ארכיון יומי: 30 בנובמבר 2018


נכון לבי א־להים נכון לבי אעירה ואזמרה: עורה כבודי עורה הנבל וכנור-מבורך שבת וישב

נכון לבי א־להים נכון לבי אעירה ואזמרה: עורה כבודי עורה הנבל וכנור

״אעירה שחר״

(תהלים נז, ח-ט)

״עורה כבודי, עורה הנבל וכנור״—אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו: ״אעירה שחר״ — שאר מלכים השחר מעוררן, ואני מעורר את השחר (ברכות ג: ורש״ י שם ד.).

״חצות לילה אקום להודות לך״(תה׳ קיט, סב) — רב אשי אמר: עד הצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות (שם ג:).

קובץ שירים, בקשות ופיוטים זה, יצא לראשונה ב״וינה״ בשנת תר״ן (1890) בשם ״רני ושמחי״, ובשניה יצא בצורתו הנוכחית ב״מראכש״ בשנת תרפי׳ א (1921) בשם ״שיר ידידות״.

והן היום, בעזר הבוחר בשירי זמרה, יוצא לאור כרך ראשון כולל עשר סדראות (בראשית — מקץ) מוגה, מנוקד ומסודר, עם הוספות ומילואים בשם ״אעירה שחר״, ומעוטר בשני ביאורים, האחד מתומצת צמוד לדף, בשם ״כנפי שחר״, והשני מורחב בסוף הספר, בשם ״מעשה חרש״ המציין מקורות מן התנ״ך והזוה״ק, והספרות התלמודית והמדרשית, וההלכתית והמחקרית, מהם שאבו משוררינו.

מטרתי היתה להרחיב גבולו של קובץ שירים זה ולהוציאו מתחומם של ״המבקשים״ ולהכניסו גם לתחומה של ״מסגרת החינוך״, להגיש ממטעמיו הערבים אל חך ילדינו הרכים, שיקיימו מפגש עם זהותה הרוחנית של יהדות מרוקו, מזוית זו של השירה, ולינוק מכלי ראשון מחלב תרבותה העסיסי ומורשתה העשירה.

מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך-אלף שנות יצירה, פאס וערים אחרות במרוקו-בר אילן-תשע"ג-סוף המאמר

זהו הרקע לחקיקת החלק השני של התקנה האומר שלאישה במקרה כזה יהיה מעמד של אלמנה ולא מעמד של גרושה לעניין גביית חלקה מן העיזבון. נמצא שהמחוקקים אינם מהססים לפצל את מעמדה של האישה בין מרכיבים שונים. מבחינה אישית ומהותית אין ספק שהאישה הנה אלמנה ולא גרושה, שכן בני הזוג לא התכוונו כלל לנתק את קשר הנישואין שלהם בדרך של גירושין. מבחינת סטטוס הנישואין של האישה ברור שהיא תיחשב גרושה ולא אלמנה, וכך היא לא תזדקק לייבום, אך בד בבד לא תוכל למשל להינשא לכוהן. לעומת זאת, בכל הנוגע לזכויותיה הכספיות היא תיחשב אלמנה הזוכה בחלק מן העיזבון כיורשת ולא תגבה את כתובתה בהתאם לדין התלמוד.

פיצול שכזה מעיד על ביטחון רב ותעוזה האופייניים לחכמי המגורשים, כפי שהדבר מתבטא בקורפוס התקנות כולו. לא היה זה מופרך כלל אם חכמי המגורשים היו חוששים לתת לאישה מעמד אלמנה בנימוק שעלולים הבריות להוציא לעז על הגט ולומר שאינו תקף, ונמצאת האישה כמי שהותרה ללא חליצה. חשש מעין זה הועלה בקרב כמה מחכמי ההלכה האשכנזים לגבי מקרה שהאיש החולה נותן מיוזמתו גט למנוע את אשתו מזיקת ייבום. עמדתם הייתה שאסור לאישה להתאבל על בעלה אחר מותו, שכן מבחינה משפטית היא גרושה ולא הייתה אשתו במותו, ואם תתאבל ילעיזו הבריות ויאמרו שהיא אלמנה והגט לא היה תקף.

יסודות אלה של קישור בין נתינת גט מחמת חשש מיתה כדי למנוע את זיקת הייבום וויכוח על גביית הכתובה בידי האישה מצאנו במשנתו ההלכתית של הרא״ש ואצל בנו בספר הטורים. בשאלה שהופנתה אל הרא״ש מקהילתו בטולדו:

"בענין התקנה שלכם שכל אלמנה שתבא לחלוק בנכסי בעלה שיד היורשים על העליונה ליתן לה מחצית הנכסים אם מועטין ואם מרובים יתנו לה כתובתה. וגרש ראובן את אשתו סמוך למיתתו ותובעת כתובתה ומתנתה כי אומרת גרושה אנכי והתקנה אינה מדברת אלא באלמנה ויורשים אומרים שלא נתן לה הגט אלא כדי שלא תזקק ליבם ולכן יש לה דין אלמנה ויחלקו עמה הנכסים".

במקרה זה גירש האיש ביוזמתו הפרטית את אשתו מן הסתם כדי שלא תיפול לפני יבם. השאלה שעמדה לדיון היא, אם גם לגבי העניינים הכספיים תיחשב גרושה או רק לעניין מעמד האישות. אף כאן שורש העימות נבע מתקנה ששינתה את זכויותיה הכספיות של האלמנה לרעתה באופן מובהק. לפי הוראות התקנה יכלו היורשים לפי רצונם הבלעדי להעביר את האלמנה למסלול של יורשת הזוכה במחצית העיזבון ואינה מקבלת כתובה. זכותם הייתה להותיר אותה במצב המשפטי המקורי לפי דין התלמוד, שלפיו היא גובה כתובה ואינה יורשת את העיזבון. כיוון שהתקנה חלה על אלמנה בלבד ולא על גרושה ברור מדוע ביקשה האישה להיחשב גרושה אף לגבי העניינים הכספיים ואילו היורשים ביקשו להותירה בעניין זה במעמד של אלמנה, כפי מהלך הדברים הממשי אך לא המשפטי.

עמדת הרא״ש הייתה, כי אם בחר האיש לגרש את האישה בטרם ימות, דין גרושה לה והיא זכאית לגבות את כל כתובתה ולא רק מחצית מן העיזבון. טענת השואלים כי אישה זו היא אלמנה למעשה ולא גרושה רגילה נדחתה בידי הרא״ש מטעמים של פרשנות משפטית, וברור שמקרה בודד זה או אחר לא יכלו לפגוע במטרות התקנה. תשובה זו צוטטה בספר הטורים, ואין ספק שמגורשי קסטיליה ידעו על קיומה בסוף המאה החמש־עשרה. משהחליטו המגורשים לקבוע את הנוהג הנזכר בתשובת הרא״ש כנורמה כללית הרי שמתן דין גרושה לקבוצה לא מבוטלת של אלמנות הייתה עלולה לפגוע בתקנת הירושה ששינתה את ההסדרים הנוהגים באלמנות. עמדת הרא״ש בתשובה לא הייתה יפה כאן, שכן לא האיש הוא זה שגירש מיוזמתו, אלא התקנה חייבה אותו לעשות כן, בין שרצה ובין שסירב. משום כך הוסיפו חכמי פאס הוראה זו וקבעו כי גרושות שזכו בגטן בהיות בעליהן שכיב מרע מכוח התקנה, ייחשבו אלמנות לעניין זכויותיהן בעיזבון.

הוראה זו, הנותנת לאישה המתגרשת מעמד של אלמנה לצורך העניינים הכלכליים, עקפה גם בעיה שהתעוררה בעקבות תקנת אלג׳יר. תקנה זו הטילה חובה על האיש לתת לאשתו תוספת בשיעור מחצית הנדוניה אך סייגה את חובת התשלום רק למקרה שהאישה תגורש שלא ברצונה. זמנה של התקנה הוא שנת קנ״ד, מאה שנים לפני תקנת פאס, והיא נותרה בתוקף מאות שנים לאחר מכן. במחצית השנייה של המאה החמש-עשרה נשאל ר׳ שלמה ב״ר שמעון ב״ר צמח דוראן(רשב״ש) כיצד יש לנהוג במקרה של איש שהיה נוטה למות וגירש את האישה מיוזמתו כדי למנוע מן האישה את זיקת הייבום לאחר מותו. האם תיחשב האישה למי שהתגרשה שלא ברצונה ותזכה בתוספת שחויב בה בעלה או שתיחשב למי שהתגרשה ברצון ותפסיד תוספת זו. תשובת הרשב״ש הייתה כי אין מענה חד־משמעי לשאלה זו, והדבר תלוי בנסיבות ובראיות. אם האישה חפצה בייבום, אלא שנענתה לגירושין כדי שבעלה לא יחשוד בה שהיא מעדיפה את אחיו ומצפה למותו, הרי שהיא תזכה בתוספת כדין אישה שהתגרשה שלא ברצונה. אבל אם האישה חפצה בגירושין כדי שלא ליפול בידי היבם, אם משום שהיא עוינת אותו או למשל אם הוא נשוי אישה אחרת ובעלה למעשה מגרשה כדי להשביע את רצונה, כי אז היא תפסיד את תוספת כתובתה. אין לדעת אם תקנה מעין זו כלל הייתה קיימת בקרב המקומיים בטרם בוא המגורשים. אך משקבעו חכמי המגורשים בפאס כי לאישה המגורשת יהיה דין אלמנה הנוטלת חלק מן העיזבון כיורשת ולא גובה את כתובתה, הרי שנעקפה הבעיה, ולא נדרשו הדיינים להיכנס בעובי הקורה של קביעת רצון האישה.

דברי סיכום

התוודענו כאן לפעולה משפטית לא שגרתית בהיסטוריה של המשפט העברי לדורותיו. קבוצת מגורשים שהגיעה לפאס שבמרוקו וכבר כעבור שנתיים ימים למן בואה חוקקה לעצמה תקנות שנועדו להסדיר את חיי המשפחה בסביבה החדשה. אחד הסעיפים עוסק במניעת עגינות בשל ייבום על ידי הטלת חובת גירושין על כל איש שהוא בסכנת מיתה. לפי ממצאינו נקטו מגורשי ספרד בפאס אקטיביזם משפטי שלא הכרנו כמוהו, לא בארץ המוצא קסטיליה ולא בריכוזים אחרים של הפזורה לאחר הגירוש. עובדה זו עשויה להסביר את ייחודה של המסורת המשפטית במרוקו בכלל, שיצרה חקיקה ענפה בתחום דיני המשפחה הנמשך עד אמצע המאה העשרים. מעמדה המיוחד של החקיקה כזרוע חשובה בפעילות המשפטית של חכמי מרוקו משתקפת בדברים שכתב הרב י״מ טולידאנו, מחשובי החוקרים של יהדות מרוקו, שכיהן כרבה הראשי של תל־אביב יפו וכשר הדתות במדינת ישראל, ובהם ראוי לסיים מאמר זה. בתארו את החיבור כרם חמר המכנס את תקנות מרוקו לדורותיהם ובכלל זה את תקנות המגורשים בשנת רנ״ד־1494 הוא כתב:

[החיבור] היה אחר כך לאבן פנת היהדות במארוקו בכלל ול׳שולחן ערוך׳ שהכל סמכו עליו… ועל פיו נחתכים רוב דיני ומשפטי הדת בין יהדות מארוקו מבלי להשגיח כלל אם ימצאו חולקים עליו מהפוסקים היותר מפורסמים.

הערת המחבר:         טולידאנו, לעיל הערה 81, עט׳ קו־קז. עמדה דומה לגבי החשיבות המופלגת שהחשיבה המסורת ההלכתית בכלל והמשפטית בפרט בקרב יהודי מרוקו ראה מ׳ אלון, ייחודה של הלכה וחברה ביהדות צפון אפריקה מלאחר גירוש ספרד ועד ימינו, הלכה ופתיחות – חכמי מרוקו כפוסקים לדורנו(מ׳ בר־יודא, עורך) תשמ״ה,

תקנות מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך-אלף שנות יצירה, פאס וערים אחרות במרוקו-בר אילן-תשע"ג-סוף המאמר- עמוד 334-332

סיפור הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּיסַאאִ בתרגומה של אביבה שוסמן

{172} אחר הדברים האלה נסעו אנשים [בשיירה], ו[אֶחָיו של יוסף] הצטרפו אליהם. ״אז קרא אליהם הקורא: ׳הוי אנשי השיירה, גנבים אתם!׳״(שם, 70). ״אמרו[האחים]: ׳וכי מה אבד לכם?׳. אמרו: ׳אבד לנו גביע הכסף אשר למלך וגו׳ (שם, 72-71); שובו אליו אפוא״. אמרו: ״נעשה ונשמע, שהרי הוא הרעיף את חסדו עלינו ולא נמרה את פיו״. וכאשר נכנסו אל יוסף אמר: ״מה הניעכם לקחת את הגביע?״. אמרו: ״חי אלוהים! הן יודעים אתם כי לא באנו לחמוס את הארץ וכי איננו גנבים״(שם, 73). אמר יוסף: ״ומה עונשו של הגנב בארצכם?״. אמרו: ״אדון אדיר, ׳האיש אשר באמתחתו תימצא הגנבה, הוא עצמו ישועבד כגמולו. כך גומלים אנו לבני העוולה״' (שם, 75). אמר יוסף: ״נחפש אפוא באמתחותיכם, ברשותכם״. אמרו: ״כן״. החלו מחפשים באמתחותיהם, ולא מצאו בהן דבר, ובאמתחת אחיו בנימין לא נערך חיפוש. אמרו: ״אדון אדיר, חפש באמתחת אחינו בנימין למען לא יתפאר כנגדנו בפני אביו״. אמר: ״האם יודעים אתם מה מנע ממני לחפש באמתחתו?״. אמרו: ״לא״. אמר: ״כי התחייבתם לאביכם להשיבו אליו בריא ושלם״. אמרו: ״אכן, כך אמנם היה״. אמר להם: ״אם כך, חפשו אתם אצלו!״. פתחו את אמתחתו, חיפשו בה והוציאו ממנה את הגביע. אז השתנו צבעיהם ואמרו לו בעברית: ״הוי גנב, אחיו של גנב! הנה המטת חרפה עלינו אצל האדון״. ו[לאדון] אמרו: ״אדון אדיר, אם אכן גנב הוא, הנה כבר אחיו גנב לפנים״(שם, 77). [על כך] אמר אבן עבאם: בעבר, כאשר היה יוסף יושב לשולחן אצל אביו, נוהג היה לקחת ממנו פרוסת לחם ולתתה כצדקה לעניים ולאביונים; משום כך אמרו כי ״אחיו גנב לפנים״. אמרו: ״אדון אדיר, יש לו אב זקן ובא בימים, על כן קח לך אחד מאתנו תחתיו, רואים אנו כי במיטיבים הנך״(שם, 78). אמר להם יוסף: ״ישמרנו אלוהים פן ניקח איש זולת זה שבכליו מצאנו את החפץ אשר לנו. אם כך נעשה, נהיה בבני העוולה״(שם, 79). אחר כך ציווה לקחת את אחיו בנימין. לקחוהו ונשאוהו אל הארמון. אמר יהודה: ״האם לא תדעו כי אביכם קיבל מכם התחייבות בשם אלוהים? הן כבר קודם זנחתם את חובתכם ליוסף. לא אעזוב את הארץ עד אם ירשה לי אבי וגו'; ואתם שובו אל אביכם ואמרו לו: ׳אבינו, בנך גנב, ורק על אשר ידענו נעיד, ולא נוכל לעקוב אחר הנסתר׳ (שם, 81-80); ואם ישאלכם אביכם לראיה, אמרו לו כי אנשי השיירה יעידו על כך״(השוו שם, 82). הלכו בני יעקב, ופניהם מועדות אל אביהם.

הערה שלי א.פ– במקום שכתוב (שם), המתרגמת מתכוונת לפסוק בקוראן בסורה 12 שהיא סורה שכולה מוקדשת ליוסף הצדיק…

אחר זאת נכנס יהודה אל האדון ואמר לו: ״אדון אדיר, אתה כלאת את אחי אצלך ולקחת אותו באשמת גנבה; קח אפוא גם אותי עמו עד שאלוהים ישפוט לטובתנו״. היטיב יוסף עם שניהם עד מאוד. ובאשר למה שאירע ל[שאר] בני יעקב, הם נכנסו אצל אביהם ובירכוהו לשלום, אך הוא חש מיד בחסרונם של בנימין ויהודה, וצעק צעקה גדולה באמרו: ״איה בנימין?״. אמרו: ״הוא גנב את גביע האדון, ולכן האדון מחזיק בו כבן ערובה על גנבתו. ואת יהודה הותרנו בארץ מצרים למען יבקש לשחרר את אחיו״. אז בכה יעקב, ודמעותיו החלו זולגות כגשם בעודו אומר: ״אלליי, מה כבד יגוני על יוסף ושני אחיו!״. התגלה אליו אלוהים יתעלה לאמור: ״חי עוזי ותפארתי, אם תשוב להזכיר את יוסף, מחה אמחה אותך מספר הנבואה ורשום ארשום אותך בספר פורקי עול שמים״. התייפח יעקב ונפל אפיים ארצה מעולף. בהקיצו אמר: ״אלוהיי ואדוני, מתחייב אני לך כי לא אזכיר את יוסף, אלא אם כן תתיר לי זאת״. נגלה אליו אלוהים לאמור: ״חדל מבכייך, כי עתיד אני להפגיש אותך עם שני ילדיך ולהשיב לך את מאור עיניך״. אז נרגע יעקב, ואחר כך אמר: ״בניי, לכו והתחקו על יוסף ועל אחיו וגו׳״ (שם, 87). אמרו: ״והיכן הוא יוסף? שהרי הזאב אכלו זה זמן רב! אולם נשוב אל אדון מצרים ונספר לו את סיפורך; אולי ישיב לך את יַלְדך״.

הצטיידו בפעם השלישית והלכו עד שנכנסו למצרים והתכנסו אצל יוסף. אמרו: ״צרה פגעה בנו ובבני ביתנו, על כן הבאנו מרכולת זעומה. מדוד נא לנו את מלוא המידה ועשה עמנו צדקה וגו׳״(שם, 88). אז אמר: ״הוי אנשים, חטא גדול חטאתם נגדי, אך בקשה יש לי אליכם; אם  תמלאו אחריה, אמחל לכם ואשחרר לכם את אחיכם״. אמרו לו: ״מהי בקשתך, אדון אדיר?״. אמר: ״היש ביניכם מי שיודע קרוא וכתוב?״. אמרו: ״כולנו יודעים קרוא וכתוב, ואחינו זה, ראובן, קורא אף כתב יד שנמחק״. אמר ראובן: ״אדון אדיר, עד כה קראתי ארבע מאות כתבים בעברית ובארמית, ולא הותרתי לשון בלא שאדע אותה״. נטל יוסף מסמך כתוב ומסרו לראובן. פתחו [ראובן] וקרא בו, ואז השתנה צבע פניו, והמסמך נפל מידו מעוצם הפחד והבושה. אחר כך פנה אל אֶחָיו ואמר: ״הוי אחיי, זהו המסמך אשר כתבנו ביום שבו מכרנו את יוסף ליד הבור״. קם שמעון, נטל את המסמך מעל הארץ וקרא בו. אחר כך מסרו לאֶחָיו והם הכירו את כתב ידם ואמרו [זה לזה [: ״מאין התגלגל מסמך זה אל האדון? חי שער שיבתו של אברהם, אם ידע אביכם כי מכרתם את יוסף, קצוף יקצוף עליכם לעולמים״. אמר יוסף: ״מה לכם, אנשים, שאתם נועצים ביניכם ונמנעים מקריאת הכתוב?״. אמר שמעון: ״אדון אדיר, הכתוב במסמך זה כבר נמחה מרוב שנים, כך שאיננו יודעים מה יש בו״. אמר יוסף: ״משקרים אתם, ומיד אבהיר לכם במה דברים אמורים״. אחר כך אמר: ״הביאו לי את הגביע והוא יודיעני דבר״. הביאוהו אליו, וכאשר הקיש עליו השמיע צליל. אז אמר: ״גביעי מודיע לי כי עדות שקר בפיכם וכי מכזבים אתם בדבריכם שהזאב אכל את אחיכם יוסף״. אחר כך הקיש על הגביע בשנית והוא השמיע צליל [נוסף]. אז אמר: ״[עתה] הגביע אומר כי קינאתם באחיכם יוסף ולפיכך הוצאתם אותו מעם אביו וחפצתם להרגו; אולם השלכתם אותו אל מחשכי הבור ולבסוף מכרתם אותו למַאלִךּ בן דעְר, וזו האסמכתה הכתובה לכך״. מעוצם הפחד והאימה לא השיבו [האחים] דבר. וכאשר הקיש על הגביע בשלישית והוא השמיע צליל, אמר [יוסף]: ״[עתה] גביעי אומר לי כי יש ביניכם איש אשר אם יקצוף יצאו שערותיו אל מעבר לבגדיו והוא לא יירגע עד אם ישפוך דם״. אז אמר יהודה: ״אמת דיברת, אדון אדיר; אני הוא אותו איש״. אמר: ״מדוע, אם כן, לא הרחקת מעל אחיך את רעתו?״. שתק יהודה ולא הוציא הגה מפיו. אחר כך מסר את הכתב לאחד מבני האצולה אשר קראו עברית, והוא קרא לאמור: ״בשם אלוהים הרחמן והרחום; להווי ידוע כי מאלִךּ בן דעְר אלחֻ׳זַאעִי, בעליה של שיירת מצרים, קנה מבני יעקב נער עברי, צח לשון ויפה תואר, ושמו יוסף. הוא קנה אותו מיהודה, מראובן ומכל אחיהם בעשרים דרהמים, שמשקלם שמונה עשר דרהמים, ויהי כך בשלום״. כעסו האחים ואמרו: ״הוי אנשים, אדון זה אין חפצו אלא לגרום לנו רעה, והוא אכן המיט עלינו קלון קבל עם ועדה״. ושמעון אמר: ״האם תחפצו שאצעק צעקת זעם ואשמידם?״. אמרו: ״אמנם כן״. הוציא את לשונו ועמד לצעוק, אך אז אמר יוסף לבנו אפרים: ״לך, בני, אל האיש ההוא וגע בו בידך״, והוא עשה כן וזעמו פג. אמר [שמעון]: ״מי מכם נגע בי? שהרי זעמי פג!״. אמרו: ״לא נגע בך איש מאתנו, אלא רק אותו נער״. אמר: ״חי אלוהים, יד ממשפחת יעקב נגעה בי״.

אחר הדברים האלה אמר יוסף לעוזריו: ״הציבו עשרה עצים ליד שער העיר למען אכה בצוואריהם של אלה ואצלוב אותם עליהם, ואעשם למשל לדורות הבאים״. אז נתקפו האחים חרדה עזה ואמרו: ״הוי תושבי מצרים, כל איש מכם אשר יגיע לארץ כנען, הבה וימסור שלום מאתנו ליעקב הזקן ויאמר לו: ׳רב היה צערך על ילד אחד; עד היכן יגיע צערך על אחד עשר ילדים?״׳. ובעודם מצפים לעונשם, החלו מאשימים איש את רעהו. כאשר ראה אותם יוסף בכך, קירב אותם אליו והסיר את הכתר מעל ראשו. הייתה על ראשו שומה, אשר דומה לה הייתה על ראש יעקב, וכאשר הביטו בה הכירוה ו״אמרו: ׳וכי יוסף אתה?׳. אמר: ׳אני יוסף, וזה אחי. אלוהים חונן אותנו בחסדו. כל הירא והעומד בעוז רוח – הנה אלוהים לא יגרע משכר המיטיבים׳.  אמרו: ׳חי אלוהים! אכן אותך ביכר אלוהים על פנינו, ואנו חטאנו׳. אמר: ׳היום אין גנות עליכם, ואלוהים יסלח לכם וגו״״(שם, 92-90). אחר כך הסיר את כותנתו אשר הלביש לו אלוהים בבור, מסרה ליהודה ואמר להם: ״קחו את כותנתי זאת והניחוה על פני אבי, ואז ישוב אליו מאור עיניו. אחר הביאו אליי את כל בני ביתכם״(שם, 93).

יצאו, ויהודה הקדים אותם עם הכותונת. נשאה הרוח את ריח הכותונת אל יעקב ממרחק של מהלך עשרה ימים. אמר יעקב: ״׳ריח יוסף עולה באפי, אף כי תחשבו שהשתבשה דעתי׳. אמרו: ׳חי אלוהים! אכן שרוי אתה בתעייתך הנושנה״׳(שם, 95-94). אז בא יהודה, הניח את הכותונת ״על פניו והוא שב לראות״(שם, 96). אמר [יהודה]: ״הוי נביא אלוהים, אנו הסתרנו ממך את יוסף; מחל נא לנו״. אמר: ״אבקש למענכם מחילה מריבוני, כי הוא הסולח והרחום״(שם, 98).

אחר הדברים האלה הביא לו גבריאל נאקה מנאקות גן עדן. רכב עליה יעקב והרכיב את ילדיו ואת בני ביתו עמו. נסעו עד הגיעם למצרים, והם שבעים ושלושה איש. יצא יוסף לקבל את פניו, ועמו המון רב. וכאשר הגיע יעקב אל יוסף נפלו איש על צוואר רעהו ובכו. ו[אלוהים] הכניסם למצרים ביום שישי, ובין הפרֵדה והפגישה חלפו ארבעים שנה. ״אז העלה את אביו ואמו״ – כלומר את האב ואת הדודה, כי הוא קרא לדודה אמא – ״אל כיסאו, ואחר השתחוו לו אפיים ארצה. אמר [יוסף]: ׳אבא, הנה פשר חלומי משכבר; עתה הגשימו ריבוני וגו״״(שם, 100).

אחר זאת השתכן יעקב בארמונו של יוסף, ובני יוסף באו אל סבם אשר שמח בהם שמחה רבה. כן באה אליו זליח׳א, דרשה בשלומו ונשקה לראשו ולידיו. היא גם התקינה לו מעון פרטי כדוגמת מעונו שבארץ כנען, ובו חדרים נפרדים לפי מספר ילדיו, ויעקב התגורר בו בתכלית השמחה והאושר.

סיפור הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּיסַאאִ בתרגומה של אביבה שוסמן-240-236

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר