן יצחק די אבילה
מתושבי ונכבדי מכנאס. מטיף ועסקן מפורסם. בעבר ר״ח בן עטר ובני ביתו בשנת תס״ה דרך עירו, עכבהו אצלו וספק לו כל צרכיו במשך שנתים וחצי. אחדים מפסקי הדין שלו נדפסו בס׳ משפטים ישרים, קרקוי תרנ״א, ומדדושיו הובאו בס׳ אזן שמואל. נלב״ע לפני ש' ה״א תפ״ה.
אברהם אבינון
מגדולי רבני שאראי בושנא. גדל בבית הרב מוהר״מ פירירה שהיה ר״מ ואב״ד בטראב׳ניק ואח״כ בערוב ימיו עלה לאה״ק והתישב בחברון. מלא את מקום רבו כ״ו שנה, ובעברו לעיר הבירה שאראי לכהן פאר ברבנות השאיר את אבא מארי תחתיו. בשנת תרנ״ט עלה לבקור ממושך באה״ק. חשב להשתקע בירושלים אולם בני ויחידי עדתו בחו"ל לא הסכימו. חזר לשאראיו וישב שם על כסא הרבנות עד יום מותו. נלב״ע כ״ו שבט תרס״ג.
דוד בן מאיר אבישר
יליד חברון, כ״ח חשון תרמ״ח. ראשית חנוכו קבל מאביו ז"ל, שהיה ת״ת צנוע, ותמים עם אלהים ואנשים. אח״כ למד בישיבות, והרבה להגות בכתבי הקודש. בהיותו לבר מצוה דרש ברבים בנוכחותו של הרה״ג חיים חזקיהו מדיני, בע״ס ״שדי חמד״ שאז בא להתישב בחברון. שנות רבנותו של הגאון הנ״ל היו לברכה לכל תושבי העיר, בפרט לדור הצעיד אשר שאף להשתלם בחכמה ודעת. מחבתו הרבה לשוחרי תורה, שם עינו הפקוחה על שלשה אברכים עניים, ויכנס בשם כולל רב אד״א. הם למדו זמן מה גם אצל רבנים אשכנזים ומתוך מגע עמהם דברו בשפה העברית. בעת ההיא נשבה רוח חדשה בעיר האבות. בני המשפחות המיוחסות מני, חסון, קמחי, וכו', נסעו להשתלם לירושלים, למקוה ישראל, לביירוט ולקושטא, ויציאתם את העיר עשתה רשם. נדידה שיטתית זו של צעירי חברון עודדה את חברת כי״ח לפתוח בית מדרש לרבנים בעיר הנ״ז, תחת השגחתו של הרב מדיני.
ואולם חו״ר האשכנזים ראו ביסודו של המפעל נזק לעניניהם החיוניים, ויצרו דעת קהל כנגדו. בעקב זה נשללה האפשרות לממושו. קנאותם הדתית הנפרזה של רבני חברון האשכנזים, נגד הצעירים ושאיפותיהם בערה בהם כאש אוכלה. בהגיע השמועה על מות הרצל, החליטו צעירי חברון לקרא את העם לבכי ולמספד, בבית הכנסת הגדול המיוחס לאברהם אבינו. לשם כך היתה דרושה הסכמת הרב מדיני. בקשר עם זה פנה אליו ד. אבישר ויחד עם הסכמתו קבל גם הבטחה מפורשת, להיות נוכח באזכרה, ולומר מצדו מלים אחדות לכבוד המת הגדול. לכאורה היה זה נצחון מעודד — נצחון האור על החושך, והתלהבות הצעירים עברה גבול. בהודע הדבר לרבני האשכנזים מהרו להקים רעש והמולה, רגזו ויניעו ראשם, ולפתע היתה העיר כמרקחה. כתוצאה מהמבוכה אשר התעוררה בצבור הופרע הסדר, והאזכרה הפומבית נדחתה.
בו ביום התכנסו הצעירים הדואבים במחבואים, בבית אשר שמש לפנים בית מרזח, ובמהשך, לאתר שסתמו את הארובות שבו, לבל תשורם עין זר, הדליקו נרות סביב לתמונת הרצל, והקריאו ביראה ורעד מיצירותיו. ההספד החשאי הזה גגמר באסף תרומות לטובת הקרן הקימת, וכן ביסוד אגודה של דוברי וכותבי עברית, אשר רכזה תתת דגלה את כל צעירי הדור ההוא. בשנת תרס״ו, נסע דוד הצעיר ירושלימה, בכונה מראש להשתלם בבית המדרש למורים של חברת העזרה. עם הכנסו למוסד הנ״ל היתה רוח אחרת עמו, ויפתחו לעיניו אפקים חדשים. תנועת העלית של חלוצי העבודה הראשונים לארץ, חברי הפועל הצעיר ופועלי ציון, השפיעה במדה מרובה על חניכי ביהמ״ד הנ״ל. מאז נמשך אחר תעודותיה והשקפותיה של מפלגת פועלי ציון.
גורם חשוב לכך היה הסופד י״ח ברנר, שהתהלך כאח ורע עם התלמידים המבוגרים. מתוך משאו ומתנו עמם, נתן עינו בג׳ צעירים ספרדים שבלטו בבית המדרש הנ״ל, והם: שמי, בורלא, ואבישר. שלשה אלה נסו אז למשוך בעט סופרים, ודבריהם נדפסו בעתוני הארץ. עוד כחניך ביהמ״ד לקח חלק פעיל בחיי התלמידים ובתנועתם. למד ולמד, ויהי מן הראשונים אשר התנדב להורות בשעורי הערב ״מוריה״.
בה בעת, יסד יחד עם חבריו י. בורלא, לוי ואחרים, מוסד דומה להנ״ל גם בעיר העתיקה, בשביל בני ההמון הספרדי. הוא נלחם בחרף נפש במוסדות המסיון למיניהם, נמנה בין יוזמי השביתה הראשונה נגד חברת העזרה בראשית שנת תרע״ג, שגגמרה בנצחון מוסרי מוחלט לצד התלמידים, עזר בארגון פועלי ירושלים, פרסם מאמרים בעתונות אף חרז חרוזים במסתרים. בכלותו חוק למודיו נשלח ע״י חברת ״העזרה״ לנהל בית ספרה בחברון, ואח״כ עבר כמורה ראשי אל חדr תורה ״תחכמוני״ בירושלים. מקץ זמן קצר נתמנה למנהל ״תלמוד התורה״ של הספרדים.
שמונה שנים נהל את המוסד הזה, ויצליח להעמידו בשורת בתי הספר המתוקנים. בין הזמנים נהל הקורס העברי, שנועד להכין מורים עברים לבתי הספר של חברת כי״ח, והביא לידי סיום את המחזור הראשון. בשנים האתרונות עובד בבית הספר העירוני לבנים בירושלים, תוך כדי עבודתו בהוראה, הקדיש הרבה מעתותיו הפנויות לצדכי צבור. בהוסד הסתדרות הספרדים בשנת תר״פ, היה בין חבריה הותיקים ונכלל בין באי כחה באספת הנבחרים הראשונה ליהודי א״י. אח״כ נבחר ברשימת אגף העבודה שהוא משתייך אליו ובשמו נכנם אל הועד הלאומי. בין הזמנים היה ציר הועידה השניה של הסתדרות העובדים. כוון עבודתו מבוסם על אחדות פזורי האומה לגוש לאומי אחד, הגנה על עניני ההמון הסובל והרמת מצבו התרבותי. בשם סיסמאות אלו הוא פעל ונלחם, ולאורן הוא דוגל ועמל. שנים מספד היה יו״ר הסתדרות ״חלוצי המזרח״ והודות לעבודתו המסודר, בה, הועמדה זו בין הכתות המאורגנים שהשתתפו ביצירת המסכת המדינית של הישוב העברי בארץ. השם ״חלוצי המזרח— במקום צעירים ספרדים — ניתן על ידו, ובתור אחד מקובעי מטרתה הציב בראש תעודותיה את הסעיף: ״אחוד יהודי א״י לקהלה אחת״.
מרץ רב השקיע לקיום שורת ההרצאות השבועיות של הסתדרות זו, אשר משכו אליהן המונים מכל החוגים, והוא עצמו נמנה בין המרצים על כל ענין צבורי שעמד על הפרק. בשנת תרפ״ג, עת התאסף הכנסיה הציונית הי״ג בקרלסבד שאליה נסע כציר יהודי ארם נחרים, הניח שם, יחד עם חברו מאיר לאניאדו את היסוד לפתיתת המשרד המכין את הועידה העולמית הספרדית, שהתקים ופעל בשם זה עד תמוז תרס״ה.
בראשית תרפ״ה יצא מטעם הלשכה הראשית של הקהק״ל, למסע תעמולה בערי יון ומצרים, ושליחותו זו הוכתרה בהצלחה. בשנים האחרונות נהל טיולים עממיים ברחבי הארץ, הפיץ תרבות וידיעות בין הגדולים, נטל חלק פעיל בעבודת הקהק"ל, בעדת היהודים הספרדים ומוסדותיה, עניני החנוך וכיוצא. כן השתתף בפרי עטו בהחרות, האחדות, ארץ ישראל, הארץ, דאר היום, העולם, השלח, הפועל הצעיר, הד התנוך, — ובעתונים האשפניולים בשלוניק: לה ב׳ידדאד, איל טיימפו, איל פרוגריסו וכו', וכן בעתוני קהיר הצרפתים ל׳ אורור, וישראל. במאמריו דן תמיד על שאלות ישוביות, צבוריות ולאומיות.