מורשת יהדות מרוקו

ויכוח היה בין איש נוצרי ובין איש יהודי לפני המלך           

דון אלפונשו מפורטוגאל

אמר הנוצרי: יש לנו כמה מזמורים מורים מציאות משיח שלנו, ומכללם מז­מור: ״אלי אלי למה עזבתני״, אשר אמרו כששמו אותו על עץ התוך, ועליו אמר: ״כמים נשפכתי״ וכו' ואמר: ״כי סבבוני פרים רבים״ והם שופטי היהודים, ״פצו עלי פיהם״, אשר אמרו כי מסית ומדיח היה, ומה שאמר: ״כי סבבוני כלבים״ על היהודים נאמר, ומה שאמר: ״כרו ידי ורגלי״ על ישו נאמר, שהיהודים תקעו מסמרות בידיו ורגליו על העץ, ואמר: ״ונפשו לא חיה״, זה ישו שקבל המות ברצון לכפר עון אדם, ״ולעם נולד כי עשה״ על הנוצרים נאמר, שנולד ונתחדש להם דת.      

תשובת היהודי: אתה, החכם, ידעת, כי כל פסוק בלשון עברי סובל כל צורה שירצה המצייר, אבל הצורה האמתית במה יתאמת ? הלא הוא אם נמ­שכו שאר הפסוקים על הצורה ההיא. והנה במזמור ״אלי אלי״ יש כמה פסו­קים מנגדים לפירושך. וראשונה אומר לך מה שאמר חכם יהודי בכיוצא בזה לפני מלך ספרד, אמר זה לשונו: אדוני המלך, אתמול כעסתי על התרנגול  אשר בביתי לפי שהתעני בקריאתו, והכיתיו במקלי, ורדפתי אחריו, עד שה­באתיו בחדר אחד חשוך. ואחר כך בכל יום ויום הייתי מכה בו עד שקרעתי עורו ושברתי עצמותיו, אחר כך הבאתיו בקדרה וכיסיתיו כראוי, ואחר שמת נעשה לו נס ושב אליו הרוח, והתחיל לקרוא ולרנן כסדרו. והנה עתה מצאתי כל הענין הזה שנתנבא עליו ירמיהו: ״אני הגבר ראה עני״ הוא התרנגול, שכן נקרא בלשון תלמוד, ״בשבט עברתו״ הרי המקל, ״אותי נהג״ הרי הרדיפה, ״חשך ולא אור״ הרי החדר החשוך, ״אך בי ישוב״ הרי הרדיפות האחרות, או שיאמר שהיה מגיס בקדרה, והוא מצרכי הבישול, ״בלה בשרי״ הרי קריעת העור ושבירת העצמות, ״בנה עלי״ הרי הקדרה, ״במחשכים הושיבני שם הכביד נחשתי״ הרי הכיסוי, ״גם כי אזעק ואשוע״ הרי קריאת  הגבר. ויראה אדוננו אם ראוי שנאמר שהנביא נתנבא בזה, כל שכן כאשר שאר הפסוקים לא ימשכו לכוונה זו, עד כאן דברי השלם ההוא. וכן אני אומר, כי מזמור ״אלי אלי״ אעפ״י שיש פסוקים מורים על ענין המשיח, הרוב אינם מורים כן, שהרי התפלל: ״אלי אלי למה עזבתני— אלהי אקרא יומם ולא תענה״, והלא אם הוא קבל המות ברצון כמו שמורה ״ונפשו לא חיה״ — איך היה מתפלל שיענהו ויושיעהו ממנה? ועוד איך אמר: ״בך בטחו אבותינו״ — והוא לא היה לו אב! וכן: ״אספרה שמך לאחי״— ולא היו לו אחים! ואיך אמר: ״יושב תהלות ישראל״ ״וכל זרע יעקב כבדוהו״— והם היו שונאים לו! ומה שאמר: ״לעם נולד״ — עלינו נאמר, שמתוך הגלות והצרות הד כאילו נולדנו בכל יום.

אמר המלך: אי יהודי בעל תחבולות, איך ברחת מלהשיב על הדבר העצמי— והוא אומר: ״כרו ידי ורגלי״?

השיב היהודי: אדוננו המלך! אם הוא עצמי הלא הוא לפי טעות גירונימו המעתיק, כי ״כארי״ באל״ף כתיב ועם יו״ד ולא וא״ו! וכן עשה ״על מה כבו­די לכלימה״ אשר קרא ״על מה כבדי לב״, ואמר שהם דברי האל על היהודים כאשר לא רצו להאמין במושיעכם, ״וכארי ידי״ על יושבי הגלות נאמר, שיקרא להם כמו שיקרה לחיות עם האריה שעושה עם זנבו עגולה סביב ההר  ואין רשות לשום חיה לצאת ממנה, אבל להפך שמקבצים ידיהם ורגליהם לפני האריה.

השיב המלך: היה לו לומר: ״כארי קבצתי ידי ורגלי״, כ״ש שענין העגולה אפשר שהוא מדברי הזקנות הטפלות.

אמר הנוצרי: וכאשר נאמר כי אין מהמזמור הכרעה, למה לא תאמינו  במשיחנו, ואתם מאמינים בדבר יותר זר, והוא״הבריאה יש מאין, אעפ״י שהביא ארסטו מופתים אל הקדמות.

השיב היהודי: שאלה זו כבר נשאלה לפני המלך דון גואן מארגון, והשיב חכם גדול משלנו, כי מופתי ארסטו אינם מופתים חותכים. ועוד, כי הדבר הזר ראוי להאמינו אם מורה יכולת האל, והבריאה מאין— הוא המורה היכולת המוחלט, אבל שנאמר שהאל נתלבש בבשר יראה חסרון באלוה, כי עשינו מה שהוא אלוה שאינו אלוה. ועוד, שאם נתלבש בבשר לקבל עונש בלתי בעל תכלית על עון אדם שחטא כנגד הבלתי בעל תכלית, עונש זה מי קבלו? אם נאמר החלק האלהי—אי אפשר, כי הוא אינו מקבל מות, ואם חלק הבשר — ידוע כי הבשר בעל תכלית, ואיך נאמר שקבל עונש הבלתי בעל תכליתי  

אמר המלך: יש לי על הדברים האלה השגות, אביאם בסוף ענייננו, ואני אומר שכיון שמנהג שלכם לומר דברי שקר ושוא כבר הוחזקתם לשקרנים בכל דבר. ואני שמעתי בויכוח אחד, שאתם אומרים בתלמוד שלכם שנמצא צפרדע גדולה כששים בתים, ושתנין בלע אותה, ושבא עורב ובלעו, ודלג על האילן. וכל אלו דברי שקר מפורסם, כפי מה שנתאמת. ועוד אתם אומרים, שבים אוקינום נפל ברזל ונתגלגל ז׳ שנים ולא ירד לקרקע, מי ראה בעמקי ים אם ירד או לא? ועוד אתם אומרים, כי איש חכם ראה בים שנתגאו גליו, ובין גל לגל שלש מאות פרסאות, — וזה שקר, כי כל הים ההוא אינו שלש מאות פרסאות.

תשובת היהודי: כתבו קצת מנבוני לב, שהקדמונים היה מנהגם שכשירצו לקרב העם שישמעו דבריהם היו לוקחים נבל ומנגנים, וכשהעם קרב לערבות הניגון אז היו אומרים מה שנראה להם לתקון הסדר המדיני והישרת הנשמה. והנה קדמונינו, כאשר לא ידעו לנגן, תפשו דרך אחרת, להביא דב­ריהם בדרך משל ומליצה, והיודע ידע התוכיות. ושני הדברים למדנו מלשון המשורר אשר אמר: ״אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי״. ומשל הצפרדע  — רמז לחכמה הטבעית המשוררת מעשה ה' כמו שעושה הצפרדע. ואמר שהיא גדולה כששים בתים — רמז לששים חלקים או פרטים אשר בה. הרא­שון — יסוד הארץ, ומתחלק לשבעה אקלימים, וכל אקלים מזג וטבע מתחלף מחבירו, וכל חלק מתחלק לחמשה חלקים, והם: סלעים והרים, גבעות ועמ­קים ומישור. ובבטן הארץ יש עצמות ועורקים וריאה וכסף וזהב וברזל ונחשת, בדיל ועופרת וכסף חי וגפרית — הרי בבטן הארץ י״א דברים. והעצמות הם האבנים הגדולות, שהן לארץ כעצם אדם, והעורקים הם המקו­רות ההולכות בתוך הארץ והמעינות, והריאה הם האבנים הטובות אשר מר­איתם כמראה הריאה, יש חלק לבן כמו הספיר נקרא דיאמנטי, ויש אדומה והיא הנפך, ושני מינין יש בו, האחד אדום מאד ושני דומה נוטה לירוק. והאחלמה הנקראת גסינטה היא אבן ירוקה, ותועיל לרעי העין ולכהות עיני הזקנים. ביוצא מן הארץ הם חמשה דברים: עשב מזריע ועשב בלתי מזריע, אילן פרי ואילן סרק ואילן מורכב, והוא בקצה הארץ אשר יוצא מן הארץ כשהשמש זורח, ונכנס בארץ כשהשמש שוקע, נראה שיש בו טבע הארץ בצמיחה וטבע השמים בזריחה ושקיעה. ובגדל מן הארץ הם שבעה חלקים, והם: האדם המתחלק לבשר ולנשמה, ולא ראי זה כראי זה, והבהמה וחיה ושרץ ורמש ומורכב מאדם ובהמה, הוא חי שחציו אדם וחציו בהמה, נקרא בלשונכם סינטאריו, הרי בארץ וביוצא וגדל ממנה ל״ד חלקים. יסוד המים מתחלק לשנים: למים מתוקים והם הנהרות, ולמים מלוחים והם מימי הים. ויש באלה דגים וצפרדעים, ובפרט הצפרדע הנקרא תמסח שכל בעלי חיים מגיעין הלחי העליון והוא אינו מניע. ויש בים ביחוד בהמה, חיה, שרצים ורמש, שכן קבלו התלמודיים שיש שור בים ושור ביבשה, שור היבשה מותר לנו ושור הים אסור, לפי שאין לו סמני טהרה, ובחמור הוא להפך, שחמור היבשה אסור וחמור הים מותר לפי שיש בו סמני טהרה. ויש בים מורכב מאדם ודג, והוא הסירסי הנקרא בלעז שירינא דיל מאר, והשלג והברד והמטר והשהם והאלמוג והלויתן, הרי במים ט״ו דברים, והספוג הרי ששה עשר. ויסוד האויר והנולד ממנו, והם חיות דורסות ובלתי דורסות והקאמיליון, והוא נזון מן האויר לבד אשר שואב בראש הרים והמורכב והוא הנשר אשר עולה עד יסוד האש, לפי שהיא מורכבת מיסוד אש ואויר, הרי חמשה חלקים, ויסוד האש ותולדותיו, והם הסלמנדרה והרעם והברק והלפיד, הרי חמשה. הנה בין כלם ששים חלקים, עליהם אמר שלמה: ״ששים המה מלכות״, והם מלאכת הטבע, ״ושמנים פילגשים״, הם עשרים דברים סגוליים, ויש בהם קצת מהטבע, ״ועלמות אין מספר״ רוצה  לומר דברים נעלמים. ועוד אבאר הדברים הסגוליים אחר באור המאמרים. והתנין הבולע היא החכמה הלמודית, וקראה תנין לפי שהתנין מתעגל כעגולות השמים, ורמז כי חכמה זו מעולה מחכמת הטבע, וזהו שרמז באמרו שה­תנין בלע הצפרדע. והעורב— רמז לחכמה האלהית, וכן המשילה שלמה שנאמר: ״שחורות כעורב״, ונאמר: ״ישת חשך סתרו״, וזה רמז לעומקה, ואמר שבלע התנין רמז לגדולתה על הלימודית. ואמר שעלה לאילן, רמז לתורה שנאמר: ״עץ חיים היא״, ורמז שכל החכמות בה. ומאמר גלי־הים רמז לתאוות האדם, שכל תאוה ותאוה רחבה היא מני ים. ומאמר הברזל רמז לשכל האדם חד כברזל. ושבע שנים רומז לשבע חכמות, ואמר שעם כל זה מעולם לא ירדו לעומק הבינה.

אמר המלך ליהודי: רואה אני דבריך טובים, אבל הכרח לא יכריחו, וכיון שכן אנחנו הנוצרים נעמוד על קבלתנו האמתית, ואתם תעמדו במה שחשב­תם שהוא אמת, ויש לכם שכר לפי שכוונתכם לשמים, ואילו ידעתם במופת הפך אמונתכם הייתם שבים אלינו.

אמר הנוצרי: הם לא כן ידמו עלינו, וחכם שבהם אמר שאנו כעורים מגמת  פנינו דרך המלך ותעינו ונפלנו בבור שחת.

השיב המלך: אין זה פלא, כי מאמר החכם הוא שהדתות לא יתקיימו כי אם בדמיון, ועם כל זה אני אענישם בעונש אם תשבע לי שלא אמרת אתה כנג­דם יותר מזה.

השיב הנוצרי: חי אדוננו וכתרו! אילו היו מי הים דיו והשמים ניידים ועצי  היער קולמוסים לא יספיקו לכתוב מה שאמרתי אני עליהם רעה.

השיב המלך: זהו פועל הדמיון אשר אמרתי לך, ועתה נבוא וכו'.

לא יכולתי להעתיק הסיום כי נטשטש מאד.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז- עמוד פז-צ

כיצד ניתן ליישב את השתמרותם, ואף את התחזקותם, של ביטויי דתיות מזרחית עם גל החילון המסיבי שסחף מזרחים רבים בשנים הראשונות לאחר העלייה? ראשית, יש לציין כי למרות הרצון להשתלב בתרבות הקולטת, ישראלים ממוצא מזרחי נותרו דתיים יותר מישראלים אשכנזים. גם בקרב המזרחים שעברו תהליך של חילון, ההתרחקות מן הדת הייתה רחוקה מלהיות מלאה. הגדרתם של רבים מהם כ׳מסורתיים׳ באה לציין כי גם אם אין הם מקפידים על תרי״ג מצוות, הם נותרו שלמים באמונתם הדתית. האנתרופולוגים משה שוקד ושלמה דשן ציינו כי בין יהודי צפון אפריקה החוויה הדתית הייתה שזורה לבלי הפרד במארג הקהילתי והמשפחתי, ובתור שכזאת הייתה מרכיב מרכזי בזהות האישית של הפרט. משקעים אלה של דתיות השתמרו גם לאחר שחל פיחות באורח החיים הדתי אצל רבים מיהודי מרוקו בישראל (דשן 1979 ; דשן ושוקד תשמ״ד; שוקד תשמ״ד).

פולחני הקדושים המתוארים כאן מילאו תפקיד חשוב בהופעתם המחודשת של ביטויי דתיות עדתית בקרב ישראלים ממוצא מזרחי בכלל, ובקרב יוצאי מרוקו בפרט, אך אין בהם כדי למצות את המכלול המגוון של ביטויים אלה. מערך אחר של תופעות המקרינות ׳גאווה אתנית׳ הוא החגים העדתיים שחזרו וצצו בארץ: המימונה של יוצאי מרוקו (ממן תשנ״א; 1978 Goldberg), הסהרנה של יוצאי כורדיסטן(הלפר ואברמוביץ׳ 1984), הרוזה־בג של יוצאי איראן, והסיגר של יוצאי אתיופיה (1987 Ben-Dor). המימונה מעוררת עניין מיוחד בהקשר הנוכחי, משום שהיא דומה לפולחני הקדושים במוצאה המרוקאי ובמסלול התחדשותה בישראל. כמו ההילולות הגדולות, גם המימונה, הנחגגת באסרו חג פסח, כמעט שנגוזה מן העולם לאחר העלייה, אך חזרה וצברה בהדרגה פופולריות מחודשת, עד שהפכה לאירוע רב זירות ורב משתתפים, המיוצג בלוח השנה הרשמי כ׳יום בחירה׳ והמושך אליו פוליטיקאים ואנשי ציבור רבים, וכן חוגגים שאינם בהכרח ממוצא מרוקאי. הפיכתה של המימונה לחגיגה כלל־ישראלית, שסיסמתה ׳יחד שבטי ישראל׳, היא עדות מרשימה למקומה המרכזי של קהילת יוצאי מרוקו בפסיפס העדתי בישראל. בה בעת, לנוכח העובדה שביטויים של זהות אתנית נתפסו כלגיטימיים רק במסגרת השיח האינטגרטיבי, חוזר ומהדהד כאן הציווי האידיאולוגי של מיזוג גלויות.

תחום נוסף, לבד מהחגים העדתיים, שבו האתניות המזרחית מוצאת לה ביטוי בישראל הוא המגוון העממי העשיר של אמונות ופרקטיקות מיסטיות ומאגיות, המופעלות בידי דמויות כריזמטיות מסוגים שונים: חכמים, מקובלים, מרפאים עממיים, מגלי עתידות, פותחים בגורל, מתקשרים ומגרשי רוחות ושדים, שאליהם פונים בכל צרה ובעיה. בין הצרכנים של המשאבים העממיים האלה, שגם השימוש בהם התגבר והלך בהשוואה לשנות המדינה הראשונות, בולט חלקם של ישראלים ממוצא מזרחי, אם כי הם נפתחים גם לקהלים מגוונים יותר (דשן תשנ״ד).

לנוכח מקומם המרכזי של פולחני הקדושים בחייהם של רבים מיהודי מרוקו קודם העלייה, אין זה מפתיע כי מסורת זו התבלטה יותר מאחרות כ׳חגיגה של תחייה אתנית׳ בקרב יוצאי מרוקו (1990 Weingrod). כביטוי מתומצת של אמונה דתית, שאינו תובע מחויבות ושמירת מצוות לאורך זמן, ההשתתפות בהילולות הייתה נוחה במיוחד לישראלים ׳מסורתיים׳ ממוצא מרוקאי, שנותרו מאמינים בלבם אף שהתרחקו באופן חלקי משמירת מצוות. אופיין הססגוני של חגיגות ההילולה, הכורכות דבקות ורוחניות בצד הנאות ארציות כמו אכילה ושתייה, הפך אותן למקור משיכה לאוכלוסיות רחבות ומגוונות. צעירים שהתרחקו מהדת מוצאים בהילולה זירה נוחה לבילוי בחיק הטבע ולהיכרויות. לנשים, כפי שציינו, ההילולה מציעה הזדמנות נדירה להשתחרר מעולן המעיק של עבודות הבית ולבטא את דבקותן בצדיק באופן פומבי וחסר מגבלות, כשוות מול שווים. ולבסוף, זירת ההתכנסות ההמונית מהווה הזדמנות נוחה למפגשים חברתיים עם בני משפחה וידידים (ואף זרים שנעשו ידידים) שהגיעו להילולה מכל רחבי הארץ.

חוקרים שונים נחלקו בדעותיהם לגבי משמעויותיהן של ההילולות כטקסי התחדשות אתניים. יש שראו בהן ביטוי מובהק לנסיגה למסורות שאפיינו את החיים היהודיים בקהילות המוצא במגרב, ומכאן — להפניית עורף לזהות הישראלית החדשה ולאי־השתלבות בערכיה. לעומתם, ראו אחרים בחידוש ההילולות בישראל ביטוי להעמקת הזיקה אל המרחב המקומי, והתחזקות תחושת השייכות של המשתתפים לחברה הישראלית. את הדיון במחלוקת זו סביב ׳ישראליותן׳ של ההילולות נדחה לפרק המסכם, שבו אנסה להציג הסבר שישלב את שתי הטענות, במקום להעמידן כמקוטבות.

התמורות הסוציו־פוליטיות והתרבותיות־דתיות שעברו על החברה הישראלית מאז שנות השבעים של המאה העשרים הן המצע שעליו צמחו פולחני הקדושים המחודשים, בצד ביטויים נוספים של עדתיות מזרחית. מבלי להיכנס לדיון מפורט בתמורות אלה, אציין שוב כי הן קשורות בחלקן להיווצרותו של אקלים תרבותי נוח יותר כלפי תופעות המרוממות את הרוחני, המיסטי, האזוטרי והאי־רציונלי בישראל. האתוס והערכים של הציונות החילונית הקולקטיביסטית, שבישראל הצעירה ליכדו את השורות והקנו משמעות לחיי רבים מאזרחיה, החלו להיסדק ולאבד מחיוניותם לפחות מאמצע שנות השבעים. גם אם היחלשותה של הדת האזרחית הישנה הייתה הדרגתית ונבעה מגורמים רבים, דומה שמלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) היא האירוע המסמל יותר מכול את קו השבר שבין ישראל ׳הישנה׳ ל׳חדשה׳. מתוך הריסותיהן של האמיתות הציוניות הישנות, שהתנפצו לרסיסים במלחמה הקשה ובמהלך ההתפכחות שלאחריה, החלו לצוץ אידיאולוגיות חלופיות, שעד אז נדחקו לשולי הזירה החברתית. בין התופעות התרבותיות שהופיעו או התחזקו בתקופה זו בלטה במיוחד ה׳חזרה בתשובה׳, ובצדה, בהיקף קטן יותר, צורות אחרות של התחדשות רוחנית, כמו הצטרפות לתנועות דתיות חדשות ולכיתות מהמזרח הרחוק. אפיקים נוספים של חיפוש ישועה אישית כללו התעניינות גוברת ברוחניות נוסח העידן החדש, בטכניקות העצמה והעשרה עצמית מתחום הפסיכולוגיה הממוסדת ומשוליה, ברפואה אלטרנטיבית, באזוטריקה ובמאגיה. Beit Halahmy 1992

בניסוח כוללני, המכנה המשותף של תופעות מגוונות אלה — שהרבה מהן קנו להן אחיזה במרכז החילוני והאשכנזי־ברובו של החברה הישראלית — ושל פולחני הקדושים של יהודי מרוקו, הוא החיפוש האנושי הבסיסי אחר משמעות, המואץ והמועצם במצבי משבר ושינוי חברתי חריף, כאשר האידיאולוגיות הישנות שוב אינן מתקבלות כמפות טובות לתיאור המציאות החברתית. פולחן הקדושים צומח מתוך מבנה עומק מופשט זה כמערכת בעלת משמעות תרבותית, שלה גוון דתי־עממי מובהק המאומצת בעיקר על ידי ישראלים ׳מסורתיים׳ ממוצא מזרחי, שיוצאי צפון אפריקה בולטים ביניהם, לצורך התמודדות עם בעיות חיים אישיות וקיבוציות בישראל.

שושביני הקדושים-חולמים, מְרפאות וצדיקים בסְפר העירוני בישראל-יורם בילו 2005 – עמ'49-46