ארכיון חודשי: יוני 2019


ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

מהרישום לעלייה עד להפלגה מקזבלנקה

ביום שנקבע כיום העזיבה של העולים דמנאת, הגיעה לעיירה קבוצה של אוטובוסים אשר הוחנו מחוץ למלאח. העולים עלו עליהם עם מטלטליהם והוסעו למחנה ״אליהו״ שבפאתי קזבלנקה. במחנה זה התרכזו עולים ממקומות שונים במרוקו בהמתנה לתורם לעלות על הספינה אשר תיקח אותם למרסיי, תחנת הביניים הבאה בנתיב העלייה לישראל. בין ה־27 במרס וה־26 ביוני 1955 עזבו את דמנאת והועברו למחנה ״אליהו״ שלוש־עשרה קבוצות של עולים, ובהן 571 איש שהשתייכו ל־ 93 משפחות. הקבוצה הראשונה שיצאה מדמנאת והגיעה למחנה ״אליהו״ ב־27 במרס מנתה 18 משפחות. ביניהן הייתה משפחתו של יהודה קדוש אשר צוייד במכתב המלצה מטעם ועד העלייה של דמנאת, ובו נתבקש לפעול למען קבוצת העולים הראשונה כך שייושבו ביחד במושב דתי.

  • הערות המחבר: ראו: דו״חות יומיים של תנועת האנשים במחנה ״אליהו״, פברואר-מאי 1955, אצ״מ 1600\L28 עד 1603\L28. הדו״חות כללו ציון לכל יום של: מספר העולים שהגיעו מכל עיר/כפר, מספר הלידות והפטירות, סה״כ העולים השוהים במחנה, מספר העוזבים (בהפלגה או שחזרו/הוחזרו למקומותיהם), והתפלגות הגילאים של העולים (גברים, נשים, תינוקות עד גיל 2, ילדים עד גיל 6, ילדים 6־13, עליית הנוער, עליית צעירים). לכל טופס דו״ח יומי צורפו דפים עם פרוט שמות העולים שהגיעו למחנה או שנולדו/עזבו/נפטרו. בתקופה פברואר-מאי 1955 נע מספר השוהים במחנה בין 731 ל־1337 נפש.

מתוך ״אילן היוחסין של משפחת קדוש״. העובדה שקבוצת המשפחות הראשונה שהגיעה למחנה ״אליהו״ מנתה 18 משפחות ולא 19 משפחות, כפי שרשום במכתב ההמלצה, מלמדת שלמשפחה אחת השתנו תוכניות העלייה ברגע האחרון. עצם מסירת המכתב לידיו של יהודה קדוש מרמזת על ציפיה של ועד העלייה כי יפעל כנציגם בעת שקבוצת המשפחות הראשונה תגיע לארץ. ברם, משפחת יהודה קדוש התעכבה במחנה אליהו למעלה מחודשיים והייתה למעשה האחרונה לעלות מתוך קבוצת 18 המשפחות הראשונות.ע"כ

משך ההמתנה במחנה ״אליהו״ לא היה קבוע. עולי דמנאת שהגיעו אליו בתחילת מרס 1955 שהו במחנה תקופה קצרה עד להפלגה. בפרק זמן זה הוצאו לעולים תעודות המסע שאיפשרו את יציאתם ממרוקו. יום לפני ההפלגה מקזבלנקה למרסיי, הוחתמו העולים על טפסי התחייבות כספית על חלקה של הסוכנות בהוצאות העברתם לארץ, וזאת כדי שהסוכנות תוכל לתבוע מהעולה בחזרה את הוצאותיה, במקרה שהעולה לא יעמוד בהתחייבויותיו. המספר הסידורי של טופס ההתחייבות נרשם בכרטיס העולה וכן בדו״ח מרוכז שהופק עם רשימת כל המשפחות שהפליגו בכל אניה שיצאה מקזבלנקה. היו מבין העולים ששילמו מקדמה כנגד הוצאת הנסיעה והיו אחרים שלא שילמו כלל.

טבלה מס. 1- תנועת עולי דמנאת במחנה ״אליהו״, מרס-יוני 1955

הערות

נפשות

שעזבו

נפשות

שהגיעו

משפחות

שהגיעו

תאריך הגעה למחנה

 

 

96

18

27.03.1955

״חזרו למקומותיהם״

3

 

 

16-17.04.1955

 

 

82

14

18.04.1955

 

 

53

9

19.04.1955

 

 

56

9

21.04.1955

 

 

37

4

22.04.1955

 

 

29

5

24.04.1955

 

 

64

9

25.04.1955

 

 

61

9

26.04.1955

 

 

10

2

03.05.1955

 

 

7

1

04.05.1955

 

 

54

9

11.05.1955

 

 

5

1

23.05.1955

 

 

17

3

22.06.1955

 

 

571

93

סה״כ

 

הערות המחבר:  תעודות המסע הרשמיות שהונפקו היו לנסיעה אחת לצרפת למשך של עד שלושה חודשים. לא נרשם בהן כלל שהנסיעה היא למטרת הגירה לישראל. ראו להלן בתעודת העולה של מאיר בן חיים.

ראו: דוגמאות לטפסי התחייבות כספית, אצ״מ L28X1732,L28X1898, ושתי דוגמאות באיורים להלן: 1) בכרטיס העולה של משפחת מאיר בן חיים (4 נפשות) נרשמו הוצאו עליית המשפחה 138,000 פרנק, וכל הסכום הוכר כחוב. 2) בטופס ההתחייבות של חיים אילוז ומשפחתו(משפחה מפאס בת 9 נפשות)נרשם כי הוצאות העלייה הוערכו בסכום של 342,000 פרנק מתוכם שולמו כמקדמה 42,000 פרנק.

ראו: דו״חות הפלגה, אצ״מ L128X1700

עולי דמנאת לא חוייבו בתשלום מקדמה על חשבון הוצאות עלייתם, למרות שהיה סכום מוקדם בין גרינקר ונציגי הקהילה על תשלום מקדמה עבור כל הקהילה בסך של מליון וחצי פרנק. ראו: יהודה גרינקר למזכירות תנועת המושבים, 11 ו- 18 ביוני 1955, אי״ה, 8-002^ קבצים 92,85-84.

היו מקרים שבהם המשפחה שנרשמה לעלייה הייתה יותר ממשפחה גרעינית של זוג הורים וילדיהם, ונכללו בה גם הורים, אחים ואחיות או קרובים אחרים.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 23

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית-יגאל בן־נון

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו

בראשית שנות השישים

יגאל בן־נון

עם זאת, אין להתעלם מן השינוי החיובי שחל במעמד היהודים בתקופת החסות לעומת התקופה הטרום־קולוניאלית. מעמד הד׳ימי אמנם לא בוטל רשמית, אבל היהודים הרגישו שצרפה העניקה להם אמנציפציה הלכה למעשה וביטלה דה־פקטו את מגבלות הד׳ימי. הם לא חששו להתהלך בחופשיות כשכונות המוסלמיות וללבוש בגדים אירופאים מבלי לעקוף מסגדים ואתרים קדושים למוסלמים. אמנם במארס 1935 נעשו ניסיונות להגביל את מגורי היהודים בשכונות האירופאיות בקזבלנקה, וגם הגלאווי של מרקש, ששיתף פעולה עם שלטונות החסות, ניסה למנוע בשנת 1937 העסקת נערות מוסלמיות בבתים יהודיים, אך אלה היו פרפורי גסיסה אחרונים של עבר שחלף מכוחה של המודרנָה הצרפתית הגואלת. בזמן קצר עברו היהודים ממעמד נחות למעמד מועדף בהשוואה למוסלמים. ההשכלה הצרפתית, גם אם מינימלית, שרכשו היהודים בבתי הספר של כי״ח וההטמעה המהירה של מודרניות זו, יצרו פער של דור שלם בינם ובין רוב המוסלמים. למרות חששות הצרפתים, היהודים לא ניצלו את ההשכלה שרכשו למאבק נגד הכובש הזר אך גם לא כיוונו אותה במופגן לתמיכה בו. אין ספק שהמודרנה היהודית שעתה לבלי הכר את היחסים בין היהודים למוסלמים והעניקה להם יתרון בלתי הפיך שהמשיך להתקיים גם משנעשו המרוקאים לאדונים במדינתם. לאמתו של דבר, בתקופת החסות, לא היו היהודים מעוניינים בשוויון זכויות אלא שאפו ליהנות מההטבות שניתנו למתיישבים הצרפתים והקנו להם עדיפות על הרוב המוסלמי. אם עד חדירת צרפת למרוקו, הזהות היהודית הייתה ברורה ופשוטה, הנה המהפך התרבותי שחוללה המעצמה הקולוניאלית הוסיף מורכבות למצב, יצר מוקדי אהדה חדשים והזדהויות חדשות. התסיסה התרבותית הצרפתית אפשרה ליהודי מרוקו, לפחות להלכה, לבחור על פי נטיות לבם את הלאומיות המרוקאית, את הזהות הישראלית(אחרי הקמת מדינת ישראל) או את הזהות הצרפתית.

התרבות הצרפתית והחינוך הצרפתי העניקו לשכבה רחבה בחכרה היהודית חלופה רוחנית להזדהות לאומית. החינוך הצרפתי העניק ליהודים מעמד נפרד ואף מועדף בהשוואה למוסלמים. שלא כקהילות יהודיות אחרות במערב אירופה, התהליך האמנציפציוני לא התרחש באמצעות התבוללות בחברת הרוב. ההטמעה החברתית־תרבותית כוונה למעצמה הקולוניאלית ולא לחברה הערבית־מוסלמית של מרוקו. אף כי החינוך הצרפתי ועקרונותיו המתקדמים לא יצרו הזדהות עם שלטונות החסות. הם יצרו בכל זאת קשר תרבותי לצרפת ואף תלות בשפתה. כך נוצרה לא רק הזדהות כפולה כמקובל בקהילות יהודיות במערב, אלא הזדהות תלת־כיוונית, דומה במידת־מה למצבן של כמה קהילות יהודיות באירופה המזרחית שמשכיליהן נשאו את מבטם אל מערב היבשת.

שלטון צרפת במרוקו בא אל קיצו בד2 במארס 1956 . מתוך אוכלוסייה של עשרה מיליון תושבים בעת קבלת העצמאות, מנתה הקהילה היהודית כ־ססס,230 נפש שמרביתם התגוררו בערים הגדולות ובעיקר בקזבלנקה. עוד מראשית שלטון החסות הצרפתי יצא קילוח דק של יהודים לכיוון צרפת, ספרד וארץ ישראל. מקובל לחלק את ההגירה היהודית אל מחוץ למרוקו לשלוש תקופות: תקופת קדימה, למן הקמת מדינת ישראל עד לעצמאות מרוקו; תקופת המסגרת, כפי שנקראה העלייה החשאית בביצוע המוסד, (מ־1956 עד נובמבר 1961); ותקופת מבצע יכין (1961- 1966), שבמהלכו יצאו היהודים לישראל בדרכונים קבוצתיים. בשנים 1948־1949, עלו לישראל 22,900 יהודים. מעצמאות ישראל עד לעצמאות מרוקו עלו למדינת ישראל הצעירה 108,243 יהודים בקצב של כשלושת אלפים איש לחודש. בכל שנות קיומו של ארגון קדימה (1957-1949) יצאו את מרוקו כ־110,000 יהודים ועוד כ־120,000 נשארו בה עד שנת 1961. משנת 1957 עד נובמבר 1961. תאריך שהותרה בו יציאת יהודים בדרכונים קבוצתיים, עזבו את מרוקו 29,472 יהודים באופן לא חוקי. מנובמבר 1961 עד סוף 1964 יצאו ממרוקו באופן חוקי עוד 83.707 יהודים. ב־1965 חיו במרוקו כ־55,000 יהודים, ב־1972 נשארו בה לא יותר מ־30,000 ונד2003 פחות מחמשת אלפים. מ־1948 ער 2000, הגיעו ממרוקו לישראל בסך הכול 248,900 יהודים.

ב־1958, עם קבלת העצמאות, הייתה הממלכה המרוקאית צריכה לבחור בין המשך הקשר לצרפת, לתרבותה ולשפתה ולמערב הדמוקרטי ובין התיישרות עם מדינות המזרח התיכון, עם מדיניותן הכל־ערבית והיחס ליהודים. עתיד המשטר במדינה ומעמדם המשפטי של היהודים לא היו ברורים. האם היהודים היו צריכים לדרוש זכויות ייחודיות של מיעוט אתני נבדל מכלל האוכלוסייה, או להתמזג בחברה החדשה, בתרבותה ובשפתה, עד כדי טמיעה, כמו הקהילות היהודיות במערב אירופה. אם לא היו תומכים רבים באפשרות הראשונה, שכן חסידיה הפוטנציאליים העדיפו פשוט לעלות לישראל, הרי שהאופציה השנייה נהנתה מעדיפות לטווח קצר יחסית, בשכבה היהודית המשכילה, עד שהמציאות טפחה על פניה. עד מהרה התבדר שמה שהיה נכון ליהודי צרפת אחרי המהפכה וליהודי

אירופה המערבית בעקבותיהם, אינו עולה בקנה אחד עם מצבה ועם אפשרויותיה של המדינה הערבית-מוסלמית החדשה, גם אחרי החסות הצרפתית שארכה מעט יותר מארבעים שנה.

אף על פי שתולדות הקהילה היהודית במרוקו בתקופה העצמאית אינן סיפור של גירוש כמו בארצות ערביות אחרות, בכל זאת מדובר ברצף של חששות מתמידים מעתיד לא ברור ומאסון שעלול להתרחש ביום מן הימים. הקהילה נאלצה להתמודד עם ספקות רבים שהתשובה עליהם תקבע את עתידה לשבט או לחסד. המדינה העצמאית ניצבה בפני אפשרויות שהבררה ביניהן תחרוץ את גורל יהודיה אם לפריחה אישית וקהילתית במדינה דמוקרטית ומתקדמת ואם לבריחה מן המדינה מפחד אסון צפוי. לצד חדירת הנושא המזרח תיכוני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית במרוקו, התעורר גם החשש לאיבוד היתרונות בהשוואה למוסלמים שהושגו בעבר. אימוץ הערביזציה במנהל הציבורי ובמערכת המשפט היה עלול לשים קץ לעדיפות בקבלת משרות ממשלתיות שהושגה מכוחה של ההשכלה הצרפתית. כקרב בעלי המקצועות החופשיים ובחוגי הבורגנות גברה תחושת החרדה שכן הם נדרשו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה, שהלהיבו אותם, ובין הערביזציה הצפויה, שתביא אתה מטען תרבותי-מוסלמי שיד היהודים תהיה בו על התחתונה. החשש מאיבוד היתרונות בתחומי התרבות וההשכלה הכניס את הקהילה למצב של חוסר נוחות כרוני שהלך והתעצם. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה בררה אלא לצאת את הארץ.

להאיר באור החיים – לפרשת נשא.משה שמיר

 

להאיר באור החיים – לפרשת נשא.

"וידבר יהוה אל משה לאמר:

נשא את ראש בני גרשון גם הם,

לבית אבותם למשפחתם" (במ' ד, כב).

"לצד שבא לומר ענין אחר לבד מהמספר, והוא

               שינשא וירומם – בני גרשון לערך בני מררי" (רבנו-אוה"ח-הק').

לשאת את ניצוץ הקדושה שבתוכנו לראש,

כדי לקדש את גופנו, רוחנו ונשמתנו (בן איש חי. "אדרת אליהו").

שמה של פרשתנו "נשא", מלשון "לנשא ולרומם".

 רומז לנושאים רבים בפרשה, המנשאים והמרוממים את הקב"ה ועמ"י:

 הלווים נושאים את כלי המשכן, ונושאים את ידיהם בברכת כהנים.

רבנו-אור-החיים-הק': "נשא" – שמה של פרשתנו, מלשון "שינשא וירומם". שם הרומז לנושאים רבים בפרשה, העוסקים ב"רוממות א-ל בגרונם" (תהלים קמט ו). ברגע שמרוממים את ה', הקב"ה ינשא וירומם אותנו, ובכך נזכה להמשך הפס': "וחרב פיפיות בידם" כנגד אויבינו, כדברי המלבי"ם לפסוק.

א. "נשא את ראש בני גרשון" הפותח את פרשתנו, מהווה המשך ל"נשא את ראש בני קהת" בסוף הפרשה הקודמת, הנושאים את כלי המקדש המקודשים, ובכך הם מנשאים ומרוממים את שמו יתברך.

ב. י"ב הנשיאים, מנשאים ומרוממים את שמו יתברך, בכך שהם חונכים את המשכן ע"י הבאת קרבנות "ביום הקמת המשכן, בו היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה", כדברי רש"י.

ג. "ברכת כהנים" בה נושאים הכהנים את ידיהם כלפי שמיא, ומברכים את עם ישראל "באהבה" מידי יום ביומו, בבחינת "אמור להם". אמורלאהוב, כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ"ב האומר: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם, פירוש: לברך את בני ישראל אינו רשאי, אלא רק מי שהוא אוהב את ישראל". הוא מסתמך על הכתוב: "ויהוה האמירך היום להיות לו לעם סגולה" (דב' כו, יח). "האמירך – אמור" = לאהוב.

ה'מגן אברהם' פסק להלכה ע"פ הזהר (במ' קמ"ז): "כל כהן שאינו אוהב את עמו, או שאינו אהוב לעם – לא ישא כפיו לברך את העם, שנאמר: 'טוב עין הוא יבורך' (משלי כב, ט), אל תקרי יבורך – אלא יברך".

ד. פרשת נזיר – מבטאת את הרצון להתקדש ולהתעלות בעבודת ה', ובכך הנזיר מרומם את הקב"ה, ומנשא את עצמו.

ה. פרשת סוטה –  מבטאת את הרצון לעשות שלום בין לאשתו, ובכך לרומם ולנשא את חיי המשפחה מתוך קדושה וטהרה ע"פ אדני התורה. ביצירת הוולד, שותפים הקב"ה המפיח נשמה בעובר, וכן האבא והאימא הנותנים את השאר. כאשר מתברר שהאישה אכן כשרה, היא זוכה להיפקד אם היא הייתה עקרה כדברי רבי אליעזר. ואם בניה היו כעורים וכו', היא תלד נאים וכו' כדברי רבי יהודה (ספרי זוטא ה כח).

פרשת "נשא", עוסקת באיזונים השונים בין חלקי החברההכהנים, הלווים, וישראל החונים מסביב לאוהל מועד. כל שבט ומעמדו החברתי – "איש על דגלו לבית אבותיו". בכל חברה, קיימים גם אנשים חלשים כמו הטמאים המוצאים מהמחנה, וכן פרשת סוטה.

מצד שני, הנזיר הרוצה להתקדש ולהתעלות בעבודת ה'. לכולם התורה נותנת פתרון.

מחנה כזה עצום היוצא למסע ארוך לעבר ארץ ישראל, זקוק גם לברכה במעשה ידיו, בדמותה של ברכת כהנים המקיפה את כל הברכות – ברכות גשמיות וברכות רוחניות.

פרשת "נשא" היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, והיא כוללת קע"ו פס' = 176. גם פרק קי"ט בספר תהילים מתוך הכתובים, מכיל 176 פס'. כ"כ הגמרא "בבא בתרא", המשתרעת  על פני 176 דפים.

 הקשר הרעיוני בין שלושתם, רמוז בראש כל אחד מהפרקים הנ"ל.

"נשא את ראש" הפותח את פרשתנו, רומז לכך שהקב"ה מבקש לנשא ולרומם את ראשם של אנשים "תמימי דרך ההולכים בתורת יהוה", פסוק הפותח את פרק קי"ט בתהלים. הסיבה לכך, הם נוהגים ביושר ב- דיני ממונות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במשנה הראשונה של מסכת בבא בתרא: שני שותפים בחצר העושים מחיצה בניהם, מחויב כל אחד לנהוג ביושר, ולתת מחצרו מחצית מרוחב הגדר, וגם לשלם מחצית מהעלות.

 דברי המשנה נשמעים פשוטים, אבל המקרה דלהלן יוכיח אחרת. בבניין אחד בשכנותנו, היה מקרה דומה להפליא לנאמר במשנה. לזוג שכנים, הייתה מרפסת משותפת ענקית, ללא גדר הפרדה. אחד השכנים שרצה מעט פרטיות, ביקש משכנו להקים יחד גדר הפרדה, כדי לשמור על יחסי שכנות נאותים.

 מדהים לגלות, עד כמה רבותינו זכו לכוון ברוח קודשם למקרה המסופר במשנה: לאחר בקשות חוזרות ונשנות, השכן הסכים להקמת הגדר {"חומת מגן"}, בתנאי שהשכן היוזם יקים תחילה את הגדר מכספו, ואח"כ הוא ישלם את חלקו.

בתום הקמת הגדר, אשת השכן החליטה שהגדר הוקמה שלא על דעתה, ולכן הם לא ישלמו את חלקם. בעלה החליט ללכת בעקבות אשתו, כמו אצל מנוח אביו של שמשון, עליו נאמר: 'וילך מנוח אחרי אשתו' (ההפטרה. שופטים יג יא).

מוסר השכל: רוצה שהקב"ה "ישא" וירומם את ראשך כפירוש רבנו-אוה"ח-הק' הנ"ל, תנהג ביושר גם עם שכניך.

"וידבר יהוה אל משה לאמר: נשא את ראש בני גרשון…

מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה תפקוד אותם,

כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד" (במ' ד כא – כג).

רבנו-אור-החיים-הק'  שואל בתחילת הפרשה: הרי תפקידי גרשון ומררי המוזכרים בפרשתנו, מהווים המשך לעבודת בני קהת במשא המשכן וכליו שהוזכרו בפרשה הקודמת 'במדבר'. אם כך, מדוע הוצרך לומר בתחילת הפרשה דיבור נפרד: "וידבר יהוה אל משה לאמר. נשא את ראש בני גרשון", ולא להסתפק במה שאמר אצל קהת: וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר: נשא את ראש בני קהת וכו'.

רבנו גם שואל: מדוע בגרשון נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר", ואצל קהת נוסף אהרן: "וידבר ה' אל משה ואהרון".

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הדברים בחן ושום שכל, בבחינת: "שֵׂכֶל טוֹב – יִתֶּן חֵן" (משלי יג טו).

על בני קהת אמר רבנו בסוף פרשת במ' (ד, ב): "נשא את ראש בני קהת" – לשון נשיאות ראש בערך {לעומת} גרשון ומררי… לצד שנתן ה' להם עבודה פנימית לשאת ארון", עליו נאמר שהוא נושא את נושאיו (במ' ד, ב).

על גרשון אומר רבנו בפרשתנו: "נשא את ראש בני גרשון… תפקוד אותם" – לצד שבא לומר ענין אחר לבד המספר, והוא שינשא וירומם בני גרשון לערך {לעומת} בני מררי" (במ' ד, כב). יוצא שאצל גרשון נאמרו שני ביטויים: נשא וגם תפקוד, בניגוד לקהת עליו נאמר רק הביטוי נשא. אצל מררי נאמר: "בני מררי… תפקוד אותם" (במ' ד, כט).

כלומר, השימוש בביטוי "נשא" שמשמעותו "לשון נשיאות ראש", בא לבטא את חשיבות ההדרגתיות בתפקידים. אצל קהת  נאמר "נשא". אצל גרשון נאמר "נשא ותפקוד". אצל מררי נאמר רק "תפקוד".

פועל יוצא מהשימוש בביטוי "נשא" לגבי תפקידם של "בני קהת" ו"בני גרשון", משקף את חשיבות מעמדם בנושא משא כלי המשכן, כל אחד לפי מעלתו הרוחנית. בני קהת נשאו את הכלים הכי מקודשים כמו ארון העדות, המנורה ושלחן הפנים. בני גרשון נשאו את יריעות המשכן ואת קלעי החצר וכו'. לכן נאמר לפני כל אחד מהם דיבור בפני עצמו: "וידבר יהוה אל משה". וכדי להבדיל במעמדם, אצל קהת נאמר הביטוי "נשא", ואילו אצל גרשון נאמר "נשא" וגם "תפקוד". לגבי בני מררי לעומת זאת, נאמר הביטוי "תפקוד" בלבד. כל זאת, כדי להדגיש את תרשים הזרימה בקדושת הכלים אותם נשאו, כאשר קהת בראש, אח"כ גרשון, ולבסוף מררי.

"לצבא צבא" (במ' ד, כג). רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע אצל קהת נאמר "לצבא" לבד (ד, ג), ואילו אצל גרשון נאמר "לצבא צבא", ואצל מררי נאמר "תפקוד" בלבד.

להלן דברי קדשו: "ובבני קהת אמר לצבא לבד, כי הם נושאים כלי הקודש הפנימיים... משא"כ מה שלפנינו {בני גרשון}, הם צובאים צבא הצובא קודש שהם היריעות וגו', והקרשים וגו' {אצל מררי} שהם צבא הקודש, לזה אמר לצבוא צבא. מעתה הם צובאים הצבא". כלומר, בני קהת משרתים בקודש ממש, לכן נאמר "לצבא" בלבד, ואילו בני גרשון הם תנא דמסייע לקהת – הם משרתים את כלי הקודש אותם שמים ביריעות.

המשכן גם נקרא יריעות, היות ובתוכם שמים את כלי המשכן, כדברי רבנו אצל בני מררי בפס': "בני מררי… כל הבא לצבא לעבוד את עבודת אהל מועד… וזאת משמרת משאם לכל עבודתם באוהל מועד, קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו" (במ' ד, כט – לא).

 וכך דברי קודשו: "ולהלן {לעיל. רבנו משתמש לעיתים בביטוי 'להלן', גם במשמעות 'לעיל'} בבני גרשון, עבודה באוהל מועד. לצד כי עבודת בני גרשון, היא באוהל מועד עצמו, שנושאים יריעות המשכן ואוהל מועד מכסהו וגו'. מה שאין כן בני מררי, שעבודתם היא הקרשים והאדנים וכו', שהם עבודת אוהל מועד, שנושאים אוהל מועד. לזה אמר, לעבוד את הקרשים וכו', שהם עבודת אוהל מועד, ולזה לא חש לומר 'לצבא' לבד, שהרי פירש הכתוב דבריו, מה שאין כן בעבודת בני גרשום. להעירך בהפרש שבין עבודתם לעבודת בני קהת, לצד שבשניהם אמר 'עבודה באוהל', ואין הכר בדבריו, להפרש שבין שניהם, לזה כתב שינוי 'לצבוא צבא', משונה ממה שכתב בבני קהת 'לצבא'" בלבד.

לגבי השאלה השניה, מדוע אצל בני קהת נאמרו אהרן ומשה, ואילו אצל גרשון נאמר רק משה, אומר רבנו:

"לצד כי שם בא הציווי לאהרן – כדי שיעשה סדר האמור, בעניין משאם של בני קהת, דכתיב: 'ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (במ' ד, יט- כ), לזה אמר 'ואל אהרן', מה שאין צורך לזה, במשא בני גרשון".

כלומר, בגלל קדושת הכלים, דוגמת ארון הברית וכו' אותם נשאו, היה חשש שינהגו בחוסר קדושה שלא בהתאם, דבר שהיה גורר עונש מיתה, כפי שאכן קרה לא מעט, לכן אהרון ובניו היו צריכים לעשות סדר בהכנת הכלים למסע, ע"י כיסוים מתוך קדושה: "ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך, וכיסו בה את ארון העדות… וכילה אהרן ובניו לכסות את הקודש בנסוע המחנה, ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת, ולא יגעו אל הקודש ומתו" (במ' ד ה-טו).

לסיכום דברי קדשו: רבנו מסביר את ההבדלים בין תפקידי קהת, גרשון ומררי במשא המשכן וכליו, ואיך זה בא לידי ביטוי בשינויים השונים בכתוב, בהתאם לדרגת הקדושה של הכלים אותם הם נשאו:

א.  השימוש בדיבור מיוחד בראש הפרשה  "וידבר יהוה" לגבי תפקידי גרשון ומררי, ולא הסתפק בפתיח של בני קהת.

ב.  מדוע אצל גרשון נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר", ואצל קהת נוסף גם אהרן: "וידבר ה' אל משה ואהרון לאמר".

ג. השימוש בביטוי "לצבא" אצל קהת (ד, ג), ואילו אצל גרשון נאמר "לצבא צבא", ואצל מררי נאמר "תפקוד".

ד. "לעבוד עבודת אהל מועד" אצל גרשון, ואילו אצל מררי: "לעבוד את עבודת אוהל מועד", בתוספת "את".

בני קהת זכו להיות המובחרים במשא הכלים הכי מקודשים במשכן, בגלל שיצאו מהם שני תלמידי חכמים גדולים בדמותם של משה רבנו ואהרן הכהן, ואחותם מרים הנביאה. כל זאת, למרות שגרשון היה הבכור.

"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה

שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו,

ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו"

 (רמח"ל. מסילת ישרים ראש פר' א').

ה"בן איש חי" כותב בספרו "אדרת אליהו": לכל אחד יש ניצוץ אור קדוש עליון הנתון בתוככי גופו, ולאדם יש תפקיד גדול בחייו, להעלות ולשאת את הניצוץ האלוקי הק' שבתוכו, ולקדש את גופו. שנזכה אמן סלה ועד.

בדבריו הקדושים, טמון רעיון עמוק אותו משדר לנו הקב"ה, השכם והערב: יהודי יקר, יש בך נשמה קדושה, "נשא" את הניצוץ האלוקי שבתוכך, העלה אותו לראשך, ותן לו לשאת את שרביט הניווט בכל אשר תפנה, ואז תשכיל ותצליח.

את זה ניתן לעשות, ברגע "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל

אשר הוא עמל כל ימי חייו". וזה, "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה" כדברי הרמח"ל  (מסילת ישרים ראש פר' א').

קיימות שלש דרגות בעבודת ה':

פרשת "נשא" חלה לרוב אחרי חג מתן תורה, כאשר ראשנו מאיר עדיין מהבזקי אורות קבלת מתן התורה, ואל לנו לעמעם את האורות בירידה לעולם העשיה, ללא הפעלת מנגנוני הגנה ושליטה ביצר הרע.

 להלן ג' הדרגות בעבודת ה'.

קהת – מלשון "הקהה את שיניו", בבחינת חסיד השולט ביצרו.

גרשון – מלשון לגרש. דוגמת יוסף הצדיק שנלחם ביצרו והצליח לגרשו.

מררי  – מלשון מר, בבחינת בינוני הנלחם מרה ביצרו, אבל מתקשה לגרשו, ונשאר במרירותו.

עלינו לפעול בדרכו של קהת השולט ביצרו, בבחינת: "מלך ביופיו – תחזינה עיניך, תראינה ארץ מרחקים." (ישעיה לג, יז). הצדיק יזכה לראות זיו שכינתו יתברך בבחינת: 'מלך ביופיו , תחזינה עיניך' כדברי רש"י.

ניתן להוסיף על דברי קדשו: הצדיק זוכה לזיו שכינתו יתברך, היות והוא בודק את מעשיו לפני ביצועם, בבחינת: "איזהו חכם – הרואה את הנולד" (תמיד לב ע"א), ומשתדל לראות למרחוק, מה תהיה תוצאת מעשיו, האם הם מתאימים לתורת המלך – מלכו של עולם.

מ – ל – ך: (נוטריקון) מ – מוח. ל – לב. ך – כבד. יש לתקן ג' דברים: מוח המסמל את המחשבה. לב – רגש. כבד – תאוה.

על המוח לשלוט על הרגשות אותן מסמל הלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד. אחרת, יהיה בבחינת:

ל – מ – ך:  לב, מוח, כבד. למך, מפעיל תחילה את הלב המסמל את הרגשות, ורק אח"כ את המוח, בדומה לבהמה שכאשר היא אוכלת, היא מורידה את ראשה – המוח למטה, כאשר ליבה – רגשות, וכבדה – תאוות, נמצאים למעלה.

הביטוי "לכם" המופיע במצוות רבות כמו "וספרתם לכם" וכו' רומז לנאמר לעיל: ל – כ – ם = לב – כבד – מוח.

מוסר השכל: לפני קיום מצוות, חייבים להפעיל תחילה את המוח המסמל את תורת השכל הישר,

לשלב בו את הלב המבטא את אהבת ה', ולבטל מגופנו את התאוות, המסומלות ע"י הכבד.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"יברכך יהוה וישמרך. יאר יהוה פניו אליך ויחנך.

      ישא יהוה פניו אליך, וישם לך שלום" (במ' ו כב- כז).

ברכת כהנים לאור ההלכה והקבלה.

"אמר להם הקב"ה לישראל, אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכים אתכם,

אני עומד ומברך אתכם, שנאמר "ואני אברכם" (תנחומא נשא ח').

כאשר הכהן, ההורה או הצדיק מברך אותך,

לעולם תזכור, שהוא רק צינור "המוצב ארצה, וראשו בשמים".

המברך האמתי – הוא הקב"ה.

    שורש המילה ב.ר.כ.ה – ב,ר,ך – 222. זה מבטא את מספרי הריבוי באחדות, בעשרות ובמאות. כלומר, השפע הטמון בברכה, חולך ומתרבה מהקל אל הכבד. מקור הברכה הוא הקב"ה לבדו, ואין בלתו.

הקב"ה מעביר לנו את הברכה דרך צינורות שונים, וביניהם הכהנים. ברכת כהנים היא ברכה עצומה שאין לה שיעור,  המקיפה את עולם החומר ועולם הרוח, ולכן אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' על כך: "יש בה דבר מלך לקיים הדבר". כלומר, דרכה נמשך השפע לעליונים ולתחתונים, דבר הנותן קיום לכל העולמות.

בברכת כהנים נאמר: "ואני אברכם". כלומר, הקב"ה הוא המברך, לכן בכל אחת משלש הברכות, מופיע שם ה' כבר במילה השניה: "יברכך יהוה, יאר יהוה, ישא יהוה".

רבים וטובים מחכים שעות ע"ג שעות כדי להתברך ע"י צדיק. אחרים אף נוסעים אל מעבר לים כדי להשתטח על קברי צדיקים. והנה הקב"ה יתעלה שמו, שולח לנו מידי יום ביומו דרישת שלום חמה ולבבית בתוך "ברכת כהנים", הסדורה מילה במילה ע"י שליחיו הכהנים, ועלינו רק לעמוד בדחילו ורחימו ולכוון לברכה שתעטוף אותנו.

מעשה שהיה, כך היה: לקראת תפילת נעילה של יום הכיפורים בביכנ"ס ע"ש רבנו-אור-החיים-הק' בו שימשתי כרב הקהילה, אומר לי הגבאי שהכהנים שהיו אתנו בשאר התפילות, בוששו לבוא. מה יהיה עם ברכת כהנים בתפילת הנעילה לה מצפה הציבור? יצאתי מביהכנ"ס ובליבי תפילה לבורא עולם, שבזכות רבנו-אוה"ח-הק' שעל שמו ביהכנ"ס, אשיג כהנים לתפילת הנעילה, היות והציבור מצפה לזה בכיליון עיניים. תוך דקות, אני רואה משום מקום, שני אחים כהנים המתקרבים אלינו. השבח לבורא עולם, קוימה בנו "תשועת יהוה – כהרף עין".

א. הרמב"ם כותב: "כה תברכו" – בעמידה. "כה תברכו" – בנשיאת כפיים. "כה תברכו" – בלשון הקודש. "כה תברכו" – פנים כנגד פנים" (תפילה וברכת כהנים י"ד הלכה י"א). כאן המקום להדגיש שעל הציבור לפנות לכיוון הכהנים בשעת הברכה "פנים כנגד פנים", ולא לפנות לכיוונים אחרים.

ב. מרן השו"ע פוסק כרמב"ם: "בשעה שהכוהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו עומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו בהם" (סימן קכ"ח סעיף כ"ג). לצערנו, יש המפנים את פניהם לכיוונים אחרים, "מפחד" לראות את פני הכהנים, כמו בבית המקדש בו בירכו את העם בשם המפורש (חגיגה טז, ע"א), לכן אסרו להסתכל.

ג. ספר הבהיר (סימן קלה): בזכות נשיאת כפיים מתקיים העולם, היות ובזמן המקדש הברכה נעשתה תיכף לאחר שהוקרב קרבן התמיד בבוקר כשהעולמות מאוחדים, היות וכופרו עוונותיהם של ישראל בעקבות קרבן התמיד. כמו כן, היא נעשית בעשר אצבעות כלפי מעלה דבר הרומז לעשר הספירות בהן תלויה הברכה, וכן לעשרה מאמרות בהם נברא העולם, ועשרת הדברות המעמידות את העולם.

ד. האברבנאל: "יברכך" – לעובדים. "יאר" –  ללומדי התורה. "ישא" – לחיילים, שיהיה שלום ולא ילחמו.

ה. הרמח"ל: הברכה האמצעית "יאר" היא החשובה ביותר, היות והארת פנים חשובה מאוד, ובפרט  המאור שבתורה. כדברי הרמח"ל: "יאר… ויחונך" –בעקבות ההארה, זוכים שהכל מתקבל מתוך חן.

אצל רות המואביה נאמר: "ותאמר רות: ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו" = אחפש בעל שדה אשר בעיניו אמצא חן =  "ויחונך" = בבחינת מתנת חינם.

ו. החיד"א: "כל הברכות שבתורה על תנאי הם, אם נשמור תורה ומצוות. ברכת כהנים אינה על תנאי, ומתקבלת בכל אופן" (החיד"א "דבש לפי" ערך לוויה).

ז. רש"י: "ששים אותיות אלו נקראות 'גיבורים' לפי שיש בכוחם להילחם עם השטן ועם המקטרגים, ולהציל מפחד בלילות" (ספר הפרדס המיוחס לרש"י, הל' ר"ה). זהו ההסבר לנאמר בקריאת שמע על המיטה: "ששים גיבורים סביב לה".

ח. ה"כלי יקר": כל אחת משלוש הברכות המרכיבות את ברכת כהנים, מתחילה באות יו"ד.

רבנו אומר: "במילה יו"ד אשר הנעלם ממנה עולה למספר י' כמו הנגלה, כי הנעלם מן יו"ד הוא ו' ד'. שמע מינה שכל הברכות כפולות, כי חלק מהם אל הגוף, וחלק מהם אל הנשמה הנעלמת, כי שניהם באו במספרם עשרה כמאמרם ז"ל (נידה לא ע"א).

יו"ד = י' + ו' ד' = 20.  ביצירת הוולד שותפים הקב"ה, האב והאם, וכל אחד נותן את חלקו.

הקב"ה נותן י' דברים רוחניים: רוח, נשמה, קלסתר פנים, ראית העין, שמיעת האוזן, דיבור, הליכה, דעת, בינה, שכל. האב נותן: "מזריע לובן שבו, שממנו גידין, עצמות, מוח שבראשו, ציפורניים, לובן שבעיניים.

 האם נותנת: "אודם שבו, שממנו עור ובשר, דם ושערות, ושחור שבעיניים".

"כל כ' החלקים הנ"ל, מתברכים ע"י שישא הכהן י' אצבעותיו, כאשר מכל אצבע, תחול הברכה על חלק גשמי הנגלה, ועל חלק רוחני הנסתר.

וג' יודי"ן – היינו ס' כנגד ס' אותיות שבכל הברכות אשר עליהם דרשו (ילק"ש שיה"ש תתקפר) פסוק 'שישים גיבורים סביב לה וכו' (שיה"ש ג ז).

ט. הרה"ג רבי רפאל בירדוגו – ראב"ד מקנאס במרוקו, כתב בספרו 'מי מנוחות': "אמור להם' – לפני שתברכו את בני ישראל, אמרו להם שיכינו את עצמם לקבל את הברכה, משום שהאדם צריך להיות כלי מחזיק ברכה ע"י מעשי המצוות ואור האמונה המאיר בקרבו, ואז תשרה בו הברכה, חיים עד עולם".

י. הרה"ג רבי שמואל שאול סיררו  מגדולי חכמי פאס שבמרוקו: "אמור – גימ' רמ"ח {עם המילה), רמז לכך שהברכה תפעל על כל רמ"ח איברי המתברך.  "אמור {מלא עם וו}, – שלא יהיו מברכים בבהלה ובחיפזון, אלא בכוונת הלב ובאמירה שלמה". כ"כ, על מה שנאמר 'אמור', ולא 'אמרו' כמתחייב מבחינה תחבירית: "שלא יחשבו שהם הם המברכים, כי השם הוא המברך, כמו שכתוב לבסוף: 'ושמו את שמי על בנ"י, ואני אברכם" (דרושי מהרש"ש סיררו).

יא. ברכת כהנים מחולקת לשלש ברכות – כנגד שלושת האבות. המברך הוא רק עוד חוליה בשרשרת הדורות.

יב.  הפניה בברכת כהנים, היא בלשון יחיד: יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, לך – קבלת הברכה ע"י כל אחד ואחד, בהתאם למידת הכנתו לברכה, דרגתו הרוחנית, וכן לאור צרכיו הרוחניים, הרפואיים והכלכליים.

יג: ספורנו: "יברכך' – בעושר ונכסים, ש'אם אין קמח אין תורה'. 'וישמרך' – מן הגזלנים. יאר – יגלה עיניך באור פניו, להביט נפלאות מתורתו ומעשיו, אחר שתשיג צרכיך בברכתו. 'ישא' – לחיי עולם, כעניין 'כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור' (תהלים לו, י). וכאומרם 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ומתענגים מזיו שכינה' (ברכות יז ע"א). 'וישם לך שלום – מנוחת שלום שהוא הנצחיות, בלי תערובת עונש, הראוי לכל שלם לחיי עולם".

יד. רבנו בחיי: "יברכך יהוה וישמרך'על דרך הפשט, הברכה תוספת וריבוי טובה, ועם הברכה שמירה… ועל דרך המדרש: 'ברכך יהוה וישמרך' – יברכך בעושר, 'וישמרך' שתהא עושה המצוות. 'יאר יהוה פניו אליך' – יעמיד בנים ממך שיהיו בני תורה… 'ויחונך' – שנה רבי חייא הגדול: יחנה ה' אצלך… דבר אחר: 'ויחונך' – יתן חנו עליך, בכל מקום. דבר אחר: 'יברכך – בבנים. וישמרך – בבנות שהנקבות צריכות שמירה". הובאה כאן רק תמצית. נא לעיין במקור.  

"ברכת כהנים" –  משמעותה וחשיבותה,

בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה בפעם השניה המילה "לאמר" "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר"? אחרי שנאמרה קודם לכן – "וידבר יהוה אל משה לאמר". על כך עונה רבנו ג' תשובות.

א. ברכת כהנים אינה רשות אלא חובה. ב. שהציווי לברך הוא לא רק לאהרן ובניו, אלא גם לזרעו. ג. "לשון רוממות. לומר, כי מצוה זו, יש בה דבר מלך לקיים הדבר". כלומר, בזכות ברכתם, השפע מושפע לעליונים ולתחתונים. כמו כן, הקב"ה רוצה לרומם את הכהנים להם נתן הקב"ה את הזכות לברך את העם, בבחינת: "יש בה מעלה לכהנים, כי הברכות מסרם ה' ביד

"יברכך יהוה וישמרך". רבנו מביא ג' פירושים:

על הברכה הנ"ל, רבו הפירושים ע"י חז"ל: רבי נתן אומר: יברכך בנכסים, וישמרך בגוף. רבי יצחק אומר: וישמרך מיצר הרע (ספרי. נשא מ). במדרש רבה (יא, ה) נאמר: "יברכך בבנים, וישמרך בבנות שצריכות שמירה. דבר אחר, יברכך בעושר, וישמרך, שתעשה ממנו מצוות".

לרבנו קשה, אם הן ברכות שונות, מדוע הן סמוכות: רבנו משיב ג' פירושים:

א. "הקדים הברכה, ואחר כך השמירה. לומר, שיצווה ה' שמירתו להם, לפי ערך הברכה וגדולתה".

     בפירושו הראשון, רבנו אומר: ככל שהברכה תהיה יותר גדולה, גם השמירה תהיה בהתאם.

ב. "עוד ירצה, שכל כך תהיה גדולת הברכה, עד שיצטרך ה' לשומרך".

   כלומר, הקב"ה יברך אותך בברכה כל כך גדולה, שרק ה' יוכל לשומרה מגנבים ושודדים. רבנו הולך בעקבות רש"י שאמר: "יברכך – שיתברכו נכסיך. וישמרך – שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך… אבל הקב"ה, הוא הנותן הוא השומר. כלומר, הקב"ה יברך אותך בממון, וגם ישמור עליך ממזיקים חיצוניים.

ג. "עוד ירצה, יברכך ולא יסובב רעה מהברכה, כדרך 'פן תשבע וגו'".

    רבנו  אומר, שמברכת ה' לא תצמח רעה למתברך, גם מהמתברך עצמו, בבחינת: "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב). גם ע"י העושר, לא יצא לתרבות רעה, בבחינת: "וישמן ישורון ויבעט", כפי שקרה לקרח שחלק על משה מרוב עושרו. רבנו רומז פה, שעל המתברך להיזהר מעצמו, בכך שאת הברכה, יש לנתב לאפיקים חיוביים, של עשיית מצוות ומעשים טובים.  

פירוש ע"פ טעמי המקרא: "יברכך ה'" – מוטעם במאריך טרחה. "וישמרך" – מוטעם בסוף פסוק. את הטורח הארוך הקשור בשמירת נכסיך, הקב"ה יטפל בכך, ע"י שישמור לך על הרכוש, בו הוא ברך אותך. (הרב אריה סויסה).

"יאר יהוה פניו אליך, ויחנך".

"פירוש, שלא יהיה מסך המבדיל, בין ישראל ואביהם שבשמים. שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל.

'ויחונך' – פירוש, יתן לך חן וחנינה". ועיין מה שפירשתי בפס': 'ויהי יהוה את יוסף, ויט אליו חסדויתן חנו.." (בר' לט כא).

כלומר, הקב"ה יאיר את הקשר בינו לבנינו, בכך שלא יהיו לנו עוונות המהווים מסך המבדיל בינינו , בבחינת דברי: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוהיכם, וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע" (ישעיה נט ב).

"ויחונך" –  הקב"ה יתן לנו חן וחנינה. חן בעיני אלוקים, וחנינה בעיני אדם, כמו שהיה אצל יוסף הצדיק, שנתן חנו בעינו שר בית הסוהר.

רבנו אומר, שלא מספיק החסד האלוקי שהקב"ה משרה על האדם, אלא הוא דואג לכך שהוא ימצא חן גם בעיני בני אדם שיש להם עין רעה ואינם מסוגלים לראות את החן של הזולת, כמו שר בית הסוהר עליו נאמר "ויתן חנו"  של יוסף בעיניו – בעל כורחו."ישא יהוה פניו אליך, וישם לך שלום".

"פירוש, אם סובבו מעשים, עד שהבדילו עוונותיכם ביניכם ובין אלוהיכם, {אבל שבתם בתשובה},  ישא ה' המבדיל, 'וישם לך שלום', פירוש: הוא הפך הפירוד. והמשכיל בתיבת "שלום", ידע כי זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים", והוא כלי המחזיק ברכה כשאין מפריד {כשאין עוונות}. וזה הוא סוד,  'ושמו את שמי על בני ישראל, שגמר אומר 'ואני אברכם".

רבנו-אור-החיים-הק' רומז בדבריו: "והמשכיל בתיבת 'שלום' ידע, כי הוא זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים", לדברי הזהר {מתורגם}: "בשעה שהכהן פורס ידיו לברך את ישראל, צריכים העם לשבת באימה ויראה. וידע שאותה שעה, זו עת רצון שמצויה בכל העולמות, ומתברכים עליונים ותחתונים, ואין הדין שולט בכולם… ונמצא השלום בכל העולמות" (זהר נשא. קמז ע"א).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ברכת כהנים היא מצות עשה שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום, דבר שנפסק להלכה (שו"ע, קכח). רבנו לומד זאת מכפילות המילה "לאמר". "וידבר יהוה אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: כה תברכו את בני ישראל, אמור להם וכו'". וכדברי קודשו: "אמר פעם ב' 'לאמר', אולי כי חש הכתוב לומר, שאינו אלא רשות – תלמוד לומר 'לאמר'. כי מצות עשה היא 'לאמר…

עוד ירצה, שלא לאהרן ובניו שהיו אז בנמצא לבד הוא מצווה – אלא גם לדורות", כלומר, הציווי גם לימינו.

רבנו מוסיף: "ויש בה דבר מלך לקיים הדבר", כלומר, על ידי ברכת כוהנים – השפע נמשך לעליונים ולתחתונים, דבר המעמיד ומקיים את כל העולמות. רבנו מסתמך על דברי הזהר הק' (נשא, קמו ע"ב)  האומר, שהטעם שהכהנים מפרידים את אצבעותיהם בשעת הברכה, כדי שיתברכו עשר הספירות הרמוזות בעשר האצבעות, "בגין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי וכו'".

מרן רבנו יוסף קארו פסק שהכהנים פושטים ידיהם, וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמישה אווירים: בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לאגודל, ובין אגודל לאגודל.

דעה שניה אומרת שצריך 10 אווירים.  ונהרא נהרא ופשטיה, שאין חלוקת האצבעות מעכבת.

מרן השו"ע גם פוסק שכאשר יש כהן אחד – מקריא הש"ץ מתיבת "יברכך", וכאשר ישנם שני כהנים או יותר, מתחילים הכהנים לומר "יברכך". הג"ה אומר: "וי"א שגם מילת יברכך, יקרא אותה ש"ץ תחילה". (סימן קכ"ח, יג).

יהודי מרוקו נוהגים כשו"ע, כפי שהביא מרן רבנו שלום משאש זצ"ל (שמ"ש ומגן ח"ד או"ח סימן י"ח אות ג).

  • מנהג כיסוי ידי הכהנים וראשם,

מתי זה התחיל?

בימינו, הכהנים מכסים את ראשיהם ואת ידיהם בשעת ברכת כהנים. לאור דברי הגמרא הבאים (מגילה כד ע"ב), לא נהגו כך בעבר, וכך דברי הגמרא: כהן שיש בידו מום, לא ישא את כפיו, כדי שהמתפללים לא יסתכלו בידיו. רש"י מבאר ע"פ הגמרא (חגיגה טז ע"א), כי עיניו של המסתכל כהות, מחמת השכינה השורה עליהן.

הרשב"א והתוספות במקור הנ"ל מסבירים: ע"י ההסתכלות, המתברכים מסיחים את דעתם מן הברכה.

מהדברים הנ"ל עולה כי בעבר, הכהנים לא כיסו את ידיהם.              

מנהג כיסוי הידיים והראש ע"י הכהנים, החל רק לפני כמה מאות שנים.

ההלכה הבסיסית בנידון , היא כדברי הרמב"ם הפוסק: "בשעה שהכהנים מברכים את העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים – ולא יסתכלו בהם".  (רמב"ם הלכות תפילה יד. וגם הובאה בשו"ע או"ח סימן קכ"ח סעיף ג).

הרמ"א מוסיף: "גם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית". הרמ"א מוסיף, כי היו מקומות בהם נהגו הכהנים לכסות את ידיהם.

בעל מור וקציעה (במקור הנ"ל): היות והמקור לא נזכר בגמרא, אין זה  מדרך כבוד שהכהן המברך יליט את פניו בטלית. שו"ע הרב (שם סעיף לו): נכון יותר שהכהנים יברכו את העם כשידיהם מגולות, ולא יהיה דבר חוצץ בינם לבין העם.

רבי יחיא צאלח – המהרי"ץ מגדולי פוסקי תימן כותב בהערתו לדברי השו"ע סימן קכ"ח: "שמעתי שהקדמונים לא נהגו כן, ובספר "עמודי שמים" כתב שאין מנהג זה נכון, אלא צריך דווקא "פנים כנגד פנים", שניהם מגולים". מנהג תימן כפשט הרמב"ם, ואילו בתקופת המקדש, אכן כיסו פניהם. הוא לומד זאת מייתור המלים: "אמור להם".

בימינו, רוב יהודי תימן נוהגים כמו השולחן ערוך והכהנים מכסים את פניהם.

ברכת כהנים זכתה לפרשנות רחבה, מקיפה ומעמיקה מכל הברכות. הסיבה לכך, בגלל שבנוסף להיותה מצווה מהתורה, היא גם מופיעה בניסוחה המלא, וכל אדם באשר הוא, רוצה להתברך ובפרט בדורנו, דור בו רבים "המברכים".

מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה אמר: מברך שמבקש תמורה ל"אגרת" הברכה, לא ראוי להתברך על ידו. כרבים אחרים, זכיתי להתברך על ידו, ללא שום תמורה.

לפני עשרות שנים, כיתתי את רגליו לדרום הארץ, כדי להתברך ע"י 'מקובל' ששמו הלך לפניו. בתחילת השיחה, "המקובל" אמר לי: תיקון שלום – שווה 700 ₪. חצי תיקון – 350 ₪. היות ובארנקי היו רק 400 ₪, שאלתי את המקובל: אם אני אעשה רק חצי תיקון, איך זה יעזור לי. תשובתו לא איחרה לבוא: זה יעזור לך ב-50%.

קמתי ועזבתי את המקום, ופניתי ל"רופא כל בשר ומפליא לעשות", ש"חסך" ממני את הקנס הכספי, ונענה לתפילתי.

  • ברכת כהנים

בקריאת שמע על המיטה:

"ששים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל: כולם אחוזי חרב" (שיר השירים ג, ז). הפס' הנ"ל אותם אנו קוראים בק"ש על המיטה כסגולה לשמירה, מהווים בעצם 60 אותיות של ברכת כהנים אותן חרט והציב שלמה המלך כסגולה לשמירה. בפסוק א':  י"ה אותיות, בפס' ב': הי"ה אותיות, פס' ג: יה"י אותיות = 60, דבר הרומז לדעת הפרשן המקובל רבנו בחיי שהשם הגדול הוי-ה הנזכר ג' פעמים בברכת כהנים, שליט בג' זמנים: היה, הווה, יהיה. ג' יודין הפותחות את הברכות: יברכך, יאר, ישא, רומזות ל-60. יוד (במילוי) 20. 20*3 שווה 60. בברכת כהנים, הכהן מברך בשתי ידיו.

 בכל יד יש י"ד פרקים. * 2 ידיים {28} {שהם} כח, בבחינת "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים" (תה' קיא ו).

כח' נוטריקון חכ' – ספירת מלכות הפה. רומזת לדוד המלך שזכה לחבר את שירי התהלים, מכוח שמירת הפה והלשון.

המקפיד לדבר בלשון נקיה, זוכה לקבל את השפע האלוקי העובר דרך מערכת הספירות, למלכות – הפה.

בעידן "חבילות הכול כלול בסלולר" – כדאי להיזהר בשמירת מלכות הפה.

ברכת צדיק – מכוח התורה ויראת שמים שבו.

"טוב עין – הוא יבורך"/יברך (משלי כב, ט).

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ברגע שהאב רוצה לברך את בנו, עליו "לעורר אהבת האב… כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה" כדברי קודשו לגבי יעקב אבינו ששאל את בנו יוסף "מי אלה", במטרה שיספר לאביו איך בניו מנשה ואפרים נולדו בקדושה, בטרם יברך אותם לפני מותו (בר' מח, ח), דבר שעורר רצון עז אצל אביו לברכם.

רבנו רפאל בירדוגו – ראב"ד מכנס שבמרוקו: על המתברך להכין עצמו מבחינה רוחנית לפני הברכה, כך שיהיה כלי מחזיק ברכה. לכן, ניתן להבין את הסמיכות בין פרשת נזיר לברכת כהנים. הנזיר רוצה להתקדש ולהתעלות בעבודת ה', לכן הוא מתנזר מיין, טומאת מת ושיער. כנ"ל הרוצה להתברך ע"י הכהן, חייב להכין את עצמו ככלי ראוי לברכה.

כאן המקום להזכיר כדוגמא ל"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) את מו"ר אבי הצדיק הרה"ח רבי יוסף ע"ה, אותו זיכו משמיא לברך נצרכים שנושעו מברכותיו ללא תמורה, ירושה רוחנית אותה קיבל ממו"ר אביו הסבא קדישא הרב אברהם הי"ד ששימש בקודש כמו"ץ באזור בני מלל שבמרוקו, וממו"ר זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין שזכה לגילוי אליהו הנביא בחול המועד פסח, ואף זכה לקבל ממנו מטבע של ברכה, כך שביתם היה תמיד מבורך.

הם זכו שיקוים בהם "טוב עין יבורך", בגלל שהייתה בהם מידת "עין טובה" של "טוב עין יברך", כלפי כל דיכפין.

לאור זאת, הזוכה לשמוח בהצלחת חברו בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – יזכה לברכה והארה אלוקית משמיא.

זוכר אני שגם בגיל מתקדם, כאשר ביקרתי אצל מו"ר אבי ע"ה בטבריה, נעמדתי בדחילו ורחימו לימינו,

כשכל גופי מכווץ ומצפה לברכותיו שתמיד נשאו פרי, היות ונאמרו מתוך אהבה והארה.

  רבנו-אוה"ח-הק' זכה שברכותיו עשו פרי, ויעידו על כך סיפורי נסים המשולבים בספר בסוף כל פרשה.

הם זכו לכך מכוח התורה אותה למדו במסירות ובהתמדה, ומכוח הנהגותיהם שהיו מתוך קדושה וטהרה.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

לרב משה ברנשטיין שליט"א.

 "וישם לך שלום" – נסים ונפלאות בזכות ברכת "שלום".

ברכת השלום "וישם לך שלום", חותמת את ברכת כהנים אותה קראנו בפרשת "נשא", ובה אנו זוכים להתברך מידי יום ביומו בחזרת הש"צ של תפילת שחרית ע"י הכהנים.

הגמרא מספרת על  רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא הקדימו אדם באמירת שלום, ואפילו גוי.

הרב משה ברנשטיין מספר שבהיותו נער בר מצווה, ביקש ברכה מרב חשוב בשם הרב שלום. לאחר שהרב בירך אותו שיתעלה בתורה מתוך בריאות איתנה וכו', יעץ לו לקבל עליו מידה טובה בה ינהג במסירות בכל ימי חייו, היות וזו שעת עת רצון. גל מידות טובות עלו במוחו. לבסוף, הבזיקה במוחו מידת "הקדמת שלום לכל אדם", בה בחר.

כבר למחרת, התחיל במשימת חייו, לברך כל הנקרא בדרכו באמירת שלום. בהתחלה לא היה קל, אבל לאט לאט התרגל, וחבריו אף כינוהו בתואר "השלום לך".

לאחר שגדל ופרח בישיבה ובכולל, החליט ללמוד דיני שחיטה, וכך הפך במשך השנים למשגיח אחראי על השוחטים בחו"ל, לשם היה יוצא מהארץ למספר חודשים בשנה.

באחת השליחויות בחו"ל, הוא עבד במפעל בשר בנורבגיה. במפעל הועסקו 10,000 פועלים, והיה בו קו יצור לבשר כשר. כממונה על השוחטים במפעל, המשיך כדרכו בקודש להקדים שלום לכל אדם, ואפילו לשומר המפעל שניצב על משמרתו בשער, אותו ראה בוקר וערב, בכניסתו וביציאתו, חמישה ימים בשבוע.

באחד הערבים לפני סגירת המפעל, השוחט נזכר שצריך לבדוק בהמה אחת שהשוחט הסתפק לגביה. הוא לקח אתו את השוחט ואחד הפועלים, ונכנסו למנהרת הקירור כדי להזמין אותה בהמה דרך המחשב. כאשר גלגלי השיניים החלו לנוע, והבהמה החלה להתקרב אליהם, קרה הלא יאומן: חושך מצרים נחת עליהם ודלת חדר הקירור ננעלה עליהם, כאשר הקור העז מכה בהם. צעקותיהם לעזרה עלו בתוהו, ואיש לא שמע אותם בגלל אטימות חדר הקירור. הסיכוי שלהם להינצל היה, דרך מציאת מתג האזעקה, אבל ניסיונותיהם לאתרו בחושך, עלו בתוהו.

להלן דבריו של הרב משה: "גיששנו באפלה לאורך הקירות כשהקור מכה בנו, ואנו חשים איך גופנו הולך וקופא. חשתי שאני קרוב לעלפון כל אותה העת, כאשר בנוסף, הסתובבו אנקולי הבשר כשהם חובטים בנו. פרצתי בבכי עז כשאני שולח קריאה ממעמקי הלב לריבונו של עולם שיצילנו ממוות אכזרי שכזה. כשהצצתי על חברי, הבנתי שעלי לומר וידוי ולהיפרד מהעולם כיהודי.

התחלתי לומר את הווידוי ו"שמע ישראל" כשאני חש שגופי הולך ומתקשה, ונכנס למצב קיפאון מוחלט. בשעוני הבחנתי כי 4 שעות חלפו להן, ואנו במקפיא. חלפה לה עוד שעה וכבר אני מרגיש את רגעי האחרונים.

"ויהי אור" אור המלווה בצעדים של איש הבא לקראתנו. חברי השוחט, הפועל ואני, איבדנו את ההכרה והתעוררנו רק בבי"ח. בדיעבד התברר שהמציל היה לא אחר מאשר שומר המפעל שגם הזעיק את כוחות ההצלה, וגם דאג מיד להפעיל תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופנו מכוויות קור איומות, ובעיות רפואיות אחרות.

לאחר שהתאוששנו מעט, מיד הודינו לקב"ה על הנס הגדול שעשה לנו. דבר שני, שאלת המיליון – מי הציל אותנו? התברר שזה היה שומר המפעל. כאשר הוא נשאל מדוע בסוף היום הגיע לחדר הקירור במקום ללכת לביתו, הוא ענה: במפעל, אני עובד כשומר במשך שנים רבות. רבים מהפועלים חולפים על פני ומתייחסים אלי כאל צל, ורק הרב היהודי מקפיד לברך אותי לשלום, כשחיוך על פניו. זה קורה מידי יום ביומו, פעמיים ביום – בוקר וערב.

באותו יום לאחר שכל הפועלים עזבו את המפעל, הרגשתי שחסרים לי החיוך וברכת השלום מהרב היהודי. חשבתי לסגור את שער המפעל וללכת הביתה, אבל דמותו של הרב עם החיוך וברכת "הלו", המשיכו להטריד אותי. החלטתי לעשות סיור במפעל, ובפרט ליד חדר הקירור. כאשר התקרבתי, שמעתי לחישות מוזרות, מיד הדלקתי את האור, ופתחתי את הדלת. לעיני נגלו שלושה אנשים שכובים קפואים ללא תנועה ונשימה. מיד הזעקתי את כוחות ההצלה והפעלתי תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופם, וכך יכולתי להציל אותם.

סיפור ההצלה מזכיר את סיפורו של הלל שלא היה לו כסף כדי לשלם שכר כניסה לבית המדרש.

 כחלופה, הוא עלה על הגג ונשכב על חלון שהשקיף על בית המדרש,

 כדי שיוכל לשמוע דברי תורה משמעיה ואבטליון עד שקפא.

כאשר גילו אותו, מיד הורידו אותו והדליקו תנור בשבת כדי להצילו ממוות.

מסר חשוב:

אמירת שלום לכל אדם, לא עולה כסף, אבל מצילה חיים.

{המקור לסיפור: בעל המעשה}

בברכת קבלת התורה מחדש,

כפי שניתנה במעמד הר סיני,

מתוך שמחה, אהבה, ובריאות איתנה.

משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

 

משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן

 

ויהי היום מצאתי בני הישיבה במבוכה רבה למצוא מרובע ערוגת בית סאתים הנזכרת במסכת שבת, ויחתרו לריק ולא  יכלו. הודעתי להם פשר דבר. מהיום ההוא כל הדבר הקשה הביאוהו אלי. עוד רגע אחד וישאלוני, אם יש לאל ידי להבין פירוש הראב״ע על התורה? השיבותי, כי הוא נערץ בסודיו ונפלא בחכמותיו, כי צריך פירוש לפירושו ולמפרשיו, אולם במקומות הרבה לא נשגב בל נוכל לו. עפעפינו יבחנו; אימתנו לא תגדיל הקטן, וזדוננו אל יקטין הגדול. הראוני הדבור בפרשת ואתחנן, את הדברים האלה, הטעם על עשרת הדברים ולא על הדבורים. והיה טעמו כטעם לשמור הענין ולא המלות. כי הדברים הם הנאמרים בפרשת יתרו אך ישנו בקצת מליהם. הבינותי להם את המראה, ויתמהו איש אל רעהו. ועל השלשה לי 85 בא פעם אחרת דורש אחר ויראני דרוש עת האסיף בספר ׳בינה לעתים׳ ויאמר: ׳שאלתי אל החכמים כלם ואין מגיד לי׳. כונן המחבר להצדיק ארבעה מינים למושכלות המדידה; קלות כי נער המחל החכמה יכתבם. הגדתי לאדם מה שיחו של המחבר. כשמוע מספר החלום ואת שברו התפלא ויצא להגיד 90 לחכמים את כל אשר קרהו ונפלאותיו לבני אדם. כל הקורות האלה יגידו לך חקר תבונת האנשים ההם. אחרי שלש אלה האיטיב להתברך בלבבי לאמר: חזקתי כל לב פוסח במחשבותיו עלי? ואולם תראה, כי גם באלה פקיתי פליליה. לפני קנאה מי יעמוד?

ביאורים: . 77 הראב״ע – הר י אברהם בן־עזרא. 79. לא נשגב (תה׳ קלט, ו) — אינו קשה עד שלא נוכל להתגבר עליו. 80. וזדוננו – ויהירותנו. 81. בפרשת ואתחנן – היינו דב׳ ג, הג. את הדברים האלה — בפרשה הנ׳׳ל: דבי ה, יט. עשרת הדברים מובאים שם ה, ו—יה. 83. בפרשת יתרו — שמוה כ, א—יז, וכידוע שונה שם נוסח עשרת הדברים במקצת מנוסחם בפרשת ואתחנן. 84. ועל השלשה — נוסף על הסוגיה שבמסכת שבת, הפירוש של אבךעזרא ועניינם של עשרת הדברים. 86. ׳בינה לעתים׳ — ספרו של עזריה פיגו(1589—1647), דרוש ט׳׳ו, פיסקה שמינית (מהדורת לבוב 1858, דף 51ב): כל גשם הוא בעל שלשה מרחקים, שהם אורך ורוחב ועומק או גובה. ולמטה ממנו הוא השטח… והנה האתרוג הוא כנגד הנקודה שדומה אליה בתמונתו… הלולב כנגד הקו אשר בו גבול האורך לבדו, כאשר נראה ממנו ולכן הוא יחיד, וכנגד השטח, שהוא בעל שני מרחקים האורך והרוחב, באה הערבה… אמנם ההדס הוא שלשה בדים ובעל שלשה עלים, לרמוז אל הגשם שהוא בעל שלשה מרחקים׳. 87. קלות – לדעתו של רומאנילי היו אלה דברים קלים כל כך, עד שאפילו תלמיד מתחיל מסוגל היה להבינם (על פי יש׳ י, ט). 89. מספר וכוי — שו׳ ז, טו. 93. באלה — בכך שעזרתי לבורים הללו. פקיתי פליליה (יש׳ כת, ז) – הכשלתי את משפטי והסיבותי נזק לעצמי. המחבר נוטה את הפועל ׳פוק', כאילו היה שורשו פקה׳.

95 בדרוש האחרון ויבא רגז בבית־הכנסת באשר הבאים מגיבר״אלטאר שם הם, ורבם חתנו של ר׳ יהודה הלוי. תהלתו בקהל חסידים בעלי הפסקה (כן נקראים הצמים ששת ימי השבוע לילה ויום). משנה אינגיל״לינדיר כי היה מראשיהם נשבע ואמר? ׳ירא ה׳! כי ידרוש׳; וזה יקרא: ׳אין עת לדרוש!׳ 100 מי קם לצאת, מי עמד לנגדו; סוף דבר לא דרשתי. יצאתי והלכתי אצל הרב הגדול ואומר לו: ׳נקום נקמתך ממנו, למענך תעשה — לא למעני, לא עלי תלונותיו כי עליך. הוכיחך בזה והעירך לעיניך כי הריעות אשר עשית לעזרני את הדברים האלה דברתי מתוך אש עברתי, וחרדו אל דברי. 105 התאמץ הרב להסתיר המית לבבו ופנה אלי ואמר: ׳השמר והשקט ואל תירא! אנכי אשיב שבותך כבראשונה וכבודך כבתחלה. עודנו תכלינה עינינו, כי בעונינו גוע הרב חותני ולא שלמו ימי אבלנו. ויספדו לו החכמים בדרושיהם, איש יומו מדי שבת, גם אתה כאחד מהם. אתן לך מהלכים בין 110 העומדים האלה ותדרוש בשבת אחרון, הוא הנכבד. כלנו כאיש אחד נבא לשמוע בלמודיך, וראה כל העם, אשר אתה בקרבו, את מעשי, כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. לך לשלום!׳ ואפול על פני ויצאתי.

ביאורים: 97  . בעלי הפסקה – כנראה מונח מקומי במארוקו. 98. משנה אינגיללינדד — היהודי ששימש שם כסגנו של קונסול אנגליה. 106. שבותך – ירי לג, יא, ור״ל: אשיב עטרתך ליושנה. 108. איש יומו — כל אחד ביום שנועד לו. 109. אתן לך (ןכי ג, ז) — אתן לך מעמד בין הדרשנים הללו. 112. נורא – גדול, נשגב

נתחתי הדרוש לנתחיו ויסדתיו על החיים והמות. אחרי 115 ההקדמה והמליצה לכבוד הרב והעם, הוריתי כי כל יקר וכל כח נקרא חיים, וכל העדר ומגרעת-מות. ׳לתת לנו מחיה׳ אמר עזרא על רשיון כרש, ׳להחיות רוח שפלים׳ אמר ישעיה על הנחמה, ׳ותחלימני ותחייני׳ אמר חזקיה על הרפואה, ׳חיים וחסד׳ אמר איוב על הטוב ועל כל הנברא,

. 116. לתת – עזרא ט, ט. 117. להחיות – יש׳ נז,טו. 117. ותחלימני- יש׳ לח,טז. 118. חיים וחסד—איוב י, יב.

120 אמר נחמיה ׳ואתה מחיה את כלם, וכן להפך: ׳אל נא תהי כמת׳ על המצורע, ׳ואם אין מתה אנכי׳ על העדר הבנים, והעור והעני חשוב כמת, והיראה ׳וימת לבו בקרבו, כי איש ואיש מברואי מטה הוא כחלק מן הכל וכאבר מן הגוף, כי כערך האבר או החלק, כן יגדל עצבנו בהעדרו. שכר אברהם 125 הרבה מאד בעקדת בנו בהיותו בנו, יחידו, אשר אהב. דוד לא יתאבל על מות לבן, מתי? לשבעת הימים; ויצעק ויבך וירגז על אבשלום בן סורר ומורה. כי השונמית אשר בנה גדל והלך ברגליו (ויצא אל אביו) ומדבר היה (׳ויאמר אל אביו ראשי ראשי׳) לא תשיב כדוד: ׳אני הולך אליו והוא 130 לא ישוב אלי׳, אבל תרוץ אל איש האלהים תחזק ברגליו ותשבע לו ׳חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך/ כי עצב העדר האב גדול מעצב העדר הבן, זה יש לו תמורה וזה אין לו תמורה.

הלא ירמיה בהגדיל לצרתנו צועק ׳יתומים היינו ואין אב, בבוא דוד צקלג וכשמעו בדרך כי נכתה מהעמלקי נשא קולו 135 ואת העם אשר אתו ויבכו, ועל מה בכו? הלא לא המיתו איש כדבר הכתוב. בכו על הנשים אשר נשבו, אם כי תוכלנה להגאל בכפר. ואיך בוכים? עד אשר אין בהם כח לבכות.

ומה יעשו אנשי טיטו״אן על הרב הנאסף אל עמיו, כי לא אב משפחתו לבד היה, אך לכל העם? מה יגדל הכאב על העדרו?

140 בו אבדו בניו אביהם, תלמידיו רבם, יתומים עוזרם׳ אלמנות מעודדן, אביונים מושיעם, וכל האנשים הודם זיום והדרם!

דברים אלה נאמרים בקול עז וברוח נמרצת לאנשים, אשר ארחותיהם עקשים בפלפולם ונלוזים, בחדושיהם היו בלבם כרעם בגלגל. לבשו חרדות והיו כחולמים. בנתח השני הרביתי 145 את אותותי ואת מופתי בדברי חכמים, כי איש צדיק תמים  בארץ הוא ספר תורת אלהים מפורש: לוחות לבו מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות, משם תצא תורה ודבר ה/ ימות, או יחלש? נשברו הלוחות. ככחו בחייו וככחו במותו, לוחות ושברי לוחות יושמו בארגז כבודו,

150 כי הניח אחריו ברכה. ואז העירותי המאמר ממנחות ׳הזהרו בתלמיד חכם׳ וכד, שהרי לוחות ושברי לוחות וכו׳ ואנשר דרכיו למאמר פסחים ׳מנין שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון׳ וכו׳. הרגזתי לעלות הקושיא מי נתלה במי והצדקתים יחדו על בחינתם. בדרוש הזה גאלתי את כבודי והוספתי על 155 תועלתי, והובשתי והכלמתי כל הנחרים בי. כן תמו כל דברי הדרושים. וארא כי כל שוגה בם לא יחכם, כי אם יישר יעיר קנאה, ואם יבער, יהי לשנינה, וכל אליה קוץ בה.

ביאורים . 116. לתת – עזרא ט, ט. 117. להחיות – יש׳ נז,טו. 117. ותחלימני- יש׳ לח,טז. 118. חיים וחסד—איוב י, יב.

120-ואתה מחיה את כולם – נחמיה ט, ו. אל נא תהי – ב«' יב, יב ואם אין-בר- ל, א. 122. והעור והעני – נדרים ס״ד ע״ב: -ארבעה השובים

כמתים: מצורע וסומא ומי שאין לו בנים ומי שירד מנכסיו/ וימת — ש׳-א כה, לז. 126. מתי: ויצעק וכד-ש״ב,יב, יה;יט, א. 128. ויצא-מ״ב ד,יה. ויאמר — מ״ב ד, יט. 129. אני הולך-ש״ביב,בג. 131. חי-מ-ב ד,ל.            133. יתומים – איכה ה, ג. 134. נכתה (ש״א ל, א) – הוכתה. נשא קולו – ש״א ל, ד, ושם כחוב; וישא. 143. עקשים… ונלוזים (משלי ב, טו) — עקומים, נוטים מדרך הישר. 144. כרעם (תה׳ עז, יט) – דימוי להפתעה. 145. איש צדיק — בר' ו, ט. 147. והמכתב – שט׳ לב, טז. 150. ממנחות – צט ע״ב: 'מלמד שהלוחות ושברי לוחות מובחין בארון, מכאן הזהרו לתלמיד חכם ישכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיוף. 152. פסחים – אין הקבלות למאמר זה במסכת פסחים, אלא בברכות ח ע״ב, בבא בתרא יד ע״ב. 156. כל שוגה — על־פי משלי כ, א. אם יישר… אם יבער — שני המצבים הללו אינם לטובתו. 157. וכל אליה(ראש השנה יז, ע״א) — בכל דבר טוב יש גם פגם. 160. לאליה לוי — אחד מן היהודים רמי־המעלה המקורבים לסולטאן. 163. זעום מלך (עיין משלי כב, יד) — סר חנו אצל המלך. 165. כמעט נאחזתי — עיין לעיל ד 35. למפרייר (לעיל א 40) מפליג בספרו (עמ׳ 413) בשבחן של הנשים היהודיות בתיטואן. 168. סבאך (יש׳ א, כב) – משקך.

משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן-עמ' 75

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 55 -שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן

שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן

מ־1790 עד 1859 שלטו במארוקו שלושה סולטנים שונים עד מאוד זה מזה – מולאי ליאזיד איש־הדמים, מולאי סלימאן ירא־השמיים ומולאי עבד אל־רחמאן ההססן ורפה־הרוח – ותחת שלטונם ידעו היהודים נתיניהם חלופות של קור וחום כמו במקלחת סקוטית.

מעשי־ההוללות והמרידות המרובות שידע מולאי ליאזיד (1792-1790) לרוב, לא מנעו ממנו לרשת את כס אביו, סידי מוחמד, שהוא היה בנו־יקירו. לשווא הזהירו יועציו היהודים של השליט הזקן מפני מינוי אומלל זה, אך דווקא משום כך התחזק הסולטן החדש בעמדתו האנטי־יהודית הנחושה, ותקופת מלכותו, שלטוב־המזל לא ארכה הרבה, היתה הכאובה מכל אשר נגזר על יהודי מארוקו לשאת.

מיד עם עלותו לכס־המלוכה נשבע מולאי ליאזיד להצליח במקום שבו נכשל, כאלפיים שנה לפניו, ראש־שריו של האחשוורוש מלך פרס להרוג ולאבד את כל היהודים שבמלכותו. רק ירידתו מן הבימה בטרם עת עיכבה בעדו. תוכנית מעין זו מנוגדת היתה לרוחו של האיסלאם המארוקאי עד כדי כך שנמצאו פה ושם אנשים שעצרו את ידו הרצחנית של הסולטן. בפרט כך אירע בטטואן, מקום שם החליט לגזור על ״פתרון סופי״ לאמיתו. וכך אנו למדים בעניין זה מ״דברי הימים״ לקהילת פאס:

וייצאו קהל תיטואן ומנחה בידם ביום ש״ק (שבת קודש) וגזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי ״תן לו סך עשרה מתקאלים. ואמרו תפשום חיים לקהל הנז'. והעיר ה׳ את רוח שופט א׳ ונפל לפני המזי״ד ואמר לו: לא נכון לעשות כן, להרוג את כל היהודים… אמר לו: כבר כרתי ברית עם משפחת אמהאוו׳ס (ארור שמם) שאהרוג את היהודים כשאמלוך. והשיב לו: זו אינה עצה, אלא טול ושלול ממונם והרי הם כמתים. הסולטן ראה לטוב לו לקבל את העצה הנבונה הזאת. במקום לצוות על טבח קיבוצי פקד לשדוד ולבוז את קהילות טטואן, אל־קצר אל־כביר, אל־עראיש, רבאט, טאזה ומכנאס ולהוציא להורג את כל היועצים היהודים של אביו. המלאח של מכנאס הופקר לשבט הלוחמים בני עודאיה והיה לבז. חזיונות אונס ושוד נמשכו שבועות על שבועות בכל רחבי מארוקו. משראה מולאי ליאזיד שבאוג׳דה מפירים היהודים את חוזה־עומר ומתלבשים כמוסלמים, ציווה לקצוץ להם אחת מאוזניהם כדי שיוכלו להבדילם מן הלא־יהודים! הוא גם אסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק בכל פינות הארץ.

קהילת פאס היא שנדונה לסבול יותר מכל מאכזריותו. אחרי שפקד על היהודים לפנות את בתיהם במלאח, שלכבוד המאורע הוסב שמו כביר(הגדול), הושיב שם שלושת־אלפים אנשי־מלחמה מבני־עודאיה, ששוגרו ממכנאם עם משפחותיהם. בית־הקברות היהודי נהרס, ומצבותיו שימשו לבניית מסגד במרכז השטח שבו היה לפני־כן המלאח.

היהודים, שגורשו אל מחוץ לעיר, בתנאים של עניות גמורה, מופקרים היו להתעללותם ולנגישותיהם של שכניהם החדשים, שזאת הפעם אכן ששו לציית לפקודותיו של הסולטן. ייסוריהם נמשכו עשרים־ושניים חודש, אף שבמשך תקופה זו נמצאו בכל־ זאת כמה מוסלמים שעמד להם אומץ־לבם להסתיר את ידידיהם היהודים או לעזור להם להציל משהו מנכסיהם. כך אפוא, כאשר התחילו צריפיהם העלובים לעלות באש, נחלץ מושל פאס לישועתם ומנע מן הבוזזים להשלים את מלאכתם המרושעת. אפילו אמו של הסולטן היא עצמה השתדלה למענם פעמים הרבה.

כדי להיפרע מאחיו מולאי השאם, שהכריז על עצמו מלך במראקש, שם מולאי ליאזיד מצור על העיר בפברואר 1792. שם העביר לפי חרב את אלפי הנכבדים שהוזעקו למסגד הגדול על־מנת לחדש את שבועת־אמוניהם כביכול, ואגב כך לא שכח לשים את המלאח לבז. מוגאדור, שבדרך־נס ניצלה עד אז, כלום נגזר גם עליה לשאת את שיגעונו הרצחני של הסולטן, שציווה להתיז שם את ראשיהם של ששים נכבדים, ובכללם הסוחרים היהודים והנוצרים העשירים ביותר?

שיחקה השעה למוגאדור ובצל חומותיה של מראקש נהרג מולאי ליאזיד בידי קלעי בודד בעת התקפת־נגד של אחיו. אנחת־רווחה אדירה נתמלטה מגרונה של הארץ כולה, בני כל הדתות והמעמדות. מספר גזירות נגד היהודים בוטלו עוד בטרם יתמנה אחיו מולאי סלימאן לרשת את כס־המלוכה.

הסולטן החדש, שככתכים היהודיים של הזמן ההוא הוגדר כ״חסיד אומות העולם״, שקד לחדש את המסורת העלאווית של רצון טוב וסובלנות כלפי היהודים. מולאי סלימאן היה אמנם מוסלמי המדקדק במצוות אך נקעה נפשו מן הקנאות, והוא ביטל את כל גזירותיו של קודמו. הוא קיבל אפילו החלטות מהפכניות בהעניקו ליהודים שהתאסלמו כדי להינצל מרדיפות את הזכות לשוב לדתם. הוא חזר והתיר ליהודים ללבוש בגדים בצבע ירוק, וכאשר הוכיח אותו קאדי אחד על פניו בשל כך, השיב לו בזעם: ״מה יש לך לומר בעניין זה? איני נוהג אלא כדוגמת אבי. יסלח וימחל לו האלוהים!״

מולאי סלימאן מיהר להרשות ליהודים להשיב להם את נכסיהם במלאח של פאס. לבסוף תקף את הסמל המובהק כיותר לקנאות הסולטן שקדם לו: הלוא הוא המסגד שהוקם בלב המלאח. הוא אכן פקד להרוס את המסגד, לאחר שנמלך בדעתם של העולמא (חכמי־ההלכה המוסלמים). המעשה הנועז הזה, שלא היה לו תקדים באיסלאם, הדהים את היהודים עצמם, כמו שאנו למדים מפי הרב יהודה בן עובד כן־עטר:

והלכו הקהל לפליל ס׳ תאוודי עז״א ואמרו לו שיכתוב ליר״ה (ירום הודו) על אודות האלג׳אמע שבנה המזי״ד בעירנו. וכתב הפליל שהוא אסור בהנאה מכל צד, אם מחמת שנבנה מקברי ישראל שהוא אסור בהנאה, אם מחמת שהפועלים הבונים ובעלי הסיד היו פורעים אותו מדמי מים שרופים שגזל מישראל, אם מחמת שבכאן בקרקע גזולה. ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והאלסמע׳א שהיתה בו… ואם באתי לספר גדול הבית והקורות הגדולות ושיכללו ביופי מאוד באבני שיש ירוק ואדום וכד… ויראו גויים ויבושו, וחורקים שיניהם עלינו, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לדבר עימנו…

מולאי סלימאן, שהתייחס בחשדנות לנוכרים, השיב ליהודי מוגאדור את תפקידיהם ואת זכויות־היתר המסחריות והממוניות שלהם, על חשבון הנוצרים. הואיל והיה חסיד ההפרדה בין העדות בערים, אילץ את היהודים להתרכז בשכונות המלאח שאותן בנה בכל מקום, אף הקים חדשות בטטואן, רבאט, סאלה ומוגאדור. רק קהילות טנג׳ר וצאפי ניצלו מהפרדה זו, שבעצם הלמה בהחלט את משאלות־לבם של הרבנים. כללו של דבר, וחרף חשדנותו כלפי אירופה, נשמר זכרו של מולאי סלימאן לטובה, כפי שמעיד על כך רושם־הקורות של אותה תקופה, יהודה בן־עטר:

ועם היות שאין המנהג לברך המלך כמו שכתוב במחזורים, זה המלך (מולא׳ סלימאן) אנו מברכין אותו ביום ש״ק ויו״ט (שבת קודש ויום טוב) בבתי־כנסיות, כ׳ הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה…

יורשו, הוא אחיינו מולאי עבד אל־רחמאן (1859-1822), היה אדם נאור יותר, וחדור אותן כוונות טובות ביחס ליהודים. עם זאת סיכום תקופתו דו־משמעי יותר, בפרט בגלל התנחלותה של צרפת באלג׳יריה, שהכניסה עוד גורם משבש ומפריע לתמונה. תקופת מלכותו התחילה בסימן ביש מאוד: הבצורת ואי־הבטחון הפילו קורבנות יהודיים לרוב. הרעב של 26־1825 עשה שמות בקהילות מכנאס ופאס. גזלנים חיסלו שיירה שלמה של חמישה־עשר יהודים שעשו את דרכם מאגוראי – שיושביה היהודים נטשוה סופית – למכנאס.

כתום שש שנים לערך שוב שילמה קהילת פאס את מחיר קוצר־ידו של הסולטן בהשלטת הסדר. ב־1832 לא היסס להפגיז את המלאח, שאליו נמלטו בני עודאיה שהתמרדו. מכל מקום היה מספר החללים היהודים נמוך מכפי שאפשר היה לחשוש, ולזכר נס־זוטא זה הנהיגו הרבנים פורים קטן, הוא הפורים דל קור (כדורי התותח).

אך בזאת עדיין לא תמו תלאותיה של פאס. דומה היה כאילו קידוש־השם של לאלה סוליכה ב־1834 החזיר את הקהילה לשעות הקודרות ביותר של אי־הסובלנות: מוסלמי אחד מנכבדי טנג׳ר התאהב עד לשיגעון בצעירה יהודייה יפה מאין כמוה, סוליכה חתשואל. כיון שסירבה הנאווה להינשא לו, נקם המחזר הנכזב את נקמתו בהאשימו אותה בפומבי שחזרה לחיק היהדות לאחר שהתאסלמה – והחוק גוזר היה דין־מוות על פשע הכפירה בדת.

מולאי עבד אל־רחמאן, שפעל מתוך כוונות טובות מאין כמותן, נכנס בעובי הקורה בניסיון למצוא פתרון מתקבל על הדעת. את דעתם של העולמא הניח בארגנו משפט בפאס. אך הואיל ובתוך כך מעוניין היה להציל את הנערה ממיתה ודאית, לחץ על הרבנים שישכנעו אותה להעמיד פנים שהיא מוסלמייה. הנאווה, שאדיקותה לא נפלה מעקשנותה, סירבה לקבל את הפשרה. כך אפוא הותז ראשה בכיכר העיר בהיותה בת חמש־עשרה. מוות אכזרי זה עורר זעם ותדהמה הן באירופה והן במארוקו.

דרך הטיפול בפרשה זו טיפוסית ליחסו דו־המשמעי של מולאי עבד אל־רחמאן – ושל מספר מוסלמים לפניו ואחריו – כלפי היהודים: אם גם יש לנהוג בהם סובלנות ולהתייחס אליהם כהלכה, בכל־זאת חייבים הם להישאר במקומם כד׳ימים ולשאת בהשפלות הכרוכות בכך. תעיד על כך תשובה זו שהשיבה הסולטן בכתב על התערבותו של הקונסול הצרפתי בטנג׳ר למען היהודים:

יהודי ארצנו ברוכת־המזל קיבלו ערובות שמהן נהנים הם ובלבד שיכבדו את התנאים שגוזרת ההלכה הדתית שלנו על האנשים הזוכים לחסות. אם היהודים מכבדים את התנאים האלה, הרי ההלכה שלנו אוסרת לשפוך את דמם ומצווה לנהוג כבוד ברכושם; אך אם הפרו ולו גם תנאי אחד בלבד, הרי ההלכה הברוכה שלנו מרשה לשפוך את דמם וליטול את רכושם. דתנו המפוארת כופה עליהם את סימני הכניעה והשפלות; הנה כך די לו ליהוד׳ שירים קולו על מוסלמי, וכבר יש בזה משום עבירה על חוזה־החסות. אם אצלכם שווים הם לכם בכל, אם נטמעו בכם, הרי זה טוב ויפה בארצכם, אך לא בארצנו שלנו…

לאחר שספגה מארוקו מפלה קשה מידי צרפת בקרב־איסלי ב־1844, הביאה התמיכה שנתנה הממלכה השריפית להתקוממותו של עבד אל־קאדר לידי תוצאות קשות גם אם עקיפות ליהודים. בדרך־נס ניצלו יהודי טנג׳ר מהרעשות־העונשים של הצי הצרפתי ב־1844. באותה שנה עצמה ניצלו אנשי השבטים את הרעשת מוגאדור על־ידי האדמירל דה־ז׳ואנוויל ובזזו את הסוחרים היהודים. מולאי עבד אל־רחמאן שילם להם פיצויים, ובכך הוכיח בעליל כי יחס הבוז(הדתי) ליהודים אינו אוסר לנהוג עמהם מנהג צדק.

אותה דו־ערכיות אנו מוצאים בחשדנותו של הסולטן כלפי היהודים: הוא חשד בהם כי באמתלה של עלייה־לרגל לארץ־הקודש הם הולכים לאלג׳יריה כדי למסור לצרפתים סודות הנוגעים לנמליה של מארוקו. אך משעה שהשתכנע כי נקיים הם, לא די שעודדם להפליג לארץ־הקודש אלא גם פטר אותם, החל מ־ 1858, מן המסים על יציאת הממלכה, פטור שעד אז שמור היה לעולי־רגל מוסלמים בלבד. מסתבר שדו־הערכיות של מולאי עבד אל־רחמאן ביחס ליהודים משקפת את רגשות הסולטנים של אותה תקופה יותר מאיבה מוצהרת או חיבה מפורשת ליהודים.

על כל פנים הרי בימי מולאי עבד אל־רחמאן נעשתה השאלה היהודית קשורה לבלי הפרד, בין לטוב בין לרע, לאסטרטגיה של מעצמות אירופה שקמו לחנוק את מארוקו מתוך רצונן לאלצה בכוח־הזרוע להיכנס למעגלות השפעתן. לאחר שהובס על־ידי צרפת מינה הסולטן נאיב מעין שגריר, שייצג אותו בטנג׳ר – ולא בפאס, כמתחייב מן הכללים הדיפלומטיים – אצל הדיפלומטים הזרים שהואמנו למארוקו !

 החוזה המסחרי שכפתה בריטניה הגדולה על מארוקו בדצמבר 1856 אילץ אותה לחדש את חופש המסחר, ובמיוחד לבטל את ״המשטר האימפריאלי״ של מונופולים על סחר־החוץ בצורת מכירת היתרים והנחות לחצרניו וסוכניו של הסולטן. לדעתו של ההיסטוריון הצרפתי ז׳ן־לואי מייד, חוזה זה הוא ״אחד הגורמים הפעילים ביותר בהתפרקותה של מארוקו הישנה״.

סידי מוחמד, שירש את כיסאו של מולאי עבד אל־רחמאן ב־1859, נאלץ למשכן את תקבולי המכס כדי ללוות בלונדון את הסכומים שנדרשו לו כדי לפצות את הספרדים, שניצחו את מארוקו ב־1860 ונטלו לידיהם את טטואן כמשכון. האוצר, שנידלדל באין הכנסות מן המכס, הבצורת, החולירע והמרידות סופם שאילצו את סידי מוחמד לחדול מכל מחשבה על רפורמה.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 55 -שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן

אֵין כָּאֵל / מִי כָּאֵל / יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-כולל ביאור הפיוט

 

33 – אין כאל מי כאל יאמר נא ישראל

 בשבחה של תורה. שבח לה׳, למשה, לתורה ולישראל במתכונת חוזרת על-פי הפיוט ׳מפי אל׳. בפיוט טור מדריך תלת-צלעי ו-טו טורים מרובעים. המילים ׳אין כאל׳ חוזרות בראש כל טור.

משקל: שש-שמונה הברות בצלעית.

בתוגת: פיוט למעלת התורה ומרע״ה [=ומשה רבנו עליו השלום], נועם ׳מפי אל׳. סימן: אני דויד הקטן חזק.

מקור: ק-מב ע״א; נ״י 5350 – 43 ע״ב.

אֵין כָּאֵל / מִי כָּאֵל / יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל אֱלֹהֵינוּ / אֵין כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ / אֵין כְּמוֹ תּוֹרָתֵנוּ / מוֹרָשָׁה לְיִשְׂרָאֵל
אֶל כָּאֵל נִשָּׂא וָרָם / אֵין כְּמֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם / אֵין כַּתּוֹרָה בָּהּ יוּרָם / וְגָבַר יִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן / אֵין כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן / אֵין כְּלוּחוֹת הָאָרוֹן / עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל

 -5 אֵין כָּאֵל דְּעוּ רְאוּ / אֵין כְּמֹשֶׁה נְבִיאוֹ / אֵין כַּתּוֹרָה יִקְרְאוּ / בָּהּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל וָתִיק רַחְמָן / אֵין כְּמֹשֶׁה אִישׁ נֶאֱמָן / אֵין כַּתּוֹרָה נַעֲמָן / בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל יוֹשֵׁב כִּסֵּא / אֵין עָנָיו כְּאִישׁ מֹשֶׁה / אֵין כַּתּוֹרָה לֹא תִנָּשֶׁה / מִפִּי כָּל יִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל דָּר עֲלִיָּה / אֵין כְּמֹשֶׁה בַּר בִּתְיָה / אֵין כַּתּוֹרָה בְּנוּיָה / עִיר וָאֵם בְּיִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל הוּא יֵעָבֵד / אֵין כְּמֹשֶׁה בֶּן יוֹכֶבֶד / אֵין כַּתּוֹרָה הִיא זֶבֶד / טוֹב לְבֵית יִשְׂרָאֵל

10- אֵין כָּאֵל קָדוֹשׁ וְנוֹרָא / אֵין כְּמֹשֶׁה יְפֵה צוּרָה / אֵין כַּתּוֹרָה יְקָרָה / תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל טוֹב וְיָשָׁר / אֵין כְּמֹשֶׁה גָּדוֹל וְשַׂר / אֵין כַּתּוֹרָה לֹא תֶחְסַר / כֹּל בָּהּ לְיִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל נוֹתֵן חֲכָמָה / אֵין כְּמֹשֶׁה מֵשִׁיב חֵמָה / אֵין כַּתּוֹרָה תְּמִימָה / תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל חוֹצֵב לַהַב / אֵין כְּמֹשֶׁה מָחַץ רָהַב / אֵין כַּתּוֹרָה יֶאֱהַב / אֱלֹהִי יִשְׂרָאֵל

אֵין כָּאֵל זִכְרוֹ נָעִים / אֵין כְּמֹשֶׁה אַבִּיר רוֹעִים / אֵין כְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים / לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל
15- אֵין כָּאֵל קַיָּם זִכְרוֹ / אֵין כְּמֹשֶׁה בְּחִירוֹ / אֵין כַּתּוֹרָה יֵאוֹרוּ / בָּהּ עֵינֵי יִשְׂרָאֵל
אֵין כָּאֵל קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשָּׁי / תִּרְצֶה אֱלֹהַּ עוֹשָׂי / כִּנְאוּם דָּוִד בֶּן יִשַׁי / נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל

  1. 1. אין כאל: על-פי דב׳ לג, כו: ׳אין כאל ישורון׳ וכן בטור 4, וראה הדרשה המופלאה (בר״ר עז, א) ׳אין כאל ומי כאלי ״ישורון״׳. (וראה אבות הפיוט, עמ׳ 339). יאמר נא ישראל: על-פי תה׳ קיח, ב. 2. אין כאל אלהינו: על-פי לשון התפילה ׳אין כאלהינו׳. אין… לישראל: על-פי דב׳ לג, ד. 3. נשא ורם: על-פי יש׳ נז, יג. יורם: יתנשא ויגדל. וגבר ישראל: על-פי שמי יז, יא. 4. אין כאל ישרון: ראה טור 1. אין… עדות: לוחות הברית שניתנו בארון הברית (שמי כה, כא). עדות לישראל: על-פי תה׳ קכב, ד. 6. אין… נאמן: על־פי במ׳ יב, ז. נעמן: נעימה וערבה, על פי השם הפרטי. 7. יושג כסא: על-פי יש׳ ו, א. אין…כמשה: על-פי במ׳ יב, ג. לא תנשה: לא תישכח על-פי דב׳ לא, כא. 8. דר עליה: כינוי לקב״ה שוכן מרום. בר־בתיה: שנקרא על שמה של בתיה בת פרעה שגידלתו, על-פי מגילה יג ע״א; סנהדרין יט ע״א. עיר ואם בישראל: על-פי שמ״ב ב, יט. 9. אין… יעבד: הראוי לעבוד אותו. זבד: מתנה וחלק טוב, על-פי בר׳ ל, כ. 10. קדוש ונורא: תה׳ קיא, ט. יפה צורה: שהיה נאה, שמ׳ א, ב, ומדרשו בסוטה יב ע״א. תפארת ישראל: על-פי איכה ב, ו. 11. לא… בה: על-פי דב׳ ח, ט. 12. משיב הימה: ששיכך כעסו של הקב״ה, והלשון על-פי מש׳ טו, א ועוד. אין כתורה תמימה: על-פי תה׳ יט, ח. 13. אין…להב: על-פי תה׳ כט, ז. מחץ רהב: שפגע במצרים, והלשון על-פי איוב כו, יב. 14. אביר הרועים: על-פי שמ״א כא, ח, וכאן משמעו הגדול במנהיגים, וכיוון לכינוי ׳רעיא מהימנא׳. כבת שעשועים: היא התורה, על־פי תה׳ קיט, עז ועוד. 15. כמשה בחירו: על-פי תה׳ קו, כג. אין… ישראל: על-פי הברכה השנייה שלפני קריאת שמע ׳והאר עינינו בתורתך׳. 16. קרבני… לאשי: תקבל את שירתי כקרבן על־פי במי כח, ב. אלוה עושי: על-פי איוב לה, י. כנאום… ישראל: שירתי תירצה ותתקבל כשירת דוד, על-פי שמ״ב כג, א.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

חטיבות ג-ה: העימות בשדה

גם בחטיבות הבאות ממשיך המספר לנקוט אותן טכניקות של שכתוב: הוא עוקב אחר הטקסט המקראי תוך השמטות פסוקים ופרטים ועל ידי הרחבות ותוספות לסיפור המקראי, והוא ממשיך באותה מגמה של הקצנה וקיטוב בין האחים. מכל ההשמטות שהוא עושה בפרשה זו, השמטת יוזמתו של ראובן ודברי יהודה מסיפור המכירה הן המשמעותיות ביותר. בסיפור המקראי היה לשני האחים תפקיד מיוחד, כנגד האחים האנטגוניסטיים ליוסף, הם היו הדמויות המסייעות, ובעת הקשה הם השמיעו קול אחר, שונה מקולות האחים, והם גם הצילו אותו ממוות מיידי. ראובן, האח הבכור, הצדיק בחבורה, הציע להשליך את יוסף לבור כתכסיס שנועד להצילו ממוות ודאי ולהביאו אל אביו(בראשית לז 22-21). הוא אף שב אל הבור מאוחר יותר כדי לחלץ את יוסף ונמלא צער רב כשלא מצא אותו(שם פס׳ 30-29). במדרשים תואר ראובן כנקודת האור בסיפור והרבו לדבר בשבחו. עם השמטת סיפור ראובן וייחוס השלכת יוסף לבור לכלל האחים מקבל מעשה הבור משמעות חדשה לחלוטין, מתחבולה להצלת יוסף הוא הופך לדרך אכזרית ובדוקה להמית אותו. תיאור הבור במקרא מעיד כי האחים לא התכוונו להורגו במעשה זה. המספר המקראי חוזר ומדגיש שהבור ריק, וליוסף לא נשקפת כל סכנה: וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם. .״ בקצידה, לעומת זאת, הבור כלל וכלל לא ריק, הוא רוחש נחשים ועקרבים, ותיאור זה אינו מותיר ספק באשר לכוונת האחים להרוג את יוסף.

את תיאור הבור כמאורת שרצים נוטל המחבר מן המדרש ומשלבו בסיפורו, והוא עושה זאת בדרכו המיוחדת שעליה ניתן ללמוד כשמעמידים את הטקסט ואת מקורו המדרשי, זה מול זה:

הקצידה-שורות

נשוב לסיפור ליוסף יפה המראה,

ביום אשר השליכוהו לבור ריק,

אין בו [מים],

נחשים ועקרבים יש בו בלי סוף,

עד אשר קמלו פניו והפכו צהובים

 

המדרש(תנחומא (וילנה) וישב סימן ב].

וישליכו אתו הבורה והבור רק אין בו מים

מים אין בו

נחשים ועקרבים היו בו.

המחבר מעבד את הטקסט בדרך השכתוב, כפי שעשה עם הטקסט המקראי. את הטקסט המדרשי הוא משלב כסדרו וכמבנהו, בראש הטקסט הוא מביא את הפסוק המקראי, ואחריו את המדרש לפסוק, מדרש שנותן לו את משמעותו החדשה – לא דרך הצלה אלא מלכודת מוות. אולם בזאת לא תמה מלאכת הרמיזה והשיבוץ, בשורה הפותחת את החטיבה מתעכב המספר על תיאור יופיו של יוסף, תיאור שנראה תלוש מן ההקשר ומעורר תמיהה: מדוע מוצא המספר לנכון להזכיר את יופיו בראש החטיבה הזאת, דווקא כאן? מה ליופי ולתיאור ההשלכה לבור? סיפור אחר על ההשלכה לבור, שמופיע אף הוא במדרש תנחומא, פותר את הקושיה:

היו [האחים] מוליכין אותו לקצוות המדבר, עמדו מכרוהו בעשרים כסף לכל אחד מהם, שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם. וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף, אלא כיון שהושלך לבור, מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו ונעשו פניו ירוקות לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים.״ (תנחומא, פרשת וישב סימן ב).

על פי הסיפור יוסף נמכר על ידי אחיו במחיר אפסי, והדרשנים תהו מדוע קיבלו האחים תמורה כה נמוכה עבור נער יפה-תואר כמוהו, שמחירו בשוק היה ודאי גבוה מאוד. לדרשן יש תשובה, והיא קשורה לבור: במראהו של יוסף התחולל שינוי קיצוני למראה הנחשים והעקרבים בבור שאליו הוטל. מרוב פחד ובהלה הוא נחלה, פניו התרוקנו מדם והיו לירוקות. תיאור יוסף כיפה-מראה בפתיחת החטיבה קשור קשר אמיץ להתרחשות: המספר מתאר את תהליך השינוי שהתחולל במראהו, כיצד למראה הבור משתנה מראהו מנער יפה מראה לנער שפניו קמלו והיו צהובות מחיוורון. באמצעות הקונוטציה למדרש רומז המספר על תחושות הפחד והבהלה שתקפו את יוסף למראה הבור, ושעליהן מספר יוסף במפורש במונולוג האחרון שנשא לפני אחיו, לפני מסעו למצרים.

הערת המחבר: במדרשים השונים הופכים פניו לירוקים בגלל בריחת הדם, ואילו בקצידה פניו הופכים צהובים. הביטוי ׳פנים ירוקות׳, שבא לציין חיוורון ומחלה רווח מאוד במקורות, ואילו ׳פנים צהובות׳ מציין לרוב שמחה והארת פנים. בעברית יש ביטוי קרוב לפנים הצהובות לתיאור שינוי לרעה בגלל מצוקה פיזית ונפשית, והוא: ׳התכרכמו פניו׳ – פניו היו צהובים כצבע הכרכום. יש דעה אחרת האומרת כי מקור ביטוי זה אצל חז׳׳ל אינו קשור לתבלין הצהוב, אלא לכרום (chromo), שביוונית משמעו צבע, והוא מציין צבע ירקרק-צהבהב בתלמוד. על מי שמתבייש נאמר: ׳׳כיוון שנצטרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום. ראו מאמרו של רוזנטל באתר ttps://blog.ravmilim.co.il/201 l/06/02/face/. הצירוף ׳פנים צהובות׳ בהקשר זה מופיע רק בספרות מאוחרת ב׳ילקוט מעם לועז׳ בפירושים לפסוק זה, ולא התחוור לי המקור שעליו הסתמך הילקוט.

סיפור ההצלה השני הוא סיפור המכירה. במקרא מציע יהודה למכור את יוסף לשיירה כדי להציל אותו ממוות בטוח בידי האחים:

כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו:  מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ.  כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו

בקצידה חוזר המספר, כביכול, על הטקסט המקראי, אך הוא מספר סיפור אחר. בסיפורו הוא משמיט את שמו של יהודה, בעל ההצעה ואת המניע למכירה. האחים כולם יוזמים את המכירה, כשכוונתם היא אחת – להיפטר מיוסף ולא לשמוע ממנו עוד:

גאלו, אראוו נביעוה להאדו / ייאכ ייגבר    

אמרו [האחים]: ״לכו ונמכרנו לאלה, הלוואי ייעלם,

 

מא נסופוה / וואלה נעטיוו לבשארא           

לא נראהו [שוב], ולא ניתן סימן לבשורה״

כינויי האחווה שבפסוק נעלמו בקצידה, ונותרו רק השנאה ליוסף והרצון לסלקו בזריזות. אומנם יהודה מוזכר בהקשר של המכירה בקצידה, בפיו של יוסף, אך לשלילה ולביקורת. יוסף כואב את בגידת אחיו האהוב שממנו ציפה כנראה שיצילו, ותחת זאת הוא היה בראש המפקירים והמוכרים של יוסף שנשא ונתן עם השיירה על המחיר. עם מחיקת הקולות המתונים של ראובן ויהודה נעלמים גם כל גילויי האנושיות מצד האחים כלפי יוסף, והם מוצגים עתה כמסה אחת, חסרת דמות וצלם אנוש, וכולם כאחד, מגדול ועד קטן, שותפים למזימה להמית את אחיהם, ואין מי שמוחה ומתנגד, ואין מציל. האח היחיד שמוזכר בשמו במהלך סיפור ההתנכלות הוא נפתלי, אך כלל וכלל לא לטובה. נפתלי ממלא תפקיד שלילי ביותר, הוא השליח של האחים לדבר עבירה, ותפקידו לבשר לאב על מות בנו האהוב. את השליחות הוא מזדרז להוציא לפועל, וכל זאת הוא עושה בשדה, בעיצומם של האירועים, כשיוסף עומד ביניהם אחרי שהפשיטו ממנו את כותנתו, רואה ומאזין, עד למזימה המזעזעת שרוקמים האחים, מזימה שתשבור את ליבו של האב האומלל. התיאור בקצידה דומה מאוד לתיאור הסצנה בקוראן, שגם בה הושמטו סיפורי האחים המסייעים, ראובן ויהודה, וכל האחים שותפים למזימה להרוג את יוסף.

בסיפור המקראי שותק יוסף לאורך כל הסצנה הטעונה בשדה, המספר אינו מביא כל תגובה מפיו על המעשים שעושים לו אחיו. המספר המקראי גם נמנע מלהתייחס להתרחשויות הפנימיות בנפשו של יוסף. בקצידה העיסוק בעולם הנפש של הגיבורים הוא אחד מחידושיו המרכזיים של המחבר. חלק גדול מן התוספות וההרחבות בחלקה הראשון של הקצידה עוסק בדבריו, במחשבותיו ורגשותיו של יוסף, ולעיתים גם של גיבורים אחרים. בניגוד לשתיקתו של יוסף במקרא, בקצידה מרבה יוסף להגיב על מעשי אחיו ולהביע את את רגשותיו. כך יכולים הקוראים לחוש אמפתיה כלפי יוסף ואף להזדהות עם סבלו ועם רגשותיו כלפי אחיו. יוסף מבוהל, מתייסר, מתחנן על נפשו וצועק את צעקת הבגידה על קבר אימו, בעוד שאחיו מתעלמים מתחנוניו. הוא אינו מבין מדוע הם מתנכלים לו ומבקש הסבר, אך לשווא, האחים ממשיכים בשתיקתם, שמבליטה ביתר שאת את קשי-ליבם ואכזריות מעשיהם.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץ – Ph.D

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage Meir Knafo- Le Mossad

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage

Meir Knafo

Lors de mes rencontres avec les juifs du Maroc, et lors de mes conférences en Israël devant des élèves et professeurs, je suis interrogé sur les raisons qui nous ont amenés à utiliser des passeurs et le bateau Egoz dans des conditions tellement dangereuses, c'est pourquoi je ressens le besoin de décrire l'ambiance qui régnait alors au Maroc, qui n'est même pas connue des juif du Maroc qui vivent là-bas encore aujourd'hui [Méir Knafo était pendant cette période l'officier des unités marines de la Misguéret ].

C'était une période dans laquelle le sultan Mohamed V avait attribué aux pays arabes radicaux la priorité dans sa politique, et la relation du roi du Maroc envers les juifs de son pays était la conséquence de sa politique pro-arabe. Plus les relations du roi avec les pays arabes se resserraient, et plus s'aggravait la situation des juifs du Maroc. Le signe du changement possible dans la politique inter-arabe du Maroc fut donné par le parti Istiqlal, qui avait à sa tête Allal-el-Fassi. Une délégation qu'il dirigea partit au Caire, en visite officielle, et s'entretint avec Gamal Abdul Nasser, et lors de son retour au Maroc, il soutint l'adhésion du Maroc à la ligue arabe et l'accélération du processus d'arabisation du dispositif étatique. En fin de comptes, le Maroc adhéra à la ligue arabe, et s'engagea à honorer toutes les décisions anti­-israéliennes qui furent adoptées par cette organisation.

Le passage rapide à une ligne nationaliste dure provoqua une crise sérieuse également en ce qui concerne l'Alyah. Le pouvoir marocain commença à arrêter de nombreux de nos membres actifs locaux, et fut renforcée la surveillance des institutions juives. En parallèle, furent augmentés les postes de contrôle sur les routes, et la surveillance aux frontières se resserra.

Toutes ces actions constituèrent un coup dur sur le moral des juifs, et il existait une inquiétude réelle sur le sort de la communauté, bien que pendant toute cette période s'était poursuivi le passage clandestin via Tanger – et le passage en règle via Ceuta.

Au Maroc, il y eut dans cette même période, les visites du président de Guinée, Sékou Touré, et du président du Congo patrice Lomomba, et chacune de ces visites étaient accompagnées d'intrigues renouvelées envers les juifs. Cette situation nous contraignit à consacrer plus d'attention à notre autodéfense.

Dans la presse locale furent publiés des articles de provocation, dans lesquels le sionisme était présenté comme un "crime', et les juifs qui essayèrent de fuir le Maroc comme des personnes qui portaient atteinte à la sécurité de l'état. Sur la scène inter-arabe, l'orientation Nassérienne du Maroc, pris une envolée supplémentaire. Le prince, Moulay Hassan, fit une visite au Caire, et le premier ministre, Abdallah Ibrahim, fit lui aussi une visite officielle en Egypte, et le roi décida d'organiser à Casablanca le futur congrès des ministres des affaires étrangères des pays arabes. Même la grave situation économique intérieure augmenta la détresse des juifs du Maroc, et obligea la Misguéret de trouver des solutions rapides à ce problème. Telle était la situation au Maroc lorsque la Misguéret décida de s'y consolider, tout en connaissant les contraintes qui régnaient dans le pays et le rajout aux limites qu'avait imposé le régime, et elle essaya de se frayer de nouvelles voies d'immigration. La Misguéret trouva des partenaires fidèles dans les membres actifs locaux parmi les juifs du Maroc, elle élargit l'enrôlement de membres, et s'organisa pour des missions d'autodéfense.

Des membres furent alors envoyés, et je fus l'un d'entre eux, à des stages d'instruction en dehors du Maroc. Nous avions accumulé des armes, obtenues par différentes voies, qui furent dissimulées dans des "cachettes', et nous n'aurions pas hésité à les utiliser en cas de besoin contre d'éventuels émeutiers, mais jamais contre les forces de sécurité.

En 1960, se développa la tendance d'arriver à la situation dans laquelle il nous serait possible d'activer des moyens de navigation autonomes, et ne pas compter seulement sur les bateaux des passeurs. En dehors de la crainte des dénonciations, les bateaux des passeurs étaient petits, et la fréquence des passages était lente. D'un autre côté, existait la perspective suivante que si la Misguéret mettait en activité d'une manière autonome un bateau de moyenne grandeur, il serait alors possible de faire passer en une nuit un nombre plus grand de juifs que ne pourrait le faire en plusieurs nuits les bateaux de passeurs.

Je fus nommé officier des unités marines également pour les opérations du bateau Egoz, et selon l'instruction de Yossef Réguev, j'acquis à Casablanca un canot de sauvetage qui provenait des excédents de l'armée américaine. C'était un canot, qui se gonflait au moyen d'un ballon de gaz. Selon le conseil des experts, l'Egoz aurait du gonfler le canot de sauvetage avant toute traversée, et le tramer derrière lui jusqu'à Gibraltar.

En septembre 1960, fut effectuée la première traversée de l'Egoz par les unités marines. Lors de l'une de ses premières traversées, y participa l'antenne de la ville de Fès, qui était composée d'une unité de quatre femmes et quatre hommes, sous la responsabilité de Michel Parienté, en coordination avec le commandant de Gonen, Yossef Réguev et sous la supervision des unités marines. Cette unité était composée de: Solange Benaïm, Suzanne checouri, Dolly Serfaty (boroch) et Rachel Parienté (Assouline), Shlomo Serfaty, Charly Abéssira, Elie Lévy et Félix Monsonégo.

Pendant cette même période, la tension augmenta au Maroc. Le roi du Maroc convoqua la "conférence de Casablanca" qui eut lieu le 3.1.1961 et qui traita de "la crise du Congo', dans laquelle participa entre autres, Gamal Abdul Nasser, président du commandement arabe uni. Excepté la ligne anti-occidentale qui fut adoptée dans la présente conférence, elle servit de tribune à l'incitation effrénée contre Israël et contre son action dans le continent africain. Le roi du Maroc exprima la détermination de son pays de participer à la libération de la Palestine "des mains de l'envahisseur sioniste', et le discours de Nasser contre Israël fut particulièrement vénimeux. La visite de Nasser à Casablanca provoqua une grave effervescence anti-juive dans tout le maroc.

Un chapitre tragique de l'immigration clandestine constitua le naufrage du bateau Egoz, sur ses 44 immigrants (inclus le représentant de la Misguéret, Haïm Serfaty), sur la route de Gibraltar. Egoz réussit à effectuer 12 traversées dans des conditions de clandestinité absolue, et faire sortir des juifs de la côte du Maroc vers les sentiers de la liberté qui mènent à la terre d'israël. Pendant la treizième traversée Egoz échoua en mer avec les 44 âmes pures qui s'y trouvaient.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage

Meir Knafo– Le Mossad-page 387

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986-הציונות המזרחית

 

הציונות המזרחית

עם ד׳ימי לא די שאין לו היסטוריה, אין לו אפילו זכות להיסטוריה. שיכחה קיבוצית זו משפיעה על הכל ללא הבדל. במחקר זה בחרנו לייחד את הדיבור על יהדות המזרח בגלל מאורעות הדור הזה, שהבליטו צד זה שבבעיה.

בגלל שיכחה זו לא הובן המאבק הלאומי של ישראל לעצמאות מעולם ולא הוסבר במלוא הֶקשרוֹ ההיסטורי והגיאוגרפי. מאחר שהזכרון הקיבוצי נשאר נחלת הענף האירופי בלבד של העם היהודי, חסרים אנו ראייה כוללת של מאמצי העם בדרך לעצמאות. הוספת הממד המזרחי יהיה בה כדי להשלים את הסיפור האירופי, ובכך תתקבל תמונה שלמה יותר של התהליך ההיסטורי כולו. או־אז תופיע הציונות מלוא שיעור־קומתה האמיתי, כשאיפת הפזורה כולה לשיחרור לאומי, הגם שהצליחה למצוא ביטוי ולפעול תוך חירות רק בנקודת־מפנה אחת מסוימת בהיסטוריה, מחוץ לדאר אל־אסלאם. הנה כך נראה את תפקידו ופעילותו של הענף האירופי בציונות בפרספקטיבה היסטורית־גיאוגרפית חדשה.

העובדה שהמאבק הציוני התנהל בעיקר באירופה ובאמריקה, וכן הבורות בכל הנוגע למעמדו של הד׳ימי ולהוצאותיו(אי־בטחון, פחד ושתיקה), עודדו את נטיית הערבים לדון את הציונות לגנאי כתנועה שכל־כולה מערבית. אגב כך טושטשה המציאות המדינית־התרבותית, שאכן חייבה שתהיה התנועה מערבית בלבד. עוד בשלהי המאה הי״ט הכריז הסולטאן העות׳מאני כי לא יניח לארץ־ישראל להיעשות ״ארמניה שניה״. ברור היה שגילויים מעורפלים של לאומיות בקהילות היהודיות הדלילות והמבודדות שבממלכתו רחבת־הידיים יימחצו בחמת־זעם גדולה עוד יותר מזו שניתכה על גילויי הלאומיות הארמנית, שהיא עצמה אורגנה וחומשה על־ידי רוסיה השכנה. המאבקים עקובי־הדמים בין השלטון העות׳מאני לנתיניו הנוצרים האירופים השואפים לעצמאות לאומית, ולאחר־מכן רצח־העם שנעשה בארמנים, שיכנעו את יהודי דאר אל־אסלאם — שלמעשה היו נטולים כל הגנה של מעצמה אירופית — כי החופש יעלה להם ביוקר. לכן לא קמו יהודי המזרח כציונים פעילים לא באורח רשמי ולא בגלוי, אף שבתקופת־הביניים של הקולוניאליזם האירופי חשו עצמם בטוחים קצת יותר. המאורעות שלאחר־כך עתידים היו להדגיש עד כמה היו נוחים לפגיעה, כאשר ברוב הארצות הערביות העצמאיות נעשתה הציונות פשע חמור ביותר. אולם היו גם צורות אחרות של פעילות, מוסוות או מחתרתיות.

אמת שכמה מצדדיה של הציונות במערב — האמאנציפאציה של היהודים והמערכה נגד ההתבוללות — לא היו בנמצא במזרח ובאפריקה הצפונית. אבל ״פרשת דרייפוס״ איננה תנאי יחיד־ומיוחד להתססתן של שאיפות לשיחרור לאומי, ו״פרשה״ כגון זו ממילא היתה בגדר הנמנע במזרח, שהרי מעולם לא היה יהודי יכול לשמש כאן כקצין־מטה צבאי חשוב. יתר על כן, בארץ מוסלמית לא היה יכול להתחולל קרע מוסרי כגון זה שנתייסרה בו צרפת מחמת הרשעת־שווא של יהודי, נוצרי — או אף מוסלמי. לפיכך אין לבסס את חקר הציונות בתוך דאר אל־אסלאם על קני־מידה מערביים, וכנגד זה יש להפנותו לבדיקת היסודות ההיסטוריים והמדיניים במערכת־היחסים בין אומה לד׳ימי, על גילגוליה ושלבי התפתחותה. לפיכך לא היה שיחרורה של ארץ ד׳ימית, הכפופה לדיני הכיבוש בדרך הג׳האד, יכול לבוא אלא מחוץ לדאר אל־אסלאם — כמו שאירע במקרים אחרים, בפרט אצל הארמנים — ואכן זה היה התפקיד שמילאה יהדות אירופה ביחס לארץ־ישראל. גידולו של היישוב העברי בארץ־מולדתו העתיקה וזכויותיו לבעלות על הארץ — שנאסרה תחת השלטון הערבי־המוסלמי — אפשריים היו רק מכוחו של משטר הקאפיטולאציות. בגלל חוזים אלה שנחתמו בין הסולטאנים העות׳מאניים לממשלות אירופה, יכלו רק יהודי אירופה לגשת לשלב הזה הראשון והחיוני במאבק הציוני. מאמציו של הסולטאן לעצור את שיבת היהודים לאו־ץ־ישראל העלו חרס בחלקם, משום שעכשיו יכלו יהודי אירופה להתלונן שההגבלות או הסייגים באשר לסיוריהם או ישיבתם באו־ץ־ישראל(ובאשר לרכישת אדמות שם) הם בבחינת הפלייה דתית נגד יהודים, דבר שלא היה לו זכר בקאפיטולאציות. יהודי המזרח — בין נתינים עות׳מאניים ובין זולתם — לא יכלו להשתמש בטענה זו ותמיד נמנעה מהם הכניסה לארץ, בפרט סמוך לשלהי המאה שעברה. אכן, מעמדם השולי של ד׳ימים וההגבלות על שיבתם לאו־ץ־אבותיהם הם אשר שיוו — בתוך שאר גורמים — את האופי האירופי־בעיקרו לשלב הראשון של העלייה הציונית לארץ־ישראל. הטישטוש המתמיד של הממד המזרחי של הציונות סייע לטיפוח המיתוס שלפיו ישראל מוגדרת כמדינה קולוניאלית שמקורה מערבי — שאפילו הקמתה לא היתה אלא תגובה על תופעת הנאציזם. כך נמצאת ישראל מוגדרת במסגרת מערבית־טהורה, בניגוד לעובדות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והדמוגרפיה שלה. בלי לכפור אף כהוא־זה בדינאמיקה המיוחדת לציונות האירופית ובהישגיה החיוניים, אין שום דבר יכול לשנות מן העובדה שגורלה של ישראל הוכרע על־פי חוקי הג׳האד וכי עם־ישראל התנסה בכל צרותיו של לאום המנוצל, מושפל ונחשב זר ונכרי בכל מקום. יורשיו חזרו כיום לאו־ץ־אבותיהם, ומיד לאחר שהשיבו להם את עצמאותם בנו את הריסות ארצם בכוח שרידיה של אומה מדולדלת, תוך שהם יוצרים מוסדות דמוקרטיים ואחדות לאומית שהרבה מדינות בנות־זמננו יכולות להתקנא בהם. נוכח כיבוש זה של חירות המתגלם במדינת־ישראל שתיקתם של הד׳ימים היא בבחינת אנומאליה מזעזעת. העיליתות חולות־השיכחה של יהדות־המזרח מעולם לא פנו אל העמים הערביים בקריאה להכיר בזכותה של ישראל לחיי חופש וכבוד, לאחר דורי־דורות של דיכוי וניצול. מעולם לא תבעו להן מה שרשאי כל לאום ולאום לתבוע, לרבות עמים שאינם יורשיו של עבר כגון זה: את הזכות לחיי־דרור במולדת משלהם (ודבר זה אין לו ולא־כלום לאנטישמיות המערבית ולנאצים). הסיבה היא שהד׳ימי אינו יכול לחשוב במושגים של זכויות, והוא מסתפק במושגים של הכרת־טובה וסובלנות. מחלת־שיכחה היסטורית זו היא שגרמה לציונות שתתפרש כתנועה אירופית־טהורה, הגם שאין היא אלא נהר שבו מתמזגים ומתאחדים כל הזרמים של לאום שהגלות פוררתו וגזרה עליו ריסוק־אברים. בשל חסרון זה עצמו גם נמנע כל דו־שיח עם מנהיגים ערבייםA, שנוח להם לייחס את מצבם הנוכחי של הפליטים הערביים מאו־ץ־ישראל לאנטישמיות האירופית ולנאצים, בו־בזמן שהעניין הוא פועל־יוצא מטראגדיה עתיקת־ימים הרבה יותר. רק כאשר ייאותו מנהיגי הערבים להתפנות לטיפול בנושא הד׳ימי, אפשר יהיה למצוא פתרונות המכבדים את זכותו של כל אחד משני הצדדים ואת העובדות הנובעות מן ההיסטוריה.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986הציונות המזרחית-עמ' 130

פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986

  1. 17. פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)

ב־7 בחודש ג׳ומאדא 1, 822 (1 ביוני 1419) זימן סולטאן מצרים (אל־מלך אל־מואיד אבו נצר) – אל־מָלךּ אל־מוּאַיֵד אבו אל־נצר שיח׳(1421-1412), סולטאן ממלוכי במצרים. את הפטריארך הנוצרי להופיע לפניו במעמד הקאדים וחכמי־דת־ודין. במעומד ספג דברי גערה ומהלומות והוטחו בו האשמות בגלל ההשפלות שסבלו המוסלמים מידי שליט האתיופים: אפילו איימו עליו להמיתו. אחרי־כן פנה אליו הממונה על השווקים של קאהיר, השיח׳ צדר אל־דין אחמד בן אל־עג׳מי, ונזף בו בגלל התרשלותם של הנוצרים בקיום החוקים הנוגעים לשפלותם וביזוים בלבושם (המיוחד) ובחזותם. אחרי דיון ממושך (בין חכמי דת ודין לבין הסולטאן) בנושא זה, הוחלט כי לא ישמש אף אחד מן הכופרים האלה בכהונה ממשלתית, גם לא אצל איש מן האמידים, גם לא יימלטו מן האמצעים שננקטו כדי להשאירם במצב של השפלה. או־אז זימן אליו הסולטאן את אל־אכּרם פַדַאיִל הנוצרי, מזכירו של הווזיר, שהוחזק במאסר ימים אחדים; הלקו אותו בשוטים, הפשיטו את בגדיו ממנו והוליכוהו בחרפה בחוצות קאהיר בנוכחות הממונה על השווקים, שקרא ואמר: ״זה שכרם של נוצרים העובדים בלשכות הממשלה!״ אחרי ביזויו ברבים שבו והשליכוהו לכלא. כה היטיב הסולטאן להגשים את האמצעים האלה עד שלא נמצאו עוד נוצרים המשמשים את הרשות. הם נאלצו להישאר בביתם, לצמצם את נפח צניפיהם ולהצר את שרווליהם, וכיוצא בהם היהודים. כולם נמנעו מלרכוב על חמורים בתוך קאהיר אך כשיצאו מקאהיר רכבו על חמורים רכיבת צד (בלבד). קצת מן הנוצרים עשו ככל אשר יכלו(לבטל את הגזירות ולשוב לעיסוקיהם) אולם כאשר לא עלה הדבר בידם החליטו כמה מהם להופיע כלפי חוץ כמוסלמים.

אבן תגריבירדי(נפ׳ 1469), אצל פאניאן, ״ערבו־יודאיקה״

הערות המחברת– שרוולים רחבים היו סימן לגדולה ולכבוד. היהודים והנוצרים חייבים היו ללבוש בגדים עם שרוולים צרים כאחד מסימני ההשפלה שלהם בציבור.

[1] רכיבת־צד (כמנהג נשים) היתה סימן השפלה ליהודים ונוצרים שלא היו רשאים לרכוב על הבהמה בפישוק־רגליים.

  1. 18. בוז ושבח לד׳ימים

אל־מע׳ילי(נפ׳ 1504) גילה קשי־עורף נחוש בתמכו בטוב ובאסרו על הרע. סבור היה שהיהודים (יקללם אללה) שוב אינם נהנים מן המעמד של מיעוט מוגן(דימה); מעמד זה בוטל עתה בגלל חיבורם עם המעמד השליט המוסלמי. השתתפות מעין זו במימשל נוגדת את ההשפלה והבוז המתלווים לתשלום הג׳זיה. די בכך שאחד (או קבוצה) מתוכם יפרצו גדר ומיד יישלל מכולם. (חכמנו) פסק כי דין הוא לשפוך דמם של יהודים ולבוז את רכושם, והוא גרס כי מצות דיכוים דוחקת יותר מזו של דיכוי כל יתר הכופרים. הוא כתב ספר על נושא זה, וספרו כולל כמה וכמה פרקים שעוררו אי־הסכמה מצד רוב חכמי־המשפט של זמנו ובכללם השיח׳ אבן־זכרי ו(אישים דגולים) אחרים. התפתח ויכוח גדול. החיבור הגיע לפס הבירה ושם הרבו חכמי דת ודין לעיין בו. היו שהביעו שאט־נפש והיו שהגיבו על־פי הצדק והיושר. (עמ׳ 807-806)

אבן־עסכר (נפ׳ 1578), דַוְחֵת אל־נַצְר, אצל וַאיְדה, ״כתב פולמוס״

אחמד אבּן־זכּרי, משפטן מוסלמי(נפ׳ 1500).

דיני־הכשרות היהודיים

אם נבוא לדון ברזיהם של דיני־הכשרות שתיקן להם משה [ליהודים] או לנתח את חגיהם ואת המצוות שציווה להם נביאם ואת רזי־האלוהות הגדולים שבהם, חוששים אנו שהנבערים יילכו שולל ויעזבו את אמונתנו משום שאינם בקיאים ברזיה. לפיכך נימנע מלגלות את סודות יראת־השמיים של עם־הספר ונדבר על מה שלמעלה מהם, כלומר רזי הדת המוסלמית… והרי דת מוחמר היא המושלמת ביותר, ואומתו האצילה ביותר. (עמ׳ 127)

אל־ג׳ילי(המאה ה־15)

שתיקתם והגנתם של הד׳ימים(המאה ה־16)

צא ולמד באיזו צניעות הם [הד׳ימים] מתנהגים במעמדם של פחותי־עם וראית שנימוסיהם מעולים ונאצלים מנימוסיהם של רוב העולמא. לא ייעלבו אם לא יפנו להם מקום בבואם אל קהל. אם מים יתנו להם לשתות אשר גואלו בידי ילדים, עבדים או פושטי־יד, לא יזוזו משלוות־נפשם ולא עוד אלא יראו עצמם בחינת עלובים שבבריות. כאשר יורשו להיספח לקהל־עצרת יראו בזאת חסד. הם מתיישבים בהשפלת ראש, מלאים מורך־לב, בבקשם את אללה שיסתיר את עוולתם מן הנוכחים.

וכי לא אלו סגולותיו האמיתיות של תלמיד־חכם, שהרי אם אין הדעת מוסיפה ענוָה לבעליה הרי רעל בה

אל־שעראני (נפ׳ 1563), אל־בחר (כת״י ערבי 1000 ספריית אוניב׳ קמבריג׳)

קיבלנו עלינו שלא יָרע אף אחד מחברינו לד׳ימי — ודאי לא למוסלמי — בפרט אם הוא אומר את תפילותיו ומתוך כך הוא נמצא בחסותו(ד׳ימה) של אללה. כי המרע למי שאמר את תפילותיו הריהו כביכול כמי שמבזה את חסות אללה חס־ושלום. הישמר לך מלפגוע בו לרעה, אולם אם יהיה הוא האיש המרע לך ראשונה, נוכל לומר כי מי שתוקף אותך חובה עליך להשיב לו מידה כנגד מידה, אבל מוטב להאריך רוח בעבור [יושב־מרומים] הפורש חסותו עליו. אם יודיעך שליט כי אדם מסוים היה בחסותו משך פו־ק־זמן מסוים, כלום הלא תימנע מלהרע לו ולא עוד אלא אף תכבדהו? כך יש לנהוג במשרתו של אללה. (עמ׳ 70 א)

אל־שעראני, אל־בחר (כת״י ערבי 1000, ספריית אוניב׳ קמבריג׳)

 

פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 –עמ'

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן ותהליך קליטתה בארץ ישראל עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

"חלוצי המזרח" ראו את תפקידם כקבוצת לחץ לקידום עניינם של בני עדות המזרח בתחומים שונים ואין הם מדברים על נטילת תפקידים וביצוע בעצמם. בתזכיר אשר הגיש לקונגרס הציוני ה-13 הם דורשים, שעבודת החינוך ותעמולה, רחבה ומיוחדת, תעשה על ידידי ההסתדרות הציונית, בתפוצות קהילות המזרח. כמו כן דורשים שההסתדרות הציונית תפנה יותר רשיונות עליה לארצות המזרח, תקים נקודות התיישבות המיועדות מראש ליהודי המזרח וכן שבכל עבודה אשר תעשה על ידי ההנהלה הציונית או באמצעותה יובטח מקום למספר מסוים של עולי המזרח.

ייצוגם של עדות המזרח במוסדות הלאומיים…על הפרק במספר הזדמנויות. בראשית שנת 1922 הייתה אמורה להתכנס אסיפת נבחרים בירושלים למושבה השני. החרדים הודיעו כי יחרימו את האסיפה ובעקבותיהם גם נציג הספרדים הודיעו על החרמה. בישיבה שהתקיימה בין חברי נשיאות הוועד הלאומי לצירי הספרדים הושמעו טענות הדדיות, אולם לבסוף הגיעו לידי סיכומים חיוביים והחרמה בוטלה.

ש. לופו נשיא אסיפת הצירים הספרדיים דרש לבחור מקרבם חבר לנשיאות הוועד הלאומי ומזכיר מיוחד הרב יואסף לוי טען כי הזמן לכינוס האסיפה אינו טוב מפני שהחרדים אינם הולכים למושב השני וכל עוד שהאגף הימני ( דגש שלי) חסר באסיפה לא יוכלו הספרדים להשתבץ. הרב ידידיה ברוך מעיר כי בלי יסוד מאשימים את הספרדים כי "הם יראים מפני המיסים ומפני סכסוכים התרעומת היא שאין בקרב ועד הצירים אנשים היכולים לדבר בשם הספרדים".  החבר א.בלומנפלד קובע " אנו לא רק לא מאוחדים. איננו גם עם, כי אם עמים שונים, עם ספרדי, עם אשכנזי, עם גיורגי, עם מערבי. ומי יודע אם כעבור זמן נוכל לתקן מה שהכניס לתוכנו ההרס על ידי הפרודים האלה ? ואילו החבר יוסף מיוחס טוען :" הספרדים יודעים מה זה ארגון. עדתנו מאורגנת ומאוחדת ואינה נפרדת לכתות ומפלגים. אולם הם מחאו (שגיאה במקור) נגד אי היושר ביחס אליהם מד הועד הלאומי ומשום זה התחילה אצלם התסיסה…."

בבחירות לועד העיר ירושלים שהתקיימו בשנת 1923, חזרה שוב הפרשה של ויכוחים והחרמות, אולם לבסוף התקיימו הבחירות והשתתפו בהם כ-3000 (מתוך (7000) בעלי זכות בחירה. בעל המאמר העיתון "העולם" המתאר את הבחירות כותב : " נפרץ פרץ גדול בחומות יריחו-בקבוצות המזרחים: הספרדים, המרוקנים (שגיאה במקור), הפרסים, וכיוצא בהם, גם פרנסיהם של קבוצים אלה נגררו אחרי המסכסכים ממשרד הרבנות…אבל כנגד פרנסים אלה יצאו "חלוצי המזרח", אגודים צעירים בעיקרם מקרב הספרדים, השואפים לתחייה ולאיחוד בין העדות השונות.
"חלוצי המזרח", בניגוד לאבות, לזקנים, הגיעו לידי בגרות ציבורית והם יודעים מה זו חובה לאומית ומה זו משמעת.

צעירים אלה סייעו בידי ועד העיר. אגב ניתנה על ידי כך תשובה לנרגנים שבקרב הספרדים והמזרחים בכלל, שאין פוסקים מלהונות אותנו האשכנזים, שאנו ממעטים את דמותם של המזרחיים, שאנו מזלזלים בהם וכו'….שום חלק מן האשכנזים אין עינם צרה בכבוש גדול זה שכבשו להם המזרחיים"

הפילוג שנוצר בארץ בין הספרדים לאשכנזים נוצל על גם ידי הערבים במאבקם בציונות. בחודש אוגוסט 1921 פורסמה ידיעה (שלא מצאתי את הציטטה, אלא רק התייחסות אליה) ולפיה אומר מר רמונד מאנקרה-הנשיא הקודם של הקהילות היהודיות בצרפת- כי קיבל מיהודים ספרדים בארץ ישראל המתנגדים לעליה יהודית לארץ.

בעקבות ידיעה זו מתפרסמת תגובתם של "חלוצי המזרח": " ועד הסתדרות הצעירים הספרדים (צעירי המזרח) בישיבתו האחרונה דן בדבר ההצעה הבלתי נכונה שבאה בעתונות, כי היהודים הספרדים בארץ הם על צידה של המשלחת הערבית והחליט לשלוח להסתדרות הציונית בלונדון מברק למחות בו בכל תוקף נגד ידיעה זו להודיע כי היהדות הספרדית היא בהסכמה גמורה עם כל היהדות הארצישראלית בדרישתה להוציא לםפועל את ההבטחות שניתנו ל יצירת הבית הלאומי העברי בארץ ישראל"

תגובה דומה פורסמה גם על ידי ועד הספרדים. מספר ימים אחר כך.

כחודש לאחר מכן, בספטמבר 1921, מתפרסמת ההודעה הבאה : עד היכן מגעת השנאה וההמצאה הדמיונית של העתונות הערבית יוכיח לנו קטע זה הלקוח מן "הפלסטין". נודע לנו ממקור נאמן, שהיהודים הספרדים בירושלים הכינו כבר ספר נגד הציונות שבו הם מאשימים את מנהיגיה ותומכים בכפירה בדת, ועוד האשמות אחרות המראות על הניגוד החזק שבין שני הצדדים, אולם הציונים עלה בידם להשתיק אותם ולקנות מהם את הספר וגם להמריץ אותם שישלחו את הטלגרמה של מחא5ה, שהזכרנו בגליון הקודם.

בסוף שנת 1921 התפוצצה בארץ פשת היהודי התימנח עובדיה נחום. אדם זה רצה לבנות בית ופנה לקבלן ערבי. פועלים יהודים חסריט עבודה מנעו מהקבלן לךעבוד ואז פנה עובדיה נחום לועד הערבי כדי לקבל את הגנתו. עדת התימנים נידתה אותו משורותיה ובסיום הידיעה נכתב: אנו יודעים כי בהתעורר תנועת המדניות הציונית בארץ ישראל היו עוד בתחילה ערבים תמימים שהאמינו כי היהודים הספרדים יתאחדו עמהם להתנגד לנו. בחיפה היה הדבר. ראשי הערבים באו אל ראשי הספרדים ואמרו: עמנו היו, הן דומים אתם לנו יותר מאשר לאשכנזים. אתם יודעים כמונו ןמתנהגים כמונו לפי נימוסי המקום. מולים ? אנו כמוכם ולשונכם ערבית כמונו…רוח אחד לכולנו. ולמה תעזבונו ותנודו על האשכנזים לחיכם? כה הייתה השלון הערבית והנסיון לא הצליח. כמובן.

נסיונם של הערבים נכשל אולם יחסם של המוסדות הלאומיים ליהודים בני עדות המזרח, בין שהיה מכוון ובין אם לאו, הביא להתארגנויות פוליטיות על רקע עדתי.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב-מקהלה״ שרה בדממה את שיר העלייה 

 

מקהלה״ שרה בדממה את שיר העלייה 

מבצע ״קדש״ באוקטובר 1956, ושיתוף הפעולה בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, במלחמה נגד מצרים וסוריה, הגבירו את המתח הפנימי במרוקו והולידו חששות לגורלם של היהודים במדינה צפון־אפריקנית זו. צעירים מרוקנים משולהבים ערכו טבח בצרפתים במקנס, וקיים היה חשש פן ינסו לפרוץ גם לגטו היהודי בעיר. דיפלומטים מצרים ותועמלנים פלשתינים, פיתחו פעילות אנטי־ישראלית ענפה והעתונות המרוקנית היתה מלאה מאמרי הסתה נגד ישראל והציונות. ואם לא די היה בכך – ועד־הקהילה היהודי בקזבלנקה, שצידד ב״השתלבות״ היהודים בחייה של מרוקו העצמאית, שיגר ב־8 בנובמבר 1956, מברק למושל המחוז ובו גינה את ״התוקפנות הציונית נגד מצרים״. אך בשלב זה, היתה ח״מסגרת״ מוכנה כבר לייעודה. הודות לפועלם של מתנדבי ה״מסגרת״ בחודשי ההתארגנות, היה הנוער היהודי בקזבלנקה ובכמה ערים אחרות, מאורגן היטב להגנה עצמית. עשרה ארגזי נשק הוברחו מבעוד מועד לקזבלנקה, וצעירים יהודים חמושים עמדו בשערי הגטאות, מוכנים למנוע פריצתם של פורעים ערביים. ברם, למרות ההסתה בעתונות, לא אונה ליהודי מרוקו כל רע. אדרבה, בחוגי השלטון ניכרה אפילו מעין שמחה לאידו של גמאל עבד אל־נאצר.

הנצחון הישראלי בסיני, זקף את גוום של יהודי מרוקו ומילא אותם גאווה. משך כל ימי המלחמה, האזינו היהודים בקביעות ל״קול ציון לגולה״, עקבו בהתרגשות אחר מהלך הקרבות ונשמו לרווחה כאשר הוברר שמספר הנופלים בקרב היה מועט.

מבצע ״קדש״ שינה גם את האוירה הציבורית בישראל סביב העלייה מצפון־אפריקה. חיילי צה״ל, יוצאי מרוקו, גילו במלחמה מסירות, הקרבה, נאמנות וגבורה והביטוי ״מרוקו סכין״, החל נעלם אט אט מהלקסיקון הישראלי. ראשי המדינה ומנהיגי התנועה הציונית, העריכו יפה את המצב החדש שנוצר והבינו את חשיבות העלייה ממרוקו, לא רק לשם הגנת המדינה, אלא גם להמשך בניינה ופיתוחה.

ברם, המלחמה עצמה לא הקלה על מאמץ הקליטה. ביום בו פרצו הקרבות, הגיעה לחיפה האנייה ״ירושלים״ כשעל ספונה 900 עולים, רובם מצפון־אפריקה. אך ״אגד״ לא יכול היה להעמיד לרשות העולים יותר משני אוטובוסים – כל היתר ״גויסו״ למלחמה. מחמת מחסור חמור במלט, הופסקה בניית השיכונים וצה״ל אף הפקיע לצרכיו, מידי הסוכנות היהודית, 250 יחידות דיור והחרים כמות גדולה של שמיכות, מיטות ומזרונים. הסוכנות לא יכלה אפילו לשכן את העולים בפחונים, מחמת המחסור בלוחות מזוניט לכיסוי הגגות. אף על פי כן, העולים קיבלו בהבנה קשיים אלה והיו בטוחים כי משבר זמני זה יחלוף במהרה.

עם סיום הקרבות, קיבלה על עצמה ה״מסגרת״ גם את ארגון העלייה החשאית ממרוקו. משימה נוספת זו, לא באה על חשבון תפקידי ההתגוננות. למרות שהמלחמה לא הביאה להתפרצויות אנטי־יהודיות אלימות, הסכנה לבטחונם של היהודים היתה קיימת עדיין. בעיקר רבתה הדאגה לגורלם של היהודים בדרום מרוקו: בנות יהודיות נחטפו וסוחרים יהודים נחשפו לסחיטת כספים ולאיומים שונים. פעולות אלו נעשו בידי חיילי ״צבא השחרור המרוקני״, אשר השתתפו במלחמה לעצמאות ארצם אך עתה, בשובם לבתיהם, היו מחוסרי עבודה וסבלו חרפת רעב. רבים מהם התארגנו בכנופיות של שודדי דרכים ובין עשרות קורבנותיהם בלט מספרם הרב של היהודים. חוסר בטחון זה, בתוספת מצוקה כלכלית ותקווה להתאחד עם קרובי המשפחה – הגבירו את לחצם של יהודי מרוקו לעלייה לישראל. חרף דברי הארגעה של המלך מוחמד ה־5, לא האמינו יהודי מרוקו ביכולתם לתפוס את מקומם של הצרפתים ולהשתלב באופן מלא בחייה המדיניים, הכלכליים והתרבותיים של מדינה צפון־אפריקנית זו. על כן גם הם היו מוכנים ליטול על עצמם את כל הסיכונים האפשריים ולצאת את מרוקו, בכל דרך אפשרית.

עוד לפני מבצע ״קדש״ ועל רקע החלטתו של הסולטאן, סידי מוחמר בן־יוסף, לסגור את שערי מחנה "קדימה״, החליטה ה״מסגרת״ להרחיב את ייעודה ולהעתיק את הדגש בפעילותה, ממשימות הגנה לארגון עלייה חשאית. בהתאם למגמה זו, הגיעו הארגונים היהודיים והנהלת הסוכנות היהודית, לסיכום רשמי ביחס להסדרי העלייה ממרוקו. על פי סיכום זה, שהוכן בחודש ספטמבר 1956, נקבע שה״מסגרת" תיטול על עצמה את ארגון העלייה החשאית, בעוד שהסוכנות היהודית תישא בכל ההוצאות הכספיות הכרוכות במבצע זה. הסוכנות היהודית היא שתקבע את מיכסות העלייה והיא תקים בגיברלטר מחנה מעבר לעולים, נוסף על זה שפעל במארסיי. בהתאם לסיכום זה, פעלה ה״מסגרת״ במרוקו על פי העקרונות הבאים:

יש להגביר את המאמץ להוצאת היהודים, עם עדיפות בשלב זה לכפרי הדרום.

יש להימנע, ככל האפשר, מסיכון חיי אדם.

אך אם אין ברירה – אין להירתע מעימות עם המשטרה המרוקנית, אפילו אם הדבר יגרור אחריו מאסר.

בנובמבר 1956, כבר הופעל הסדר זה הלכה למעשה וראשוני העולים יצאו ממרוקו בפיקוחה המלא של ה״מסגרת״. כדי להתמודד עם האתגר החדש, ארגן ״לואי״ את מתנדביו באופן שכל אחר מהם, מילא תפקיד מוגדר. פרט ל״ז׳אק״ – מותיקי ההגנה ולשעבר סגן אלוף בצה״ל – שהיה אחראי על פעולתה של ה״מסגרת״ בכל רחבי מרוקו, היה בקזבלנקה מתנדב אחר – אף הוא קצין לשעבר בצה״ל – שריכז את פעולות ״לביא״(ה״הגנה״) ואחר ניצח מעתה על ״מקהלה״, שעסקה בעניני העלייה. מתנדבים אחרים, היו ממונים על טיפוח קשרים עם מוסדות השלטון המקומיים ועל איסוף המידע הדרוש לתכנון מבצעי העלייה. ניתן לומר, כי ללא איסוף שקרני של כל פרט הקשור בהתארגנותו של המשטר המרוקני החדש ולימוד שיטות פעולתם של שירותי הבטחון המרוקניים – לא אפשר היה לתכנן את מבצעי העלייה, כפי שבוצעו בפועל. מידע שנתקבל בזמן, מנע לרוב תקלות מיותרות. כך, למשל, אחד המתנדבים הראשונים – ״אפי״ – דמות הירואית, שפעל בעבר בעניני עלייה ב׳ בצפון־אפריקה ומי שעתיד היה למלא תפקידים מגוונים באפריקה, הודיע לראש ה״מסגרת״ בפאריס, כי בפקודת אחמד לגזאוי, עמד ה־ש.ב. המרוקני לעצור ארבעה פעילים יהודים מקומיים, שהיו מעורבים בעניני העלייה. קיים היה חשש פן המעצרים יביאו לחשיפת פעילותה של ה״מסגרת״, כבר בשלבי ההתארגנות, ולגילוי שיטות עבודתה וחשיפת האנשים העומדים בראשה. בעזרת קשרים מתאימים, הצליח אותו מתנדב לעכב את הפצתה של פקודת המעצר למשך מספר שעות. כאשר קציני המשטרה בשדה התעופה של קזבלנקה, קיבלו לבסוף את פקודת המעצר, היו כבר כל ארבעת הפעילים היהודים מחוץ לגבולות מרוקו, בדרכם לפאריס.

בחודשי פעולתה הראשונים, התרכזה ה״מסגרת" בארגון יציאתם של יהודים בעלי דרכונים צרפתיים ישנים, או בעזרת דרכונים מרוקנים מזויפים. שיטה זו פעלה יפה ואיפשרה הוצאתם של כ־500 יהודים בחודש. זו היתה אמנם כ״טיפה בים״, אך מבחינת התחלה – היה בכך בהחלט משום הישג. מה שהקל על הפעולה באותם חודשים ראשונים, היתה העובדה שאלה שעסקו בעניני ״מקהלה״, הספיקו לעבוד בחפיפה עם כמה משליחי העלייה של הסוכנות היהודית. כך, למשל, אחת המתנדבות – פעילה־לשעבר במזכירות הקיבוץ הדתי – הגיעה ביולי 1956 לקזבלנקה, כשהיא מצוידת בדרכון הולנדי. לפניה הגיע מתנדב אחר חבר קיבוץ עין־הנציב, אשר שימש כפקיד בחברת ספנות צרפתית וקיים קשרים הדוקים עם תנועת הצופים היהודית, ה־דז׳. יחד עם שליח הסוכנות אריה אברהמי, עסקה ה״הולנדית״ בקבלת אשרות כניסה לצרפת ולמדה משליחי העלייה כמה מ״סודות המקצוע״. עתה, כאשר ארגון העלייה החשאית הוטל על כתפיה של ה״מסגרת״, יכולה היתה ה״הולנדית״ להשתלב בנקל בפעולתה של חוליית ״מקהלה״ ולהניח בכך יסודות למבצעי העלייה בעתיד.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 109

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת השמים והמלאכים

סיפור בריאת השמים והמלאכים

אמר אבן עבאס: אחר הדברים האלה ציווה אלוהים על האֵד אשר{12} עלה מן המים כי יתרומם באוויר וברא ממנו את השמים ביומיים, ואת מה שביניהם – בארבעה ימים. אז ניתקו השמים מן הארץ מפחד הדרו של אלוהים, והיו לשבעה רקיעים ולשבע ארצות, כמו שנאמר: ״האם לא יראו הכופרים כי השמים והארץ היו מקשה אחת, ואנו קרענו חלל ביניהם וגו׳״(סורה 21, 30); ועוד נאמר: ״אז, ביומיים, גזר כי יהיו שבעה רקיעים וגו״׳(סורה 41, 12), [כלומר: ביומיים] מעלות השמש, הירח והכוכבים אשר בהם.

הרקיע הראשון עשוי אבן ברקת ירוקה; שמו בִּרְקִע , ויושביו הם מלאכים בדמות פרות. הפקיד עליו אלוהים מלאך ושמו ישמעאל, והוא השומר עליו. הרקיע השני עשוי אבן חן אדומה; שמו פַיְדוּם, ויושביו הם מלאכים בדמות עיטים. המלאך המופקד עליהם שמו מיכאל, והוא השומר עליו. הרקיע השלישי עשוי אבן חן צהובה; שמו עַוְן, ויושביו הם מלאכים בדמות נשרים. המלאך המופקד עליהם שמו צַעַדְיַאאִיל , והוא השומר עליו. הרקיע הרביעי עשוי כסף. שמו אַרְקַלוֹן, ויושביו הם מלאכים בדמות סוסים. המלאך המופקד עליהם שמו צְלְצַאאִיל, והוא השומר עליו. הרקיע החמישי עשוי זהב אדום; שמו רַתְקַא, ויושביו הם מלאכים בדמות ״עלמות צחורות עור ויפות עין״.(17) המלאך המופקד עליהם שמו כַּלְכַּאאִיל, והוא השומר עליו. הרקיע השישי עשוי פנינה לבנה; שמו רַפְקַא, ויושביו הם מלאכים בדמות יילודים. המלאך המופקד עליהם שמו שַׁמְחַ׳אאִיל והוא השומר עליו. הרקיע השביעי עשוי אור מתנוצץ; שמו גַרִיבַּא, ויושביו הם מלאכים בדמות בני אדם. המלאך המופקד עליהם שמו רִזְקַאאִיל, והוא השומר עליו.

(17)-בערבית: אלחור אלעין. כאלה המובטחות לצדיקים בגן עדן. ראו למשל סורה 54,44; מהדורה, הערה 30 והקשרה.

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַאר: המלאכים האלה אינם חדלים לשבח ולקדש [את אלוהים] בעמדם ובישבם, בכרעם ובהשתחוום, כמו שנאמר: ״לילה ויום יספרו בשבחו ולא יחדלו״(סורה 21, 20).

אמר עבד אללה בן סלאם: הם הכרובים, הרוחניים, הערוכים בשורות והנאספים סביב, הכורעים והמשתחווים. וביניהם יש העומדים בין הררי הלהבות במעמד רם ונישא, מהללים את אלוהיהם ומקדשים אותו.

אמר וַהְבּ: ומעל לשבעת הרקיעים יש מסכים, ובמסכים שוכנים מלאכים שאין האחד מהם מכיר את רעהו מרוב מספרם, והם משבחים את אלוהים בשפות שונות כרעמים המתנפצים.

אמר אבן עבאס: ומעל למסכים שוכנים מלאכים שרגליהם כבר חצו את שבעת הרקיעים ואת שבע הארצות, ואף עברו אותם מרחק חמש מאות שנה. רגליהם נחות תחת הארץ השביעית הנמוכה ביותר, כמו היו דגלים לבנים.

אמר כַּעְבּ, לעניין תוארו של גבריאל, כי הוא המובחר שבמלאכים והוא ״הרוח הנאמנה״(18) שש כנפיים לו, ובכל כנף עוד מאה כנפיים, ומאחורי כל אלה שתי כנפיים לו ירוקות, שאין הוא פורשן אלא בעת השמדת הערים.(19) כל כנפיו עשויות מינים שונים של אבני חן, ועוד זאת: לחייו צחות, שיניו זוהרות, גופו לבן ושערו שחור. לובן גופו כלובן השלג, רגליו טובלות באור, ודמותו ממלאת את היקום כולו.

אמרה עאאִשה [אשת מוחמר]: ״הוי כּעב, שמעתי את שליח אלוהים אומר: ׳הוי ריבונם של גבריאל, מיכאל ואִסְרַאפִיל, מחל נא לי,. אשר לגבריאל ולמיכאל, אכן שמעתי את שמעם בקוראן,(20) ואשר לאסראפיל, ספר נא לי עליו״, אמר: ״אספר לך עליו ועל זולתו, הוי אם המאמינים. אסראפיל הוא מלאך רב חשיבות. לו ארבע כנפיים; באחת יכסה את המזרח, בשנייה – את המערב, בשלישית – את מה שבין השמים והארץ, וברביעית יכסה את פניו מפני גדולת אלוהים. רגליו נחות תחת הארץ השביעית, הנמוכה ביותר, וראשו מגיע אל משענות רגליו של כס הכבוד. בין עיניו לוח עשוי אבן חן, וברצות אלוהים למסור דבר לעובדיו, יצווה על הקולמוס לרשמו על הלוח, ואז יורד הלוח [על ידי אלוהים] אל אסראפיל ויהיה בין עיניו. אחר זאת יגיע הלוח אל גבריאל, הקרוב [אל הארץ] יותר מאסראפיל, ויתקיים מה שציווה אלוהים, כמו שנאמר: ׳למען יקיים אלוהים את הדבר אשר אין להשיבו״׳(סורה 8, 44).

(18) כך לפי פרשנות הקוראן, סורה 26, 193, שהרי גבריאל הוא המלאך שבאמצעותו הועבר דבר אלוהים – הלוא הוא הקוראן – אל הנביא מוחמר. ראו גם פדרסן, גבריאל.

(19)השמדת הערים בידי אלוהים חוזרת ונשנית בקוראן (למשל סורה 18, 59) כעונש שמשית אלוהים על יושביהן הלא מאמינים, המסרבים לקבל את הבשורה המונותאיסטית. מדובר בסיפורים על עמים קדומים.

(20)גבריאל (מהדורה, הערה 18) מוזכר רבות בקוראן, ואילו מיכאל – רק פעם אחת, יחד עם גבריאל, בסורה 2, 98. על מעמדו של מיכאל באסלאם ראו ונסינק, מיכאל.

[עוד] אמר כּעב: מאחורי ״הבית הנושב״(21) יש מלאכים שאין יודע את מספרם  אלא אלוהים, ואלוהים הפקיד עליהם מלאך הדובר בשבעים אלף שפות שבהן הוא משבח את אלוהים. מעליו יש מלאכים נוספים, ומעליהם מלאכים גדולים מהם, וביניהם מסך, למען לא יישרפו אלה שמתחתם. ומעליהם מלאכים גדולי מידות, אשר מפיותיהם נופלות גחלים בעת שבחם את אלוהים. מגחלים אלה בורא אלוהים מלאכים המתעופפים באוויר בשבחם, וביניהם מסכים, למען לא יישרפו השוכנים מתחתם על ידי אותן גחלים. ומעל לכל אלה מלאך בדמות בן אדם, אשר אילו התיר לו אלוהים לבלוע את השמים ואת הארץ, היה הדבר קל בעיניו, והוא־הוא הרוח אשר עליו נאמר: ״ביום אשר יתייצבו הרוח והמלאכים שורות־שורות, איש לא ידבר זולת מי שיתיר לו הרחמן״(סורה 78, 38). ומעל לכל אלה מלאכים גדולים יותר מהללו בגופם וברוב תשבחותיהם לאלוהים.

(21)בערבית: אלבַּיְת אלמַעְמוּר (סורה 52, 4). על פי הפרשנות מדובר במקדש הכַּעְבָּה, אך לא במקדש הארצי השוכן במכה, שהוא המקום הקדוש ביותר למוסלמים (ראו עליו ונסינק, כעבה; רובין, כעבה), אלא במקדש השמימי, שסביבו מקיימים המלאכים את הפולחן, ובהתאם לו בנה אדם הראשון את המקדש הארצי בהדרכת המלאך גבריאל. עניין זה יוזכר להלן, בסיפורי אדם הראשון ועוד, וראו גם מהדורה, הערה 63 והקשרה. השוו לאגדות יהודיות על בית המקדש של מעלה, המופיעות אצל אפטוביצר, בית מקדש, בייחוד בפרק רביעי: ״תבנית בית המקדש של מטה היא תבנית ביהמ״ק של מעלה״, והוא סבור(שם, עמ׳ 67), כי השקפה זו היא המקור לאגדות האסלאם.

אמר אבן עבאס: לאלוהים מלאכים משוטטים באוויר, הנאספים מעל המושב של טקסי ״הזכרת שם אלוהים (22) והתפילה, ואומרים ״אמן״ על תפילת המוסלמים. אין יודע את מספרם אלא אלוהים יתעלה.

נמסר מפי הנביא, עליו התפילה והשלום, שיום אחד הוא אמר לגבריאל: ״הוי גבריאל, חפץ אני לראותך בדמות הענקית שבה בראך אלוהים״. אמר גבריאל: ״הוי אהובו של אלוהים, דמותי מבעיתה, ולא תוכל שאת ראותה, לא אתה ולא איש זולתך, בלא שייפול אפיים ארצה מעולף״. אמר הנביא: ״אמנם כן, אך חפץ אני להביט בך, בדמותך הענקית״. אמר גבריאל: ״הוי אהוב אלוהים, היכן חפץ אתה לראותני?״. ענה: ״מחוץ למכה, בעמק רחב הידיים״. אמר: ״הוי אהוב אלוהים, העמק לא יכילני״. אמר: ״בהר ערפאת״.(23) פנה הנביא לכיוון ערפאת, והנה הוא שומע קולות שקשוק ורעם אדיר ורואה דמות המכסה את האופקים, ואך הביט בה הנביא – נפל אפיים ארצה מעולף. אז שב גבריאל אל דמותו הקודמת, ניגש אל הנביא, חיבקו, נשק לו ואמר: ״אל תירא, אהוב אלוהים, כי אחיך גבריאל אנוכי״. אמר הנביא: ״אמת דיברת, אחי גבריאל, לא עלה על דעתי כי  איש מברואי אלוהים נברא בדמות זו״. אמר גבריאל: ״הוי אהוב אלוהים, אף למעלה מזה, שכן לו ראית את אסראפיל, כי אז קטנה בעיניך דמותי ורפתה״.

(22) בערבית: דִ׳כּר. הזכרת שם אלוהים היא מצווה מן הקוראן(למשל סורה 33, 41). מושב הדִ'כְּר – מַגְ׳לְס אלדִ׳כְּר – הוא מושג הלקוח מעולם המיסטיקה המוסלמית, ומשמעו: מקום התכנסותם ומושבם של חסידים המרבים להזכיר את שם אלוהים ולספר בשבחו. לפרטים ראו ארברי, צופיות, עט׳ 20, 89, 132-130; גרדה, ך׳כר.

(23) מקום השוכן מזרחית למכה, ובו מגיע פולחן העלייה לרגל למכה ולסביבותיה (חַג׳) לשיאו. מדובר בטקס ה״עמידה״(וֻקוּף), שבו עומדים המוני עולי הרגל למרגלות ההר, מאזינים לדרשה מיוחדת ומשמיעים את קריאת ההיענות לפקודתו של אלוהים(תַלּבִּיַה). לפרטים ראו לצרוס־יפה, חג׳(תשל״ו).

אמר כּעב אלאחבאר: וברקיע השביעי מצוי הים הגועש, ובו מלאכים שבידיהם רמחים עשויים אבני חן, ואורכו של כל רומח מהלך שנה אחת. הפקיד אלוהים על הים הזה מלאך ושמו מיכאל, שאין יודע את תוארו אלא אלוהים. לו פתח את פיו, לא היו השמים והארץ בהשוואה אליו אלא כגרגר חרדל בים העמוק, ולו השקיף על שוכני השמים והארץ, היו נשרפים מאורו. הוא זה המשגיח על הים הגועש ועל מלאכיו.

[עוד] אמר כעב: מלאך המוות שמו עַזְרַאאִיל, ומקום מושבו ברקיע התחתון. אלוהים ברא לו עוזרים כמספר כל טועמי המוות. רגליו בתחומי הארץ השביעית התחתונה, ראשו ברקיע השביעי העליון, ליד אחרון המסכים, ופניו אל מול הלוח הגנוז. לו שלוש מאות ושישים עיניים, ובכל עין עוד שלוש עיניים. ולו גם שלוש מאות ושישים לשונות, ובכל לשון עוד שלוש לשונות. ועוד לו שלוש מאות ושישים ידיים, ובכל יד עוד שלוש ידיים. ולו גם שלוש מאות ושישים רגליים, ובכל רגל עוד שלוש רגליים. ולו ארבע כנפיים: כנף במזרח, כנף במערב, כנף אצל אחרון המסכים וכנף תחת תחומי הארץ השביעית, התחתונה. מביט הוא אל הלוח הגנוז, וכל נברא מצויר בין עיניו. לא ייטול את נשמתו של נברא אלא אחרי שניתנה לו [לנברא] פרנסתו במלואה ונקבע מועד חייו הקצוב לו. את נשמות המאמינים ייטול בימינו וישימן ברקיע השביעי (עליין; סורה 83, 18) ואת נשמות הכופרים ייטול בשמאלו וישימן בארץ התחתונה (סִגִּ׳ין; שם, 7), זאת עד בוא יום הדין.(24)

(24) התרגום ל״עִלִיּיך ול״סִגִּ׳ין״ הובא כאן לפי אחד מפירושי הקוראן למילים יחידאיות אלה; ראו ג׳לאלין, פרשנות, וכן הערות מתרגם הקוראן לפסוקים הנידונים. כן ראו מהדורה, הערות 106,12 והקשריהן.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן—2013 עמ'47

סיפור בריאת השמים והמלאכים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר