חסד ואמת-רבי אליעזר די אבילה זלה"ה, בן אחותו של אור החיים הקדוש-
מיישב הפסקים על פי העיון הפלפול והסברא
רבי אליעזר, העיז מכח עיונו שחנן אותו בורא עולם לפסוק ולחלוק בהלכה גם מכח סברא ופלפול תלמודי, כן ראינו בבית מדרשם של האחים מאיברא הכותבים באגרת:
מיום שגלינו מארצנו….. ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין: ומורא רבך כמורא שמים… כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל כפי פקחות השכל והסברא, ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול. (בעלי התום׳ עם׳ 396).
וכך גם בביהמ״ד של הרא״ש נגד דברי הראב״ד שהבאנו למעלה שאין לחלוק עתה על דברי גאון.
על זה הוא אומר:
״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם של הגאונים ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בש״ס…. אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים (פסקיהרא״ש סנהדרין פ״ד סי׳ וי).
כך גם רואים בדברי רבינו בבאר מים חיים צז ע״ב דוחה סברת מהריק״ש לומר שאפשר להוציא ממון מספק ספיקא בד״ה:
והשתא ניחא נמי דתמיה על מהריק״ש דגברא רבא כוותיה… הרי נסתלקה תמיהתי על מהריק״ש, אם אלו הדברים יצאו מפי קדוש, ומה שיש לבאר עוד יישוב ספקי הרב בש״ע, בכל הנך דוכתי דשייכי בהאי דינא אליבא דמהריק״ש, עיין לקמן במה שפירשתי אני.
האך אמנם ״אין נושאין פנים בתורה לרב״ שלבי מהסם בפירוש זה, דאיכא למידק עליה סובא, וא׳ לציון הוא בעיקר דין זה, דסבירא להו דסמכינן ״אספק ספיקא לאפוקי ממונא״ שאיני מסכים בו, ואף על פי שרבים וגדולים נמשכו אחר סברא זו, הלא המה: מהריב״ל ומהרש״ך והב״ש והג״ת ומהריק״ש על פי דרך זה שכתבתי, מכל מקום ״לבי לא כן ידמה״ וידעתי שבפרט זה יש בו מקום פלפול עצום בהרבה סוגיות בש״ס ובדברי הפוסקים, ויצטרך נגר ובר נגר למפריקנהו, אך מפני שאין הפנאי מסכים מפני ביטול בית המדרש, אמרתי אשנה פרק זה בדרך קצרה ואשיב על דבריהם ממקור שבאו….
[שם בדף י׳ עמודה ד׳. הביא דברי הפוסק אשר הקשה והשאיר את קושייתו בצ״ע. ר״ת: בצריך עיש
הרב עונה לו שם:
אני אומר שצ״ע לצ״ע שלו עיי״ש.
ולפני שרבינו מקשה, קודם כל מבאר הדק היטב כוונת המפרש שעליו רוצה להקשות, ואחרי שהוא מקשה עליו נדחק גם ליישב את דבריו, ראה לקמן בספר זה בפרק ל״ג, ג, אחרי שמביא את דברי הפרי חדש ומבארו, הוא אומר:
אך קשה על דבריו בין לתירוץ הראשון, בין לתירוץ השני. דלתירוץ הראשון קשה כמה קושיות חדא וכו' וכן'.
ואחרי שמנה כמה קושיות מנסה הרב לתרץ בשפה של כבוד לחכמי ישראל קודמיו, אומר שם (בסעיף ד):
וכי היכי דלא נשוייה להרב [פרי חדש] חס וחלילה טועה בדבר משנה ״מצטרכינן למשכוני״ וכר דסבירא ליהו לתוספות וכו' עיי״ש.
כוונת רבינו לומר:
וכדי שלא נעשה את הרב פרי חדש בעל ספר מים חיים כטועה ח״ו בדברים מפורשים שכתובים שם בגמרא, על כן צריכים אנו ״למשכן ולשעבד עצמנו״ לתרץ דבריו על מה שאמר דסבירא ליהו לתוספות וכו' עיי״ש.
רבינו היה מושיע ומגן ומתרץ דברי הראשונים: לפי כללי ההלכה, כך משמע בתשובותיו, למי שמעיז לחלוק על הראשונים הוא אומר:
מכל מקום מי יוכל להכריע בין ההרים גדולים מכל שכן ח״ו לדבר נגדם!
וקשה לי הרבה להאמין שיצאו הדברים מפיו, ראם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם וכר, ואם באנו לסמוך על סברות לבנו לחלוק על דברי הראשונים ח״ו שנשתכחה תורה מישראל ונעשית לס״ס רבוא תורות ח״ו, אלא שאין לנו אלא להעמיד דברי הראשונים לשהיה לבם פתוח כפתחו של אולם, שכך חובתנו, וכך יפה לנו.
״ואע״פ שבמקום שהרב בש״ע והרב בהג״ה חולקים קי״ל כש״ע, מ״מ כשהרב בהג״ה מביא דבריו בסתם יש לנו לסמוך עליו זה יעיד שהוא ז״ל סבור שדינו מוסכם ושוה ושלם בינו לבין הרב בש״ע״ וכו'.
פירושיו למסכתות הנלמדות בישיבות
ר' אליעזר היה מרעיש הארץ בתורה, דבריו שקולים בפלס, דייקן גדול ויורד לשורש הדברים, מקשה על כל אות ואות כמחרוזת של פנינים ופושטן כאגרת ומעמידן על בוריין. ובפרט בדיבורי הש״ס הקשים ומפרשיו. לזה כתב חידושים עמוקים על הרבה מסכתות הש״ס ובפרט המסכתות הנלמדות בישיבות שדרכן על הרוב לומדים את המשא ומתן התלמודי. בהם הרב חודר לעומק פשט הגמרא בעיון עמוק ובחכמה רבה, ולא פוסח על שום דבור קשה של רש״י או של רבותינו בעלי התוספות, בזה הורה לתלמידיו ותלמידי תלמידיו קו יחודי ודרך לימוד מעמיק להוציא לאור כוונת חכמי התלמוד לאמיתה של תורה. כך גם מעיד החיד״א בהקדמתו לספרי רבינו:
שם נקבצו אצלו המרץ בעלי תריסין חריפי דפומבדית, רבים שתו מימיו הנאמנים, והיו לאנשים אשלי רברבי ״עיני העדה״.
והאיכא סהדי זקני רבני מערב מעידין בגודלו, ידרכוץ קסת גבורים ״מעידין מן המכירין.
רבינו עם חכמי מראכש
בפסקיו הראה את כוחו וגבורתו ועוצם חוכמתו לוחם מלחמתה של תורה עם חכמי ופוסקי דורו, ובמיוחד נגד חכמי מראכש הנחשבים לגדולי המעיינים במשא ומתן התלמודי אשר מקרנם לא יחת (ראה לקמן ״חכמת א״י ובבל״ בפרק ט״ו עמ׳ קפ״ט).
במלחמת תורתו איתם הוא אומר להם:
באמת אתמהה שגיבובי דברים קא חזינא הכא, והרי זה כמי שטענו בחטים והודה לו בשעורים, ומפני שכת״ר אוהבי כו'…
אני אומר שכת״ר אינם קונים את הנייר ולא את הדיו, אבל בחינם הוא בא להם, ועל זה כתבו מה שמצאו בפתיחת קולמוסים.
והייתי רוצה שיהיה הויכוח בינינו ״בסוגיות הש״ס והפוסקים״ ונקבל שכר שנינו על הכתב והמכתב, אבל בדברים הללו אין בהם כי אם ביטול הזמן,
וסוף דבר את ״והב בסופה״.
ובפסק אחר שם בעמוד קט הוא אומר:
ואיני יודע היאך עושים עצמם כאילו ח״ו אינם רואים, והימה עיניהם פתוחות.
דמה עינין ההוא דהסמ״ע להא דהכא, וזה מבואר בפסקי הראשונים!
אבל כמדומה לי, שתלמידים בורים ישבו לפניהם, והם גרמו, וכבר הזהירה תורה שלא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו.
ובהמשך אותו הפסק, הוא מוכיח את בעלי הפסק על שחזרו על טעותם פעמיים:
ואני אומר, אי לאו דמסתפינא דקפדי, הוה אמינא להו, וממהדורי מילי ששגגה זו נכתבה יותר משתי פעמים, והיה מן הראוי מי ששגג פעם אחת היה מתבייש עליה, אבל הם חוזרים ושונים אותה פעם אחר פעם, ולא זו היא המידה, אפילו למי שאמר דברי אמת אין לו לחזור ולכותבו אפילו פעם שניה
(ראה גם לעיל בכותבת ״פסקים על פי סוגיות הש״ס).
חסד ואמת-רבי אליעזר די אבילה זלה"ה, בן אחותו של אור החיים הקדוש-2007 -92-90
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983
418 פְ־דִיקָא,כַּאי בָאנוּ אֵל־חְבָּאבּ.
רק בעת צרה נראים הקרובים. (הידידים)
בעת הצורן יוכר האוהב. (משלי חכמים א׳ 107)
ידיד נאמן יוכר בעת צרה. (קירקו, על היהדות)
419- חְבָאָבְנָא עְמְלוּ חְבָאב אוֹכְ׳רִין.
קרובינו עשו להם קרובים אחרים.
יחוס משפחתי
420 כְּל ווָאחְד בְ־פְעָאיילוּ, כָּא יִזְבְּד עלָא אַצְלוֹ.
כּל אחד במעשיו מוכיח על יחוסיו.
כל אילן טוב נושא פרי טוב. (פלנט 1129, מובא בסוף ספר התשבי שא׳)
דברים יפים הם פרי השכל, ולא פרי יחוס משפחה. (א. אבן־עזרא)
כשאין לנו כבוד, אין לנו יותר משפחה. (ויקטורהוגו)
עְמַר וַולד א־סבַע מָא יכּון דְ׳בַע. 421
כפיר אריות לא ייהפך לעולם לצבוע.
422 ווָאכָ׳א יִכְּבַר אַל־פוּל קּדּ אֵל־גֵרגָאע,
מָא יוּצַל־שי לְ־רְחְבַת אַ־זְ-רָאע.
גם אם הפול יהיה גדול כּאגוז
לא יגיע לשוק החיטה.
423 מְנָאיין דָאךּ אֵל־עְרְייק? מֵן דָאךּ תְרִייק!
מנין ענף זהי מאותו עץ!
424 אְלִי בְּזָ-א בְ־זְעְבָא, בְּזָא בְ־רָאבּוּז.
המבזה בקנה המפוח, מבזה המפוח עצמו.
הפוגם את עצמו פוגם את משפחתו עמו. (במדבר רבהכ״א)
425 פְ־אוּג׳הּ אְל־כְּתָאב, כָא יִתְבָאס אַ־לוּח.
לכבוד הכתב שעל הלוח, מנשקים הלוח.
426 אְ־ד׳רְבּ אְל־כְּלבּ, אוֹ וּוקְרוּ פְ־אוּגְ׳הְּ מוּלָאהּ.
הכּה הכּלב, וכבדהו בזכות בעליו.
כבד את הכלב למען אדוניו. (פתגמים של יהודי בבל)
האוהב אותי אוהב גם את כלבי. (זה לעומת זה)
כבד את הכלב למען בעליו. (משלי ערב)
געור במשרת, אך כבד את אדוניו.(voltaire)
המכבד אותי יכבד גם את הכלב שלי. (פתגם צרפתי)
428 קדמא ענדך,הווא אלי תסווא.
כמה שיש לך, כך הערך שלך.
429 אַש יִצְלָאחְ־לְךּ אִיְסם גְ׳דוּדְךּ,
אִידָא מָא כְ׳לּליתי איסְם ל־אוּלָאדְךּ.
מה יועיל לך שם אבותיך,
אם לא השארת שם לבניך.
אך שוא תתהלל בכבוד בית אבין, אם לא יוכלו
התהלל בך יוצאי חלציך. (משלי יהושע פרק מ,)
השמות הגדולים מורידים במקום להעלות, אלה
שאינם יודעים לשאת אותם. (פתגם צרפתי)
אינני יודע מי היה סבי, אני מעוניין הרבה יותר
לדעת מי יהיה נכדי. (אברהם לינקולן)
430 אִיסםְ גְ׳דוּדְךְּ, מָא יִחְמַּר כְ׳דוּדְךְּ.
בשם אבותיך, לא יאדימו לחייך.
יחוס אבות בלבד, לא ימלא צפחתך. (פתגם איטלקי)
בשם מכובד אי אפשר לקנות בשר. (פתגם צרפתי)
מי שאין לו יחס עצמו, לא יועילנו יחס אביו ואמו.
(בן המלך והנזיר, הקדמת המעתיק)
431 קֵּד מָא יִסְווָא אִיסמְךּ, הוּוָא אֵלִּי תְסְווָא.
כמה ששמך שווה, כך אתה שווה.
שלח את דמך האציל לשוק וראה מה יביא לך. (תומס פולר)
פחד על שמך, כי הוא ילווך מאלפי אוצרות חכמה.
(ספר בן־סירא השלם עמי רעד,)
432 אְלָּאהּ יִנְעֵל נָאכְּר חְסְבוֹ.
ארור המתנכר למוצאו.
הפוגם את עצמו, פוגם משפחתו עמו. (במדבר רבה בא׳ ג׳)
433 מָא כָּא יִנְכְּר אַצְלוֹ, ג'יִר אְל־בְּג'ל.
רק הפרד מתנכר למוצאו.
שום אדם לא יכובד על-ידי הזולת, אם קרוביו, עצמו
ובשרו יבוזו לו. (פלאוטוס)
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון תשנ"ד-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא
חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ–גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה. (משלי כב,ו)
פרק תשיעי
החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא
החינוך ב״חדר״ (א-סלא) שבני דורי ואני קיבלנו, התקיים במרוקו במלוא עוזו עד סוף שנות העשרים של המאה הנוכחית. אחר-כך הוא הלך ופחת עד שנעלם כליל בשנות הארבעים והחמישים.
החל משנות השלושים, נשבו רוחות חדשות ורמת החינוך החלה לעלות ולהשתפר. ברוב ערי מרוקו הוקמו ונבנו מוסדות חינוך נאים ומסודרים, כמו: אם הבנים בפאס ובצפרו, תלמוד תורה במכנאס, אוצר התורה בקזבלנקה, ובעוד ישובים נוספים. מן הראוי לציין שהעיר מכנאס בדורות האחרונים הייתה מרכז ללומדי תורה ובית יוצר לרבנים ומורי הלכה. היא התפרסמה בבתי־כנסיות שלה ובישיבותיה שמשכו אליהן עד ימינו אנו, מאות תלמידים שבאו ללמוד ממרחקים. לא פלא אם נאמר עליה: ״היהדות לא תחדל להתקיים כל עוד יש ערים כמכנאס וסאלי״(דו״ח מסע של הרב הראשי לצרפת במרוקו ב־ 1948). זכורה לטובה ישיבתו המפורסמת של גדול מרביצי התורה במרוקו, הרב יצחק סבאג זצ״ל. ישיבת כתר תורה במכנאס, שהייתה בית יוצר להכשרת רבנים ומחנכים. העיר הזאת נקראה בצדק בפי רבני מרוקו ״מכנאס עיר של חכמים וסופרים״.
הערות המחבר: אוצר המכתבים, ח״א (דברי הימים של מכנאס): המחבר מונה בעיר הזאת תשעה עשר בתי- כנסת במללאח הישן, ואילו טולידאנו(המללאח) מביא רשימה של עוד ארבע עשרה בתי-כנסת נוספים שנבנו ב-מללאח החדש. בסך הכל היו במכנאס שלושים ושלושה בתי-כנסת שפעלו כל ימות השנת פינקרפלד מונה שלושים ושניים בתי כנסת במכנאס.
אוצר המכתבים, ח״א (דברי הימים של מכנאס): מציין שכל בתי-כנסת שימשו בזמנים קדומים גם כישיבות (לצערנו רוב הישיבות במרוקו לא נשאו שמות. היו סתם ישיבות בהן למדו לרוב, תלמידי-חכמים שלא זכו לשום עזרה או תמיכה כספית כלשהי). בימינו אנו, הישיבות שפעלו במכנאס הן ישיבת עץ־חיים המפורסמת בנשיאות האדמו׳׳ר חיים ברדוגו זצ״ל ובה למדו במיוחד תלמידי־חכמים, ישיבת כתר־ תורה שבראשה עמד הרב יצחק סבאג ז״ל (עלה לארץ ונפטר בה). כמו כן, בסוף שנות ה-20 ותחילת השלושים של המאה הנוכחית, היתה ישיבה של ר׳ חביב טולידאנו ז״ל, אחיו של הרב ברוך טולידאנו ז״ל, ובה למדו בחורים אשר הוריהם התנגדו ללימוד השפה הצרפתית ומיאנו לשלוח ילדיהם ללמוד ב״אליאנס״(כל ישראל חברים);
בין הישיבות שלא נשאו שם כלשהו, הייתה ישיבתו של הרב ידידיה טולידאנו, ז״ל, בה למדו רק תלמידי חכמים וממנה יצאו רבנים ומורה הלכה ידועים. אחד מהם הוא הדיין ר׳ יצחק חזן ז״ל שהיה דיין בחיפה ונפטר ב-1991.
ישיבת כתר תורה נפתחה בשנות הארבעים הראשונות, ובמחזור הראשון התקבלו שבעה-עשר תלמידים שכולם עברו בהצטיינות את בחינות ההסמכה לרבנות והם פזורים היום בישראל ובעולם הרחב.
ויען שמואל, בהקדמה לספרו; ויאסוף שלמה (בהקדמה); ר׳ ברוך אברהם טולידאנו (רינה ותפלה) בהקדמה מאת בנו של המחבר; ג׳ לוי, עמי 14, מציין: ובדין זכתה מכנאס לתואר ״פאר כל ערי המערב לתורה וליראת ה׳״. בפי המוני העם, נקראת מכנאס ״ירושלים הקטנה״. עד כאן
ר׳ זאב היילפערין
בחודש כסלו, שנת תער״ב (1912) הגיע מעיר לונדון למכנאס , רב גדול בתורה, ר׳ זאב וולף היילפערין, יליד רוסיה. הרב הזה שכונה בפי המון העם, ר׳ זאב, הקים מפעלי תורה בעיר ובעוד ערים נוספות, כמו פאס, צפרו, לעראייש, תיטואן, טנג׳ה ועוד. ביוזמתו נוסדה במכנאס ישיבה לתלמוד-תורה, ש״ס ופוסקים. הישיבה הייתה מיועדת לתלמידי חכמים ונקראה ישיבת בית־אל. על־ פי הכתוב בפרשת אותו השבוע שבו הוקמה: ״ויקרא את־שם־המקום ההוא בית־אל״ (בראשית כח,יט). השמועה על בואו של ר׳ זאב הגיעה לפאט ולצפת, ובשנת תרע״ג(1913) בא הרב לעיר פאס. בהשפעתו נוסדה שם חברת אם־הבנים, שעליה נימנו נשותיהם של נכבדי
אוצר המכתבים, ח״א, סי׳ ריב: כותב כי בשנת תרע״ב הגיע הרב זאב וולף היילפערין למכנאס, ואילו קהלת צפרו, ח״ג, עמי 141, מציין כי הרב הזה הגיע למרוקו בשנת תרע״ד (1914). על הרב הלפערין, ראה את מכתביו להסתדרות הציונית העולמית בלונדון, (הארכיון הציוני בירושלים: צ/2731, שנות 1921-1920; ארכיון כי״ח במרוקו (פ) 549 01£ססג(מכנאס) מ-1914.11.24; מ. לסקר, עמ׳ 172, על בואו של הלפערין למרוקו.
השבוע שבו הוקמה: ״ויקרא את־שם־המקום ההוא בית־אל״ (בראשית כח,יט). השמועה על בואו של ר׳ זאב הגיעה לפאס ולצפרו, ובשנת תרע״ג(1913) בא הרב לעיר פאס. בהשפעתו נוסדה שם חברת אם־הבנים, שעליה נימנו נשותיהם של נכבדי העיר. מטרת החברה הייתה להשגיח ולפקח על כל בתי־הספר של תלמוד תורה בעיר, לספק לתלמידים הנזקקים ארוחות חמות יום יום, לדאוג להם לתלבושת פעמיים בשנה ולשלם בעבורם שכר לימוד למורים.
הערות המחבר: המללאח, עמי 187 כותב שעוד לפני בואו למכנאס, פעל הרב היילפערין גם בפאס ובצפרו; ברונו-מלכה, עמ׳ 241, הערה 6, מציין כי בשנת 1917, נוסדה בפאס חברת אם הבנים ע״י נשי החברה הגבוהה מקרב הנשים היהודית, ואינו מזכיר כלל את שמו של הרב הילפרין בענין; קהלת צפרו, ח״ג עמי 212: בשנת תרע״ז בא הרב הלפרין מלונדון לפאס, ובהשפעתו נוסדה שם חברת אם הבנים; אוצר המכתבים, ח״א סי׳ ריח: בחודש מרחשון שנת תרע״ג נסע ר׳ הילפרין לפאס וכונן שם חברת נשים בשם אם הבנים (ולא בתרע״ז). ע"כ
האיש שטיפח מוסד זה בפאס, היה ר׳ שלום אזולאי יליד צפרו והוא גם אשר הגה את הרעיון להקים מוסד דומה בעירו צפרו. מפאס המשיך ר׳ זאב לעיר לעראייש שבצפון מרוקו והקים בה מוסד חינוך לתורה בשם הר-סיני. כך עשה בטנג׳ה, תיטואן ולעראייש, שבהן הקים מוסדות להרבצת תורה. אך בכך לא סגי: הוא חזר למכנאס, אסף את המורים של כל בתי־הספר (מלמדי דרדקי), היתווה להם סדרים ותוכניות לימוד חדשות והללו קיבלו את רעיונותיו בהתלהבות. הוא זימן אסיפה גדולה של סוחרים ובעלי מלאכה והקים עוד ישיבה של קובעי עתים לתורה, בשם ישיבת עץ חיים. לריש מתיבתא נבחר האדמו״ר ר׳ חיים בירדוגו זצ״ל. גם העיר צפרו הסמוכה לפאס, זכתה בישיבה משלה, ובה למדו תלמידי־חכמים עם הרב שלום אזולאי, שהגיע מפאס יחד עם הרב היילפערין.
הערת המחבר: אוצר המכתבים, ח״א, סי׳ ריח: שומעו של הגואל הזה הגיע עד העיר הגדולה טנג׳ה שבצפון, וגם שם הוא עשה רבות למען הציבור והיהודים; מ. לסקר, עמי 168 הרב הלפרין בחר במיוחד את העיר תיטואן וסביבותיה, משום שבעיר הזאת חב׳ אליאנס החלה להפיץ את החינוך הצרפתי החילוני בשנת 1862.ע"כ
הודות לנשי החיל של העיר צפרו, הוקם גם מוסד אם הבנים. נבחרה ועדה מיוחדת כדי לעבור מבית לבית, ולהשפיע על נשי הקהילה להימנות על החברה ולתמוך בכסף, כך שהחינוך בצפרו נעשה לדאגת כלל הקהילה והאימהות.
משימתו העיקרית של הרב היילפערין הייתה לייסד בתי־ספר עבריים מסורתיים שיחליפו את ה־חדרים הקיימים, כדי שיוכלו להתחרות בבתי־ספר של אליאנס שנפתחו בערי מרוקו סמוך לכניסת הצרפתים. דאגתו של ר׳ זאב לחינוך תורני לא נתנה לו מנוח. לשם כך הקים ועדים ברחבי המדינה שמטרתם, הגברת הדת, על ידי ״חברות מחזיקי הדת״ שהוקמו.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון תשנ"ד עמ' 158-155