ארכיון יומי: 12 בנובמבר 2018


הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

סיכום

מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר?

רייניו, ציר צרפת בטנג׳יר, הצהיר בכל תוקף שהפרעות הללו לא התחוללו בהסתת השלטונות המרוקניים או בעידודם – לטענתו המהומות היו אירוע מקרי, בעקבות סיבות צבאיות פנימיות. הייתה זו גם הדעה שהביע ג׳יימס מקיבר מקלאוד, סגן הקונסול של אנגליה בפאס, שהתכתב עם קלוד מונטיפיורי(Claude Montefiore) מן ההתאחדות האנגלית־יהודית, אבל גם היה ידיד אמת של צרפת. עמדה זו לא מנעה ממנו להביע ביקורת על הרפיון של הצבא הצרפתי לנוכח הטבח במלאח. הגנרל מואניה, המפקד העליון של הכוחות הצרפתיים בפאס, הביע דעה אחרת – הוא ביטא את נקודת המבט הצבאית וטען שהאמין למזימות הבוגדניות של המח׳זן, ואותו הוא האשים בהסתה למרד. אחדים האשימו את אולד בא מוחמד שרקי, מושל פאס אלג׳דיד, שאפשר לביזה במלאח להתרחב, ואת חאג׳ אחמד אלמוקרי, מושל פאס אלבאלי, שלא סגר את שערי המדינה כדי לחסום את ההתקוממות ולהגביל את ההתקפה לפאס אלג׳דיד. בעיקר תהו תושבי המלאח על מניעי החיילים הצרפתים, אשר במקום להצילם עקפו את שכונתם, שהייתה ממוקמת בדרכם לעיר. מדוע הם הפציצו את המלאח רק ביום השלישי למהומות במקום להתעמת עם הבוזזים בכוח הנשק?

למעשה, התהיות הללו הן רק אשליה, מכיוון שאם מחברים אותן זו לזו מתגלה מיד שדבר מכל זה לא היה תוצאה של יד המקרה, אלא פרי תכנית מחושבת.          

לפי דעתי, מראש ייעדו המח׳זן וצרפת את היהודים לשמש פורקן לתסכולה של האוכלוסייה הערבית כדי להסיט הן מן הסולטן הן מן הצרפתים את הזעם הבלתי נמנע שעמד להתפרץ כתוצאה מן הגילוי על הסכם החסות, ׳שפורסם כנגד רצון הסולטן׳!

הרכיב הראשון מתוך גורמים רבים שמובילים אותי לראות ברית סודית בין צרפת, הסולטן והמח׳זן הוא הפריקה של היהודים מנשקם על ידי הצרפתים. צעד זה מקבל ממד אחר כשנזכרים שתסריט כמעט זהה לזה של ההתקוממות התרחש בפאס רק שנה לפני כן. בהזדמנות ההיא, ולהפתעת רבים, היהודים הגנו באומץ רב על הרובע שלהם בעת מתקפת השבטים המורדים. משום כך הפעם היה צריך לוודא שהערבים יוכלו לחדור ללא עיכוב למלאח.

במובן זה יש אולי להזכיר את הפתח המסתורי שפתחו הצרפתים בחומת המלאח במרץ 1912 ושנותר ללא דלת. כלל לא היה זה צעד של רצון טוב, שמטרתו להקל על הסוחרים היהודים את הגישה למחנה דאר אלדביבג. ר׳ שאול אבן דנאן הבין זאת היטב כשסיפר שהיהודים נחרדו מן המחשבה שהדלת הפעורה, ללא מגדל הגנה, תשמש דרך גישה לפורעים הערבים איור .

למעשה, תוצאות הרסניות הרבה יותר היו עלולות להתחולל ונמנעו בזכות ההיכרות הדלה של הערבים את הטופוגרפיה של המלאח. בסופו של דבר פתח זה, שהיה ממוקם בדיוק בדרך לארמון הסולטן, במסגרת המזימה השטנית של המח׳זן ושל הצרפתים שימש דלת מילוט, שהושארה בכל זאת בעבור היהודים, כדי ׳לצמצם את הנזק׳. מקום המקלט שהעניק הסולטן לניצולים תוכנן מראש, והוא יועד להסיר מעליו כל חשד לקנוניה עם הצרפתים. כדי להעריך את כנות כוונותיו של הסולטן מולאי אלחאפיד ואת רצונו להגן על הנתינים היהודים ראוי לזכור שבתחילת שלטונו הוא כפה עליהם לעבוד בבתי המלאכה שלו, בימים הקדושים ביותר בלוח היהודי.

ממסמכים ומעדויות רבות מתברר שפתיחת הפתח זמן קצר לפני המהומות הייתה מתוכננת ומתוזמנת. רצף האירועים והקשר ביניהם רבי משמעות: עזיבתם של רוב גדודי הצבא הצרפתי, שהותירה את העיר ללא הגנה, הייתה טקטיקה שהניחה למרד להתפרץ; הסכם החסות נחתם קרוב לזמן היריד ׳האנטי־יהודי׳ של חג הטולבא; ההודעה לחיילי הטאבור על התיקונים הבלתי מקובלים – צמצום משכורתם, החובה לשאת תרמיל ותאריך עזיבתו של הסולטן – נקבעו ביום של ליקוי חמה, יום שמועד לפורענות. המרד פרץ 15 יום לאחר מכן. המרווח הזה השאיר את הזמן הדרוש להתפשטות המידע על ׳שטר המכירה׳ ועל עזיבת הסולטן בקרב תושבי הכפרים שבסביבה, שהצטרפו לבוזזי המלאח רק יום אחד לאחר תחילת המהומות. ראוי להזכיר שהסולטן, אף שאמנם קרא לצרפת לבוא לעזרתו, לפי ידיעות מסוימות הפיץ שמועות שהוא אסיר של הצרפתים ושהם ניסו להכריחו ׳למכור את רהיטיו׳ ולחתום על הסכם החסות, ולנוכח סירובו שבו אותו.

כשפרץ המרד השאירו המושלים של שכונות העיר בכוונה את שעריה פתוחים כדי שלא להפריע לזרם הפורעים, שמסעם, שוודאי המובילים התוו מראש, עבר דרך שכונות המקופחים והאספסוף. כשהגיעו לפאס אלג׳דיד הם פתחו את הדלתות של בתי הסוהר – בוודאי בעזרת השלטונות – ופנו היישר לעבר הרובע היהודי.

ככל שהפורעים התעכבו במלאח היה לרשותם של גדודי הצבא הצרפתי יותר זמן להבטיח את ביטחון האירופים. אגב, פעולת ההרס של הרובע היהודי שירתה את מטרת הצרפתים – לכן השלטונות הצבאיים הזמינו צלמים מקצועיים מקומיים, וכך המאורעות ותוצאותיהם תועדו בתמונות רבות. מתמונות אלו הפיקו פנקסי גלויות, אשר זכו לשלוש מהדורות לפחות והפיצו בעולם את רשמי האנרכייה, שרק החסות הצרפתית יכלה לחלץ את מרוקו ממנה. באותה התקופה הייתה הגלויה אמצעי תעמולה רב השפעה. נוסף לכך, בהצגת היהודים כקרבנות של הערבים יכלה צרפת לטעון בשם משימתה ההומניטרית שהיא תשמור על ביטחונם ותפסוק להם אמנסיפציה. לבסוף, ריכוז המורדים במלאח הצדיק את הפצצתו, וההרס שנוצר כתוצאה מכך אפשר תכנון עירוני מודרני, בדומה לתמורות ברובע היהודי בקזבלנקה לאחר החרבתו חמש שנים לפני כן.

לעומת זאת, הטענה שהמלאח נחרב רק בעקבות ההפצצות של הצרפתים, כפי שהציע ההיסטוריון מוחמד קנביב, היא עיוות האמת, ומטרתה להטיל את האחריות העיקרית על הצרפתים ולהסוות את החלק ההרסני, שאין להכחישו, של המוסלמים המרוקנים. קנביב אף טען שהפצצות הצרפתיות המכילות מניליט הן שהציתו את השרפות, והן שהבעירו ׳שורות שלמות של בתים׳. אלא שבהתחשב בקרבתו של הארמון השריפי והאי־דיוק של הירי בתקופה ההיא, אין לטעון שהייתה זו הפצצה שיטתית – מדובר ביריות מכוונות מטרה ופצצות תועות, כמו זו שנפלה בבית הקברות היהודי, שאם לא כן, איך אפשר להסביר שחוץ מעדות של יהודייה אלמונית, אף אחת מן העדויות של עדי הראייה האחרים אינה מזכירה את ההפצצה מטעם הכוחות הצרפתיים?

לסיכום, סביר מאוד שהשלטונות ידעו היטב שההתקוממות הייתה בלתי נמנעת. חשוב היה להם רק להסיט את זעם העם ולשכך אותו. משום כך שלטון המח׳זן, ששיתף פעולה עם השלטונות הצרפתיים, הכין בפרוטרוט תכנית שמטרתה להטות את המהומות לעבר השעירים לעזאזל המסורתיים – היהודים – שהוצעו כזבח למורדים. עם זה, כדי להגביל את היקף הטרגדיה ולמען מראית עין מוסרית, תוכננו צעדים ׳הומניטריים׳, כגון דלת המילוט והמקלט בארמון הסולטן.

משיחה אישית שלי עם אברהם בנג׳יו מטנג׳יר(נפטר ב־2010), אחיינו של אברהם בנג׳יו, שנרצח במהלך ההתקוממות, ההשערות הללו מקבלות תוקף. אכן, ב־1951 פגש אברהם בנג׳יו בפאס את המפקד רוזריו פיזני(1951-1880), זמן קצר לפני מותו. בזכות שירותו הצבאי הארוך בצפון אפריקה ובשל היכרותו העמוקה את אורחות החיים של הערבים היה הסמל פיזני אחראי על חיילי הטאבור בעת המרד ויצא ממנו ללא פגע. הוא התוודה לפני בנג׳יו ש׳צרפת פרקה את היהודים מנשקם ונתנה למורדים לעשות כרצונם׳.

היהודים, ניצולי התריתל, לא הולכו שולל: מרירותם הייתה כפולה. אלמליח כתב על תחושת היהודים כלפי הצרפתים:

אנחנו היהודים היינו קרבן החטאת של התנועה האנטי־צרפתית שפרצה בפאס, אף שהיינו חפים מפשע; צרפתים רבים נהרגו והתעללו בגופותיהם; קצינים, סוחרים הקריבו את נפשם ביום רביעי [17 באפריל 1912]; זהו אבל כבד לצרפת ולנו. איבדתי חברים יקרים שאבכה את לכתם עוד זמן רב. המכה שניחתה על קבוצה שלמה כמו המלאח שלנו היא אף איומה יותר; מכל העיר פאס, היינו היחידים שנפגעו. עובדה קשה היא שבכל פרץ של זעם עממי במרוקו נוקמים כולם את נקמתם ומשביעים את שנאתם במלאח .

לאלמליח הייתה האצילות לחבר בין האבל היהודי ובין זכר הקרבנות האירופים של הפרעות, ואילו במכתב שהפנה ז׳ורז׳ לוון(Georges Leven) לנשיא פואנקרה ב־4 באפריל 1912, הוא התחמק לחלוטין מלקשר בין אבל היהודים לבין האחריות של צרפת:

יהודי מרוקו נחשבו מאז ומתמיד בצרפת לחלוצי תרבותה […]. הם היו הסוכנים הפעילים של הקונסוליות שלה […] בהפצת ההשפעה הצרפתית וכבודה בארץ זו. קבלת הפנים שהם העניקו לחיילים הצרפתים ושביעות הרצון שהם הביעו מייסוד החסות ייעדו אותם באופן טבעי לאיבה ולנקמנות של המתנגדים למפעל הצרפתי. כך אפשר להבין את פרץ הקיצוניות והזעם הפראי שהחריבו את הרובע היהודי בפאס ויצרו אלמנות ויתומים כה רבים.

התקווה לעתיד טוב יותר תחת דגל צרפת השביתה ברבות הימים את התרעומת של יהודי מרוקו כלפי צרפת, אך כלפי האוכלוסייה המרוקנית הפצעים שנפערו בתקיפה הכוללת הזאת מעולם לא הגלידו. הקרע בין היהודים לשכניהם המוסלמים היה אף מר יותר, מכיוון שהטרגדיה אירעה רק שעות מעטות לאחר חג המימונה. בחג זה היהודים מאמצים לבוש דומה ללבושם של שכניהם המוסלמים ומחליפים עמם מתנות, המבטאות הדדיות חברתית מסוימת, שמצמצמת את הפער האתני־דתי המפריד בין שתי הקהילות. לנוכח העובדה ששליטם, שהיה אמור להיות הסמכות המגנה על הד׳ימיים, מסר אותם לידי המתפרעים הם התפכחו מכל אשליה של קיום יהודי-ערבי אזרחי משותף.

התריתל בפאס מושרש עמוק בזיכרון הקולקטיבי של יהדות מרוקו, והוא אחד הגורמים שעוררו מיד לאחר הכרזת העצמאות ב־1956 את ההגירה ההמונית של יהודי מרוקו ממולדתם, שבה התיישבו אבותיהם הרבה לפני הכיבוש הערבי. ובכן, פרק אומלל זה ממחיש את חוסר המצפון של השלטון המוסלמי, שלא היסס להתפשר – בשיתוף פעולה עם המערב הנוצרי – והקריב את נתיניו החלשים ביותר, המיעוט היהודי, למען האינטרסים שלו, כשהוא מציג את עצמו כקרבן.

הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-מכון בן צבי-ירושלים התשע"ב-עמ'63-58

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.»

Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le Dr Weisgerber, qui l’accompagnaient

La presse britannique exploita essentiellement les informations transmises par Macleod, consul de la Grande Bretagne à Fès, et par son voisin le Dr Egbert S. Verdón, médecin de la mission protestante de Fès.

Informé par des dépêches en provenance de son correspondant à Tanger, le Times londonien mentionna le 23 avril le massacre des Juifs et précisa le lendemain qu’en plus de centaines de blessés et de milliers de Juifs menacés d’inanition, le nombre des morts s’éleva à 55. Le 26 avril, le Times ajouta un détail ostensiblement absent des tous les reportages français – les Juifs marocains ne purent se défendre comme ils le firent à des occasions précédentes car ils avaient été désarmés par les autorités françaises .

La presse juive

Comme on pouvait s’y attendre les événements de Fès eurent un retentissement considérable dans la presse juive dans toutes les langues. Les activités sociales et scolaires au Maroc de l’Alliance, de l’Anglo-Jewish Association et du Hilfsverein ainsi que les efforts déployés par le représentant américain à la conférence d’Algesiras en faveur des Juifs marocains avaient contribué dans une large mesure, à placer sur l’échiquier international l’actualité juive dans l’Empire chérifien. Par la suite, les communiqués de presse qui suivirent la catastrophe contribuèrent à sensibiliser l’opinion juive internationale et à susciter une formidable campagne de secours en faveur de leurs frères sinistrés.

Depuis la célèbre mission au Maroc de Sir Moses Montefiore (1784-1885) en 1864, les pages du Jewish Chronicle londonien manifestèrent un intérêt constant pour les Juifs de l’Empire chérifien. S’agissant d’un hebdomadaire, ce ne fut seulement le 26 avril que le journal rendit compte des événements du Maroc avec une synthèse à la fois de la presse britannique et des informations transmises par voie consulaire. Le président de la communauté tangéroise, Isaac Abraham Abensur, alerté par le ministre britannique de sa ville, Sir Reginald Lister, avait contacté directement le journal, surtout pour demander du secours à la communauté juive anglaise . Il fut question du massacre de «centaines de victimes» parmi les Juifs dans son numéro du 3 mai, qui transmit également les premiers détails de l’aide prodiguée aux sinistrés par la communauté juive britannique. Le 10 mai le Jewish Chronicle communiqua les récits choquants de témoins oculaires, notamment celui d’une Anglaise de Fès ainsi que celui du Dr Verdon, le médecin de la mission protestante qui avaient soigné les blessés juifs .

            Isaac Abensur (m. 1937) fut interprète puis vice-consul de l'Angleterre. Il fut élu à la présidence de la communauté et, plus tard, à celle de l'Assemblée législative de Tanger.

Désormais le Jewish Chronicle fit état régulièrement dans ses pages des donations au Fez Fund ouvert à Londres. En revanche, son homologue philadelphien Y American Exponent, fondé en 1887, offrit l’une des analyses les plus longues et les plus averties de la situation au Maroc sous la plume de David Werner Amram .

N’oublions pas que Berlin avait également des intérêts coloniaux en Afrique du Nord et que le Hilfsverein proposait son secours aux Juifs du Maroc depuis le début du siècle. Aussi le judaïsme marocain avait-il conquis depuis longtemps une place conséquente dans la presse juive allemande, qui suivait de près les événements de Fès, même si en général elle était largement tributaire des journaux français . Une exception notable fut l’éditorial du 26 avril que consacra à la question Die Welt, l’organe central du mouvement sioniste. On y trouve, sous la plume de Raphaël Landau (1870־ 1943), l’une des meilleures analyses de l’imbroglio marocain replacé dans son contexte historique . Dès les premières nouvelles du tritel, Die Welt s’inquiéta du sort des Juifs marocains livrés aux affres de l’anarchie dans laquelle le journal vit la conséquence même de la «jüdische Heimatlosigkeit» (le statut juif d’apatride). Les numéros suivants traduisirent le reportage de Hubert Jacques paru dans Le Matin, ainsi que toutes les lettres d’Amram Elmaleh.

La presse hébraïque d’Europe Centrale suivait les événements avec une certaine distance. Le quotidien Zefirah, édité à Varsovie par Nahum Sokolow, qui puisa ses informations dans l’agence Havas et dans les journaux allemands, se plaignit également de la censure française . Au fil des jours, il relaya les reportages de Weisgerber parus dans Le Matin et les informations provenant du Hilfsverein der dentsche Juden  avant que l’épisode de Fès ne cédât la place dans ses pages à la catastrophe du «Titanic» et surtout, au procès Beilis, géographiquement plus proche encore.

La presse yiddish en Europe Centrale, en particulier Der Fraind, quotidien yiddish de Varsovie, paraissait bien informée du contexte marocain. Ce dernier journal s’intéressa en premier lieu, comme toute la presse juive, au sort de ses coreligionnaires fassis et dénonça la tentative française de calmer les esprits et de masquer l’ampleur du massacre dont il estima, dans un premier temps, à 1 000 le nombre des victimes juives. 11 se livra ensuite à des réflexions critiques sur la politique coloniale de la France et son ingérence au Maroc, l’accusant d’être la cause indirecte de ce bain de sang . «Alors qu’elle devra rendre compte aux nations des victimes européennes, nul ne lui demandera des comptes pour le sang juif versé, car les Juifs sont des orphelins pour lesquels on n’a que de la pitié», déclara-t-il avant d’émettre ce jugement percutant: «Kichinev fut un jeu d’enfant par rapport au bain de sang survenu dans le quartier juif de Fès!».

Son homologue new-yorkais, le Forwerts, se contenta quant à lui, de transmettre les informations diffusées par les agences de presse qui ont grossi exagérément le nombre des morts avant de se désintéresser rapidement des événements marocains, au profit de la catastrophe du «Titanic». Il est tout de même digne d’intérêt que ce journal surnomme les émeutiers arabes de Fès

des pogromshchiks, associant du coup la tourmente de leurs coreligionnaires marocains au martyre du judaïsme achkénaze .

En définitive, alimentée par les journalistes de Paris et de Berlin, la presse juive en hébreu et en yiddish n’apporta rien de substantiellement neuf dans ses colonnes, si ce n’est le reflet d’un extraordinaire élan de solidarité juive.

                Enfin, en Italie les événements de Fès ne semblent pas avoir trouvé un écho important. La seule évocation que nous en ayons trouvée est un entrefilet de quelques lignes paru dans II Vessillo Israelítico 40 ( 1912), fase. IX (mal, 1912), p. 308.

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton-page 83-87

דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

שט"ו – 1554 -1555

ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא מולאי בוחסין כנגדו בכח רב. ונשבה מולאי בוחסין וכל מחנהו וכל הערבים (הנוודים) ביום שבת כ"ו יום לתשרי שנת שט"ו העם ולקטו וכו……..

ומן אורא דאליך ג׳א מולאי מחמד אשיך אשריף למדכור לפוק חרך עלא תאפיללת וכאדהא וכאד כאה מולאי אחמד וג׳מיע אולאדהא וסאקהום חתא לואד תאדלא ודבח ארבעה אולאד כאה מולאי זידאן ותלאתא אלדי כוואנהא וג׳א חרך לפאס מולאי עבד אללה אבן מולאי מחמד אשיך ואנכצאר והרב וכלא הינא ערב סוס ארחאמנ״א ואלואדיי״א  קאוום אין לא יסקיהא מא ולא יטעמהא מא בקאוו מסייבין יסעאוו עלא דייאר ליהוד מאת מנהון שאיין לא יקדיר יקול חאד. בעד דאליך חרך עלא פאס מולאי מחמד אשיך אלמדכור וכריג׳ מולאי בוחסין ילקאה בקווא כתירא ואתכיד מולאי בוחסין ומחלתו כולהא וגמיע לערב נהר אשבת כ״ו יום לתשרי שנת שט״ו העם ולקטו36

ואלואדיי״א – שבט הנוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות  

ולמחרת ביום ראשון נכנס לעיר פאס בכוח והשליך מולאי בוחסין על האשפה שבשער האריה גופו בצד זה וראשו בצד זה חתוכים, ונשאר שם מושלך כמו שמונה ימים. ואחר כך השליכו אותו בחפירה ולא זכה לקבורה, ואחרי כן שחט המלך את כל השייכים של חומות שבעיר פאס. אחר כך שחט המופתי של פאס סידי מוחמד אדקאק, ואחרי כן שחט את השאדים שלפאס סידי מחמד אטרון וסיד אטרון אחיו.

והלך מולא עבד אללאה למכנאס ושחט השייכים של החומות ושחט המופתי ובנו שמו סידי בועלי חרזוק ימח שמו וזכרו. ונתנו היהודים בזו השנה למולאי מחמד אשייך עשרים אלף ולתורכי עשרים אלף ולמולאי בוחסין עשרים ושניים אלף ונתנו שוחד למולאי אשייך קרוב לארבעת אלפים. אל שד"י יאמר לצרותינו די אכי"ר, נכתב בפרשת אלה תולדות יעקב ויוסף שנת שט"ו העם ולקטו.

ולאגדא די אלחאד דכיל לפאם בקווא אורמאוו בוחסין עלא למזבלה די באב אסבאע הווא פי ג׳יהא וראצו פי ג׳יהא מקטועה ובקא תמא מסייב קד תמן אייאם ובעאד דאליך רמאווה פי מטמור פי למרס ולא זכה לקבורה. ובעדאליך דבח אצולטאן יר״ה גמיע שייאך [כ,א] אלחומאת אלדי פאם. בעדאליך דבח אלמופתי אלדי פאם ס׳ מחמד אדקאק. בעדאליך דבח אלקוצ׳א אלדי פאם ס׳ מחמד אטרון ום׳ אטרון אכוה קאצי אנית ומסא מולאי עבד אללה למכנס ודבח שייאך אלחומאת ודבח אלמופתי ובנו איסמו ס׳ בועלי חרזוק יש״ו37 ועטאוו ליהוד הי״ח פהאד לעאם למולאי מחמד אשיך עשרין אלף או לתורכי יש״ו עשרין אלף ולמולאי בוחסין יש״ו תנאיין ועשרין אלף ועטאוו אצאבון למולאי אשיך קריב ארבעין מייא. אל שד״י יאמר לצרותינו די אכי״ר. כתב פי פ׳ אלה תולדות יעקב יוסף, שנת שט״ו העם ולקטו.

והשייך שאול גם הוא ורבי אברהם אחיו, הוטל עליהם גם כן כל אחד לבדו נתנו, השי"ת ולקטו. מולאי מוחמד אשייך דרש מן היהודים שבהאלמללאח עשרת אלפים סחפא של חטים ונתפשרו עמו בארבעים ושניים אלף סוסייא. הי"ח יאמר לצרות עמו די.

בזה השבוע יום חמישי ח' לתמוז שנת יקר"ה גזר המלך מולאי מחמד אשייך על הקדוש סידי ברהם עאדיל ומת ביום החמישי. בסמטת אנשמיש והוא היה שונא ישראל עד אין תכלית. כן יאבדו אויבי ה'.

ואתכיד אשיך שאול יצ״ו הווא ור׳ אברהם יצ״ו אכיה ג׳את עליהום נתפקא במייאת מייא. ותכדו יהוד ג׳ומלה כול ואחיד אוחדו אללה ב״ה יסתר מא בקא.

טלב מולאי מחמד אשיך ליהוד אלמלאח עשרת אלף סחפא‘קמח ואתהאוודו מעאה בתנאיין וארבעין אלף סוסייא – כלומר מטבעות של סוס –  הי״ח ויאמר לצרות עמו די.

והאר אלג׳ומעא נהאר לכמיס ח׳ אייאם לתמוז יה״ל שנת יקר״ה אמאר אצולטאן מולאי מחמד אשיך ע״א עלא אלולי סי׳ ברחם עאדיל ומת פי לכמיס בדרבת אנמיש וכאן שונה ישראל עד אין תכלית במ״ר כ״י כא״י ר״ת ברוך מאבד רשעים כן יאבדו כל אויב ה׳ בפרשת אד ישי׳ר יש׳ראל א׳ת הש׳ירה הדאת.

דברי הימים של פאס-מאיר בניהו- אוני תל אביב – תשנ"ג – עמ' 55-53

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר