ארכיון יומי: 14 בנובמבר 2018


להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא".

דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה,

שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר:

"ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו".

וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו.

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).

"יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.

 שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה.

יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י).

מבוא:

פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר קבלת הברכות, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.

בדרכו הוא נטמן בבית מדרש "שם ועבר", שם עסק בתורה יומם וליל במשך 14 שנה, כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לתקופת שהותו בחשכת הגלות בבית לבן הארמי, כך שהוא מגיע ללבן בגיל 77.

הוא עובד ברחל 7 שנים, כך שיעקב התחתן בגיל  84 שנה כדברי רש"י: "מלאו ימי –  שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים" (בר' כט כא).

רחל ולאה היו תאומות, כאשר לאה היא הבכורה, ויעקב נשאן בהיותן בנות 21. גם שתי השפחות בלהה וזלפה היו תאומות – בנותיו של לבן מפילגש. במשך שבע שנים, נולדו כל ילדי יעקב, פרט לבנימין שנולד בדרך.

רחל נקברה בבית לחם בגיל 36, ולאה במערת המכפלה בת 45.

סימנן של נשות יעקב: ב.ר.ז.ל = בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה (סדר הדורות. הרב שלמה בניזרי).

בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם  מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה יהוה ניצב עליו" – לשומרו, כדברי רש"י (בר' כח, יב).

הקב"ה מבטיח ליעקב בחלום, את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ.

הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).

בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ועושה את דרכו לא"י כמצוות ה': "ויאמר יהוה אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג).

כשם שביציאתו לחרן היה מלווה במלאכים – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב), כך בשובו לא"י –  "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולהולכים בדרכו, יש שמירה מלאכית מתמדת.

המסע של יעקב לחרן – כסמל למסע כל אחד מאתנו,

מעולם הנשמות – לעולם שכולו חרון אף.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" אליו רצה להגיע – יצא לקראתו. כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו 'וילך חרנה' – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

 רבנו מסביר עוד הסבר: "עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע – תיכף הלך חרונו של עשיו, והוא אומרו 'וילך חרנה'. לדעת רבנו, הביטוי 'וילך חרנה', גם רומז "על הליכת אליפז אחריו בחרון, ואולי כי לזה סמך לדבר 'ויפגע במקום', לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפילה" כדברי קדשו.

רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב.

המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן, ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית (בר' כח יד).

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.

לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש יהוה במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

מוסר השכל:

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל, בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).

 על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל:  יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

            והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורו, לדורות – ולדורנו אנו.

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו יהוה" (בר' כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

יעקב אבינו חיפש את "בית אלוהים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום ליהוה, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה… והנה מלאכים עולים ויורדים בו.

 והנה יהוה ניצב עליו… והנה אנוכי עמך" (בר' כח, יב – טו).

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח מהחזרה על המילה "והנה", שהחלום היה נבואי, בניגוד לסתם חלום. להלן דברי קדשו: "טעם אומרו 'והנה', להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי החלומות שווא הם. גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן… לזה אמר 'והנה'. פירוש: כי הדברים בלא שעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות… ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט הנגלה אליו בחלום 'והנה'. גבי ראיית הסולם אמר 'והנה סולם', גבי ראיית המלאכים אמר 'והנה מלאכים' וכו'. גבי גילוי השכינה אמר 'והנה יהוה ניצב עליו – הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש". בפס' ט"ו אומר רבנו: "ואומרו 'והנה יהוה ניצב עליו' – שממדרגה  זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו – אלא תגלה עליו השכינה".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ הזהר (זהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל א"י תחתיו: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג). לאור זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון למקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל א"י מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". ורש"י אומר: "ואנוכי לא ידעתי" – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

רבנו-אור-החיים-הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום.

רבנו מחדש לנו חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו, כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם השכלית.

 רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לך. 

יש המתרצים את דברי רש"י, בכך שיעקב הצטער על כך שישן במקום קדוש מול קודש הקודשים, דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

תזכה להיות "וראשו בשמים".

סלם = 130 = סיני "שהראהו מעמד הר סיני" (בעל הטורים).

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כלבשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים.

הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוהים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה יהוה ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.

להלן דברי קדשו המעמיקים:

"ובדרך רמז, כל הפרשה תרמוז ענין האדם… ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון, ונקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואומרו "וילך חרנה" {העולם הזה, מלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב: 'לפתח חטאת רובץ'. ואומרו "ויפגע במקום" – "כי צריך האדם להתפלל {ויפגע} לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו "וילן שם כי בא השמש" – שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב ד) 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. ואומרו "ויקח מאבני המקום" – …מאבני המקום, פירוש: בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם 'אבני המקום' – שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו. ואומרו "וישם מראשותיו" – יכוון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו {יצר הרע}, יקרא "שמע" שעל המיטה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ודומו סלה' (תהלים ד, ה). ואומרו "וישכב במקום ההוא" – יכוון למה שסיים רבי שמעון בן לקיש: 'לא נצחו – יזכור לו יום המיתה. והוא אומרו "וישכב" – שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ – בית מועד לכל חי". ואחר כל התנאים הללו – מובטח הוא שינצח היצר הרע".

רבנו-אוה"ח-הק' ממשיך ואומר, שבגין כך זכה יעקב אבינו: "שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו… והסולם הוא סוד נפש אדם. ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו, לא תעקור בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו 'מוצב ארצה' וחלק מגיע השמימה… כיון שיצר הרע באדם אין {בשינה}, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה – ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים  בדבריהם ז"ל (זהר בר' יח ע"א) 'מיין נוקבין' להם יקרא 'מלאכי אלהים… ובעלות אלו, ירדו 'מיין דוכרין', כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו 'ויורדים בו'.

ואומרו 'והנה ה' ניצב עליו – פירוש: שממדרגה זו, יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו, אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצו שאמרו ז"ל: על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לדבר זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' כח יד ע"פ הזהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).

רבנו הרמב"ם: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות העליונים, ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).

דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.

רבי יצחק אברבנאל: החלום רומז על בניית המקדש במקום הזה, והוא יהיה מעין סולם להעלות את תפילותיהם של ישראל. הוא מוצב ארצה בבית המקדש בקודש הקודשים, וראשו מגיע השמימה, משם יורד השפע האלוקי.

תפקיד המלאכים: "שהם עולים עם ריח קרבנות ותפילות הציבור במקום ההוא, ויורדים להושיעם ולהשפיע עליהם".

מרן רבנו יוסף קארו מביא חמישה פירושים למראה הסולם. בפירוש השלישי הוא אומר: הסולם רומז לאדם שקצהו האחד למעלה בשמים המסמל את הרוחניות, והקצה השני ניצב בארץ המסמל את העולם החומרי.

המלאכים העולים ויורדים, מסמלים את כיווני הנהגתו של האדם. אם הוא שואף למעלה, הוא יוכל להגיע עד הא-ל בבחינת "והנה יהוה ניצב עליו" (בר' כח, יג), או שהוא יורד חלילה, לעולם החומרי בארץ.

"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים.  וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.

אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.

בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. כמו כן, סלם = סיני = 130 – שהראהו מעמד הר סיני" וכו'. הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.

ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.

כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.

רבי חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוהים ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וירידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שנדע שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עלינו.

המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.

הגאון מוילנא אומר: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לישון, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזים. הוא סיפר לתלמידיו שנתגלו לו בשנתו 2260 פירושים על הפס' "עלו זה בנגב".

רבי אברהם הלוי מגלה שפעם היטה אזנו לשמוע את שפתותיו הרוחשות של האר"י הק' כשהוא ישן. לאחר שהתעורר, הוא סיפר שבשנתו נמסרו לו חידושים, שגם במשך 80 שנה, לא יוכל לסיים לכותבם.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

"ויפגע במקום"

 "כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-וה"ח-הק' כח, יד).

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד).

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

"ויפגע במקום" במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ חולין צא ע"ב).

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

"ויפגע במקום",

 לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

               "תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

מהות התפילה:

כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

הגמרא אומרת על הפס' "ויפגע במקום וילן שם": "כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום' וכו'" (חולין צא ע"ב). כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא נזכר שלא התפלל במקום בו התפללו אבותיו. כאשר החליט לחזור מחרן לבית אל, דרך של 800 ק"מ כדי להתפלל שם, מיד הקב"ה עשה לו נס, וקפצה לו הדרך.

מוסר השכל מפי בעלי המוסר: כאשר האדם רק מחליט לעשות רצונו יתברך, הקב"ה עוזר לו ואף עושה לו נסים ונפלאות. כאשר יש ר-צ-ו-ן, הקב"ה מוריד שפע באמצעות צ-נ-ו-ר.

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על האבות המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.

כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.

ישנם מקובלים כמו הרשב"י, האריז"ל, רבנו-החיים-הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של התפילה.

לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו}  עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפס': "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותם של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית המדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את יהוה,

          על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

"אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה" (רבנו-אור-החיים-הק').

דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את יהוה, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את יהוה" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתו רוממה, ואינו בטל גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוהים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.

 דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.

מסר חשוב – תודה:

 למדת תורה, נולד לך ילד, הבראת, ערכת קניות, מכרת, הוצאת כסף מהבנקט וכו', תודה לקב"ה.

 "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן}.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק",

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, המלומד בניסים בחייו ובמותו.

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו תשס"ז.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח יב' 'מאבני המקום' ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,

 והם יהיו הבסיס של העולם.

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ואמי מורתי ע"ה.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של 10 ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

אחרי פטירת אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (בר' כח, יא). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, סח, אות יא).

רש"י אומר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות וכו'. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

המסר של יעקב אבינו:

ע"י האבנים, יעקב שמר על ראשו מחיות רעות, אבל גם עשה חשבון נפש לגבי מה שצפוי לו אצל לבן הארמי בחשכת הגלות, ואיך עליו לשמור על ראשו וטהרת מחשבתו, כפי שהיה רגיל בשבתו עם הוריו בא"י, כאיש תם ויושב אהלים – אהלה של תורה.

מסר נוסף העולה מדברי האמוראים הנ"ל: יעקב החליט מראש – שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 הפרשנות הבסיסית לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".

 נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת  "עלינו לשבח"  ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא),

מו"ר אבי ע"ה, נהג לקום מידי לילה בשעה 02:00, קיץ וחורף – תמידין כסדרן. הוא ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה מתפללת תמיד לקב"ה, וכך מתגלית "התפילה הנשמתית" בבחינת תפילת הנשמה, שהיא נשמת התפילה (הרב קוק).

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף אסולין ע"ה.

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב יהוה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר יהוה את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קויים בו הכתוב: "קרוב יהוה לכל קוראיו… שומר יהוה את כל אוהביו".

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, לסדר פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

מו"ר אבי ע"ה, זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.

 הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל והמלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו.

מעשי ניסים – בזכות אבות.

א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל, חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.

באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה, הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה מהמכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.

רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני}.

יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום.

השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.

יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

מעורבות הדיפלומטים.

ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל.

הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר בסכינים ובאבנים ופצעוהו כה קשה עד שחייו היו בסכנה. הדבר עורר תגובות זעם ואיבה על ידי ההמון שהיה בקרבת מקום, והמללאח היה כמעט למאכולת אש.

לולי עזרת אללאה ופעולת השלטונות שנקטו בכל הצעדים כדי להרגיע את הרוחות של ההמון. נאסרו היהודים התוקפים האלה : שלמה בן חביב אלזיתאני ואחיו ראובן ויהודה בן ישראל. אין ספק שיהודי זה עבר את כל גבולות ההעזה והחוצפה בניסיונו להיכנס בכוח לבניין הממשלה ובמעשיו כלפי השומר. כך סיכן היהודי את חייו, כי לולי התאפק השומר והיה הורגו, הייתה הצדקה לשפיכת דמו בהתאם לחוק הדתי והאזרחי. כי מי שנכנס למקום בניגוד לפקודה, מסכן את חייו.

הסולטאן ציווה לוזיר הנ"ל להודיע את פרטי האירוע לדרומונד האי, ולציין שיהודי זה גרם לסיכון חייהם של אחיו היהודים ולולי צעדי השלטונות, כי אז היו נערכות פרעות ברובע היהודי.

ועליך לדעת על ההתנהגות של היהודים, כי אם החלשים מביניהם מתנהגים כך, איך יפעלו החזקים ? הממשלה מתנערת מכל אחריות אם היהודים לא ישנו את התנהגותם ולא יחזרו לדרך המקובלת לפי התנאים (תנאי עומר). כי התנהגותם עתה עלולה להביא עליהם אירועים שקשה יהיה למנוע אותם, וכתוצאה מזה יסבלו הם ורכושם.

תגובת השגריר הבריטי : תביעה לשמירת חיי היהודים ורכושם.

תגובת השגריר לוזיר נכתבה ב-16 ביולי על ידי וייט- White.H.E שהחליף את דרומונד האי. הוא הביע שביעות רצון מההתנהגות התקיפה של המושל בפאס במניעת פרעות ביהודים ובהגנה עליהם. יחד עם זאת הזהיר מהתוצאות החמורות אם יהודים יסבלו בגופם או ברכושם כתוצאה מהתקפות על ידי מוסלמים. הוא המליץ שיוצאו פקודות למושלים ולממונים בערים הפנימיות, לשמירה מפני כל התקוממות. מתייחס להאשמות הוזיר על " התנהגות בלתי נאותה של היהודים, המהווים מקור מתמיד של בעיות מרגיזות, בניגוד לאזרחים הנוצרים שהתנהגותם חיובית.תגובתו כמו זו של דרומונד האי בעבר, כי כל ממשלה אחראית לשמירת הסדר והשלום במדינה, וממשלת השריף אינה רשאית להתנער מאחריות להתפרעות כלשהי שתפרוץ, שבה עלולים להיפגע חייהם או רכושם של נתיניו ללא הבדל דתם. ולאחר מכן הוא עבור למקרה הנדון :

ניסין ההתפרצות של שלושה יהודים חסרי משמעת לבניין הממשלה בפאס, הוא מקרה חריג, ואין סימנים של חוסר צייתנות מצד יהודים ברחבי האימפריה. בין היהודים הרבים במדינה זו, בוודאי יש אנשים בעלי אופי שלילי, אבל אין הקהילה היהודית יכולה להיות אחראית למקרים חריגים של מיעוט. באותה מידה אין השלטונות יכולים להתנער מאחריות נוכח מעשי נקם מופרזים מצד מוסלמים, שהיהודים עלולים להיות קרבנותיהם.

 הוא ממשיך בדברי חנופה לשלטונות באומרו שממשלת מרוקו כבר הוכיחה בעבר שיש ביכולתה לנקוט בצעדים מתאימים כדי לדכא מהומות והוא משוכנע שהסולטאן בחוכמתו, בחוש הצדק ובחסדו כלפי אזרחים חלשים, יוציא פקודות חמורות לכל פקידיו כדי שיעשו את כל הדרוש לדכא תסיסה הנובעת מרגשות עממיים.

הוא עובר להצעות מעשיות כדי למנוע בעתיד מהומות אנטי יהודיות. מציע להציב חיילים במקומות שונים בעיר, בייחוד בשכונות למגורי היהודים ולהודיע מיד לשלטונות במקרה ודרוש כוח גדול יותר כדי לפזר מתפרעים.

השגריר הבריטי מקבל על עצמו את האחריות להעניש אזרחים בריטים וכאלה הנמצאים תחת חסותה, שיימצאו אשמים בהתנהגות אלימה המסכנת את השלום. ובאותה מידה יכולים השלטונות לטפל באזרחיהם ללא הבדל דת או מעמד.  

הכותב הבטיח להעביר לממשלת בריטניה תרגום המכתב שקיבל מהוזיר, ויבקש שהתוכן יועבר ל " אגודה העיקרית " של היהודים קרי " אגודת אחים ", כדי שאלה יזהירו את בני אמונתם במרוקו, ולימנע מהתנהגות שעלולה לגרום לזעם אצל המוסלמים. השגריר מסיים בתקווה שהודות לצעדים אלה, והתנהגות שקולה של הממשל בפאס, שכבר הוכיח את עצמו, לא יופר הסדר הציבורי בעתיד.

למחרת דיווח וייט לשר החוץ הבריטי על צעדיו בקשר לפרעות בפאס. להערכתו, אילולי הצעדים התקיפים של השלטונות בדיכוי המהומות, היו היהודים עלולים לסבול באופן חמור, בתיהם היו נבזזים ואולי היו נשחטים. הוא צירף תרגום מכתבו של הוזיר לענייני חוץ אמפדל גרניט מ-21 ביוני בו התלונן על התנהגות אגרסיבית של היהודים, ומתנער מאחריות למעשי נקם על ידי מוסלמים.

החלטת דיפלומטים : השלטונות חייבים לשמור על חיי היהודים ורכושם.

הוזיר שלח מכתבים זהים לכל הנציגויות הזרות. וכיוון שמאז עזיבתו של דרומונד האי, שגריר ספרד דיאוסדאדו הוא זקן הסגל הדיפלומטי, הזמין את חבריו הדיפלומטים לפגישה בביתו, כדי לדון יחדיו בתשובה שתינתן למכתבו של הוזיר.הוחלט פה אחד שהתשובות של כל הנציגים תהיינה אחידות בתוכן אבל לא זהות. ויש להודיע לוזיר אלמפדל גרניט שאין מקובלת עליהם ההנחה שהממשלה לא תישא באחריות למהומות שעלולות לפרוץ ולסכן חיי היהודים ורכושם.

וכמו שהשלטונות הוכיחו יכולתם לטפל במהומה במקרה הנדון, הרי אם יאומצו צעדים הולמים, הם יהיו מסוגלים למנוע פרעות בעתיד. למרות שעלולים להיות מקרים בהם יהודים יימצאו אשמים בהתנהגות כמו זו הנזכרת במכתבו של הוזיר, הרי אלה רק מקרים חריגים, ואין ליחסם לסימפטומים של אי קבלת מרות מצד היהודים באימפריה בכלל.

הצדקה חלקית של העוינות כלפי היהודים באשמת מלווים בריבית.

וייט שלח לשר החוץ את תרגום תשובתו לוזיר הנ"ל ברוח ההחלטה המשותפת עם שאר הדיפלומטים. הוא מסתייג מהנחת הוזיר כי התנהגותם של שלושת היהודים שתקפו את השומר, אופיינית לזו של כל הקהילה היהודית. אבל הוא חושש שהתנהגות רבים מהם מצדיקה את הסגנון בו נקט הוזיר. בהקשר לזה הזכיר לשר שדרומונד האי ציין כמה פעמים כי אם לא יינקטו אמצעים כדי למנוע עוולות על ידי יהודים, התוצאות תהיינה חמורות. והוא מנה כמה מ "חטאי" היהודים, בייחוד אלה שנהנים מחסות זרה : יחס אכזרי כלפי המאורים בתביעותיהם המופרזות לריבית. הדבר גורם לשנאה על ידי המוסלמים, שחיפשו הזדמנות לנקום בקהילה היהודית כולה. ועתה מזהיר את ממשלת מרוקו, שאם זו לא תפעל בגלל סיבוכים במדיניות בינלאומית או מרידות פנימיות, המצב עלול להביא לשחיטה כללית של יהודים ונוצרים. כי ההמונים הנלהבים לא יבחינו בין בני הדתות השונות.

יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן-עמ'-צב-צה

Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

BELICHA

Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite d'événements tragiques que nous relaterons dans la suite. On peut trouver un début de confirmation à cette tradition dans son apparition tardive, ce patronyme ne figurant pas dans la liste Tolédano des noms usuels au Maroc au début du XVIème siècle, mais l'objection majeure est que ce patronyme n'était pas typiquement marocain, cette explication supposerait donc que les Bellicha d'Algérie et de Tunisie seraient d’origine marocaine, ce que rien ne vient étayer. Il n'est pas non plus impossible que les deux origines soient authentiques, et qu'il s'agisse de familles différentes, arrivées au même patronyme par des voies différentes. Autres orthographes: Belisha, Belissa, Lissa, Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement au Maroc (Mogador, Meknès, Casablanca), par émigration en Angleterre (Londres), en Algérie (Alger, Blida, Constantine) et en Tunisie (Tunis).

BEN ELICHA  SALOMON SHEMOUEL LEVY

 Ancêtre présumé de la famille, il fut un des dirigeants de la prospère communauté de Tudèle, en Espagne dont il rédigea vers 1350 les Takanot régissant la vie intérieure.

MOSES LEVY (1445-1515): Descendant de rabbi Salomon, il semble qu'il quitta Tudèle au moment de l'expulsion de 1492 pour trouver refuge au Portugal. Lors de l'expulsion du Portugal cinq ans plus tard, il s'installa à Colmar, en Alsace, et là, il adopta un patronyme local qui semble être une adaptation de Lévy: Loeb.

ELISHA LOEB: Fils de Moses. Grand commerçant en relations d'affaires avec le Maroc, il finit par s'installer à Marrakech où il servit d'interprète et de conseiller aux fondateurs de la dynastie Saadienne à la fin du XVème siècle. 11 tomba, victime des luttes entre les deux successeurs du premier chef de guerre de la dynastie Abou Abdallah Mohammed, qui mourut en 1517. Son fils aîné, Ahmed El-Arj, lui succéda à Marrakech, mais son pouvoir fut contesté par son cadet Mohammed Echeikh, le gouverneur du Sous. Quand il s’empara de Marrakech, Ahmed el-Arj fit massacer tous les partisans de son frère, et ses partisans s'acharnèrent sur tous les membres de la famille Loeb qui furent impitoyablement passés par l'épée. Seul le plus jeune de ses fils, Moché, qui était encore un bébé, échappa au massacre, sa mère ayant réussi à la dernière minute à le cacher sous une bassine à pétrir retournée. Ce furent les membres de la Hébra Kadicha, venus ramasser les cadavres pour les enterrer, qui trouvèrent le bébé. Il fut désormais connu comme Ben Licha, le nom de sa mère, à laquelle il devait son sauvetage miraculeux, devenu avec le temps Belicha. La tradition ajoute que la famille retrouva la grâce des souverains et sa fille, Massouda, fut la nourrice du plus prestigieux souverain Saadien, Ahmed-El- Mansour et eut sur lui une grande influence. Il semble qu'elle se soit convertie à l'islam puisqu'après sa mort, elle fut enterrée dans la nécropole des souverains Saadiens à Marrakech.

ITSHAK (1536-1595): Grand négociant à Marrakech, plus connu à son époque sous son diminutif arabo-berbère de Balach, qui serait devenu le patronyme de ses descendants, les Pallache (voir Pallache). Mais deux générations plus tard, un de ses petit- fils, Shélomo, reprit le nom originel de la famille Loeb en y adjoignant le surnom Belicha, Shélomo Loeb-Benlicha.

MOÏSE: Grand négociant international, né à Mogador, seconde moitié du XVIlIème siècle. Il reçut les privilèges de tajar-es-sultan, marchand du sultan, puis s'installa pour les besoins de ses affaires à Marseille, laissant sa famille à Mogador, développant ses relations avec le Maroc, l'Angleterre, Gibraltar et le Portugal. Mort à Lisbonne en 1861. Ses deux fils, restés à Mogador, Yéhoushoua et Chélomo, furent confmnés par le sultan Moulay Hassan dans les fonctions de marchands du roi. Le troisième fils, Barrow, qui avait suivi son père à Marseille, en fit le centre de sa  maison de commerce, en relations avec 1.Egypte et l'Inde.

JOSHUA: Un des grands marchands du sultan à Mogador, au milieu du siècle dernier. Il fut en 1882 trésorier de la communauté, chargé de ses oeuvres de bienfaisance.

ISAAC: Commerçant et industriel à Manchester, descendant de la famille de Mogador. Il fut le premier président de la communauté sépharade qui s'était dévelop­pée dans le grand port marchand anglais avec l'arrivée de négociants d'Italie, des Balkans et du Maghreb. Il fit partie du Comité d'aide aux Juifs du Maroc fondé à Londres en 1874 par les juifs originaires du pays installés en Angleterre. Deux ans plus tard, il fut un des membres de la délégation formée par les représentants des principales familles marocaines du Royaume Uni, les Zagury, Yuli, Cohen Guédalia, Afriat et Botbol, qui intervint avec succès auprès de l'Ambassadeur du Maroc pour lever l'interdiction faite aux Juifs de Mogador d'habiter en-dehors du mellah surpeuplé.

JACOB: Fils d'Isaac, né à Londres en 1862. Après une brève mais brillante carrière militaire dans l'armée britannique, il mourut brusquement à l'âge de 32 ans en 1894, laissant un bébé d'un ans, le futur Ministre de la Guerre sous Chamberlain, Hore Leslie Belisha.

HORE LESLIE (1893-1957): Fils de Jacob, le plus célèbre représentant de la famille. Né à Londres en 1893, un an avant la mort de son père, il fut éduqué par son oncle paternel, Barrow Isaac Belisha qui fut pour lui comme un père. Dans une brève notice biographque destinée à son neveu pour mieux lui faire connaître son défunt père, Barrow lui écrivait: "Il sera toujours amer pour vous, mon cher neveu de penser que vous avez été, dès votre première enfance, privé de la tendresse et de la direction d'un père aimant, et votre douleur toute naturelle eût été encore accrue si nous ne vous laissions un portrait fidèle de votre père, que vous avez eu le malheur de ne pas connaître. C'est dans le désir de vous épargner ce chagrin supplé­mentaire que j'ai tracé de votre bien-aimé père cette esquisse d'une carrière brève mais pleine d'enseignements. Je le fais pendant que les principaux épisodes de sa vie sont encore présents à ma mémoire. Puissiez-vous hériter de ses généreuses qualités et puisse son exemple vous servir de guide, pour faire de vous un jour, si Dieu permet que vous atteigniez l’âge de raison, un ardent patriote, un Juif loyal et un grand Anglais." Tous ces souhaits devaient se réaliser pleinement. Leslie fit de brillantes études juridiques à Oxford, avant de se perfectionner dans les meil­leures écoles de Paris et de Heidelberg. Avocat de grand renom, il se passionna pour la politique et devint rapidement un des dirigeants du Parti Libéral, présenté comme le nouveau Disraéli libéral. Il devait représenter son parti dans les différents gouvernements des années trente: Secrétaire d'Etat au Commerce (1931-1932), au Trésor (1932-1933), aux Transports (1933-1937). Secrétaire d’Etat à la Guerre de 1937 à 1939, il s'opposa au pacifisme aveugle de Chamberlain, tentant de préparer son pays à la guerre avant qu'il ne soit trop tard. Dans ce cadre, il fit voter la conscription obligatoire et reconstitua une armée qui n'existait plus en doublant le budget de la défense nationale. Il démis­sionna de son poste pour protester contre le manque de fermeté du premier ministre Chamberlain face à l’Allemagne, et contre sa politique de temporisation envers les dictatures. Sa démission à la veille de la guerre fit grande impression et prépara le terrain à la chute de Chamberlain et à l'accession au pouvoir de Winston Churchill. Il revint aux affaires après la guerre comme ministre des Assurances Nationales en 1945. Il fut annobli par le Roi Georges V et reçut le titre de Baron de Devenport. Très attaché à la tradition juive, il fut Président de la Congrégation Portu­gaise et son représentant au Board of Deputies. Il conservait des attaches fami­liales au Maroc, parmi lesquels Jack Cansino de Casablanca.

MAURICE (1887-1959): Né à Blida, ü fit carrière dans les P.T.T. et fut longtemps président du Consistoire avant d'en être élu président d'honneur.

ANDRE: Militant sioniste de premier plan en Tunisie. Brillant auto-didacte, il fut parmi les premiers membres, dans les années trente, de la section tunisienne de l'Union Universelle de la Jeunesse Juive d'André Pallière qui, plus tard, devint le mouvement scout juif qui s'affilia au mouvement de jeunsse sioniste-socialiste, Hachomer Hatsaïr. Après la libération de Tunis des six mois d'occupation alle­mande, il fut parmi les fondateurs et les dirigeants du mouvement de jeunesse pionnière "Tséiré Sion-Dror", qui prit son essor à partir de 1944 avec l'arrivée des premiers émissaires d’Eretz Israël. En 1946, il fut invité en compagnie de Nadia Cohen par l'Exécutif de la Fédération Sioniste au Maroc, et établirent à Casablanca des contacts avec les dirigeants des mouvements de jeunesse sionistes locaux en vue de la fondation des "Tséiré Tsion", également au Maroc. Il monta en Israël, mais ne pouvant supporter le travail physique de la vie au kibboutz, il revint en Tunisie.

MAURICE: Homme d'affaires et banquier à Paris né à Mogador. Gardien de la tradition de la famille, il confia au professeur Haim Zafrani les annales de sa famille qu'il a reproduites dans son livre "Mille ans de vie juive au Maroc".

JACOB: Educateur et hébraïsant, il succéda en 1948 à rabbi Shalom Messas comme directeur du Talmud Torah de Meknès, qui eut à ses heures de gloire, jusqu'à 2000 élèves. Il développa particu­lièrement l'étude de l’hébreu moderne en plus des matières sacrées traditionnelles, préparant ainsi ses élèves à une meilleure intégration en Israël.

MIMOUN: Docteur en économie de l'Université Hébraïque de Jérusalem et de 1’Université Mac Guil au Canada. Après avoir fait partie du département des recherches de la Banque d'Israël, il se joignit à la Banque Leumi. Né à Meknès, il fut pendant ses études à Paris un des militants du mouvement d'étudiants juifs nord-africains, Oded, fondé à Paris en 1962 dans le but d'encourager la alya d'étudiants et d'universitaires, qui le nomma comme son dernier représentant en Israël (1966-68), avant le transfert du centre du mouvement à Jérusalem.

BELIDO

Nom patronymique d'origine espagnole, sans doute dérivé de beldad, la beauté, indicatif d'un trait physique: l'homme beau, seyant. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porte dans le nord du Maroc.

BELIlTY

Nom patronymique d'origine d'origine arabe, au sens obscur, textuellement le fils de ma nuit. Autre forme sans l'indice de filiation hébraïco-arabe: Lilty.,Au XXème siècle, nom répandu, porté au Maroc (Rabat, Sefrou, Tétouan), en Tunisie (Tunis, Béja) et en Algérie (Tlemcen, Oran).

MEYER: Avocat du barreau de Tunis, Mondial au début des aimées cinquante et délégué de la Tunise au Congrès Juif Président de l'Exécutif de la Fédération Sioniste de Tunisie. Mort en Israël en 1975.

BENABBAS

Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom masculin Abbas, qui a un double sens: courageux ou renfrogné. Ce prénom, porté par l'un des oncles du prophète Mohammed est très populaire parmi les Musulmans mais a été abandonné depuis très longtemps dans les communautés juives où il n'a subsisté épisodiquement que comme nom patronymique. Au XXème siècle, nom extrêmement rare, porté uniquement au Maroc.

  1. SHEMOUEL: Un des plus grands poètes hébraïques de la génération de l'expulsion d'Espagne. Il trouva d'abord refuge à Fès qu'il quitta au bout de quel­ques mois pour l'Orient. Son célèbre poème "Et shaaré Raison, racontant de la manière la plus poignante le sacrifice d'Isaac, est entré dans la liturgie de l'office de Roch Hachana dans toutes les syna­gogues séphardes, et en constitue le moment le plus solennel rappelant les souffrances des expulsés d'Espagne et le martyr des propres fils de rabbi Shémouel brûlés sur ordre du tribunal de l'Inquisition.

BENABREKH

Nom patronymique d'origine hébraïco-araméenne, formé de l'indice de filiation hébraïco- arabe Ben et du substantif "Abrekh", le jeune talmid hakham, l'étudiant d'une grande yéchiba, équivalent du français Bonenfant, Bonfils. Au XXème siècle, nom très rare, porté uniquement au sud du Maroc.

Une histoire de familles-les noms de famille juifs d'Afrique du nord-Joseph Tedano

Page 147-151

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר