ארכיון יומי: 23 בנובמבר 2018


Les dernieres annees de David Ben Hassine

LES DERNIERES ANNEES DE DAVID BEN HASSINE

La joie de savoir que son oeuvre va être publiée ne dure pas bien longtemps. Les derniers jours de David Ben Hassine sont endeuillés par les événements sanglants qui accompagnent le règne du sultan Elyazid. En avril 1790  ce dernier succède à son père Sidi Mohammed Ben 'Abdallah. Aussitôt monté sur le trône, il "déchaîne les soldats sur les juifs de Tétouan, les livre au pillage", écrit l'historien marocain Ennasiri. Des hommes et des enfants sont massacrés, les femmes sont violées. Elyazid donne l’ordre de détruire les grandes communautés juives du Maroc.

Le 28 avril 1790, le mellah de Meknès est mis à sac. Le pillage et les violences durent quinze jours, les juifs errent dans la campagne, nus, pendant trois semaines. Au début, comme le note David Ben Hassine avec soulagement, les juifs de Meknès échappent aux meurtres aveugles et aux viols généralisés qui ont été le lot des autres villes du Maroc. Mais, le 10 mai, Elyazid lui-même arrive à Meknès, où il exécute, dans des conditions atroces, les grands courtiers juifs de son père défunt. Mordekhay Shriqi est brûlé vif. Mes‘od Ben Zekri et d’autres notables sont pendus par les pieds à la porte du mellah pendant quinze jours, sous les huées de la populace. Le 6 juin, Elyazid chasse les juifs de Fez de leur quartier, pille leurs biens, détruit les synagogues et l’antique cimetière juif, où étaient enterrés les Expulsés de Castille. Il fait construire une mosquée au mellah, et torture les chefs de la com­munauté pour en extorquer une rançon. Les juifs de Fez sont forcés de camper dans des huttes de paille, dans un terrain vague insalubre, pendant vingt-deux mois. Les mêmes scènes de cruauté gratuite se répètent dans toutes les villes.

Profondément affecté, David Ben Hassine épanche son amertume dans une élégie déchirante, dans laquelle il brosse un tableau saisissant de ces persécutions cruelles:

Qui jamais entendit parler d’un pareil forfait?

Qui a vu venir semblable ignominie? …

Les brigands furent autorisés par les autorités

A agir à leur guise. Ils se livrèrent à tous les excès…

Ils se livrèrent au pillage jour et nuit,

Dévorèrent Israël à pleine bouche.

Dans les rues, fuyaient toutes dévêtues,

Des femmes chéries … terrorisées par l’ennemi en furie. Les mères furent écrasées avec leurs enfants …

Ils nous battaient à mort,

Avec mépris, de façon délibérée …

Les chefs de la communauté …

Chargés de chaînes, livrés au mépris et à l’humiliation … La colère du sultan s’est enflammée.

Il a pendu plusieurs hommes aux portes (du mellah de Meknès).

Une mort atroce, si cruelle! …

Le malheur et l’affliction ont frappé (les juifs du Maroc) Si bien que nombre d’entre eux ont abjuré leur foi. D’autres sont morts en martyrs Pour sanctifier le Tout-Puissant …

Souviens-Toi, mon Dieu! N’oublie pas Ton alliance! Sauve, sauve Ton peuple! Ce cauchemar ne prend fin qu’en février 1792, lorsque le sultan Elyazid, blessé à mort pendant une bataille près de Marrakech, est remplacé par son frère Moulay Sliman. Les juifs marocains connaissent enfin un peu de répit.

MORT DE DAVID BEN HASSINE

En 1792, la renommée de David Ben Hassine est bien établie au Maroc. Son talent et son érudition sont respectés partout, et il a la satisfaction de savoir que son oeuvre poétique va être publiée. Les plus hautes autorités rabbiniques des grandes villes lui ont témoigné leur estime en rédigeant des préfaces élogieuses pour son oeuvre. Le dimanche 10 Tammouz 5552, soit le 30 juin 1792, il s’éteint à Meknès, au milieu des siens, à l’âge de soixante-cinq ans. Pendant les obsèques, Aharon Ben Simhon, de Meknès, prononce une oraison funèbre en prose rimée, où il fait l’éloge du sage, du poète et du maître qu’il vient de perdre, en termes dithyrambiques. Le poète meknassi Shélomo Halewa, qui se considère comme le disciple de David Ben Hassine, compose quatre élégies en son honneur, où il exalte sa science rabbinique et son talent d’orateur, sa notoriété de poète, sa grande modestie et son amour de l’étude: "Ce sage, ce juste, chantre des cantiques d’Israël … Sans lui, je reste orphelin … Même pendant ses vieux jours, sa réputation n’a cessé de croître. Il était honoré comme un roi par tout Israël … Il a étudié la Thora de façon désintéressée, dans la gêne et la pauvreté".

״נעים זמירות ישראל … בלתו נותרתי אלמן… איה שוקל וסופר? גלה כבוד מישראל … גם עד זקנה ושיבה, שומעו גדל והולך. מכובד כמו מלך בעיני כל ישראל …ולומד תורה לשמה, מדוחק ומעוני״.,

David Ben Hassine est enterré dans l’ancien cimetière, maintenant désaffecté, du vieux mellah de Meknès. Aujourd’hui, sa tombe allongée, vieille de deux siècles, n’est plus qu’un simple monticule de terre arrondi, chaulé de blanc, qui ne porte plus aucune inscription. Très rares sont ceux qui connaissent son emplacement, tant elle est semblable aux innombrables tombes anonymes qui l’entourent de toute part. Yossef Ben Naïm précise que David Ben Hassine est enterré près des rabbins Shémouel Ben-Wa‘ish et Shémouel Abensour.

Comme pour beaucoup de rabbins marocains, sa tombe a fini par devenir l’objet d’un culte touchant. On raconte qu’une vieille femme avait fait le voeu de chauler la tombe de Rabbi David Ben Hassine, à Meknès, une fois par an. Mais une année, elle était si pauvre qu’elle ne put acheter la chaux nécessaire. Comme elle se lamentait, un homme vêtu comme un musulman fit son apparition au seuil de sa porte, et lui laissa un seau plein de chaux, sans se faire payer. Tous les voisins furent convaincus que le musulman était le messager de Rabbi David, dont le renom s’étendit encore davantage.

Tehila le David- Section francaise-Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan-1999-page 92-96

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב

פתיחה לבקשות

הפיוטים בחלק השני של מעמד הבקשות נושאים אופי קבלי, והם חוברו ע״י המקובלים־פיטנים שחיו בצפת במחצית השניה של המאה ה־16.

הפיוט ״דודי ירד לגנו״: הפיוט נכתב ע״י ר׳ חיים כהן מצפת שפעל גם בארם ־ צובא (חלב שבסוריה). הוא היה תלמידו של ר׳ חיים ויטאל (שהיה יורשו הרוחני וממשיך דרכו של האר״י הקדוש שעמד בראש חכמי הקבלה של צפת). הפיוט נושא אופי קבלי, בן 27 בתים, מתחרז בצלעותיו עם אקרוסתיכון אלפא־ביתי בראשי בתיו. שני הבתים האחרונים נושאים את שם המחבר. הפיוט כתוב בצורת דו־שיח בין ה׳ לכנסת ישראל ונותן ביטוי עמוק לרגשות הלאומיים. בפיוט יש שפע של ביטויים המעידים על האהבה המיוחדת והגעגועים שיש בין עם ישראל ־ הבת ובין אביהם שבשמים שהוא ה״דוד״:

הערת המחבר:        לא חסרים פיוטים בעלי אופי קבלי, ״דודי ירד לגנו״ הוא אחד הבולטים שבהם. כדוגמא נוספת אפשר לציין את הפיוט שכתב ר׳ דוד חסין ״משכיל שיר הידידות״. ״בתהילה לדוד״ דף י״א, א׳ הוא כותב בהקדמתו ״פיוט מפואר יסדתיו על עשר ספירות״.

"דודי ירד לגנו לרעות בגנים

להשתעשע וללקוט שושנים

קול דודי דופק פתחי לי תמתי

שערי ציון אשר אהבתי"

הפיוט ממצה את הרעיון המרכזי של "תיקון חצות" כפי שרצו ויזמו המקובלים. בו פנייה ל"דודי" הקב"ה לגאול את עם ישראל מיסורי הגלות:

"זר טמא היכל קדשי…

בעלונו אדונים-זרים זולתך"

העם רוצה בהחשת הגאולה:

"נא חיש גואלנו אדון הנפלאות

יבנה ציון ויכנס נדחי עמי

מארבע כנפות אל בית חמדתי"

האל, אליו פונה העם, עונה בחיוב ובתשובתו הוא מזכיר את העתיד המזהיר של עם ישראל:

"דעי כי אחישנה עת רצון

ותשאבי מים חיים בששון

כי בנייך אגאל עני ואביון

תשכח ימיני אם אשכחך"

  1. 2. הפיוט ״ידיד נפש׳׳: הפיוט נכתב ע"י ר׳ אליעזר אזכרי(מתלמידי האר"י הקדוש) שחי בצפת במאה ה־16. גם פיוט זה בעל מסר קבלי. פיוט בן 4 בתים בני 3 שורות בכל בית, 2 שורות ראשונות בכל בית מתחרזות. השורות האחרונות בכל בית מתחרזות זו עם זו. בפיוט קיים אקרוסתיכון בשם ה׳.

הערת המחבר: ר׳ אליעזר אזכרי היה תלמיד חכם מובהק, איש קבלה וחכמת הנסתר. הוא הקים סביבו חבורת מקובלים ״חברה קדושה״ שתכליתה להביא את עם ישראל לידי חזרה בתשובה. בספרו ״ספר חרדים״ ניכרת אהבתו העזה לא״י.

יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן. מְשׁוךְ עַבְדְךָ אֶל רְצונֶךָ.

יָרוּץ עַבְדְּךָ כְּמו אַיָּל. יִשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרֶךָ.

יֶעֱרַב לו יְדִידותֶיךָ מִנּופֶת צוּף וְכָל טָעַם:

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעולָם. נַפְשִׁי חולַת אַהֲבָתֶךָ.

אָנָא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. בְּהַרְאות לָהּ נועַם זִיוֶךָ.

אָז תִּתְחַזֵק וְתִתְרַפֵּא. וְהָיְתָה לָהּ שִׁפְחַת עולָם:

וָתִיק יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ. וְחוּסָה נָא עַל בֵּן אוהֲבָךְ.

כִּי זֶה כַּמָּה נִכְסוף נִכְסַפְתִּי לִרְאות בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶךָ.

אָנָּא אֵלִי מַחְמַד לִבִּי. חוּשָׁה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם:

הִגָּלֶה נָא וּפְרוס חֲבִיבִי עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלומֶךָ.

תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבודֶךָ. נָגִילָה וְנִשמְחָה בָּךְ.

מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מועֵד וְחָנֵּנִי כִּימֵי עולָם:

הפיוט כולל רגשות עזים וכיסופים כלפי ה׳ שהפיטן מכנהו ״ידיד נפש, אב הרחמן. הדור, נאה, זיו העולם, אלי, ותיק, חמדת לבי, חביב, אהוב״. עשר לשונות של פניה לה׳ ב־ 12 שורות של הפיוט. ישנם בפיוט יחסים בין הדובר ־ המשורר ־ המדבר בשמו עם ישראל ולבין האל המתואר כאהוב.

הפיוט כולל מובאה מקראית ״אל נא רפא נא לה׳״ ומובאה מחז״ל ״ירוץ כמו איל״ הפתיחה של ״שירת הבקשות״ דוקא בפיוטים ״דודי ירד לגנו״ ו״ידיד נפש״ מעידה על רצון העורכים כי נאה יותר, אם סדרת הבקשות לה׳ תפתח בפיוטים קבליים. למדים מכאן עד כמה השפיעה הקבלה על הפיוט ובמיוחד על זה של יהודי מרוקו. הדבר ניכר כמובן בעצם שילוב הפיוטים שכתבו ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ אליעזר אזכרי, האר״י הקדוש ועוד.

הדבר צריך להיות מובן מאליו, כי הרעיון ב״שירת הבקשות״ מקורו בצפת הקבליסטית. צירופם של שני פיוטים אלה מתאים ומשתלב בכיוון התוכני הכללי של הפיוטים ב״שיר ידידות״. אחוז ניכר מהפיוטים ב״שירת הבקשות״ בעלי מסר של גלות וגאולה וכיסופים לארץ־ישראל.

הפיוטים ״שחר אבקשך״ ו״כי לו נאה״ מושמעים ע״י חלק מהחבורות לפני ״דודי ירד לגנו״. לעתים הם מועברים לסוף הבקשות (לפני דברי התורה שנושא הרב).

קטע התפילה ־ ״ח׳ חננו לן קוינו…״: גם כאן בלקט פסוקים אלה ממזמורי תהילים ומפרקי שיר השירים רואים את הכיוון הכללי של העורכים־שיבוץ פסוקים של נחמה לעם ושל גאולה עתידית ״וכבוד ה׳ עלייך זרח כן אנוכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו״.

קדיש: שוב הקדיש בסיומו של חלק הפתיחה לבקשות נותן את המסגרת לחלק כולו.

עד כאן ראינו כי חלקים א׳־ב׳ משמשים כחלק הקבוע בכל שבת, חלק בעל אופי דתי ־ פיוטים של נחמה וגאולה לעם כולו, לכל הקהילות שבתפוצות. על רקע זה קל להבין את מעמדה של הקבלה במרוקו ואת מידת היחס להם זכו המקובלים מצפת ומא״י.

המסר המרכזי של המקובלים שדיבר על גאולה ועל פעמי משיח ענה על הצורך הדחוף של יהודי מרוקו לשרוד בתנאים הקשים של הגלות ולהמתין בקוצר רוח לפעמי הגואל.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'45-42

שערי רצון…. אלי שפר….

שערי רצון….

אלי שפר….

בספר "שערי רצון" מביא אותנו המחבר אל מחוזות ילדותו ואגב כך נפרש לעיני הקורא עולמם של הילדים היהודים במרוקו, חוויותיהם, משחקיהם וההתמודדות שלהם בימי שלווה ובימי פוגרום.

המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.

בספר "שערי רצון" מספר המחבר מזווית ראייה של ילד על הקשיים שהיו נחלת היהודים שביקשו לעלות לישראל, על הסלקציה שקרעה משפחות , על שיטת פיצול משפחות ועל היציאה החשאית של יהודים רבים בספינות מעפילים כנגד הסכנות בים והחשש מפני השילטונות.

בחלקו השני של הספר מספר המחבר ביד רגישה ואוהבת על חוויותיו של תלמיד עולה חדש במעברה ובשיכון העולים, על מכשולים שעמדו לו בדרך ועל הקשיים בהם התמודדו הוריו , כמו עולים רבים אחרים, אשר השאירו חותם מכריע בתור חלוצים בנגב.

המחבר מעיד על עצמו כי בזכות הרבה כַּפִיוֹת של אהבה לה זכה בבית יכלו לצמוח בו תעצומות נפש של נכונות להתמודד בעקשנות ובהתמדה כדי להגשים לו בארץ חלום ושמכל התלאות אשר היו במסע הארוך הזה נותר בו רק טעם של מתיקות ושביעות רצון, ושבשום מקום אחר בעולם לא יכול היה להתגשם.

 

היום האחרון ללימודים.

אהבנו במיוחד את היום האחרון ללימודים. הסתדרנו ליד שער בית הספר, תלינו את התיקים  מלפנים ותופפנו עליהם בסרגלים ובמה שבא ליד.

שַׂמֵח תַּלמיד, שמח תלמיד

הגיע החופש לתמיד

שלום, שלום ולא להתראות

למבחן, להכתבה ולמחברות

מחוץ לבית הספר נשתולל

נָשִׁיר, נִשְׁבֹּר וְנִתְהוֹלֵל.

זה לא היה שיר שנכתב מראש וכל תלמיד יכול היה להוסיף שורה משלו. היו שהוסיפו הצעה לצאת דרך החלונות ובהזדמנות זו גם לשבור את השמשות והיו שהגזימו והציעו להתנקם במורה הקשוח ושנכתוב עליו משהו בלוח….

כן… גיבורים בדיבורים…. ורק מחוץ לכותלי בית הספר…. במציאות זה היה שונה בתכלית . היתה משמעת, היתה תלבושת אחידה, היתה יראת כבוד כלפי המורים אך גם יראה מפני עונשים. התלמידים חיכו בכיתה לתחילת כל שיעור ועמדו דום עם כניסת המורה . כדי להגיע אל שולחן המורה הכל יכול, הכל יודע היה צורך "לעלות" אליו , כלומר לעלות על בימה שהיתה לאורך כל הלוח ובקצה הבימה עמד שולחן המורה.

לבימה היה תפקיד נוסף והוא לגרום לתלמיד פיק ברכיים. תלמיד הוזמן אל הבימה בדרך כלל כדי לדקלם בעל פה את "הדיקלום היומי". היו הרבה כאלה, כמו למשל המשלים של לה-פונט״ן, או תקצירים לכל יחידת לימוד שהודפסו במיוחד לכך בספרי הלימוד, על מנת שנוכל לדקלם אותם בכיתה. כיוון שלא ידעת מתי תוזמן אל הלוח היית חייב להתכונן לכל שיעור, שאם לא כן היית צפוי לגערה הגונה, אם לא למעלה מזה. היו מקרים, אמנם חריגים, שהמורה נזקק לסרגל הארוך ששימש בדרך כלל כדי להצביע על הלוח או המפה, אלא שהפעם כדי להשאיר סימנים אדומים על קצות האצבעות של התלמיד שהדיקלום נעתק בפיו או שכלל לא טרח להתכונן. אסור היה לך לשכוח את כל הקטעים שלמדת בעל פה כי היה מבחן בסוף כל חודש ולא ידעת על איזה קטע תיבחן. עוד אספר לכם על מפגש מביך שהיה לי בעינ״ן זה.

שלא תהיינה אי-הבנות, אהבנו ללכת לבית הספר, אהבנו ללמוד, כל אחד לפי יכולתו, אהבנו את החצר בהפסקות ובמיוחד את מתקני הספורט כמו עמודי המתח שעליהם התנדנדנו, את הקורה להליכה בשיווי משקל, וסתם לרוץ ללא מטרה ולהשמיע מצהלות ילדים.

בהפסקה חילקו לנו כוס שוקו חם למי שרצה. הכוס הזאת החזיקה אותנו עד השעה 12.00 .

 בהפסקת הצהריים שנמשכה כשעה ורבע נהגנו ללכת הביתה לאכול ולשוב להמשך הלימודים עד השעה ארבע אחר הצהר״ם. אבל….

לפעמים ויתרנו על ארוחת הצהר״ם רק כדי לצפות בקרב האבנים הגורלי שיכריע למי שייכת החלקה החקלאית שנראתה תמיד ירוקה והפרידה בין בית הספר היהודי לבין בית הספר המוסלמי. התקריות של ידוי אבנים היו בין התלמידים הבוגרים משני בתי הספר, בעוד אנחנו הצעירים יותר שימשנו את תפקיד הקהל המעודד . שמחנו במיוחד כאשר "כוחותינו" הניסו את "האויב" והשתלטו על שטח המריבה. בסופו של יום , היתה החלקה החקלאית זרועה באבנים, למגינת ליבו של בעל החלקה.

 

חוויות כתלמיד בבית ספר "אליאנס"

בבית הספר שלי למדו רק בנים. מעבר לחומה עמד בית הספר לבנות ולמרות היותו סמוך לבית ספרנו ולמרות שאחותי למדה בו, מעולם רגלי לא דרכה בו. בניין בית הספר "אליאנס" לבנים היה בנין ארוך, כל פתחי הכיתות פנו אל חצר גדולה. היציאה מן הכיתה היתה אל פרוזדור ארוך שחיבר בין כל הכיתות ושלוש מדרגות הפרידו בין הפרוזדור לבין מגרש המסדרים.

בכל בוקר עמדתי עם חברי לכיתה, כמו שאר הכיתות, בטורים ובזוגות. המסדרים גרמו לתלמידים להזדרז לפני נעילת שערי בית הספר. מי שאיחר נאלץ להמתין בפרוזדור בית הספר לבירור. לא יודע כיצד טיפלו בהם, כי מעולם לא איחרתי לבית הספר. לאחר מספר הודעות המנהל, צעדו התלמידים עם תיק בית הספר על הגב, לפי התור אל כיתותיהם. מיד לאחר בדיקת נוכחות התפנתה המורה לבדוק בהתאם לצורך את התלבושת האחידה שהייתה אמורה להיות נקייה ומגוהצת, או את הציפורניים או ניקיון הראש. נהגנו להניח את כפות הידיים על השולחן ולכופף מעט את הראש על מנת שהמורה תוכל להגביה קבוצת שיערות באמצעות עיפרון ארוך. לאחר שנרשמו שלוש הערות לתלמיד הוא נאלץ להביא את הוריו. תכיפות הבדיקות הלכה ופחתה ככל שעלינו כיתה.

הפרוזדור היה גם המקום בו חיסנו אותנו בכתף השמאלית, חיסון שהשאיר סימן על כתפי עד היום הזה. כל הכיתה נעמדה בשורה וכל אחד ניגש בתורו לקבלת החיסון. יותר משכאבה הדקירה הצחיקו אותנו עיוותי הפנים של חברים לכיתה לפני הדקירה ולאחריה. החיסון נתן אותותיו, חלק נעדרו יום או יומיים. ואני? כלום אפשר להעלות על הדעת שאעדר מלימודים? לא רציתי להפסיד לימודים, כי גם ככה הפסדתי מספיק ימי לימוד.

הסיבה להיעדרותי מבית הספר למספר ימים נבעה ממחלה שנקראת אבעבועות רוח. בהתחלה הופיעו על שתי רגלימעין כתמים קטנים אדומים ושטוחים ולאחר מכן בלטו מעל פני העור. הכתמים הפכו לשלפוחיות מלאות בנחל שקוף שהופך בהדרגה למוגלתי. בשלב זה ההורים לא שלחו אותי לבית הספר מחשש שאדביק ילדים אחרים. בשלב האחרון השלפוחיות מתכסות בגלד ומתחילות להתייבש עד אשר נעלמות. שלב זה היה הכי קשה עבורי כיוון שהבגד נדבק לפצעים וגובר הרצון לגרד. בימים כאלה ההורים לקחו אותי למרפאה כדי שימרחו לאורך שתי רגלי שיכבה עבה של משחה צהובה כדי לזרז את התייבשות הפצעים. הצטרכתי לשכב מספר ימים כשלצידי ספרי הלימוד שהיו אז החבר הטוב ביותר שלי.

לפעמים שמעתי נשים ערביות שבאו לתפור בגד אצל אמא בבית . הן הסבבירו לאמא כ׳ הפצעים הן תולדה של השפעת ה״ג'נון" כלומר הרוחות ויש לעשות משהו להגנת הילד. כעבור כשעה חזרה ערביה אחת אלינו לאחר שהלכה לשוק בו מציעים לכל דכפין צמחי רפואה לצד קמיעות. הערביה שבה עם שקית מלאה בצמחים ששימשו לקטורת והבטיחה שהדבר ירגיע את הרוחות. הערביה הבעירה את הצמחים בתוך כלי והקטורת הדיפה ריח והרבה עשן. הערביה מילמלה משהו לג'נון בשעה שאמא מילמלה תפילה לאליהו הנביא. מיד לאחר שיצאו מן החדר מיהרתי לפתוח את החלון , לפחות שאוכל לנשום.

אבא נהג לבוא בזמן העבודה לבקר אותי ולספר לי סיפור כדי להשכיח ממני את הכאב. אלה היו סיפורים שמוסר השכל היה חבוי בהם. כך למשל:

  • בוא ואספר לך הפעם סיפור אמיתי על ערמומי שפגש פיקח ….

לא אלאה אתכם בסיפור אלא רק אומר שאבא רצה להזהיר אותי מפני איש ערמומי , שהוא בעל תככים וחורש מזימות . לעומת זה, הפיקח יודע להתחמק מתכסיסי הערמומי משום שהפיקח עיניו פקוחות וחדות. אולם, וכאן בא האווווולם הגדול , שאהב אבא להשמיע כדי למשוך תשומת לב, אולם האדם החכם עולה על הפיקח. והוסיף לטעון:

  • אתה עוד תפגוש בחייך את החכם ואליו תדבק וממנו תלמד. יש אפילו אימרה האומרת – 'הפיקח מצליח לצאת ממצבים קשים, שחכם יודע לא להיכנס אליהם".

אבא הושיט את ידו בעדינות אל ידי שניסתה להתגנב מתחת לסדין לגירוד קל, איחל לי רפואה שלמה והותיר אותי עם מחשבות שהשכיחו ממני את הכאבים לזמן מה.

מיד לאחר שיצא , חשבתי לעצמי – למה לא להיות גם פיקח וגם חכם? ומה רע להיות פיקח שאינו חושש לנסות דברים בעוד שהחכם חושש לנסותם. ביום שלמחרת , לפני שאבא התחיל בסיפור חדש אמרתי לו מה אני חושב על הפיקח והחכם ואבא ענה לי :

  • דע לך , בחכם תמצא את הפיקחות ואילו בפיקח לא תמיד תמצא את החוכמה. זה ההבדל !

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר