מורשת יהדות מרוקו

הסלקציה הרפואית

בינואר 1949 פרסם משרד העלייה "כללים רפואיים לאישור העלייה" הנימוקים להוצאת כללים אלה היו :

1 – הארץ עומדת להיבנות ועומדת בראשי צעדיה להקים מדינה בת קיימא. היא אינה יכולה להרשות לעצמה כניסת חולים כרוניים או אינוולידים בהמונים, שכן אלה עשויים שלא לקחת חלק פעיל בבניית הארץ, אלא ימלאו את בתי החולים והמוסדות הציבוריים.

2 – המחסור הגדול בבתי חולים ומוסדות דומים להם בארץ וההוצאות המרובות, בכרוכות בטיפולים אלה, מהוות מעמסה גדולה מוסדות הציבוריים. על כן מופנים כללים אלה לקציני העלייה ולרופאים האמונים, תוך הקפדה על כמה כללים

                  1 – המועמד לעלייה לא יסבול משום מחלה מידבקת, העלולה לסכן את הציבור

                  2 – המועמד לעלייה לא יסבול משום מחלה חריפה, העלולה להחמיר בנסיעה ובתנאי האקלים החדשים.

                  3 – המועמד לא יסבול משום מחלה כרונית, הדורשת תנאים מיוחדים של שיכון בארץ וטיפול רפואי ממושך, והגוזלת ממנו את כושר עבודתו.

                  4 – המועמד לא יהיה בעל מום משולל לגמרי או מוגבל בכושר עבודתו

               5 המועמד יקבל את כל טיפולו הרפואי – פנימי או כירורגי שהוא זקוק לו – עוד בהיותו בחו"ל.

כללים אלה מפרטים את הבדיקות, שעל המועמד לעלייה לעבור בארץ המוצא, את החיסונים שעליו לקבל, וכן את כל המחלות שבעיקרן הן מידבקות או כרוניות או חשוכות מרפא, המגבילות אדם לעלייה.

כללים אלה יועדו לכל המועמדים לעלייה מכל הגלויות – אך היו כפופים להחלטות הממשלה. כך, למשל, בעלייה ההמונית של 1948 – 1951 לא חלו כללים רפואיים, המגבילים עלייה, על שארית הפליטה ועל " יהדות הצלה" – בבל, תימן ולוב ; וכן על יהדות סוריה, לבנון ומצרים. כן הוצאו המגבלות אלה יהודי אירופה ואמריקה. למעשה החלה הסלקציה הרפואית להתממש רק על יהדות צפון אפריקה ופרס.

ניתן היה לחיות עם סלקציה רפואית זו בתחילת דרכה של המדינה, שכן לא פסלו מועמדים לעלייה, שהיו חולים במחלות לא מידבקות, ואף לא פסלו נכים המסוגלים לעבוד ; אך, כאמור, העמיק והרחיב משרד הבריאות, בהנהלת ד"ר שיבא, את הסלקציה הרפואית, כלפי יהדות צפון אפריקה בלבד, ובאמצעותה פסל מועמדים לעליה במחלות שאינן מידבקות, כגון גרענת שאינה מידבקת :  וכן נכים שאינם זקוקים לטיפול רפואי, כגון, גידם, חירש אילם, קצר רואי ועוד. חמור מכל היה מתן הסמכויות הרחבות לרופא האמון, אף מעבר לבעיות רפואיות, כפי שעולה ממסמך באשר לסמכותו. לפיו מוסמך הרופא האמון לפסוק בעניינים הבאים :

1 – מחלות מידבקות

2 – מחלות רוח

3 – פיגור שכלי

4 – מצבים המצריכים טיפול במוסד, או העלולים להזדקק לטיפול במוסד בעתיד הקרוב.

5 – מחלה או מצב בריאות כללי, המונע מהאיש לפרנס את עצמו – אף שאין היא מחלה מידבקת או מחלה אחרת, המופרטת בסעיפים 1 – 4.

במקרים אלה יברר הרופא עם מנהל מחלקת העלייה את המצב הסוציאלי ואת האפשרות לקליטה לפני שיפסוק סופית.

הנה כי כן מקנה סעיף 5 לרופא האמון לפסוק גם במקרה של מחלה שאינה מידבקת, כלומר חופש פעולה נרחב מאוד. הרופא האמון גם יהווה את הרשות המוסמכת היחידה לאישור מועמדים לעלייה מבחינה רפואית, וכל אלה אכן נוצלו היטב על ידי ד"ר מתן. רופא האמון במרוקו מטעם משרד הבריאות – קרי ד"ר שיבא.

אם נפסל המועמד על ידי הרופא האמון, לא היה המועמד או בני משפחתו רשאים לדעת את סיבת פסילתו, וכך כתב :

במקרה של אי אישור, ימסור רופא האמון את סיבת הסירוב למנהל הסוכנות אשר יתחייב לא להעביר את הידיעה הזאת למועמד עצמו, למשפחתו או לכל איש אחר אשר מעוניין במועמד.

מנהל מחלקת העלייה בצפון אפריקה, ברוך דובדבני, הגיע להסכם עם ד"ר בטיש, מנהל משרד הבריאות, על העברת הבדיקות והטיפול הרפואי בצפון אפריקה – מרוקו ותוניסיה – לידי הג'וינט – אך האישור לעליית המועמדים יישאר בידי משרד הבריאות. על סיכום זה עם משרד הבריאות כתב דובדבני : "אנו רואים סיכומים אלה כטובים, בייחוד לאור הניסיון הקשור בארצות הנ"ל לגבי רופאי האמון, ודבר זה יחסוך לנו גם עצבים וגם כסף". המועד לכך נקבע ל-1 באוגוסט 1954, וברוך דובדבני אף הודיע לרופאים האמונים במרוקו ובתוניסיה על הפסקת עבודתם – אך סיכום זה לא יצא אל הפועל : ד"ר מתן הגיע לביקור בארץ ושכנע את מנהל משרד הבריאות לחזור בו, משום שלדעתו אין לסמוך על בדיקות המוסדות הרפואיים של הג'וינט, הנתונים להשפעות ולחצים מצד הקהילה היהודית.

כך אפוא המשיך משרד הבריאות במדיניותו הסלקטיבית החמורה ביחס ליהדות צפון אפריקה, והתנגד לכל הקלה בה – מבלי להתחשב בהחמרה הביטחונית והפוליטית בארצות אלה. במחצית הראשונה של שנת 1956 לא ניתן היה לבצע בדיקות רפואיות לעלייה, משום ההגבלה שהטילו שלטונות מרוקו וגורמים לאומיים – אך גם לא היה צורך בכך : נפסקה הרשמת מועמדים חדשים. בשלב זה היו רשומים במרוקו לעלייה 100.000 יהודים, ומתוכם 60.000 לאחר סלקציה ; אבל מדינת ישראל והנהלת הסוכנות כלל לא התכוונו להעלותם לארץ…………

לשם השוואה : מה קרה לכל הקשיים הרפואיים בארץ, כאשר נפתחו שערי מזרח אירופה לעלייה ? על כך אמר ב "מוסד לתיאום" שר הבריאות י' ברזילי, בדצמבר 1956 :

צריך לדעת שהעלייה מפולין ומהונגריה אינה קלה מבחינה בריאותית, וכל השיפורים שחלו בתחלואת השחפת תהרס לי, ואם היו לי תוכניות לצמצם בשליש את מחלקת השחפת, ולהופכן לחולי נפש, ברור לי שעלייה זו לא תאפשר לי זאת. אך למרות הכל אני מקבל עלייה זו באהבה. במילים אחרות : מיד לאחר שננעלו שערי מרוקו ונפתחו שערי מזרח אירופה, נעלמו כל בעיות הבריאות בארץ כלא היו…………..

ריצתו של העולה דנינו-מילים: נתן אלתרמן

כן קטע שכזה, 
גם הוא בל יעדר, 
גם הוא בל ישכח, 
דף אילם ואשם, 
דף בזיונו של אב, 
אשר ניתר ניתר ורץ 
ותינוקיו עומדים דומם. 

דף בזיונו של אב, 
אשר שיבת ציון צותה עליו – קפוץ! 
והוא בעגולו. 
אץ, אץ, ובלבבו תפלה לאל עליון 
לבל נרגישׁ חלי רגלו. 

ואל עליון שמע 
וכה אמר לו אל: 
רוץ, רוץ, עבדי דנינו 
איתך אני! 
כי אכסה מומך, אבל לא אכסה עלבון תּחיּת עמי 
אשר זיוה נוצץ מדמעך.

סיכום מדיניות משרד הבריאות כלפי העלייה מצפון אפריקה.

משרד הבריאות – בהנהגת המנהל הכללי, ד"ר שיבא ; מנהל השירות עלולה, ד"ר שטרנברג ; הרופא האמון במרוקו, ד"ר מתן – נקט במדיניות מכוונת כנגד יהודי מרוקו, ופעל בכל עוצמתו לצמצם את עלייתם. לשם כך נקט אמצעים אלה :

1 – נטילת הסמכות הרפואית בצפון אפריקה ממחלקת העלייה של הסוכנות.

2 – העמקה והרחבה של המגבלות הרפואיות לעלייה מצפון מאפריקה.

3 – נטילת סמכות לא חוקית להגבלת עולים על רקע סוציאלי.

4 – אי השקעה בהרחבת הטיפול הרפואי במרוקו.

5 – התנגדות לטיפול רפואי בארץ העולים, החולים במחלות שאינן מידבקות – אף שהיה זה זול יותר, וזמן הריפוי קצר יותר.

6 – השקעת כספים רבים לבדיקת כל המשפחה של הנער המועמד לעלייה – אף שאיננה מועמדת לעלייה. כך צומצמה למינימום גם עליית הנוער ממרוקו.

7 – השהיית האישורים לעלייה בגלל "חוסר זמן" של הרופא האמון.

8 – התנגדות לייעול הבדיקות והטיפול הרפואי על ידי הג'וינט.

הסלקציה-חיים מלכה-1998-עמ'145-142

השדרי״ם כאנשי מופת

השדרי׳׳ם נחשבו בחלקם לאנשי מופת. מרוקו, כארץ רחבת ידיים, היתה כר נרחב לפעילותם. עפ״י המסורת, היו רבים מן הקדושים הנערצים ע״י יהודי מרוקו שדרי״ם מא״י. המדובר בכ־ 90 שדרי״ם המזוהים כקדושים לאחר מותם. בין הבולטיב בשדרי״ם, שהגיעו מא״י למרוקו, ניתן למנות את ר׳ שלמה בלחנס (קבור בארבאל' שבאוריקא), ר׳ שלמה עמאר (קבור לידי בני מלאל), מולאי איגגי (קבור ליד דמנאת שליד מרקש). הבולט ביניהם היה השד״ר ר׳ עמרם בן דיוואן יליד העיר חברון; הוא היה שד״ר מטעם ה״כולל״ בו פעל.

הערת המחבר:        ר׳ עמרם בן דיואן הגיע למרוקו במחצית השניה של המאה ה־18. הוא ביקר במרוקו פעמיים, בפעם השניה הוא חלה ונפטר. מקום קבורתו של שד״ר זה הפך לאתר עליה לרגל של כל יהודי המבקר כיום במרוקו. פעל במרוקו בין השנים 1773־1763. בשליחותו השניה כותב עליו המשורר ר׳ דוד חסין: ״נפלאת אהבתך ונשגבה / בוערת כאש להבה/ במדבר ובערבה/ מאוד מאוד נעמת לי״. במותו כתב עליו קינה: ״אזיל דמעה/ כי לא טובה/ חסרא ארעא/ דישראל גברא רבא״. ראה ״תהילה לדוד״ עט׳ פ״ה.

מציאותם של השדרי״ם ניכרת בכל רחבי מרוקו, ככל שמדרימים בולטת נוכחותם של שדרי״ם. מרקש היא ״העיר הקדושה״ של יהודי מרוקו. 48 קדושים קבורים במרקש, וחלקם היו שדרי״ם מא״י.

האם ניתן ללמוד מעובדת הימצאותם של קברי שדרי״ם רבים בדרום, שהללו טרחו להגיע במיוחד לדרום, כדי לענות על צרכים וקשיים חברתיים מהם סבלו יהודי הדרום? את מנהג ״שירת הבקשות״, מתברר לאור זאת, אפשר למצוא בכל היישובים שבהם חיו יהודים ופעלו פיטנים, שיכלו להחזיק את המנהג ולהנהיג אותו בקהילותיהם.

בעוד השלוחים לארצות אירופה הלכו ונתמעטו (בגלל ייסודם של מוסדות שארגנו מגביות מסודרות וקבועות למען המוסדות השונים בא״י, בשל שיפור בתנאי התחבורה, או בשל שימוש בדפוס ובבנקאות), השלוחים הספרדים לקהילות שבארצות המזרח בכלל ובארצות ערב בפרט המשיכו במידת מה גם לאחר מלחמת העולם הראשונה.

יש לציין כי יהודי מרוקו גילו נאמנות ומסירות כלפי השדרי״ם, ופעילותם הגיעה לשיאה במאה ה־19. השדרי״ם הגיעו בדרכים מסוכנות ובחירוף נפש עד למקומות הנידחים ביותר ונחשבו ליחידים מקרב העולם היהודי, שיהודי הכפרים במרוקו זכו לראותם. השדרי״ם, בנוכחותם במרוקו, הפיחו מנת עידוד ותקוה בקרב יהודי הקהילות. ידוע גם על שדרי״ם, שישבו בערי מרוקו במשך מספר שנים, כמו: ר׳ רפאל בן שמעון שישב בפאס בסוף המאה ה־19. הוא ייסד בה את חברת ״דובב שפתי ישנים״ שעסקה בהדפסת כתבי יד של חכמי מרוקו.

הקבלה שנתקבלה למרוקו נתנה הסבר למצבם ולעתידם של יהודי מרוקו. במשך דורות רבים סבלו יהודי מרוקו מגירושים, מפרעות ומסבל בל יתואר. הפרעות התפרשו בעקבות הקבלה לא כעונש על חטאי היהודים, אלא כקורבן של עם ישראל ותפוצות הגולה לקראת הגאולה העתידית. הרעיונות הקבליי״ם, ובפרט הקבלה של האר״י, בדבר הגאולה הממשמשת ובאה פיתחה ציפיות גבוהות ועוררה תקוות גדולות בקרב היהודים בכל התפוצות, ובמיוחד בקרב יהודי מרוקו, שם סבלו מנת יתר של תלאות, גזירות ופוגרומים. כך גברו בקרבם הלהט והמתח המשיחיים. הציפיות הרקיעו שחקים והקרקע היתה פוריה לקלוט כל רעיון על גאולה ועל פעמי משיח. ספר ״הזוהר״, שכלל בתוכו רעיון זה, התפשט עד מהרה בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט.

לעובדה זו נוספו מגורשי ספרד, שהעדיפו את גזירת הגירוש על פני המרת דת. הללו, נשאו עימם מעין הארה חדשה כי אפשר לעמוד בפני תלאות הגלות עד לבואה של הגאולה. הבולט בתקופה זו מבין מגורשי ספרד היה ר׳ שמעון לביא מחבר הפיוט הידוע ״בר יוחאי״ על ר׳ שמעון בר יוחאי מחברו של ״ספר הזוהר״. הוא אף כתב את ״כתם פז״, פירוש רחב היקף על הזוהר.

אפשר לזהות את רעיונות הגאולה גם בתכניהם של פיוטי ״שירת הבקשות״. הפיוטים שנכתבו בצפת והפיוטים שנכתבו ע״י משוררים ממרוקו השתלבו ב״שירת הבקשות״ ונשאו בתכניהם את סבל הגלות ואת הציפיות המשיחיות לקראת הגאולה העתידית.

לאור זאת, אפשר בנקל להבין את הכמיהה לציון ואת הכסופים לארץ־ישראל שפיעמו במשך מאות בשנים אצל יהודי מרוקו. כמיהה זו וכסופים אלה הביאו להתעוררות של היהודים לקום ולעלות לארץ־ישראל. פעילות השדרי״ם והפצת מנהגי א״י במרוקו עשתה את שלה. גם מנהג ״שירת הבקשות״ נקלט והחל להתגבש במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־17. המנהג תפס קודם בקהילות מרכזיות שבצפון מרוקו כמו פאס, מקנס ובעיקר־טטואן.

:2 היחס ״לזוהר״ נשתמר עד היום בקרב יהודי מרוקו החיים בארץ, במוצאי שבת קודש מוציאים את ספר ה״זוהר״ הנתון בתוך מזודה מיוחדת, שרים מספר פיוטים לכבוד ה״זוהר״, מתישבים וקוראים מספר קטעים מהספר. הדבר קורה בבית ־הכנסת או בבית פרטי, כאשר נערכת תורנות בין חברי הקבוצה, וכל אחד מארח את הקבוצה בביתו עפ״י תור שנקבע מראש.

:: כבר לאחר פרעות קנ״א (1391) הגיעו יהודים מספרד לערי נמל באלג׳יר ובתוניס, וגם לערי הצפון שבמרוקו: פאס, מקנס וטיטואן. שליטי הערים איפשרו ליהודים שעזבו את ספרד להשתלב בחיי הערים ובתחומי הכלכלה, המסחר, המינהל והמלאכה.

י־׳ שמעון לביא, בן לאחת המשפחות הותיקות והידועות בספרד. לאחר הגירוש נדד והגיע למרוקו, עבר בטריפולי בדרכו לארץ־ישראל וחור לטריפולי. הוא היה מקובל ואיש הלכה, משורר ששילב בשיריו מחכמת ־נסתר כמו בפיוט הידוע ״בר יוחאי״ על עשר הספירות האלוקיות.

מנהג ״שירת הבקשות״ החל להתפתח בטטואן

בטטואן, העיר השוכנת בצפון מרוקו, החל להתפתח מנהג ״שירת הבקשות״. למה דוקא בעיר זו ?

העיר טטואן שימשה כמרכז, שבו התפתחו המורשת והמסורת של המוסיקה האנדלוסית. בעיר זו שיחזר, קיבץ וערך מוחמד אל חאיק את הנובאת של המוסיקה האנדלוסית.

לעיר צפונית זו, השוכנת על החוף בסמוך למיצרי ג׳יברלטר, הגיעו ראשוני השדרי״ם מא״י ותיירים שבאו מא״י למרוקו. במהלך המאות ה־18־17 בלטר נוכחות השדרי״ם בעיר זו והשפעתם נתנה את אותותיה. הם הביאו איתם את מנהגי המקובלים מצפת: תחינות, שירות, אמירת תהילים וקריאה ב״זוהר״ יהודי טטואן אימצו חלק ממנהגים אלה. הם החלו בעריכת ספרי פיוטים לשימושם בקהילה. את הלחנים לפיוטיהם הם לקחו דוקא, ובאופן כל־כך הגיוני, מסביבתם הטבעית ולא מארצות המזרח התיכון כמו תורכיה, שהפיצה לחנים רבים והשפיעה רבות על התרבות המוסיקלית של ארצות שכנות לה.

הלחנים האנדלוסיים תפסו מקום בפיוטי הבקשות ולאו דוקא הלחנים התורכיים. שהביאו איתם השדרי״ם

ראה אצל אדוין סרוסי ״שנוי והמשכיות ב״שירת הבקשות״ של יהודי מרוקו״, פעמים 19, ע״מ 129־113 . עפ״י משה חלמיש ״המקובלים במרוקו״, בעט׳ 205 הערה 3 (כפי שציטט מתוך ״דבש לפי״ שנכתב ב־ 1862) ר׳ חיים בן עטר מטאלי שחי בין השנים 1743־1696 יסד את הקריאה בזוהר במוצאי שבתות. החיד״א כותב על־ כך: ״ראיתי להרב המופלא…שייסד קריאה נאמנה בכל ליל מוצאי שבת קדש מתחילת הלילה עד הבקר״.

      אדוין סרוסי מציין, ששלושה כתבי יד ראשונים שאותרו עד כה והכוללים בתוכם פיוטים המבוססים על המוסיקה האנדלוסית, מקורם בטטואן.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 36-34