יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז

עקב ההד השלילי של התקריות והתרעומת בקרב הקהילה הצרפתית והשלטונות, הפיץ נשיא ועד הקהילה יחיא זגורי, אגרת אזהרה בכל בתי הכנסת בעיר בשבת, כדי שלא ישנו התפרצויות כאלה בעתיד: ״התקריות שאירעו בימים האחרונים ידועות לכם, והם פגעו בקהילתנו השקטה. מספר אישים יהודים התלוננו בפניי על כך שכמה צעירים יהודים התיימרו להתעסק בסוגיות שאינן שלהם, ואשר היו עלולים להזיק קשות לציבור שלנו״.

במכנאס, מעוז האנטישמיות הקולוניאלית, צעד גדוד הלגיון וצעק ״יחי היטלר, מוות ליהודים!״ חוגי העסקים הצרפתים, שחששו לזכויות היתר שלהם והיו בעד השארתו בתפקיד של נציב עליון הנאמן להם, התגייסו כדי להבהיל את הפוליטיקאים הפריזאים, ואיימו במרי ערבי קרוב. נשיא לשכת המסחר המרוקאי, מר בוזי(Bozzi), הזהיר את ראש הממשלה ליאון בלום מליבוי התסיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית, אשר עלולה לגרום החזרתו של הנציב הכללי:

״מיעוט רעשני גייס תומכים, בעיקר בקרב צעירים מרוקנים לאומנים וצעירים יהודים. ההמון הילידי, המוסת פעם נגד האירופים ופעם נגד היהודים, מוכן לצאת נגד השכונות היהודיות ולאחר מכן נגד השכונות האירופיות. המתיישבים הפזורים בכפרים יהיו הקורבנות הראשונים. שום כוח לא יעצור מאה ועשרים אלף ילידים בקזבלנקה, מאה אלף ילידים בפאס ומאה אלף ילידים במרקש, כשתתלקח האש״.

באוגוסט 1936, הופץ כרוז בניסוח אלים במיוחד בשכונות מוסלמיות, וקרא למוסלמים להצטרף למסע הזה בהשראת המסורת האנטישמית האירופית הקלאסית, מבלי להתחשב במצבה השונה של מרוקו:

״כעת חותרים האלמנטים הבזויים האלה, שהצטרפו למפלגות אי הסדר, תחת מר פֶירוטון הנציב העליון החדש, והם דורשים את סילוקו מיהדות פריז. יהודי אלג׳ירי שפל, נבזה ורמאי, עורך דין נוכל בשם סולטן המתגורר בקזבלנקה, עומד בראש התנועה נגד הנציב. על היהודים לזכור את התרבוש השחור והמטונף, את הפיאות, הגלבייה ונעלי העור השחורות שאסור היה להרשות להם בשום מקרה להשיל. על היהודי לחזור ולהיות היהודי השפל, הכנוע והזוחל ללא גבורה וחיל שהכירו אבותינו. ברגע שיהודי מרים את ראשו צריך לערוף אותו. עלינו כולנו ביחד, ואם צריך גם בכוח, להכריח את היהודים לחזור למללאח ולמנוע מהם להצטרף לכל מפלגה פוליטית, תהיה אשר תהיה. עליכם אחינו המוסלמים, לדבר בקול רם יותר, כדי שאנשי פריז ישמעו. אנחנו נהיה לצדכם ! ״

בפאס, הציגה חנות הספרים פְלְה Pleux״ בשדרה הראשית של העיר החדשה, במרכז חלון הראווה, ספר אנטישמי ארסי שיצא באלג׳יר – ״הסכנה היהודית, זעקת אזהרה נגד הורסי המין האנושי ״ מאת שארל האגל (Charles Hagel). למרות מחאות הקהילה היהודית, התעקש בעל החנות לא להסירו, עד שקומנדו של הנוער הסוציאליסטי שבו חברים יהודים אמיצים אילצו אותו להוציא את הספר מחלון הראווה ולהפסיק להפיץ אותו.

הפעם אם כן מסע התעמולה לא נשאר מוגבל לעיתונות, למילים, והוא גלש לשטח. אחד מביטויו החריפים היה הסירוב להעסיק יהודים. בקזבלנקה התלונן מנהל לשכת התעסוקה בפני הנציבות ב-1936 שאינו מוצא מספיק מועמדים אשר סיימו שמונה שנות לימוד, כדי להיענות לכל הצעות העבודה המגיעות אליו. אולם במקביל סירב בעקשנות להציע משרות לעשרות צעירים יהודים בעלי הכישורים הדרושים, שהיו דוכנים לעבוד בכל מחיר. הסוחרים והתעשיינים הצרפתים של הכרך טענו בזמנו כי אי אפשר לסמוך על כישוריהם״. כעת כשאין ערעור על הכישורים, הם מצדיקים את אי-העסקתם בהאשמה של ההתנשאות ושאיפות מוגזמות ברוח המהפכה של החזית העממית. מספר סוחרים ותעשיינים צרפתים אף ייסדו ליגה סודית הנחושה להחרים את ישראל במרוקו״, כפי שצוין בדוח שירותי המודיעין. בסופו של דבר התעלמה הממשלה הצרפתית של החזית העממית מהתסיסה, החזירה את פירוטון ומינתה תחתיו ״מרוקאי זקן״, אחד מחבריו לנשק של המרשל ליאוטי האגדי, הגנרל שארל נוגס (Charles Nogues). ברם אכזבת מנהיגי התנועה הלאומית, שתלו תקוות ד־גזמות בעליית החזית העממית לשלטון, פתחה פתח לתקופה חדשה של מתח ומהומות.

העוררות הלאומנות המרוקאית

הקהילה היהודית, שהייתה עדיין כמעט חסרת מודעות פוליטית, ראתה עצמה כחסרת זכויות פוליטיות וכאורחת במרוקו. משום כך לא נטלה כל חלק בייסוד התנועה הלאומית המרוקאית המודרנית. יחד עם זאת, מייסדיה הראשונים של התנועה, שהושפעו מרוח האחווה של החזית העממית הצרפתית, ואשר היו בקשרים הדוקים עם המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית והליגה לזכויות האדם, ניסו בזהירות לגייס תומכים יהודים.

את ״ועד הפעולה המרוקאי״ (Action Marocaine׳Comité d), ייסדו אינטלקטואלים שצמחו באוניברסיטאות צרפתיות. כבר מרגע היווסדו היו כמה ניסיונות לפתוח בדו-שיח עם האליטות היהודיות שנחשפו למערב. ביטאון הוועד ילה וולנטה דו פפל״ (La Volonté du Peuple) קרא להם לזנוח הן ״את האוטופיה הציונית והן את האשליה של התבוללות בחברה הצרפתית״:

״מנהיגי ועד הפעולה המרוקאי ממשיכים לקרוא לבני ארצנו היהודים לדחות כל רעיון של לאומנות קנאית, לטובת האינטרס של העם המרוקאי, ולאחד את מאמציהם לאלה של המוסלמים, כדי להבטיח לארצם את הגורל ההולם ביותר לשאיפותיה הלגיטימיות, באווירה של שלום והסכמה״ (מאמר מערכת מ-2 במרס 1934).

״חברים יהודים, דעו לכם פעם אחת ולתמיד, שיש לכם מולדת – לא הארץ המובטחת, אלא הארץ שאתם חיים בה – הארץ הזאת ראתה אתכם נולדים, הזינה אתכם, נשמתם את אווירה, חייתם תחת שמיה הנהדרים, אבותיכם קבורים בה; אתם בניה של הארץ הנדיבה הזאת״ (לאקסיון דו פןפל, 20 במאי 1937).

אולם האופי המוסלמי המובהק של התנועה הרתיע והרחיק את האליטות החדשות, שהתחנכו על יסוד החילוניות של בתי ספר הצרפתיים. האליטות המסורתיות – רבנים ונכבדי הקהילה – שהיו רחוקים מכל עיסוק פוליטי, היו מוכנים להסתפק בשיפור קל במעמדם כבני חסות במדינה מוסלמית, ללא שאיפה למעמד של אזרחים שווי זכויות וחובות. כך שלא אלה ולא אלה הבינו את הרגע המכונן של הלאומיות בדמות ההתנגדות לדהיר הברברי ב-1930, ובוודאי לא היה להם כל חלק בה ולא חשו שהיא מדברת אליהם. הדהיר הברברי ביטל, כזכור, את האזורים הברברים מכפיפות למשפט המוסלמי, השריעה. הוא נתפס כניסיון לפלג את העם המרוקאי, וכהכנה למסע צלב כדי לגרום לברברים להמיר את דת האסלאם ולהצטרף לנצרות.

גם העיתון המודרניסטי ׳לאבניר אילוטסרה״, שבדרך כלל ראה את הנולד, העריך כי ״הדהיר על המשפט הברברי אינו מחדש דבר, והוא מאשר נהגים קיימים מקדמת דנא, ללא כל פגיעה בחוקי היסוד של האסלאם; רק בעל דעה קדומה פוליטית יכול למצוא בו נושא לסכסוך״.

לממד הפן־ערבי ולאנטי-ציונות שנלוותה לה היו, אם כן, חלק מכריע בהתרחקות של הקהילה היהודית מהלאומנות המרוקאית העולה כבר מראשית דרכה.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ' 30-29

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר