מורשת יהדות מרוקו

הסכם ורסאי ב-1919 ביטל את הסכם אלג׳יג׳ירםס

 העורך של השבועון המלוכני שיצא לאור בקזבלנקה בשם La Voix Français פרסם בגליונו ב-11 באפריל 1931 מאמר בו נטען, כי הסכם ורסאיי בשנת 1919 ביטל את ההסכם של.Algeciras

פיתוחה של קזבלנקה והנמל

בנייתו של נמל קזבלנקה היה פרויקט שבוצע על ידי המושל הצרפתי הראשון של מרוקו המרשל ליוטי, החל בשנת 1912. תחילה במימון פרטי, ביולי 1914 היו למושל העיר מעל 70 מיליון פראנקים כמלוה ראשון, והתאפשרה עבודה בקצב מהיר. הנמל היה בגודל של נמל אוראן, ו-70 אחוז מהמסחר של מרוקו התנהל בעיר זו. פוספאטים: שהתגלו במרוקו ב-1919 זכו ליצוא בכמויות גדולות. היצוא הראשון דרך נמל קזבלנקה היה בשנת 1922, חמש שנים לאחר מכן, הגיע הייצור למיליון טון ומעלה, וב-1930 הגיע לשיא. בשנים הבאות חלה ירידה. ובפרוץ מלחמת העולם השניה היתה שוב עלייה ביצור וביצוא, שהכניסה סכומים גדולים לכל המעורבים ביצוא דרך נמל קזבלנקה. אחד המוצרים שעברו דרך נמל קזבלנקה היה יצוא דגים. וב-1936 היתה קזבלנקה הנמל הרביעי באימפריה של צרפת בכמות הדיג שהנמל יצא. חל תהליך של תיעוש העיר, ומחצית מכלל הפעילות הכלכלית, וענפי התעשיה והמסחר במרוקו, התרכזה בקזבלנקה. פירסומה של קזבלנקה כעיר תעשיה ושיש בה עבודה בשפע, הביא אליה המוני מהגרים, רובם פרולטרים מהכפרים ומערים אחרות. אלה היוו איום לבטחונה של העיר. הדרך כפי שבוצעה לפני השנים של מלחמת העולם השניה היתה ״טיהור״ העיר, כשהכוונה, שהמונים גורשו ממנה, ורבים אחרים הועלו על אוניות גירוש. קזבלנקה הפכה לנמל השלישי בחשיבותו בעולם, והשביעי בגודלו בכל הנמלים של צרפת. ב-1936 היבוא שעבר דרך הנמל הגיע ל-706 אלף טון, והיצוא למיליון ו-847 אלף טון, כולל פוספאטים.

עליה במספר התושבים

בשנים 1836-1834 חיו בקזבלנקה 700 תושבים, ובשנים 1867-1866 ששת אלפים. בשנת 1897 מספר התושבים 25 אלף מהם שלושת אלפים יהודים, ו-6000 אירופאים. בשנת 1911 גרו בקזבלנקה כ-9 אלפים אירופאים, 8000 יהודים, מוסלמים 30 אלף. ס״ה 47 אלף תושבים. ב-1917 חיו בה כ-75 אלף תושבים מהם 28 אלף אירופאים ו-47 אלף ילידים. ב-1918 מספר התושבים הגיע ל-92 אלף, מהם 37 אלף אירופאים. ב-1936 נימנו בה כרבע מיליון נפש, מהם 146 אלף מוסלמים, 72 אלף אירופאים 28 אלף יהודים. עשרים שנה לאחר מכן סיים המרשל ליוטי הנציב הצרפתי הראשון במרוקו, את בניית הנמל שהוא הנמל הראשון במרוקו, הבטוח בכל מזג אויר. כפר הדייגים הפך לעיר של בנקים, חברות ביטוח, וחברות ספנות. נבנתה שכונה אלגנטית, והיתה הרגשה שניתן ליצור הרמוניה בין המסורת המאורית והשליטה הצרפתית. אחרי מלחמת העולם השניה, קזבלנקה הפכה לנמל הגדול ביותר במגרב. גדולה יותר מהנמלים באוראן ובתוניס. מספר התושבים עלה פי שלושים ממספרם ב-1906, והגידול הוא כחמישים אלף בשנה. קזבלנקה היא הלב והרוח של צרפת במרוקו. היה קיים שיתוף פעולה בין הבנקאים והסוחרים הצרפתים המקומיים ובין הבירוקרטיה המקומית. השקעות של צרפתים מושקעות בעיר והרווחים מגיעים החוצה.

תיאורה של קזבלנקה ע׳׳י תיירים וסופרים בשנות ה-20 של המאה הכ׳

צרפת גאה על קזבלנקה בהיותה העיר שהיא יצרה וביססה, זו עיר לפי דגם אמריקאי. לפני כעשר שנים לא היה כאן ולא כלום, ועתה עיר פורחת. אבל למעשה נמלה כנמל עיקרי של מרוקו, הוא הגרוע לעומת נמלים אחרים במרוקו. אין איש המצדיק את הקמתה, העיר צמחה מהחולות. משעה לשעה היא צומחת מעיירה מוסלמית קטנה חסרת חשיבות על הריסות מבצר פורטוגלי ששמה נשכח, לעיר הבירה האמיתית של מרוקו. אוכלוסיתה מונה עתה מעל מאה אלף תושבים. הנשים הולכות כשפניהן מכוסות ברעלות, ואין איש יודע אם הן יפות או לא, צעירות או זקנות. הילדים מהם מתרוצצים ברחובות, אחרים שוכבים על הארץ, מהם ישנים על המדרכות.

מצויים שם גם יהודים ויהודיות שהם נפרדים מהמאורים והנוצרים, אף שהושפעו על ידי אלפי שנים של מסורת משותפת. הגברים לבושים בלבוש אירופאי-כובעים וחליפות אירופאיות. אין להם את השלוה של המוסלמים, ולא האוירה היציבה והפעילה של הצרפתים. פניה של יהודיה זקנה האוחזת בארגז של מצרכים, מעידה על הטרגדיה של בני עמה, שהם זכרונות של אירועים חשוכים. אין לה פנים של אירופאית, ולא לגמרי פנים של אשה מזרחית. על פניה אגדה של חיה נרדפת עם נשמה, במשך דורות עיניים אלה ראו אירועים של יאוש. אנשים אלו גאים, למרות זאת צנועים. אין להם בית עלי אדמות, הם היו נודדים וגורלם שיהיו נודדים לעד.

ליד שער מראכש מקום שהאדמה הכפרית והעיר נפגשים, תחת החומות של צ׳אר אלבידא – העיר המאורית, עוד ניתן לראות כמה יסודות אופיניים של הכפר. אני רואה לפני את השער הפתוח שדרכו עוברות צעקות של ילדי המוסלמים, וכן חמורים קטנים. כל הנוצרים דומים, והיהודים מחליפים צורה. האסלאם מטביע חותמו על כל פניו של מאמין. מחוץ לחומה, יהודים בעלי אף כמו גמלים. האף הפינאנסי והפה מלא שיניים שבורות, הם יושבים כשהם מחכים לצרכן. מהו הדבר שמושך את תשומת לבי? אנשים עניים מצויים בכל מקום, וכובסות נמצאות בכל העולם. התשובה – כי אנשים אלה אינם חיים בהווה ולא בעתיד, אלא בעבר. הם עבדי הזמן של מאות שנות דיכוי. המאורי נושא אתו גאוה טבעית, לכושי יש בעל חיים משלו, אבל בפניהם של היהודים אין גאוה, יש משהו של יאוש. הם באים מהכפרים לעיר. מצויות יהודיות שמבריזות שהן מוכנות לשאת כדי מים על כתפיהן, ואחרות המושחות את פניהן וצובעות באדום את שפתותיהן. אדם שנעמד לידי רוצה למסור לי מידע: ׳קרוב למקום זה שאתה עומד מצוי רובע הזונות ואין זה מקום מכובד בלילה׳.

על מעמד היהודים: צרפתי מקומי אמר למחבר – לפני שאנחנו באנו היו כמה תקנות: א. ליהודי אסור להסתכל על פניו של הערבי. ב. על היהודי לרדת מחמורו אם מוסלם בא לקראתו. ג. בהליכה ברחוב עליו לתת למוסלם זכות קדימה. ד. להשאיר זרוע אחת בלתי מכוסה.

ב־1923 יצא לאור ספרו של פרופסור באוניברסיטאות של קמברידג וליברפול, חבר הפרלמנט הבריטי סיר Martin Conway שכתב על ארץ ישראל ועל מרוקו. בתיאור מסעו הוא מזכיר את קזבלנקה. במעבר של יום מליסבון הפליג לקזבלנקה ב-14 בינואר 1923, ומציין את ההתקדמות תחת החסות של צרפת. עתה נמסר לו כי הנמל הורחב, וגם אניות המפליגות באוקינוס יכולות לעגון שם. לפני עשר שנים בלבד קזבלנקה היתה עיר מאורית קטנה מהעיר פאס, ובלתי אירופאית כמראכש. עתה ברחובותיה רואים גמלים, חמורים, מכוניות ואופניים. בצד אחד של הרחוב קפה צרפתי, בצד השני מצוי פונדוק מוקף קיר לעוברי אורח, המזכירים את אלה שבמארסי. שווקים ובהם חנויות זעירות שנמצאות בדרכים במזרח, ממרוקו עד סמרקנד. אירופה המודרנית ואסלאם עתיק מחוברים. העיר מעוררת תמיהה והיא מכניסת אורחים, בה השמש יוקדת. קזבלנקה הצרפתית היא עיר של ניסיון למבקר המתעניין בארכיטקטורה. נסללו מחדש רחובות בסגנון המאפיין את הסגנון בצרפת. בבריכות של קזבלנקה רק הגוף השחור של השוחים העיד מי אינו צרפתי.

היהודים המבוססים גרים באזור המגורים של הצרפתים

 לפני שנת 1912 העיר המרוקאית היתה מחולקת לשני חלקים: הרובע המוסלמי והיהודי, הנקרא מלאח. לאחר הכיבוש הצרפתי, האירופאים גרו בדרך כלל במקומות בהם הותר גם ליהודים לגור, לרכוש קרקעות ולבנות בתים. אף שאין נתון סטטיסטי, המגמה של הדור הצעיר היתה לגור באזור האירופאי של העיר, מחוץ למלאח. בקזבלנקה רוב העיר חדשה, והיהודים גרים גם מחוץ למלאה, לצדם של הצרפתים ואירופאים אחרים. ליהודי בן המעמד העליון או הבינוני מבחינה כלכלית, היתה לו אפשרות בדרך כלל לרכוש את ביתו, או לשכור דירה ברובע החדש של העיר.

הכיבוש של מרוקו ע״י צרפת יצר אפשרויות כלכליות. צרפת סללה כבישים, מסילות לרכבת, נמלי ים ושדות תעופה. עודדה חקלאות מודרנית, תעשיה, כוח לחשמל, רשתות השקיה ומכרות. יחד עם ההתקדמות התעשייתית, הונהגו תנאים סוציאליים לעובדים, לפי הדגם בצרפת.

המשבר העולמי ב-1929 פגע גם בקזבלנקה. התוצרת החקלאית ירדה בגלל פגעי טבע: שנות בצורת בדרום מרוקו, ועודף גשמים בצפון ובמזרחה של מרוקו, שפגעו בגידולים. בגלל עודף אוכלוסיה בכפרים, היתה הגירה מהכפרים לערים, וביניהן לקזבלנקה. הדבר התבטא במספרים: בשנת 1931 חיו בקזבלנקה כ־115 אלף תושבים. וחמש שנים לאחר מכן מעל 184 אלף. כלומר, גידול של כ-57 אחוזים. מוסלמים ויהודים היגרו לקזבלנקה כדי למצא פרנסה. אבל המהגרים שרובם חסרי מקצוע, התקשו למצוא עבודה בתעשיה המתוחכמת. בשנים 1937-1935 היה משבר כלכלי במרוקו בגלל בצורת, והוא השפיע על הכלכלה בכל צפון אפריקה. הדבר גרם לנדידה של שבטים רעבים לעבר קזבלנקה, והתגלו מעל מאה בני אדם שחלו במחלת הטיפוס בקזבלנקה. החובות של סוחרים, שלא היה סיכוי לפרעונם, כוסו על ידי קרן פדרלית שנוסדה בדצמבר 1930. באוגוסט 1932 ביקש משרד החקלאות ביטול החובות בסכום של 126 מיליון פראנקים. בסוף שנה זו דרשו המתיישבים ביטול חובות בסכום גבוה יותר. שלטונות החסות סירבו להעניק מתנה בגובה הנקוב הנ״ל.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח – עמ' 32-29

באותה תקופה כוננה ישראל יחסים דיפלומטיים מלאים עם מאוריטניה – מדינה שלגביה היתה קיימת במרוקו רגישות מיוחדת בשל משבר הסהרה. ישראל הבהירה אז מיד כי היחסים עם מאוריטניה לעולם לא יבואו על חשבון הקשרים עם מרוקו. אף על פי כן, מרוקו הבהירה שהעיתוי לביקור ברק בחודש אוקטובר אינו נוח לה.

במחצית דצמבר 1999 בדקה ישראל שוב אפשרות לביקור ברק ברבאט. ראש הממשלה סיים אז סיבוב נוסף של שיחות שלום עם סוריה, בחסות הנשיא קלינטון. ישראל קיוותה שעצם קיום השיחות עם דמשק יביא לפריצת דרך גם ביחסים עם מרוקו. משרד הקישור הישראלי ברבאט בחן אפשרות שמטוסו של ברק ינחת בבירה המרוקנית בדרכו חזרה לישראל. אולם מרוקו השיבה כי בשל צום הרמדאן, המלך לא יוכל להיפגש עם ברק באותו מועד.

במקום זאת נמסרה ההזמנה לשר החוץ דוד לוי לערוך ביקור רשמי ברבאט. היותו של לוי ממוצא מרוקני הקלה מאוד על המלך הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינערבית. ההזמנה נמסרה ללוי על ידי ראש משרד הקישור המרוקני בישראל, טלאל ג׳ופראני. מיד לאחר קבלת ההזמנה יצא המנכ״ל המנוסה של משרד החוץ, איתן בנצור, לרבאט כדי להכין את ארבעת ימי הביקור. בנצור ביקר כבר ברבאט ב־1995, בתוקף תפקידו כמתאם הפעילות הישראלית ב״פרויקט ברצלונה״ לשיתוף פעולה בין מדינות הים התיכון. ביולי 1999 נמנה בנצור גם עם חברי המשלחת הישראלית שנכחה בהלווייתו של המלך חסן ה־11.

על פי התוכנית שסוכמה, נקבעה ללוי פגישה אחת עם המלך מוחמד ה־VI פגישה עם ראש הממשלה וכן שתי שיחות עבודה וארוחת ערב חגיגית במעונו של שר החוץ, מוחמר בנעאיסה. כמחווה של רצון טוב אורגן ללוי גם ״ביקור שורשים״ בבית שבו נולד ברבאט.

ערב ביקורו של שר החוץ הגיע לרבאט ראש הממשלה הפלשתינית, מחמוד עבאס. הוא סיפר למלך על הקשיים במשא ומתן עם ישראל והפציר במלך לשוחח על כך עם לוי, בתקווה שישראל תגמיש את עמדותיה.

לקראת ביקורו של שר החוץ עברו על גדי גולן, ראש משרד הקישור הישראלי ברבאט, כמה רגעי מתח מובנים. מטעמי ביטחון נבדקו בקפדנות כל דברי הדואר שנשלחו לנציגות הישראלית. בין החבילות היתה אחת, שמתוכה נשמע תקתוק שעון. מיד פונה משרד הנציגות מיושביו ולמקום הוזמנו מומחי נפץ מרוקנים. הוברר שהחבילה הכילה שעון קיר שנשלח במתנה לשר החוץ מטעם חברה מסחרית מרוקנית, שנציגה ביקר לא מכבר בישראל.

שר החוץ יצא לרבאט במטוס מיוחד, ב־12 בינואר 2000, ונתקבל שם בכל הגינונים המקובלים בביקורים רשמיים. לוי בא למרוקו בלווית אשתו וארבעה מבניו. שר החוץ נתקבל בנמל התעופה של רבאט על ידי עמיתו המרוקני, מוחמר בנעאיסה, ועל ידי יועץ המלך אנדרה אזולאי ומנהיג הקהילה היהודית הקטנה במרוקו, סרז׳ ברדוגו. לוי ובני פמלייתו שוכנו במלון ההארחה הרשמי בטמארה, ליד רבאט. לאחר שיחת הכנה עם אזולאי נועד לוי בו ביום עם המלך. היתה זו פגישתו הראשונה של מוחמר ה־VI עם שר ישראלי, מאז ירש את כיסאו של אביו ביולי 1999. שיחתו של המלך עם שר החוץ היתה חמימה מאוד ונמשכה כשעתיים. לוי כינה את מוחמר ה־VI ״מלך של שלום״. הוא דיווח למלך על הסיבוב השלישי בשיחות השלום עם סוריה ועל התעקשותה של דמשק על נסיגה ישראלית מלאה מרמת הגולן עד שפת ים כינרת ממש, למרות שקו גבול זה חרג מהגבול הבינלאומי בין שתי המדינות.

לעומת תיאור זה של המשא ומתן עם סוריה, פרסם השבועון המרוקני בשפה הצרפתית "מרוק הבדו", שהנשיא חאפז אסר הסכים לנסיגה ישראלית עד למרחק של 10 מטרים משפת ים כינרת – דבר החופף את הגבול הבינלאומי ומשאיר את כל האגם בריבונות ישראלית. כן דיווח השבועון המרוקני שאסר הסכים להקמת מערך התראה ברמת הגולן, כדי להפיג את חששותיה של ישראל מפני התקפת פתע סורית.

כפי שניתן היה לצפות, בייחוד לנוכח ביקורו המוקדם של מחמוד עבאס ברבאט, המלך היה מעוניין דווקא בנושא הפלשתיני והוא עודד את לוי להמשיך במשא ומתן עם יאסר ערפאת. כמי שעומד בראש ״ועדת ירושלים״ שליד ארגון המדינות המוסלמיות, מוחמר ה־VI דיבר על פתרון שישמור על מעמדה של הרשות הפלשתינית בחלקה המזרחי של העיר. לוי הסביר למלך את הקושי הישראלי בניהול שיחות מקבילות עם סוריה והפלשתינים.

נושא ירושלים עלה כמעט תמיד במגעיו של המלך עם אישים ישראלים וגורמי חוץ. כך למשל, במאי 2007, בעקבות ידיעות על חפירות ארכיאולוגיות ברחבת הכותל המערבי ולאחר שפורסם על תוכניות לבניית אלפי יחידות דיור חדשות, הזהיר מוחמר ה-VI מפני ההשפעות השליליות שיהיו למהלכים הללו על תהליך השלום הישראלי־ערבי. באיגרות לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ובאיגרות דומות לראשי האיחוד האירופי, במאי 2007, כתב המלך כי התוכניות הישראליות לבניית יחידות דיור נוספות באזור ירושלים יביאו ל״ניתוק סופי״ בין ירושלים לבין העורף הפלשתיני שלה. המלך האיץ בגורמים אלה להתערב ולשכנע את ממשלת ישראל, כי צעדים מעין אלה אינם משרתים את מטרות השלום באזור ובעולם. ביחס לקיפאון בשיחות השלום בין ישראל לפלשתינים, המלך מוחמר ה-VI הזהיר כי הצעדים המתוכננים על ידי ישראל יסכלו כל מאמץ לחידוש תהליך השלום.

במישור היחסים הדו־צדדיים, ביקש לוי מעמיתו המרוקני להעלות את דרג הייצוג הדיפלומטי בין שתי המדינות ״יותר מאשר משרדי קישור ופחות מאשר שגרירויות״. לוי חזר גם על הצעה קודמת של שמעון פרס לפתוח קו תעופה ישיר בין שתי המדינות. אולם בהיעדר התקדמות ממשית בנושא הפלשתיני, מרוקו לא היתה מוכנה עדיין להיענות לבקשות אלו. גם נושא מאוריטניה עלה בשיחות. לוי הבהיר לבן שיחו כי יחסי ישראל עם מדינה אפריקנית זו לא יבואו לעולם על חשבון הקשרים ההיסטוריים עם מרוקו.

לוי שוחח עם שר החוץ המרוקני גם על הרחבת הקשרים הכלכליים, הטכנולוגיים והחקלאיים בין שתי המדינות. משלחת של אנשי עסקים מרוקנים ביקרה בישראל בדצמבר 1999, והיא שבה לרבאט עם תקוות גדולות להרחבת הקשרים בין שתי המדינות. בהתאם לכך, הסכימו לוי ובנעאיסה על הקמת ועדות משותפות לקידום הקשרים בין שתי המדינות בתחומי החקלאות, הבריאות, החינוך הטכנולוגי והכלכלה. מנכ״ל משרד החוץ, איתן בנצור, ועמיתו המרוקני נתמנו לתאם את פעולותיהן של הוועדות המשותפות. בשיחה פרטית עם בנצור ביקש אנדרה אזולאי כי ישראל תארגן גם קורס מיוחד לניהול בתי חולים.

לפני שובו לישראל, ערך לוי ביקור מרגש בבית שבו נולד לפני 63 שנים ב״מלאח״(הגטו) של רבאט. המקום המה אנשים. ניכר היה ביהודי מרוקו שהיו גאים על כך ש״אחד משלהם״ הגיע למעמד כה רם בממשלת ישראל. רעייתו של לוי, רחל, ביקרה בעיר הולדתה אל־סווירה (מוגאדור).

אולם למרות האווירה החמימה והשיחות החיוביות, שיתוף הפעולה הישראלי־ מרוקני עלה חיש מהר על שרטון. ביוזמתו של נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, התכנסה בקמפ דיוויד ועידת שלום ישראלית־פלשתינית, לבחינת אפשרויות להסדר בגדה המערבית וברצועת עזה. ראש ממשלת ישראל אהוד ברק וכן הנשיא קלינטון הגישו ליאסר ערפאת הצעות מרחיקות לכת, כולל בעניין ירושלים. אולם ראש הרשות הפלשתינית לא היה אז בשל להסדר, והוועידה נכשלה.

הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-שמואל שגב-תשס"ח-2008 – עמ'22-20