ארכיון יומי: 17 בנובמבר 2018


קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה הקבועה של הכובשים: בכל עיר שנכבשה לפניהם ריכזו את היהודים במבצר שלה״». גם במה שנוגע להרכב של חילות המשמר הרי עדות ההיסטוריונים הערביים הקדומים ברורה וחד־משמעית. מכל הסיפורים נראה לעין מה גדול היה התפקיד שמילאו בכיבוש ספרד הנסיכים מבית ויטיצה והמפלגה בקרב תושבי ספרד הנוצריים שתמכה בהם. והנה בבואם לספר על כינון המשטר המוסלמי בערים הנכבשות מדברים הכרוניסטים הערביים על גיוס היהודים בלבד ואינם מזכירים שגם נוצרים מבני הארץ, כגון תומכי בית ויטיצה, גויסו לחילות המצב. אין זאת שיגרא דלישנא, אלא יש להאמין לסופרים הערביים. בודאי לא רצו הכובשים לסמוך על הנוצרים ולהפקיד בידיהם את השלטון

על ערים חשובות והעדיפו להרכיב את חילות המצב מבני עם אחר. זאת היתה שיטה בדוקה בידי השליטים במלכויות בנות עמים שונים משך אלפי שנים ועד היום הזה.

אין בידינו ידיעות על העזרה שהגישו היהודים לכובשים בדרכים אחרות. אולם הידיעות על גיוסם לחילות המצב בלבדן מדברות לשון ברורה. הנן מבליטות את האופי המיוחד של קיבוץ יהודי זה שלא היה דומה לו בקורותיהם של שאר קיבוצי הגולה. בארצות אחרות נהגו היהודים בדרך כלל להתגונן בשעה שהותקפו, אך השתתפות הפעילה במלחמות בין הגויים היתה מהם והלאה. זהו כלל גדול בתולדות היהודים בגולה ומקרים שונים, ההשתתפות של יהודים במהפכות וכיו״ב, אינם באים אלא לאשר את הכלל. והנה שיתוף הפעולה הצבאי בין היהודים ובין הכובשים המוסלמיים אינו מקרה מיוחד בתולדות היהודים בחצי האי האיברי, גם בדורות יותר מאוחרים לא נרתעו יהודי ספרד לחגור את החרב ולצאת למלחמה.

רגילים היו להתערב במלחמות ובעיקר להגן על הערים שבהן התגוררו. תכונה זאת מנין באה להם? האם הקנתה להם את התכונה הזאת ישיבתם הממושכת בארץ אשר תושביה אוהבי מלחמה הם מקדמת דנא ? אכן, השורשיות שלהם וקשרם עם האדמה הביאו לכך. הם ישבו בספרד לפני שבאו לשם הגוטים ובימי הפורענויות של נדידת העמים הגרמניים׳ בזמן שהאימפריה הרומית נתפוררה ובכל מקום פשטו כנופיות שודדים הצטרך כל איש להגן על עצמו בכוח הנשק. ברם, לשוני בין יהודי ספרד ובין היהודים בארצות אחרות גרמו גם סיבות אחרות, הסבה לכך העובדה שיהודי ספרד לא היו שכבה של קולוניסטים זרים אלא יסוד אוטוכ׳תוני שסיגל לו הנימוסים של שאר תושבי הארץ וחי לפי דרכם.

אוטוכ׳תונים [יוונית: autos עצמוkhthon + ארץ] יְלִידִים, צֶאֱצָאֵי הַתּוֹשָׁבִים הַקְּדוּמִים שֶׁל חֶבֶל אֶרֶץ מְסֻיָּם.

אך סיבה חשובה מזו היתה דרך חייהם והשתייכותם המעמדית. רבים מיהודי ספרד תושבי עירות היו אשר פרנסתם על החקלאות ונאלצים היו להגן על חייהם ועל רכושם בזרוע נטויה. אף בעלי האמניות שהתפרנסו מעבודת כפיים מרובים היו בקרבם. במלים אחרות: האופי של תושבי הארץ שהיהודים היו אחד מיסודותיהם המושרשים מזה והמבנה החברתי שלהם מזה גיבשו את האופי הלוחם של יהודי ספרד. כך נוצר טיפוס של יהודי שהיה מיוחד במינו בתולדות של ישראל בגולה. בעוד שברוב הארצות, הן ארצות המזרח המוסלמי, הן ארצות אירופה הנוצרית, היו היהודים מיעוט נסבל, נרדף וחסר אונים, הרי בחצי האי האיברי היה היהודי גאה ואמיץ לב, שולף חרב ומחזיק רומח, מתהלך עם מלכים ורוזני הארץ. כאלה היו יהודי ספרד משך מאות שנים וכך היו בזמן שהמוסלמים פלשו לארץ זו וכבשוה.

בני אדם מסוג זה נמצאו ראויים להיות בני ברית של עם לוחם וכובש ואמנם שיתוף־הפעולה בין המוסלמים ובין היהודים קוים בעקיבות ובהתמדה עד תום הכיבוש. אמת נכון הדבר שהכרוניסטים הערביים אינם מספרים על הגיוס של יהודים לחילות המשמר לאחר כיבוש מארידה. אולם הטעם פשוט. בשאר מסעותיו עבר מוסא בן נציר על פי רוב באזורים שהיו כמעט ריקים מיהודים ואילו על מסעות טארק בזמן ההוא אין ההיסטוריונים הערביים מרבים לספר משום שהוא הועמד בצל עם בוא מוסא לספרד.

אחרי כיבוש מארידה יצא מוסא עם הצבא שלו לטולידו ונשאר בעיר זו משך הסתיו והחורף 714/713. בהיותו בבירת ספרד הכריז מוסא בן נציר חגיגית על סיפוח הארץ אל האימפריה הכ׳ליפית וכך נגוזה התקוה של תומכי בית ויטיצה שקראו את המוסלמים אל חצי האי. בכל זאת הוסיפו להלוות אליהם במסעותיהם ולהיות להם לעזר. באביב של שנת 714 החל הצבא המוסלמי במסעות כיבוש חדשים. מוסא וגדודיו זזו לעבר צפון־מזרח. מטרתם הראשית היתה העיר סרגוסה. אחרי שנכבשה ונהרסה העיר מדינסלי, ירדו המוסלמים אל עמק האברו ובהגיעם לשערי סרגוסה לא נתקלו בהתנגדות. העיר הוסגרה לידיהם על־ ידי תושביה שהעדיפו לחיות תחת שלטונם מאשר לנסות את כוחם במלחמת יאוש או לברוח אל ההרים. משנכבשה העיר הזאת חילק המצביא המוסלמי את כוחותיו. טארק ירד בעמק האברו וערך מסע לקטלוניה, ואילו מוסא עצמו חדר לארץ הבסקים. אולם ההרים השוממים של הפרובינציה הענייה הזאת ועקשנות תושביה שארבו לפולשים מאחרי הסלעים והגאיות הטילו עליהם אימה ומוסא נאלץ לסגת.

באותו זמן הופיע מגית׳ אר־רומי, כובש קורדובה, ובידו פקודת הכ׳ליף שמוסא יחזר למזרח, לסוריה. המצביא המוסלמי לא אבה לשמוע בקול מלכו. הוא היה סבור שעליו לגמור את המלחמה ושאסור לו לצאת את הארץ ולהשאיר בה קנים של אויבים. על כן החליט שלפני צאתו לסוריה יערך עוד מסע אל אסטוריה, אותה פרובינציה הררית על חוף האוקיאנוס האטלנטי שהיתה נועדת להיות מחבוא של קנאים נוצריים. המצביא המוסלמי עלה איפוא בעמק האברו, התקדם אחר־כך בכביש רומי למרגלות הרי קנטבריה הלוך ונסוע מערבה, עד שהגיע אל העיר אסטורגה. משם פנו המוסלמים צפונה, עברו את שלשלת ההרים הגבוהים וירדו אל שפלת החוף, אל הגליל של אוביידו.

המסע דרך הרי אסטוריה לא היה קל כלל וכלל. אנשי ההרים האלה אוהבי החירות היו שהעדיפו את המות על חיי עבדות, אופאס, נסיך הכנסייה מבית ויטיצה שליוה את המוסלמים, ניסה לבוא אתם בדברים ולשדל אותם שירפו מהתנגדותם, אך לשוא. האסטורים עמדו בשלהם. הם התנפלו על המוסלמים בכל מקום שהתאים לכך. אף המה שילמו להם כמעשיהם, הרגו את אנשי הכפרים והציתו את בתיהם ובעיקר הרסו את הכנסיות וערו בהן עד היסוד. ודאי שמוסא התכון לחדור אל הקצה המערבי של חצי האי, אולם בהגיעו לעיר לוגו הופיע לפניו שליח נוסף של הכ׳ליף שדרש ממנו במפגיע לחזור אל המזרח. המצביא המוסלמי לא יכול לסרב עוד. הוא חזר לדרום בכביש המוביל מאסטורגה אל מארידה, הגיע לטולידו, אסף שם אוצרות הרבה שהיו מיועדים לכ׳ליף, המשיך את נסיעתו לקורדובה, ביקר עוד בסביליה וירד באלכ׳סיראם לאנייה שהעבירה אותו לאפריקה. כסבור היה שבבואו לחצר הכ׳ליף יתקבל בכבוד מלכים כיאה לכובש מדינה גדולה ועשירה ולא ידע שישלך לבור הכלא ויוציא בו את ימיו האחרונים…

קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966 – עמ' 17-14

Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël.

La participation du département de la Alyah dans l'organisation de la sortie clandestine des Juifs du Maroc n'a pas été le fruit du hasard. Elle est née, et ensuite poursuivie, de manière toute naturelle, étant l'émanation de l'essence même du mouvement sioniste œuvrant en faveur de Sion, quant à l'autre partenaire il représentait la ligne officielle de l'Etat d'Israël qui agissait en faveur du rassemblement des exilés. On le sait, le département d'immigration était chargé de l'Alyah des Juifs déjà avant que naisse l'Etat d'Israël, et c'est encore sa fonction aujourd'hui. Ce sont là des considérations d'ordre général, mais dans le cas de la Alyah du Maroc, les choses ne pouvaient être si simples en raison naturellement de l'interdiction de sortie imposée aux Juifs.

Rappelons qu'un an avant la fermeture des bureaux de Kadima, des agents de l'Etat d'Israël oeuvraient déjà, au Maroc, avec la collaboration de l'élite de la jeunesse juive, à l'organisation de l'autodéfense. La fermeture des bureaux de Kadima a joué certes un rôle prépondérant dans l'interruption de l'activité sioniste. Les délégués de l'Agence juive ont donc dû quitter le Maroc lorsque la validité de leurs visas est arrivée à terme, mais en revanche, les autorités marocaines ont été dans l'impossibilité de mettre la main sur les agents de l'Etat d'Israël restés dans le pays.

Telle était la situation, et il était donc naturel que ces agents et les activistes de la Misguéret investissent leurs efforts, aient pris le relais de l'organisation de la Alyah clandestine à ses débuts. La volonté des Juifs de partir était plus forte que jamais, surtout à la suite des événements de cette période.

On comprend donc comment se sont associés ceux qui, depuis des années, l'Agence juive avait chargé de s'occuper de l'immigration, et les agents d'Israël venus enseigner aux Juifs du Maroc la fierté israélienne d'être indépendants. La collaboration du département d'immigration avec le Mossad fut donc la conséquence directe des événements. Le département d'immigration apporta à cette association sa longue et riche expérience dans l'organisation de l'immigration des Juifs vers Israël, ses relations avec les autorités portuaires et les compagnies navales et aériennes, et ses possibilités financières; le Mossad apportait son expérience du travail clandestin et ses hommes, recrutés essentiellement dans les rangs de Tsahal, dans les colonies agricoles et parmi les originaires d'Afrique du Nord.

A partir de 1956, la collaboration entre les deux équipes a été entière. Si au depart cette coopération fondée encore sur la négociation des droits et compétence  réciproques très vite devait régner une harmonie totale, grâce à la sagesse des dirigeants et au dévouement commun à la même cause.

La question toutefois peut se poser pourquoi un organisme de l'Etat d'Israël qui, par sa nature devait s'occuper de sujets tout différents, a été chargé de l'émigration des Juifs du Maroc. En approfondissant la question, à la lumière de l'expérience marocaine, on comprendra la différence entre l'immigration illégale en Erets- Israël à l'époque du mandat britannique, et l'immigration après la création de l'Etat d'Israël. En effet, dans le premier cas, l'entrée était interdite, mais les Juifs étaient libres de quitter leurs pays d'origine, alors que dans le deuxième cas, après la création de l'Etat d'Israël, avec l'accession à l'indépendance de différents pays arabes, les choses avaient changé. L'entrée en Israël était absolument libre, mais plusieurs pays fermaient petit à petit aux Juifs leurs frontières.

L'organisation devait subir des changements stratégiques mais fondamentalement le travail restait identique; aussi bien avant la naissance de l'Etat d'Israël qu'après, on ne pouvait renoncer au travail clandestin. Le front n'était plus le même, mais la clandestinité n'avait pas changé. Sur le nouveau front, la terre du Maroc, il était nécessaire de trouver les hommes adéquats de cristalliser de nouvelles méthodes et de faire appel à l'expérience. Les personnes qui semblaient aptes à préparer les Juifs du Maroc à l'autodéfense semblaient capables aussi d'organiser leur émigration vers Israël

C'est donc ainsi que se sont déroulés les événements. Le Mossad a été jugé apte à ce travail de par son expérience de la vie clandestine et anonyme qui est en fait son mode de vie.

Dans les conditions particulières qui régnaient au Maroc, il était nécessaire d'utiliser une méthode de travail fondée sur la notion de commandement et non pas sur une hiérarchie administrative, ce qui est la spécialité du Mossad.

Il fallait aussi trouver les instruments nécessaires. L'Etat major de la Misguéret à Paris a pris la direction du travail des nouvelles antennes: l'Alyah Beth – l'immigration illégale, et les mouvements de jeunesse pionnières – et à partir de fin 1961, aussi l'antenne de l'Alyah Guimel qui a succédé à la Alyah Beth.

Au cours des premières années de la collaboration, la répartition du travail entre le département d'immigration et le Mossad était la suivante: les aspects politiques, les négociations apparentes avec les différents organismes pouvant avoir de l'influence sur les questions d'émigration du Maroc étaient du ressort du département de la Alyah alors que l'aspect opérationnel et organisationnel de l'émigration des Juifs du territoire marocain relevait de la compétence de la Misguéret, c'est-à-dire du Mossad.

Globalement, on peut dire que la Misguéret était chargée de faire sortir les émigrants du sol marocain et de les mener à un des camps de transit à Marseille, Naples ou Gibraltar. A partir de là, et jusqu'à leur arrivée en Israël, ils étaient sous la responsabilité du département de la Alyah. Il est évident que toutes les dépenses de la Misguéret liées aux opérations étaient couvertes par le département d'immigration de l'Agence Juive.

Telle était, en ligne générale, la répartition du travail qui a été décidée en son temps et qui a effectivement fonctionné pendant des années. Inutile d'ajouter que la coopération exigeait souvent des consultations réciproques.

Il y avait aussi des camps de transit à Marseille, Gibraltar et à Naples, dirigés par des délégués du département d'immigration et de la Misguéret.

L'étroite coopération entre le département d'immigration et le Mossad s'est poursuivie même à la période de l'Alyah Guimel (opération Yakhine), mais la répartition du travail a subi des changements. Si on avait eu la certitude que les portes du Maroc resteraient ouvertes jusqu'à la fin des opérations, et que la sécurité des Juifs ne risquait plus d'être remise en question, le Mossad aurait pu se dégager de ses responsabilités et laisser toute l'activité sous la responsabilité du département d'immigration. Malheureusement, ce n'était pas évident, et la collaboration a continué plus ou moins dans les mêmes schémas

Le Mossad et le département d'immigration étaient les principaux protagonistes, presque exclusifs, dans l'organisation et dans la mise en pratique de l'émigration des Juifs du Maroc, mais il ne faut pas pour autant oublier la contribution des autres organismes: le Congrès juif mondial, en collaboration étroite avec l'Agence juive, et le ministère des Affaires étrangères d'Israël qui était en permanence lié aux consultations et aux décisions, et dont les fonctionnaires suivaient les événements du Maroc. Il y avait aussi HIAS (Hebrew Immigrant Aid Society) dont les dirigeants, aussi bien aux Etats-Unis qu'en France ont contribué à la promotion des négociations avec les proches du Palais royal avant le début de l'opération Yakhine, et ensuite pour l'application des accords.

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo Juillet 2007-page 76-79

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר