מורשת יהדות מרוקו

^{פרק 16: פיוטים}

^{פיוט ר׳ סעדיה אדאתי}

^{ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו.}

^{ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה.}

^{ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה.}

^{ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא.}

^{במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה.}

^{ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו בלא בחרייא.}

^{ר׳ סעדיה בחכמה הוא מלא, בפרדס הוא יורד ועולה, ומתורתו לאחרים משקה ודולה, ובכתר שם טוב הוא מתעלה.}

^{ר׳ סעדיה הווא מעא סחאבו, צוורו מרכב פלחיט וורקבו, ובאמר אלא׳ה ג׳א לבחר תחתו ווהרבו, כל וואחד די פאיין קאן מקתובו.}

^{ר׳ סעדיה בחיים חיותו, לא ימוש מתוך ישיבתו, ומשפט וצדקה הורה לעדתו, הוא וכל בני חברתו.}

^{וותהרס למרכב וובקא ידור, התא ג׳א לנאדור, וצאפט ליהוד באש ידפנו לגנדור, ומה ביה גיר לגוי בלחדור.}

^{ומאת ה׳ היתה סיבה, קמו בני עוולה באיבה, והרגו מהם כמה אלפי רבבה, ורובם שרפו פלג'אבא.}

^{חין סמעו לאומות האד למסאלא, קאלו נקותלו לגוי בתאפלא, ווצבט נזל עליהום מן אלאה תעאלא, ווהרבו קלהום ברפלא.}

^{ר׳ סעדיה כחמה פניו יאיר, פנאדור וחביריו פדזאייר, דבדו ותלמסאן יגביר, עליהום סומכים בני העיר.}

^{ופליל גאת חג׳רא מן ג׳בל מוג׳ודא, חסהא קיץ רעאד מדרדבא, וומא הרסת וולא עמלת כרבא, לקבר צדיק משאת בלהיבא}

^{הבאים סעודה יעשו, על קברו רחמים יבקשו, ורחוקים אליו יידרושו, מבקשי פניו לא יחשו.}

^{ישראל בצדיק ישמחו, צהלה ורינה ישיחו, חיים תן להם כי בך בטחו, קבצם לציון ושם ינוחו.}

^{יא רבי עמל פי אוג׳ה תורה, פך ישראל מן כל הייא צרה, ווג׳מע קומי די פי כל הארא, לבית לקודש הייא למועתארא.}

^{(כ״י שמעון די יוסף מרציאנו)}

^{פיוט לכ׳ התנא רשב״י:}

^{סימן מסעוד אצרף חזק.}

^{מלך ישורון, עלה לחברון, ר׳ אהרן, קדוש הוא.}

^{סידנא סידנא, יא מולא מירון, דימא קון מעאנא, יא רבי שמעון.}

^{ספרים ארבע, הדפיס וטבע, תורתו קבע, אני קבע אני ה׳.}

^{זאנא זאנא בעצאתו כדרא, וונתי יא רבי שמעון יא מול לחברה.}

^{עשו הסכמות, חכמים רשומות, ארבע ארצות, בחר ה׳. סידנא, סידנא…}

^{ואלה שמותם, ספר יעקב איש תם, פתוחי חותם, קודש לה׳. זאנא, זאנא…}

^{דורש טוב שמו, אהוב בעמו, רבים יחכמו, מוסר ה׳. סידנא סידנא…}

^{אחריו יגידו, אמר תלמידו, משפטיך יעידו, עדות ה׳. זאנא, זאנא…}

^{צדיק וישר, כל טוב לא חסר, מלך וגם שר, בקהל ה׳. סידנא, סידנא…}

^{רבי ומורי, הוא רץ כצבי, שפט טוב יורה, הלבה מסיני. זאנא, זאנא…}

^{פעולת ההא, אמר בן האהא, ובעת ההיא, יאמר ה׳. סידנא, סידנא…}

^{חייבים בכבודו, אמר תלמידו, יעידו יגידו, עדות ה'. זאנא, זאנא..}

^{זכרו לברכה, זיFה וזכה, ראיתי כבה, עדות ה׳. סידנא, סידנא…}

^{קדוש קדוש, מלא וגדוש, באוצר בלום, בקהל ה׳. זאנא, זאנא…}

^{פיוט לכבוד אבא מארי, סימן אני שמואל מרציאנו}

^{אני אשיר בשירי, לכבוד אבא מארי, שמו אליהו מורי, עטרת ראשי ונרי,}

^{מה טוב טעמו ונאומו, יהיה אלקיו עמו.}

^{שדי ישמור אותו, לו ולכל בני ביתו, מכל צרה יציל אותו, עד מלאת ימי זקנתו,}

^{מה טוב וכו׳}

^{מלן נשגב ועליון, יושב בסתר עליון, יזכה לראות את אפיריון, עם בוא אליהו וינון,}

^{מה טוב וכו׳}

^{ושדי יצליחו בבל קנינו, וכל אויביו יתן לפניו, יזכה לראות בני בניו, עם כל ישראל חביריו,}

^{מה טוב וכו׳}

^{אב רחמן תעזרהו, ומכל צרה תצילהו, ובטובך הגדול תסעדהו, בביאת משיח מבשרנו,}

^{מה טוב וכו׳}

^{לירושלים תעלה אותו, עם בל בני בריתו, לראות ארץ נחלתו, ולמלאת תאוותו,}

^{מה טוב וכו׳}

^{מלך מי כמוך, ואין עור בלעדיך, הטיבה ה׳ לחוסיך, ולי אני עבדיך,}

^{מה טוב וכו׳}

^{רחמן רחם עלינו, והשב נקם לשבננו, הקמים תמיד עלנו, בכל עת לכלותינו,}

^{מה טוב וכו׳}

^{ציון השב על כנו, ובית המקדש על מכונו, ויהודה ישוב למעונו, אל ארץ ארמונו,}

^{מה טוב וכו׳}

^{ה׳ אלקיך פדני, ומכל צרה גאלני, וביראתך הדריכני, ובדרך הטוב תנחני,}

^{מה טוב וכו׳}

^{אל אתה לא אל חפץ ברשע, סלח לי על כל פשע, בי אני מלא רשע, ואתה צדיק נושע,}

^{מה טוב וכו׳}

^{נא עליון השיבנו, אל ארצנו וזבולנו, הסר מעלנו חשבנו, כי אתה הוא אבינו,}

^{מה טוב וכו׳}

^{וקרב לנו קץ הישועה, והשמיענו תרועה, יושב הכרובים הופיעה, קיים לנו השבועה,}

^{מה טוב וכו'}

^{דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו-תשע"ב – עמ' 156-152}

מתל אביב לביירות

בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה.

ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה האזורי. יאשה ידע שפות, והיה לו ניסיון טוב בניהול. זמן קצר אחרי שנכנס לתפקיד, הפך להיות מועמד לניהול סניף ״זינגר״ בדמשק, משרה שהייתה עתידה להתפנות רק כעבור שנה.

בתיה החליטה לנצל את השנה הזאת להעברת המשפחה לביירות, לרישום הילדים לבית ספר, ״שיתרגלו לסביבה החדשה״. הדרך הפשוטה ביותר להגיע לביירות הייתה באוטובוס שיצא מחיפה מוקדם בבוקר והגיע ליעדו לקראת סוף היום.

אבל לבתיה היו רעיונות משלה. המשפחה תיסע דווקא בדרך הים! פעמיים בחודש הייתה אוניית ״מֶסַז'רִי מריטים״, שקיימה את הקשר בין מרסיי לאלכסנדריה, עוגנת בנמל יפו. עלינו עליה והפלגנו צפונה,   להתאחד עם אבא שהמתין לנו שם.

יאשה, יפה ונאה בחליפת הבד, עמד בתחתית הסולם כדי לקלוט אותנו בזרועותיו. הוא ענב עניבה. מעולם לא ראינו אותו קודם בלבוש כזה. ביירות הייתה ״עיר שמתלבשים בה״, אמר. היינו עתידים ללמוד זאת על בשרנו. כבר למחרת בואנו לשם היינו צריכים ללכת, כל ארבעתנו, לחנויות הגדולות של ׳אוֹרוֹסדי בק, ושם קנו לנו המון בגדים ואבזרים, להלביש אותנו מכף רגל ועד ראש. שלום לסנדלים שנהגנו לנעול שנים־עשר חודש בשנה! כשחזרנו למלון, אמרה לנו בתיה שהבגדים החדשים עלו הרבה, וצריך להיזהר שלא לקלקל אותם. לכן נלבש בבית את הבגדים שהבאנו איתנו מתל אביב.

השהות הקצרה שלנו במלון של שלום רבינוביץ׳ הספיקה לנו כדי להבין שלא נוכל להשתנות מיום למחרתו, גם אם הבגדים שלנו חדשים. בתל אביב היינו מבלים שעות בריצה על החולות של שפת הים. עכשיו היה צריך למצוא בדחיפות פתרון שיוציא אותנו מבית המלון: תפסנו יותר מדי מקום.

עַלֵיי, עיר הררית קטנה, שכנה במרחק שעה מביירות, והיה בה בית ספר שניהלו נזירות. המוסד הכין את הילדים לבחינות המעבר של בתי הספר השונים בביירות. הנזירות הסכימו לקבל אותנו, ושם עשינו את צעדינו הראשונים בצרפתית וגם בערבית. ארבעתנו ידענו עד אז רק עברית.

עזבנו אפוא את המלון ועברנו לבית בכפר שבפרברי עליי. חיינו בתל אביב בוודאי היו יותר מאושרים. איך אפשר להשוות את המשחקים עם החברים לחיי־העקורים האלה? עד היום אני זוכר את הקיץ ההוא כתקופה של שיעמום ועצב.

אך כשנגמר הקיץ היה צריך לחזור העירה. על פי המלצת הנזירות של עליי נרשמנו, כל הארבעה, ל״מיס קצאב״, בית ספר פרטי של הבורגנות הלבנונית האמידה. מעט זכרונות נעימים נשארו לי גם

מהתקופה הזאת. המאמץ שכל אחד מאיתנו היה צריך לעשות כדי לעבור משפה לשפה היה עצום. יאשה ובתיה העמידו פנים שהכול כרגיל. הם לא שידרו שום חולשה.

תקרית אחת חוזרת ועולה בזכרוני בהקשר זה. קבוצת ילדים מכיתה גבוהה יותר התנפלה על ארבעתנו בצעקות ״יהודים מלוכלכים״. שולה אחותי סיפרה על כך ליאשה, ותגובתו היחידה הייתה שאם יעליבו אותנו שוב, עלינו להשתמש בחגורות הצופים שלנו כדי להרביץ להם. הרעיון מצא חן במיוחד בעיני שני הצעירים מבין ארבעתנו. בנו שאל: ״ואם הם לא יעליבו אותנו?״ ויאשה הדגיש בנימה חד־משמעית: ״אף פעם אל תהיו הראשונים. אני אוסר עליכם״.

למחרת עברה ההפסקה הראשונה בלי שום תקרית. אבל בסוף היום, כשכל התלמידים היו בשביל המרכזי שמוביל אל היציאה, פרץ פתאום קרב אמיתי. אשר ובנו תקפו את קבוצת ה״גדולים״ במכות חגורה. שולה ואני הצטרפנו לקרב כדי להגן עליהם. בתוך שניות אחדות הגיעו האחראים על המשמעת. השקט חזר. זאת הייתה הפעם הראשונה שקרב כזה התחולל ב״מיס קצאב״, והוא הפך לשיחת היום בביירות. יאשה זומן אל המנהלת. בתיה, שידעה עם מי יש לה עסק, אמרה ביבושת לבנו שהוא זה שהתחיל. ״הם הקיפו אותנו ואמרו דברים בערבית״. זה כל מה שהיה לו לומר.

יאשה קיבל על עצמו את האחריות לתקרית. הוא אמר למנהלת שהרשה לילדים להגיב, אם יתייחסו אליהם כאל ״יהודים מלוכלכים״. מרגע זה ואילך לא היו עוד שום עלבונות, ואני אף צורפתי לנבחרת הכדורגל של חטיבת הביניים.

בסוף דצמבר התחיל יאשה לדבר על העברת המשפחה לדמשק. ההורים החליטו להשאיר אותי בפנימייה בביירות, כדי שאסיים את שנת הלימודים כסדרה. ב״מיס קצאב״ לא הייתה פנימייה, וחברים המליצו על סן־ז'וזף, בית הספר של הישועים. הכמרים נענו לבקשת המנהלת והסכימו לקבל אותי לכיתה ה׳ ואף לתת לי שיעורי עזר פרטיים. יאשה קיבל הבטחות שלא יאלצו אותי להשתתף במיסה וגם לא בשום שיעורי דת. למחרת הגיעי לבית הספר, בשעה שהתלמידים הלכו לאולם התפילה, נתן לי כומר צעיר כדור ואמר לי ללכת לשחק בחוץ. זה לא הכי נעים לשחק בכדור לבד. למחרת הודיעו שני תלמידים נוספים, מוסלמים, שגם הם מסרבים ללכת לתפילה. בסוף אותו שבוע כבר היו מספיק תלמידים להקים שתי קבוצות כדורגל… השהות בבית הספר הישועי הייתה חשובה, מפני שזו הייתה היציאה הראשונה שלי מחיק המשפחה. הכמרים דיברו אל התלמידים כאל אנשים מבוגרים. שם, אצל הישועים, ״חציתי את הגשר״ מבחינת שטף הדיבור שלי בצרפתית. אולם בחופשת הקיץ נכונה לי אכזבה: בתיה סירבה, חד וחלק, שאחזור אל הישועים לשנת לימודים נוספת.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 עמ'40-37