ארכיון חודשי: יוני 2019


מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

אגדות סביב דמותו

אגדות מעניינות נארגו סביב דמותו של הרמ׳׳א, הנה שתיים מהן:

א. פעם אחת ערך הרמ״א סיור ברגל בנתיב מדברי בלוויית יהודי וגוי. לפתע נבהל הגוי וסיפר לרמ״א ולבן לווייתו, שהוא רואה מרחוק נחש צפעוני ענק הניצב בין האילנות ובולע ציפורים החולפות מעל ראשו. הגוי נטל את הרובה וכיוון את הקנה מול הנחש ביודעו, שאם יחטיא את המטרה, הסכנה של הנחש תהיה מוחשית ביותר. הרמ״א ביקש ממנו, שימתין לתפילה שיערוך כעת, ובעת שינענע ראשו יירה בנחש. הרמ״א נענע בראשו תוך כדי תפילתו, והערבי ירה בנחש ופילח את ראשו. הם התקרבו לנחש, והגוי קרע את בטנו, שנתגלו בה עדיין ציפורים חיות. הגוי סיפר, שכל הגויים היו מפחדים מן הנחש עד אותו יום ולא מצאו לו כל פיתרון.

ב. אשתו האחרונה של הרמ״א, מזל טוב לבית סודרי, קיבלה חליצה מר׳ אליהו, אחי הרמ״א, אחר כך עלתה לירושלים שלפני קום המדינה וזכתה לסיוע רב מאישיות אלמונית, שדאגה לה לריהוט הבית ונעלמה לדרכה. מספרים, שהרמ״א היה בא אליה כל ליל שבת, אבל לאחר שסיפרה את סודה לשכנתה, חדל לבקרה והוכיחה בחלום על כך. באחד מביקוריו בירושלים פקד ר׳ ישראל אביחצירא (באבא צאלי) את ביתה והורה לכוללים של העדה המערבית לדאוג לכל צרכיה כיאה לאשת חבר."

הערת המחבר אגדה זו מופיעה בהקדמה ל׳שיר חדש׳ על ידי המו״ל הרב שמואל בן הרוש, עמ׳ יב; הסבא קדישא אדמו״ר כמוהר״ר ישראל אביחצירא זצוק״ל (עורך: דוד יהודיוף), נתיבות תשמ״ה,:

פטירתו

הרמ״א מסר את נשמתו לבוראו ביום שישי ערש״ק כ״ב תמוז תרנ״ו, ומחשבי חשבונות מצאו כי ׳רפאל משה׳ גימטריא תרנ״ו. הרמ״א זכה להספדים גדולים על ידי חכמי פאס, ויום פטירתו הפך ליום הילולה בקרב אנשי קהילתו ובבתי הכנסת הקרויים על שמו בערים שונות בארץ: באשדוד, בלוד ובבאר שבע.

נוסח מצבתו

נתבש״מ איש על העדה. אוצר כל כלי חמדה. בר אבהן ובר אוריין. בשערים מצויין. בישראל גדול שמו. ממנו פנה ממנו יתד. דורש טוב לעמו. הפליא עצה הגדיל תושיה. חד מקמיא. רוח השיר דבר בו ומלתו על לשונו. מה טוב טעמו תאומו גם צחות לשונו. איה סופר איה שוקל. מגביר חיילים. שמו נודע בשערים. סבא דמשפטים. האדם הגדול בענקים. ידיו רב לו למול בשרים. ילדי בני ישראל למאות ולאלפים. בתורת ה׳ איזן וחיקר ועשה ספרים הרבה. בשבע חכמות שנה רבי. ותהי המשרה על שכמו. מ״ה שנה דן ידין עמו. מור קשישא חסידא קדישא ופרישא. נהורא דשמשא. מופת הדור והדרו. יחיד היה בדורו. ושמעו הולך מסוף העולם ועד סופו. הרה״ג מעוז ומגדול. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, אדמו״ר ועט״ר כמוהר״ר המלאך

רפאל משה אלבאז זיע״א זצוק״ל

ממשפחה המיוחסת. שמה בעיר מקודשת. אשר הונף ואשר הורם. נגנז ארון אלוקים וכבה נר המערבי יום ששי בשבת כ״כ לח׳ תמוז יהל׳ שנת התרנ״ו לפ״ק זיע״א כי׳׳ר היא שנת והאיש משה עניו מאד.

חיבוריו

ספרות הלכתית

הלכה למשה (ירושלים תרס״א; תשס״ט): שו״ת על ארבעת חלקי השו״ע, מפעל חייו התורני של הרמ״א, ובו 261 תשובות. חלק נכבד מן השו״ת הוא על אבן העזר ורובו על חושן משפט. שו״ת זה משקף את חכמתו התורנית של הרמ״א ובקיאותו בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, בתלמוד ובשולחן ערוך ונושאי כליו. הרמ״א מפגין שליטה מוחלטת בכתיבתו ועמידה איתנה על דעתו תוך שהוא דוחה בנימוס ובעדינות את דעת החולקים מבני דורו הנאלצים בסוף להסכים עמו. תשובותיו מסתמכות גם על עשרות שו״תים מחכמי מרוקו בתקופתו ולפניה, דבר המלמדנו גם על היקף היצירה ההלכתית של חכמי מרוקו למשפחותיהם: אביטבול, אבן דנאן, אבן זמרא, אבן צור, אדהאן, אלבאז, אלמושנינו, אלנקאוא, ארובאס, אשריקי, בן חמו, בן מויאל, בן מלכא, בן עטאר, בן שטרית, ברדוגו, טולידנו, מונסוניגו, נבון, נהון, סירירו, עוזיאל וצרפתי.

ציון במשפט (כ״י): ספר עזר לדיינים המכיל את נושאיו של חושן משפט הערוכים לפי סדר אלפביתי ומלווה במקורות הלכתיים לכל נושא.

חצר המשכן(כ״י): קיצור הספר ׳משכנות הרועים׳ לר׳ עוזיאל אלחאיךּ מחכמי תוניס הגדולים שראה אור בליוורנו.

תורבץ החצר (כ״י): ספר משלים ל׳חצר המשכן׳ ובו מראה מקומות ערוכים לפי סדר א׳׳ב לספרי השו״ת הקשורים לחושן משפט.

זבחי צדק (כ׳׳י): הלכות שחיטה וטרפות.

כל ספר שמצוין לידו כ״י הכוונה לכתב יד המצוי בידי היורשים וטרם יצא לאור.

ספר כריתות (ירושלים תשמ״ו): קובץ של י״ח סימנים על הלכות גטין לסוגיהם ולנוסחיהם, חליצה ומיאון.

ספרות המדרש והדרוש

דרש משה (נספח לספר כריתות, ירושלים תשמ״ו, ולפותר מים, ירושלים תש״ן): קובץ של ארבע דרשות – לשבת תשובה, לעצירת גשמים, לפטירת אשת חיל ולשבת הגדול.

עדן מקדם (פאס ת״ש; ירושלים תשכ״ח): אנציקלופדיה יהודית של כחמש מאות ערכים, כמו: אבות, יבום… ערוכים לפי סדר א״ב בליווי מראה מקומות.

קונטרס מיני מתיקה (פאס ת״ש; הנ״ל, בתוך: שלושה ספרים נפתחים: מיני מתיקה, עטרת פז, ארבעה שומרים, ירושלים תשכ״ח): חידושי תורה מתוקים בביאור פסוקי תורה ומאמרי חז״ל.

ספרות המוסר

ארבעה שומרים (פאס ת״ש; הנ״ל בתוך: שלושה ספרים נפתחים: מיני מתיקה, עטרת פז, ארבעה שומרים, ירושלים תשכ״ח): ספר מוסר הנחלק לארבעה קבצים: א. ׳שומר ברית׳ הכולל אזהרות על פגם הברית וחמישים תיקונים. ב. ׳שומר שבת׳ הכולל סדר שבת ומוצ״ש, אזהרות והלכות. ג. ׳שומר מצוה׳ הקרוי גם ׳כנפי יונה׳ על התפילין, ובו י״ד סימנים על כתיבת תפילין ועשייתן בצירוף כוונות וסודות. ד. ׳שומר תוכחת׳: קובץ עצות והדרכות לשיפור המידות משולבות במכתמים ובחרוזים קדומים מתקופת ספרד דוגמת בן משלי לר׳ שמואל הנגיד, ובו עשרה מאמרים: מאמר החכמה, הסתרת סוד, הענווה והשפלות, הכעס והמחלוקת, ההסתפקות, חמדת הממון, הפתיות והסכלות, העצלות והכבדות, התוכחה והעצה, בית תפילה.

׳עת קץ׳: פירוש קבלי לפסוקים בדניאל. נספח לספר ארבעה שומרים.

פרשת הכסף (כ״י): מוסר ומשלים על מליצת ההיגיון.

קבלה

עטרת פז (פאס ת״ש; הנ״ל, נספח בסוף קהלת צפרו, כרך רביעי, ירושלים תשכ״ח): כ׳׳ד צירופי הוי״ה ומשמעיהם בצירוף מבוא.

פרשנות

פותר מים (ירושלים תש׳׳ן): פירוש חדש לספר ׳מים עמוקים׳ על חמישה חומשי תורה לר׳ יהודה ברדוגו, בן דורו של ר׳ חיים בן עטאר (ירושלים תרע״א; תש״ח).

השכלה וחכמה

באר שבע (ירושלים תשמ״ג): על שם שבע החכמות המכונסות בו: חכמת ההיגיון (הדקדוק), חכמת המספר (אריתמטיקה), חכמת התשבורת (ההנדסה), חכמת התכונה (אסטרונומיה), חכמת הטבע, חכמת הניגון וחכמת האלוהות.

כה מעשיו (כ״י): על חכמת העיבור.

כסא המלכים (צפרו תרמ״ה; הנ״ל נספח בסוף קהלת צפרו, כרך רביעי, ירושלים תשמ״ה): ספר היסטורי הסוקר את סדר המלכויות מבריאת העולם ועד זמן הרמ״א, תרמ״ד/1884. הסקירה כוללת סדר מלכי בית דוד ומלכי ישראל, סדר ארבע מלכויות שבספר דניאל: בבל, פרס, יוון ורומי, סדר השתלשלות מלכות ישמעאל מצמיחת נביאם בשנת 571 ועד סוף התקופה האנדלוסית, ולבסוף סקירת שמות המלכים במרוקו עד לתקופה העלאוית ממולאי ישמעאל ועד מולאי לחסן [הראשון] ׳ירום הודו ותנשא מלכותו׳ שבו הוא מסיים בנימה של תקווה: ״יה״ר שבימיו תושע יהודה וישראל תשכון לנצח ויתקיימו דברי איש חמודות… והיה ה׳ למלך… ושמו אחד״.

מטרות הספר על פי המחבר הן שלוש: א. להראות נצח ישראל המתקיים בכל הדורות והממלכות אשר ׳כל כלי יוצר עליו לא יצלח׳. ב. ידיעת ארבע מלכיות כמתואר בספר דניאל, שיש בה לבשר את קץ הגלות ועת בוא משיח צדקנו ומלך מלך והשכיל, לאחר שמלכות רביעית כבר כלתה וחלפה. ג. השלמת פרק היסטורי בדברי הימים בתולדות עם ישראל, שאינו נזכר במקור כלשהו לדעת דור דור ושופטיו לבל יהיה האדם כסומא אשר לא ידע איכות האור׳.

שיירה ומליצה

שיר חדש וקול בוכים (שני קבצים בכריכה אחת, ירושלים תרצ׳׳ה):

שיר חדש: קובץ פיוטים על גלות וגאולה, מוסר ותוכחה, התורה ולומדיה, סיום מסכתות, מעגל האדם ומעגל התפילה, שבחי צדיקים, שירי הודיה, ויכוח התנצחות, הגות והתבוננות, טבע והשגחה, שירי חכמה ושירים בערבית יהודית. ־־ל בוכים: קובץ קינות לנפטרים ובו י׳׳ט קינות לרבותיו ולבני משפחה: אנשים תשים.

אהבה (כ״י): מליצות לאיגרת שלומים.

הסכמות לספרים לספרים

שתי הסכמות ידועות כתב הרמ״א לשני ספרים שיצאו לאור אחר כך: הסכמה לספר מעגלי צדק׳ לר׳ יעקב אביחצירא (ירושלים תרנ״ג/1893), והסכמה לספר שופריא דיעקב׳ לר׳ יעקב בירדוגו (ירושלים תר׳׳ע/1910)

תעודות ואיגרות

הרמ״א חתום על איגרות שונות בנפרד או עם אחרים, איגרות הקשורות לתקנות הקהילה ובכללן המלצות שונות. איגרות אלו התפרסמו על ידי ר׳ דוד עובדיה בשם תעודות. להלן התעודות בצירוף השנה, מספר התעודה ונושא התעודה.

קהילת צפרו א ירושלים תשל״ה

תרט״ז, תעודה 165: לא לפנות לערכאות של גויים (בצירוף חתימתו).

תר״ך, תעודה 114: הצעה להקמת גוף של 13 נציגי הקהל בראשות נגיד לטיפול בעסקי הקהילה (בחתימתו בלבד).

תרכ״א, תעודה 16: מתן סמכויות בלעדיות לנגיד ולחברי ועד לטיפול בצורכי ציבור (בחתימתו בצירוף אחד).

תרכ״ה, תעודה 180: מתן המלצה לשלמה בן מרדכי אזולאי על טיפולו המסור בנער מצווירא המסרב לעזוב את המאמץ (בחתימתו בלבד).

תרכ״ז, תעודה 179 : בבירור למי זכות הירושה (בחתימתו בלבד).

תרכ״ז, תעודה 354: המלצה המופנית לקהילות פאס ומכנאס לתמוך בתושב עני בצפרו (בצירוף חתימתו השלישית).

תרכ״ט, תעודה 169: תקנה להקמת קופת צדקה לטובת קהילת המערביים בארץ ישראל ולטובת עניי העיר (בצירוף חתימתו).

תרכ״ט, תעודה 79: תוכחה נגד חוסר צניעות של כמה נשים ׳בעקבות משיחא חוצפא ישגא׳ (בחתימתו בלבד).

תרמ״ב, תעודה 40: התערבות בארגון תרומה לשד״ר כוללות אשכנז(בחתימתו ועוד אחד).

תרמ״ו, תעודה 158: פנייה לוועד טוב וחברה קדושה היושבים ראשונה במחוז אמריקא להחזיר את השר פיליפ מטיוס לתפקידו להגן על קהילות המערב (בחתימתו בלבד).

תר״ן, תעודה 170: תקנה נגד השגת גבול בחזקת הבתים וחנויות (בצירוף חתימתו).

תרנ״ג, תעודה 39: תקנון חברא קדישא בעיר (בצירוף חתימתו).

תעודה 135: נתונים סטטיסטיים לחברת כל ישראל חברים על המצב החברתי והכלכלי של קהילת צפרו (בחתימתו בלבד).

קהילת צפרו ב ירושלים תשל״ה

תרכ״ג, תעודה 355: המלצה לתמיכה בתלמיד חכם (בצירוף חתימתו).

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'10

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

תורץ׳, על אף היותו עסוק כולו בניהול עתונו, הצליח לבנות תשתית ארגונית בעלת צביון ריכוזי שהופעלה בידי מספר מצומצם של חברים, אשר רובם ככולם היו בעלי נתינות זרה, אם כי חלקם היה ילידי מארוקו. ברוב הערים הגדולות הוקמו סניפים אשר עיקר פעולתם הוקדשה לקרן הקיימת לישראל. רק בקאזאבלאנקה הרחיבה התנועה את עבודתה לתחומים שמחוץ לגיוס כספים, כגון הפצת השפה העברית והדרכת ארגוני־נוער, כולל הקמת מועדון של תנועת המכבי.

הערת המחבר: נראה שנתינותם הזרה העניקה להם מידה מסויימת של חסינות בפני השלטונות הצרפתיים; בין האישים האלה נזכיר את J.R. Benazeraf ,S. Kagan ,S.D. Levy ,P. Calamaro

ביאנואר 1936 קיימו ציוני־מארוקו את כינוסם הראשון, שבו הובא לדיון תקנון התנועה ובו הוקמו ועדי־פעולה בתחומים שונים, כמו: הסברה, תרבות, עלייה ושקל. עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה נערכו שני כינוסים נוספים שזכו להדים נרחבים בקרב האוכלוסיה היהודית, אשר התחילו להגיע אליה הידיעות הראשונות על מצבם של יהודי־גרמניה ועל הדיונים של הועדה המלכותית לענייני ארץ־ישראל.

בעוד שהתמונה המצטיירת מהפעילות הציונית במארוקו משקפת מצב של הנחת יסודות לתשתית ארגונית איתנה, תוך כדי הזנחת הוויכוח המדיני־אידיאולוגי, הרי בתוניסיה באותו זמן היה מצב הפוך, מצב המתאפיין בתסיסה רעיונית ובוויכוחים סוערים בין הזרמים השונים בציונות, בד בבד עם התפוררות התשתית הארגונית שהוקמה מיד לאחר מלחמת־העולם הראשונה.

בחלק מהגורמים לכך דנו למעלה. כדי להביא להבראת המצב נשלחו מטעם קרן־היסוד והקק״ל מספר שליחים ומורים מארץ־ישראל לערים הגדולות של תוניסיה. ב־1926 הגיע לתוניס נ. הלפרן, שעליו הוטלה המשימה לשקם את מוסדות הפדראציה התוניסאית, ואכן, הלפרן הצליח בתקופת שהותו למצוא נשיא זמני לפדראציה (עו״ד ויקטור קטן). כן הוסדרו היחסים בין הפדראציה לארגון הנוער .U.U.J.J שאליו העביר המרכז בהאג בזמנו את הגבייה למען הקק״ל; גם חלוקת הסמכויות בין המרכז בתוניס לאגודות המקומיות הוסדרה, ולבסוף הוחלט לקיים בחירות כלליות לועד־מנהל חדש של התנועה.

הבחירות נערכו ב־19 ביוני 1927 וחוללו התפתחות מפתיעה, שהשפיעה על עיצוב אופיה של הציונות במדינה זו עד שנות החמישים: הרשימה הרביזיוניסטית השיגה רוב מכריע בבחירות הללו, כמו בכל הבחירות הנוספות שעתידות להיערך בתוניסיה עד הקמת מדינת ישראל.

ראשיתה של התנועה הרביזיוניסטית בתוניסיה בסידרת מאמרים מאת זאב ז׳בוטינסקי שפורסמה ב-Réveil Juif באמצע שנות העשרים.

בהירות המחשבה וכן הפראזיולוגיה הלאומית וההתייחסויות התכופות ל״דם״ הים תיכוני ול-hidalguía הספרדית, שאפיינו את מאמרי ז׳בוטינסקי, כמו גם מכתביו החמים לאוהדיו, כבשו את לב ציוני־תוניסיה, שכן בלב רבים מהם קיננו אכזבות לא מעטות נוכח היחס האדיש והמרוחק של המוסדות הציוניים המרכזיים כלפיהם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעניין הסרטיפיקאטים ובאי־נכונותם של מנהיגים ציוניים מהשורה הראשונה לבקר במקום.

בראש התנועה הרביזיוניסטית עמד המזרחן ממוצא צרפתי ר. ברונשוויג. על ידו פעלה קבוצה של צעירים נמרצים, בהם אלפרד ואלנסי, מייסד הפדראציה התוניסאית שישבת בפאריס, ופ. עלוש, עורכו הדינאמי של Réveil Juif שהיה במהרה לא רק בטאון הזרם הרביזיוניסטי אלא העתון היהודי הנפוץ ביותר בצפון־אפריקה.

תוך התעלמות מהמציאות החדשה המשיכו המוסדות הציוניים המרכזיים לפנות אל המנהיגים הלא־רביזיוניסטים כאל ראשיה המוכרים של הפדראציה, אף כי אלה היו אנשים חסרי תימוכין ציבורי רחב וגם מחוסרי דמיון וכושר הנהגה. אך כל נסיונותיהם של המוסדות המרכזיים להביא לשינוי המצב בתוניסיה נכשלו, שכן היה קשה לעורר מתרדמתם אנשים אשר בעקביות רבה נמנעו ״מכל פעולה הפגנתית, מכל דבר שעשוי לעורר תשומת־לב״ בעוד יריביהם — חרף כל הלחצים שהפעילו נגדם ועד הקהילה והשלטונות — השתדלו להפוך כל מאורע חשוב בתולדות הציונות ובחיי הישוב להזדמנות נאותה לארגון הפגנות המוניות.

אין תימה איפוא שבעיני המוסדות הצטיירה הפדראציה התוניסאית כ״פיקציה״, כארגון פאסיבי ומפורר. חסר חוט־שדרה או תושיה, המנוהל בידי עסקנים זקנים. אולם טעותם היתה בכם שאת הערכתם זאת הם הלבישו על כל הפעולות הציוניות בתוניסיה. המציאות היתה שונה: פעילות ציונית תוססת אכן היתה, אך מחוץ למסגרות הפורמאליות, בקרב הנוער והמשכילים הצעירים אשר מספרם הלך וגדל ככל שקרב סוף התקופה הנדונה.

ב־1930 התגבש בתוניס גרעין של השומר הצעיר במסגרת ״הסתדרות הצופים העברים״ המקומית. הופעת השומר היה בה כדי לצמצם את השפעתם של התנועה הרביזיוניסטית וארגון בית״ר, אלא שרעיונותיה המהפכניים — אשר לא־פעם תוארו בצורה מעוותת בפי מתחריה — עוררו התנגדות חריפה מצד הציבור הרחב.

המלחמה הזאת לא נשארה אך ורק בגדר מלחמת־הדעות, אלא נהפכה להתקפות בלתי חודלות בנו, בעלילות שוא מכל המינים, בהפרעות בכל שדות פעולתנו, אפילו הציונית. העלילות החשובות ביותר הם: כי אנו מהרסים את המשפחה, כי הציונות זאת היא רק מסוה עבורנו. בכדי שנוכל באופן יותר קל לחיות את חיינו הקומוניסטיים בארץ, אהבה חופשית(הדים מהארץ, מהקבוצים מבלי ספק) וכו׳…וכו'

מכל מקום, כעבור ארבע שנים של פעילות, עזבו מרבית חברי הגרעין את השומר הצעיר ועברו לשורות המפלגה הקומוניסטית, שלייסודה הם תרמו רבות.

ערב מלחמת־העולם השנייה היו הרביזיוניסטים, גם לדעת מתנגדיהם, הכוח הציוני החזק ביותר בתוניסיה ומספר פעיליהם נאמד בכ־3000. הם לא הסתפקו אך ורק בארגון הפגנות הזדהות, אלא גם השתדלו להקים מועדונים להסברה מדינית ולהפצת השפה העברית. ערב המלחמה הם אף הצליחו להשתלט על תוכניות הראדיו שנועדו לקהל היהודי, מה שהגביר עוד יותר את השפעתם בקרב הקהילה, אשר ההבדלים האידיאולוגיים בין הזרמים השונים של הציונות לא היו נהירים לה.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראלהפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול-עמ' 124

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

פעילות ארגונים וגרעינים צפון אפריקאים למען עלייה לפלשתינה א"י. השותפים למאבק הקהילות -במגרב בהקצאת רישיונות עלייה היו התאחדות עולי צפון אפריקה בפלשתינה א"י וגרעיני חלוצים צפון – אפריקאים שנקלטו בקיבוצים. גם גרעיני ההכשרה במגרב והשליחים תרמו את חלקם . התאחדות עולי צפון אפריקה בפלשתינה א"י ברכה את הסוכנות היהודית שהחליטה לפעול בצפון –

אפריקה תוך הבעת הסתייגות מרומזת ש"מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן לא זכתה יהדות זאת לטיפול והכשרה במשך עשרים השנים האחרונות, ו"אנו שמחים לציין שהסוכנות היהודית מצאה עתה תשומת לב מיוחדת ליהדות זאת". ותשובת הסוכנות היהודית הייתה ]…[ "מצטערים להודיעכם עד היום טרם הצלחנו להשיג את הסכמת השלטונות הנוגעים בדבר בנוגע לקבלת עזרה בסידור הוויזות לנסיעה ולמעבר לארצות צפון אפריקה" ]הדגשה שלי, ב.ד[. כזכור להתאחדות לא היה נציג במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ולמעשה הייתה מנותקת מתהליך קבלת ההחלטות בנושאי עלייה. עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים האיזור הוגדר כארץ ידידותית ולארצות כאלה לא הוענקו רישיונות עלייה אף על פי שרישיונות שמיות הוקצו על ידי ממשלת המנדט לפי המלצות הסוכנות היהודית. ומדיניות היד הקפוצה בהקצאת רישיונות לקהילות צפון אפריקה נמשכה אף שעמדה בסתירה ל'תכנית המיליון' של בן גוריון ורעיון 'החלוץ האחיד' של הסוכנות היהודית שנועד להביא – לקהילות המזרח והאסלאם את בשורת הציונות ללא גוון פוליטי ארץ ישראלי, התוכניות לא מומשו. בנו כהן, מארגון עולי מרכז אירופה, פנה למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית להציל פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה. המשרדים הארץ ישראלים בצפון אפריקה טיפלו בשנים 1947 1943 בעיקר בפליטים יהודים מאירופה. ההבחנה בין 'מהגרים' מקהילות צפון אפריקה ל'פליטים' יהודים מאירופה סייעה בידי הסוכנות היהודית לארגן את עליית הפליטים היהודים האירופאים מהמגרב. קיימות עדויות לעדיפות שניתנה להם.

קבוצות נוספות שניסו להשפיע על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מארצות המגרב היו של גרעינים טריפוליטאים ותוניסאים בקיבוצים בארות יצחק, ,שדה אליהו, קבוצת יבנה והגרעין הצפון אפריקאי בבית אורן שכבר נקלטו והתערו בהתיישבות העובדת בפלשתינה א"י. במקביל הופעל לחץ גם – של גרעיני ההכשרה של תנועות אלה בלוב ובתוניס. ניתן לשער שהניסיון של גרעינים אלה לימד אותם פרק בהלכות בירוקרטיה ציונית וכיצד להתמודד עם מחלקת העלייה. פעילות זו תואמה, כנראה, בין הגרעינים לשליחים במגרב מטעם התנועות הקיבוציות שאף הם הפעילו לחץ על הסוכנות היהודית. הגרעין הצפון אפריקאי בבית אורן העביר רשימה לאליהו דובקין וביקש תוספת שבעה רישיונות מעבר ל- 30 שהוקצו כבר לתוניס, תוך ציון ש"רשימות אלה כבר אינן על טהרת החלוציות אולם זה המקסימום שהשגנו".  

תשובת מזכיר מחלקת העלייה ]…[ "שאין באפשרותנו להודיע את שמותיהם של אלה שצריכים לעלות על פי הרישיונות ששלחנו לתוניס ולמקומות אחרים בצפון אפריקה". ]הדגשה שלי, ב.ד[. עם זאת, הנוהל המקובל להנפקת רישיונות עלייה היה על פי רשימה שמית של עולים שהוגשה בידי הסוכנות היהודית לממשלת המנדט ועם אישורה נשלחה רשימה שמית לפדרציה הציונית או לסניף הארץ ישראלי המקומי ובמקביל לנציגות הבריטית באותה ארץ. למשל, הסוכנות היהודית העבירה רישיונות עלייה שמיות למשפחות בלאס ומאמו בתוניס באותה תקופה על חשבון המכסות החודשים ספטמבר אוקטובר – 1947 . 165 אלי מויאל, פעיל ציוני ממרוקו שעלה בגרעין בית השיטה בשנת 1946 העיד ש"הסרטיפיקטים היו מיועדים לעקורי המחנות ונתנו להם 10 למרוקו שם היו פליטים ממזרח אירופה".

בקשות לרישיונות עלייה הגיעו מחברי גרעין 'ביכורים' בקיבוץ שדה אליהו שהוכשרו על ידי תנועת 'בן יהודה' בטריפולי. הם שלחו תזכיר למחלקת העלייה וציינו כי מתבצעת שם ]בלוב, ב.ד[ פעילות – הכשרה "בה פועמים חיי ארץ ישראל ומתחנכים". הם הצטערו לקבל ההודעה מנפתלי בר גיורא, – מקיבוץ שדה אליהו, שליח הפוהמ"ז שפעל בלוב, שעשרים רישיונות שהיו מיועדים לחבריהם בתוניס בוטלו לטובת גולי מאורציוס. בכול זאת הם ביקשו להעניק רישיונות לחבריהם יצחק טייאר, אהרון נעם, רפאל מימון, אשר מסיכה ואליהו חכמון. פעילותם של חברי הגרעינים שכבר עלו ארצה העידה שהם לא נטשו את חבריהם והיו מליצי יושר על חבריהם שנשארו מאחור.

רישיונות עלייה ניתנו במשורה ליהודי צפון אפריקה. ועדיפות על פניהם ניתנה לפליטים יהודים אירופאים ששהו במגרב. זאת, למרות שאחת ממטרות ההעפלה הייתה להוכיח שלא רק פליטים יהודים היו מוכנים לעלות לפלשתינה א"י, אלא גם יהודים מצפון אפריקה שלא היו פליטים. באגרת לשליחים – של הסוכנות היהודית דווח על הספינה 'יהודה הלוי' ש :"הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, ]…[ אנייה זו באה להדגים, שבעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א"י היא הפתרון לה".  למעשה, הסוכנות היהודית החזיקה את המקל בשני קצותיו: גם העדיפה את שארית הפליטה מאירופה וגם העלתה פליטים יהודים אירופאים ששהו שם. גם עמדת ארגון הג'וינט למפעל ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית מצפון אפריקה הושפעה מתפיסה זו. כיוון שיהודי המגרב ולוב לא הוגדרו כפליטים הארגון לא העמיד לרשותם משאבים. לפי עדותו של יעקב קראוס, שליח המוסד לעלייה ב' לצפון אפריקה, "הג'וינט עדיין מסרב לראות עקורים ביהודים הצפון אפריקאים וכול אימת שפנינו למוסד בפריס נענינו שהג'וינט אינו נותן".

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהדות המגרב התבטאה בהיבט נוסף שקשור להכשרה, הקצאת השליחים ומאבקים פוליטיים בין תנועות ארץ ישראליות ששליחיהן פעלו במגרב. דפוס זה חזר על עצמו כלפי המעפילים המוגרבים שגורשו לקפריסין )להלן בפרק החמישי(.

הכשרה חלוצית, הקצאת שליחים ומאבקים בין תנועות ארץ ישראליות במגרב.

הכשרה חלוצית הייתה ליבת הציונות וחסרונה במגרב השפיע על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מצפון אפריקה. האידאולוגיה הציונות עמדה על שלושה עיקרים: השפה העברית, ההכשרה הפיזית והגשמה שהתבטאה בעלייה. ללא שליחים ההכשרות בצפון אפריקה היו יותר עיוניות מעבודת כפיים וכך נוצר מלכוד אם אין שליחים אין הכשרה רלוונטית לפי עיקרי הציונות אם אין הכשרה – – לא תתקיים הגשמה עלייה. היה זה מכשול מבני שהקשה על תנועות הנוער המקומיות. בנוסף, – תנועות הנוער הציוניות במגרב הוטלו למערבולת הפוליטית שאפיינה את פעילות שליחי התנועות הארץ ישראליות בצפון אפריקה ובלוב.

הכשרה חלוצית. גרעיני ההכשרה שהופעלו ביזמת הקהילה המקומית היו מקור גאווה לקהילות. עם זאת, לא היו אלה הכשרות לפי התקן הציוני ובעיקר חסר בהן המרכיב החקלאי האינטנסיבי. בנוסף לקשייה של הקהילה המקומית לקיים פעילות הכשרה ולהתמודד עם הכשרות שלא תמיד פעלו על פי הנורמות המסורתיות דתיות שלה היה עליהן להתמודד עם מחסור במשאבים מתאימים ומספיקים. – גרעיני הכשרה הוקמו ביזמה מקומית ובסיוע שליחי 'הקיבוץ המאוחד' כדוגמת הגרעין הצפון אפריקאי שנקלט בקיבוץ בית השיטה/בית אורן. גרעינים הוקמו גם בסיוע שליחי תנועת 'הפוהמ"ז', 'תורה ועבודה' ו'בח"ד', לקיבוצים שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה שעלו לפלשתינה א"י לפני תחילת ההעפלה – הממוסדת מצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

Contes Judeo-Arabe Ekswa zdida di Isso . Le costume neuf d'Isso David Bensoussan

Contes Judeo-Arabe

ELKSWA ZDIDA DI ISSO Tb.

LE COSTUME NEUF D’ISSO Dr David Bensoussan

Dawid Bnseussan

Wahd elnhar, mrat Isso hbto bass isri kswa zdida el'id dizaye.
Isso dzbad, ofbalo bass imsi elSok zdid ysri jelabiya ofSmata bas isri serbil.
Ftrik, tselam 'ala shabo del Mellah ora bass wahdine menheum labsine kswa romiya m'a kmiza mhleula, serwal khel osbat. Kal f'aklo :
«'Alass hta ana mane keuns nelbess fhalheum ? ».
Kdam odaz elhaneuth delbisclyta di Baba l'Algérien okra bisclyta bass ira kif 'amel elbass denass felblad.

LE COSTUME NEUF D’ISSO Dr David Bensoussan 
Un jour, la femme d’Isso voulut qu’il aille s’acheter un nouveau costume à l’occasion de la fête qui s’en venait. Isso sortit avec l’idée de se rendre au Souk El Jdid pour acquérir une djelabah et à la Smata pour des babouches. En chemin, il salua ses amis du Mellah et nota que certains d’entre-eux portaient le costume à l’européenne avec une chemise ouverte, un pantalon noir et des chaussures. Il pensa : « Pourquoi ne ferais-je pas comme eux » ? Il passa devant le magasin de bicyclettes de Baba l’Algérien, loua une bécane afin de se balader et voir comment les gens de la ville étaient vêtus
 

Dar 'al limyne fel Plassa delmarché 'amra benasss ofein maline elhwane kane yberho 'ala sel'a dyalheum. Daj Souk elheuth di riha dyalo mtleuka, ba'ad oossol fSok zdid. Tema kano shabo mzmeu'ine fbab el haneut, taï hdro 'ala lma'ala diataï bena'na', sgoula delwiza otyab di aflayo. Rza' bass ykemel triko tol elHdada odar 'al limine elDerb el'Attara. Houwa rghzod felkswa densara odaz lozh elhaneut di Bolhens, oqef swiyess lozh l'affiche d'cilima kbel yidkhel fDerb la'leuz

Il vira à droite à la place du marché plein de monde où les vendeurs vantaient leurs marchandises à la criée. Il passa devant le souk des poissons à l’odeur si prenante et arriva à Souk El Jdid. Ses compères étaient assemblés au seuil des magasins vantant tour à tour les qualités du thé à la menthe, les vertus de la « Louiza » et la douceur de la « flayo ». Il continua son chemin sur la rue de la Hdada et tourna à droite à Derb Attara. Il se mit en tête de se payer un costume européen. Il passa devant le magasin de Beulhens, s’arrêta un moment devant l’affiche du cinéma avant de rentrer dans la rue La’leuz. 

Mnora madaz spitar, ossel elhaneut di Salom Ifergane elkheyat. Seb tema wahd errazol kaï ytfda 'ala khyalo leuzh elmraya, labess redingot khla, fido melbass el gantess bedine okabd berdo berass denkra, kane ti rwam sombrero mdouwar – sapo mneuna – ohouwa waqef belhiba olfantaziya elmedhqa lassiliya dswiriyine

Après l’hôpital, il entra au magasin du tailleur Chalom Ifergan. Il y trouva une personne qui s’extasiait devant un miroir, revêtu d’une redingote noire, portant des gants blancs et tenant une canne à la poignée argentée. Il ajustait son chapeau rond (chapeau melon), se pavanant avec la majesté et la fantaisie de la vraie noblesse « souirie ».  

Mdira dak linglizi, hbi ykherz fhalo melhaneut. Behq sahbo Salom ma khelahs yidzbad. Mhit salom 'arf tkhmima disahbo, qal : « Bessimane tob omzaltob ! Tiq biya, 'amork matendem, na'melk kswa dseltane elkbar ! ».

Lorsqu’il vit cet anglais, Isso voulut quitter le magasin, mais Chalom ne le laissa pas se retirer car il lisait dans les pensées de son ami.

« Besimantov ou Mazaltov ! Crois-moi, je vais te faire un costume royal ».

Isso tghewa osalom bda yqbed l'a'bar : el'ank, elhzem, tissa'… « Wah wah kif had elmoda wa'ra !» kal Isso f'aklo. Salom kal l'Isso bass yirza' mnora zem'a bass iqiyess elkswa. Isso khba elhkaya 'ala mrato oma'awdelhass walo. Ozem'a dazt 'ala Isso belhem elkbir orza. Felkher, ossel enhar dikayetsena. Salom kane mozeud oferh bih oqblo belbrakha di barokh haba.

Isso hésita et Chalom commença à lui prendre les mesures : le cou, la taille, la largeur,…. -Ah que cette mode est compliquée, se dit Isso. Chalom demanda à Isso de revenir dans une semaine afin d’essayer le costume. Isso cacha à sa femme son projet et ne lui en fit pas part. La semaine se passa, alors qu’Isso vivait avec une certaine anxiété. Le jour tant attendu arriva enfin. Chalom était prêt et l’accueillit avec joie et des vœux de Baroukh haba.

Isso bda belbass diqemza bida ot'azeb 'ala la'qayd elqlal difiha, massi fhal walf tilbess elkftane taï oussolo hta l'ank, 'amar belqayd elmdiyek. Mnora dak, ossel neuba dserwal. – Hadi hseuma kal Isso okeyn'at belbragitta – La ! hadi pratik ! kallo Salom Isso hez rasso, qaytir fsma mdiqiyess elvesta. Ma'akels rasso. Kane ma'zer. – B'issk hdenn rask. Ila tbka mkemess, hta sikswa matzi 'alik ! Zat neuba dsombrero dibogar. –

Isso commença par enfiler la chemise blanche et s’émerveilla devant le peu de boutons qu’elle avait, contrairement à son Caftan qui lui était plein de boutons juxtaposés serré jusqu’au cou. Ensuite, ce fût le tour du froc. -C’est embarrassant, dit Isso en regardant la braguette. -Non! Cela est pratique, lui rétorqua Chalom. Isso se sentit au septième ciel lorsqu’il essaya la veste. Il ne se reconnaissait pas, il en était quelque peu dérouté. -S’il te plaît, tiens-toi droit! Si tu restes ainsi contracté, aucun costume ne t’ira! Puis ce fut le tour du chapeau Bogart.

Ass na'mel bhad sapo, kal Isso. Sessia tqdini ! – La la, kal Salom, hdaz sapo basyselmo 'ala nass. Ossralo kif isselmo bsapo bswab. Isso tsena zem'a okhra belhem ktir orza. Kelbo mherrek, Isso izeb elkswa. – Daba loqt bass enkhmemo flesaccessoires kal Salom. – Ass hadi ? Baqi massalina ? sqsa Isso – Enbdawe blesbaleines – Nsri lbaline ? 'Alass za loqt delmassyah difass naklo se'ouda deliviatane ? – La ! qallo Salom, odkhel lbaline felkoyyar del kemza.

Que vais-je faire avec le chapeau dit Isso, ma chechia me suffit! -Non, non, dit Chalom il faut un chapeau pour saluer les gens. Il lui montra comment les gens saluaient poliment du couvre-chef. Isso attendit une autre semaine avec grande impatience, le cœur serré, pour l’essayage final du costume. -Maintenant c’est le temps de penser aux accessoires dit Chalom. -Quoi donc, nous n’avons pas encore fini ? dit Isso -On commence par les baleines, tout nouveau tout beau ! -Achetez des baleines, est-ce que le temps du Messie est arrivé afin que nous mangions le repas du Liviatane ? -Non lui dit Chalom tout en lui insérant les baleines dans le col de la chemise. 

Daba nzido nkhmemo bla'aqad del manos. – Wass ana mhbouss ? Wass melfelta 'amelt ? – Nahat rouwah akhaï ! 'Amri marit wahed dimfqa' mel l'élégance ! – Isso kherz sbat dimsa sra 'and Sem'one Azinkot felHdada. OSalom za m'a elgrabatta. – Bar minane ! hti t'alkni ? – Hatati 'awiti passa'ti ! ass 'amelt ellah la'ziz bass ykeune 'andi kliene wa'er fhalk ! Ntina dandy dla City qal lo Salom b'ein diqat tenza fih. B'isk, doz 'and Sema'ya elbarberos fel rass derb bass yigerdelk dik elhya wiya'melk la coupe fhal elweld dcilima.

– Maintenant, il est temps de passer aux boutons de manchettes. -Est-ce que je suis aux arrêts, de quoi suis-je accusé? -Du calme mon frère, je n’ai jamais vu quelqu’un qui n’est pas enchanté par l’élégance. Isso sortit les souliers qu’il avait achetés chez Simon Azincot à la Hdada. Chalom s’en vint avec la cravate. -D. préserve, veux-tu me pendre ? -Mea culpa, mea culpa, mea culpa ! Qu’ai-je fait au Tout-Puissant bien aimé pour mériter un client aussi difficile que toi! Tu es tel un Dandy de La City, lui assura Chalom avec un regard admirateur. S’il te plait, passe chez le barbier Chema’ya au coin de la rue afin qu’il te rase cette barbiche et qu’il te fasse la coupe comme le héros du cinéma.

 Melbass omhdek fhad eraht, Isso maz'ams itkheul fdar. Tla' Derb La'leuz, dar 'al lissar fDerb du Consulat di Franssa hta ossel Derb Coutolle. Menhnak msa lPlassa di Chayla dihiya Sanezilizi dSwira. Houwa taï lali wiyssouf hnak, tetpassiar enass labsine kswa romiya, olmrawat dilabsine krinoline, siihoud labsine ellbass dlingliz, la'sker elfranssess m'a elkswa tatsta', ossi nass m'a lsapo dikanotyé. Msa orza' halokh wassoub orza' mDerb elKsba bass ydeuz 'ala elMdina omtemma idkhel elMellah. Si nass safo bih : Si nass keyraho wit'azbo fih, ossinass keyraho widhso fih. Daz felmdina ou hess belghzra di taïghzro fih enass okhella menora Hayim Zgor oNsim Elkelaï femhom mter'a mqtar didhsa didahso fih. Daz elferrane di'Abibo oossel fTer'a.

Ainsi accoutré, Isso ne trouva pas le courage d’aller à la maison. Il remonta la rue La’leuz, tourna à gauche à la rue du Consulat de France et arriva à la rue Coutolle. De là, il se rendit à la place de Cheyla qui est les Champs Élysée de Mogador. Il s’y promena, appréciant les gens vêtus à l’européenne, les femmes en crinoline, des Juifs vêtus à l’anglaise, des soldats français à l’uniforme rutilant ainsi que des personnes avec un canotier. Il fit les cent pas. De la Kasbah à la Médina, avant de rentrer au Mellah. Certains le reluquaient avec admiration, d’autres avec consternation. Il traversa la Medina et ressentit l’envie dans le regard de certaines personnes. Il laissa derrière lui Haïm le Rouquin qui vendait les marinades ainsi que le rôtisseur de pépites bouche bée. Il passa le four d’Abibo et arriva à la Ter’a 

Kane tikhemmem f'aklo kif yiqbleuh nass di kaï 'arfoh. Tkhel fThtsaba mdelma, omaz'ams itkhel elMellah di 'amar belnass. dar lissar omsa 'and sahbo Yossif Lugassy souwaye. – Aye aye aye ! qal Yossif. wass hdaz nserbiwe dak elfromaz elkhanz delfrancess ? Hti sopa mtbokha bsrab ? Wass mazi tbqa sahbna ? Hak had sandwich delkfta mdkhna obsahtek ! Isso thzem odkhal felMellah. –

. Il se demandait comment l’accueilleraient les gens qui le connaissaient. Il traversa la Thtsaba obscure et n’eut pas le front d’entrer au Mellah. Il tourna à gauche et se rendit chez son ami Yossef Lugassy, le rôtisseur. -Ay, Ay ! dit Yossef. Devrait-on te servir le fromage puant des Français ? Veux-tu de la soupe au vin ? Vas-tu rester notre ami ? Prends ce sandwich de kefta fumée. À ta bonne santé ! Isso prit son courage à deux pinces et pénétra au Mellah.

Makane fhems kal lo Ishaq Swissa dikaye ba' elmahya. Mayssi Pourim elyeum bass khfti rask. Hiya ghdertini osriti mahya sihdakhor! – La, la, matbdelts akhaï ! Isso kemel triko oberhlo Nsim Sandillon. – Daba tbda t'iss belbagetta d'af otkeune snob omaterdass belkhebz dyali ? Nass daro bih, wiqzmo widelko 'ala ktfo. Felkher, Isso dkhel felDerb Hastibi fein sakn otla' eldaro dinit dar Mossé Tapa

-Je ne comprends pas, dit Isaac Suissa le vendeur d’eau de vie. Ce n’est pas Pourim aujourd’hui pour que tu te travestisses! Tu m’as été déloyal et tu as acheté de l’eau de vie chez quelqu’un d’autre! -Non, non, je n’ai pas changé! Isso continua son chemin et se fît interpeller par Nessim Sandillon. -Maintenant tu vas commencer à vivre de baguettes maigrichonnes. Tu vas devenir snob et dédaigner mon pain ? Les gens l’entouraient en rigolant et lui donnant des accolades. Enfin, Isso arriva à la rue Hastibi où il habitait et monta chez lui 

. – 'Aqdo roh ! 'Aqdo roh ! Razli hbel ! bdat siyah Izza. – Yallah Izza ! Riyyeh khaterk ozib si mahya na'mlo tsin-tsin bass enbarko had sa'a. Izza ma sabt raha obqat dor mnorah fhal sikelb taïkeune izri 'ala dnabo. – Gels ellard, ya Izza. Kbel manserb, enhbek thel had elpakit. – Mhmeuma, Izza helt elpakit orat mesmom denwar mkhbod 'ala sapo delmobar khdar. – As had zardine hada ? Isso kbed elsapo disra 'and Madam Zagury felPlassa di Chayla, olbso elmrato. – Wass tarek la'qel ? Hsebti rassi fhal sanya bastheret fiha ?.

. -Sauve qui peut, mon mari est devenu fou, cria sa femme Izza. -Alors Izza, calme-toi, j’ai amené un peu d’eau de vie pour que l’on fasse chin-chin pour fêter cette occasion. Izza ne tenait plus en place et tournaillait autour de lui tel un chien tentant d’attraper sa queue. -Assieds-toi parterre, dit Isso avant de boire. Je veux que tu ouvres ce paquet. Stupéfaite, Izza ouvrit le paquet et vit tout un rosier épinglé sur un chapeau de feutre vert. -Qu’est-ce que cette plantation ? Isso prit le chapeau acheté chez Madame Zagury et en coiffa sa femme. -As-tu perdu la raison? Prends-tu ma tête pour une serre afin que tu y jardines ?

Zirane sem'o dak elghwat otel'o eldar. Zbro Isso tisstah wiydor 'ala mrato fhal dok lolad delryeuss diydowro 'ala totem, oya'mel sklaybatt om'aybatt fhal la'bid di Lewi erbata'ss. Zirane 'azbelheum elhal hta gelso hta hema yistho witelko zgharit odar qelha tla't elsma beferha

 Les voisins entendirent ses cris et montèrent à la maison. Ils trouvèrent Isso dansant et tournant autour de sa femme tel les Indiens tournant autour d’un totem, tout en faisant des courbettes et des pirouettes comme à la cour de Louis XIV. Ce spectacle enchanta les voisins qui se mirent aussi à danser et à lancer des Youyous et la maison déborda de joie.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

ג. המרכיב העברי – היקפו וזיהויו

  1. היסוד העברי שונה בהיקפו מלשון יהודית אחת לשנייה ומושפע מגורמים שונים, והעיקריים שבהם: נשים / גברים, מעמד והשכלה, לשון מדוברת / לשון כתובה, וסוג הלשון הכתובה.

29 בלשון הנשים מועטים היסודות העבריים ביחס ללשון הגברים. אפשר להסביר את מיעוט היסודות העבריים בלשונן בעובדה שלא היה להן חינוך יהודי פורמלי, וגם לא היו חייבות במצוות המעשיות כגון תפילה או קריאה בתורה. חברת הגברים איננה הומוגנית כחברת הנשים, והדבר מתבטא גם ביסוד העברי. בלשונם של תלמידי חכמים מצויים הרבה יסודות עבריים מכל הרמות והמשלבים של הלשון . גם המבינים, שהם שכבת הביניים בין ת״ח לפשוטי העם, משתמשים ביסודות עבריים רבים; ואילו בלשונם של פשוטי העם מעטים היסודות העבריים, אם כי עדיין מרובים הם ביחס ללשון הנשים בעיקר בשל ידיעותיהם בתחום המעשי (תפילות וברכות). מכאן שדברים המכוונים לתלמידי חכמים יש בהם שאילה רבה מן העברית, ומשפטים שלמים מועתקים ממנה: וכשהם מכוונים לפשוטי העם, היסוד העברי בולט בהם פחות.

  1. היקף היסוד העברי בלשון הכתובה ומידת השיקוע שלו מותנים בסוג הלשון הכתובה, כמפורט לעיל . לשון האקטואליה מחייבת שאילת יסודות מהעברית החיה. בלשון הסיפור היקף השימוש ביסודות העבריים מותנה בתוכנו של הטקסט: ככל שהתוכן נושא אופי יהודי יותר כך אוצר המילים העברי גדול יותר.  שנכתב בידי אדם פשוט, מדגים קביעה זאת היטב: בשישה סיפורים עממיים חסידיים, שהם פחות מ — %13 מכה״י, יש 273 ערכים, שהם %44 מכלל הערכים העבריים בכתב יד זה¡ ואילו בסיפור היחיד שאין לו שום רקע יהודי והמהווה מעל %31 מכה״י יש 10 ערכים בלבד, שהם כ — %2 מכלל הערכים של כתב היד.

א״א – ראה אשת איש.

אאע״ה – אברהם אבינו עליו השלום. ראה אב ב 2 (דוגמה 3).

א אב  âb– חודש אב: 1) נהאר תסעתאס אב = [זה קרה ב]יום תשעה עשר [ב]אב / קצי צ2.184) סהר אב = חודש אב / כ״י 2837, עמי 17. [תשעה באב](ראש חודש אב}

ב אב] – 1 הזכר בהורים. [כבוד אב, כבוד אב ואם, מור אבי]

2 תואר כבוד המצטרף לשמותיהם של אבות האומה: אברהם אבינו abraham abinu, braham abinu או bbraham  יצחק אבינו y)ishaq abinu) (פ), y)ishaq abinu)

יעקב אבינו ya'aob abinu (פ) [דקדוק 40], yacaqob (ד), או y)icqob) וגם y)ic 1’ôb)]: 1)

פחאל דאר די אברהס אבינו = [מצא דלתות פתוחות] כמו הבית של אברהם אבינו

סאף אברהם אבינו = ראה את אברהם אבינו

חתא אאע״ה מאת = [אמר הקב״ה למשה:] גם אברהם אבינו עליו השלום מת

לעביד די יצחק אבינו ע״ה = העבדים של יצחק אבינו ע״ה

 יעקב לאבינו זווז זוז כוואתת = יעקב אבינו נשא שתי אחיות

סעודה די יצחק אבינו(־סעודת ליל שבת)}

אב בית דין âb biddin

תסממא אב בית דין ־ נקרא [ראש אב בית דין, ראב״ד}

אב מלאכה – מונח הלכתי המציין כל אחת מ-39 המלאכות העיקריות האסורות בשבת:

 האדי כא יתסממא אב מלאכה ־ [המוציא מרשות לרשות] זה נקרא אב מלאכה

אחד הביטויים השכיחים בלשון הדיבור הוא אבי הבן ־ אביו של הבן הנימול. הביטוי אינו מובא כאן משום שהגלוסר אין בו מעבר לממצאים בקורפוס שבדקתי.

הצירוף דאר די אברהם אבינו [־בית אברהם אבינו] שימש במראכש לצד הצירופים המעורבים: דאר לאוראחים ־ בית האורחים (ראה ערך אורח), dar lcniyyim ־ בית העניים, או בתרגומו הערבי דאר דראווש ־ בית העניים. זהו מקום ששימש את עניי העיר, ושם הם הוכרחו לקבל את ארוחותיהם, בעיקר בימי שישי, ובכך מנעו מהם לקבץ נדבות מחוץ למלאח.

הביטוי אב בית דין משמש במראכש בפי תלמידי חכמים, ובפי המבינים. האחרים משתמשים בצירוף המעורב לכביר דדיינים (גדול הדיינים, דהיינו ראש בית דין).

א־ב־ד –  אבד: ומא יסמטס פראשו ויכון מאבד עצמו לדעת ־ [על האדם לחשוב היטב מה הוא עושה,] ולא יזיק לעצמו ויהא מאבד עצמו לדעת / מ״ב, פתיחה ב, ענד 16.

הפועל השאול אבד אינו מצוי בקורפוס שבדקתי, אך הוא שכיח בדיבור: לאה איבדהא נשמה [[lah ibbdha nisama

קללה בלשון סתרים המכוונת כלפי הגויים, ופירושה: שאלוהים [לאה] יאבד את הנשמה [הזאת];

 כסו די איבדו ־ חסר מי שילמד אותו לקח (מ). אלה שתי ההוראות המוזכרות גם אצל בר-אשר

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ'98

23/06/2019

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו דן מנור-מקדם ומים כרך ד'

 

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

דן מנור-מקדם ומים כרך ד'

ר׳ רפאל הוא נצר לאחת המשפחות המיוחסות מן המגורשים, שאבותיה הגיעו למרוקו בשנת רנ״ב.י אילן היוחסין של משפחת בירדוגו מגיע עד ר׳ בוסתנאי גאון, לפי עדותו של משה פארדו, רבה של נא אמון בשנים -18701888. המשפחה הקימה מקרבה רבנים ידועי שם שהטביעו את חותמם על הקהילה הן בתחום ההלכה והן בתחום ההגות. אחד מהם, ואולי הגדול מכולם, הוא ר׳ רפאל, שחי ופעל בין השנים 1747- 1821 . הוא זכה ליחס של הערצה בקרב חכמי מרוקו, כפי שעולה מן ההסכמות לחיבוריו. בעלי ההסכמות מרבים לקשור כתרים לראשו, מכנים אותו בשם המלאך רפאל והרמב״ם של הדור. אכן, מחיבוריו של ר׳ רפאל בירדוגו משתקפים בקיאות רבה במכמני היהדות, דיון מעמיק, מחשבה צלולה, פתיחות להלכי רוח חדשים וגם נפש פיוטית. ולפי אחת מתשובותיו מתברר, שהוא ידע גם לאדינו, לשון מורשת אבותיו.

חיבוריו הפרשניים:

מי מנוחות — פירוש על התורה. חלק א יצא לאור בירושלים בשנת תר״ס, חלק ב יצא לאור בג׳רבא בשנת תש״ב. השם מי מנוחות מנומק בשלושה טעמים:(1) החיבור נועד לעיון בימות המנוחה — שבת ומועד;(2) הפרשנות בחיבור היא ברוח הפשט, המסב נחת לקורא: ״הב׳ בי ימצא בו הקורא נחת כי כולו דברים פשוטים וגלויים״;(3) החיבור מעניק למחבר תחושה של הגשמת ייעוד: ״הג׳ כי זהו ביתי וזהו מנוחתי ונחל עדני בעולם המקווה״. לענייננו כאן ראוי לתת את הדעת לטעם השני, באשר הוא משקף את עמדתו של המחבר כלפי הפשט, ועל כך עוד נעמוד בהמשך.

רב פנינים — מאמרים ודרושים, קזבלנקה תש״ל. חיבור זה נועד להיות חלק ב של מי מנוחות, כפי שהמחבר מציין. אך המו״ל, הרב משאש, הוציא אותו לאור בחיבור בפני עצמו, וקרא לו רב פנינים בשל מבנהו. החיבור ערוך במתכונת של מאמרים, כשכל מאמר מכיל כמה דרושים. שמות המאמרים מורכבים משתי תיבות, שהשנייה שבהן היא ״רב״, כגון: פז רב, קהל רב, הון רב וכו׳. השם רב פנינים הוא איפוא שם כולל לכל המאמרים הנחשבים כפנינים, לפי דעת המו״ל, והמלה רב היא נוטריקון של השם רפאל בירדוגו.

חיבוריו ההלכתיים:

משפטים ישרים — קובץ שו״ת, קראקה תרנ״א; שרביט הזהב — פירוש על כמה מסכתות, ירושלים תשל׳׳ה; חיבור אחר, בשם משמחי לב, נמצא תחת מכבש הדפום. החיבור עוסק במנהגים (כך נודע לי מפי הרב משאש).

חיבוריו של בירדוגו, בחיבוריהם של רוב חכמי מרוקו, עדיין שרויים מחוץ לטווח ראייתו של המחקר. והדברים אמורים במיוחד לגבי חיבוריו הפרשניים, שעליהם טרם נבתב דבר. אכן, גם במסגרת מצומצמת זו אין שום כוונה לערוך דיון מלא במשנתו העיונית. דיון כזה מחייב בוודאי מסגרת רחבה יותר. כל כוונתנו כאן היא לערוך דיון מצומצם להבהרת עמדתו כלפי ההגות של ימי הביניים והרציונליזם של זמנו.

עמדתו כלפי הפילוסופיה

בעקבות המקורות הקדומים בירדוגו מנסה אף הוא לעמוד על היחס שבין התורה לפילוסופיה, לנוכח ההכרה ששתיהן עלולות לעתים לסתור זו את זו. הפילוסופיה חוקרת כל דבר על פי השכל, ולפיכך ראויה היא להיקרא חכמת השכל, ולעומתה התורה היא חכמה אלוהית ״שאין לשכל בה דבר״. במלים אחרות: הפילוסופיה מקבלת את סמכותה מן השכל, ואילו התורה מקבלת את סמכותה מן האל. ברור, שכבר מן הדברים האלה משתמעת הערכה על עליונותה של התורה מן הפילוסופיה.

בירדוגו מודה במעלותיה של הפילוסופיה בכל התחומים, בהסתמכו על עמדתו של הרמב״ם כלפיה, ועל דבריו של ר׳ ידעיה הפניני בשבחה. אף על פי כן הוא סבור, שלתורה יש דין קדימה על הפילוסופיה, והיחס בין השתיים הוא כיחס שבין הלחם למים. כשם שהלחם הוא המזון העיקרי, ״כן עיקר חיי האדם הוא חכמת התורה וחכמת הפילוסופיה טפלה אליה״., הפילוסופיה, מהיותה מושתתת לדעתו על השכל בלבד, לוקה בשתי מגבלות: 1 . החשיבה האנושית נתונה לשינויים בהתאם לחליפות העתים, ולפיכך האמת של דור אחד אינה תקפה בדור אחר: ״כי מהיות החכמה הזו תלוייה בשכל אין לה מנוח כלל כי יתחדשו לו דעות בכל יום ויום״. ובאין אמת מוחלטת מתעוררת מבוכה: ״כי יחשוד שכלו תמיד ואין לו מנוח״.

  1. 2. מגבלה שנייה היא תוצאה של הראשונה. המבוכה מולידה את משבר האמונה: ״כי יחוש פן ימעדו קרסוליו ח״ו״.

בדבריו אלה של המחבר אין לחוש כמעט בשום נימה אנטי פילוסופית ברורה. שהרי אין המחבר כופר כל עיקר בתועלתה של הפילוסופיה כחכמת השכל. ונראה, שכל כוונתו היא להבליט את מעלתה של התורה כאמת מוחלטת לעומת האמת היחסית של הפילוסופיה, מבלי לדחות את זו כליל. אולם במאמר אחר נשמעת נימה שונה במקצת. היחס שבין התורה לפילוסופיה אינו מוגדר שם כיחס שבין עיקר לטפל, אלא כיחס שבין אמונה לכפירה. התורה היא עץ החיים, הפילוסופיה היא עץ הדעת: ״הנה הזהיר לאדם שמכולם [מכל עץ הגן] יאכל, אך עץ הדעת אליה לא יקרב כי תדיחנו מאחרי ה׳ אלהיו״. לכאורה זוהי מגמה אנטי רציונלית ברורה; אלא שמיד הוא מוסיף, כי האיסור על עץ הדעת חל על האדם רק בעודו נער, אך עם תום תקופת הנעורים אין עוד סכנה. והוא הדין לגבי הפילוסופיה: הסכנה הטמונה בה מוחשית רק בימי הנעורים; אך בשנות העמידה, לאחר שהאדם רכש בקיאות בתורה, ראוי לו לעסוק בפילוסופיה, והעיסוק בה אינו רק בגדר רשות, אלא בגדר חובה: ״ואז ודאי אחר שמילא לבו, וכליותיו נובעות חכמת התורה, אז נאה ויאה ללומדה, וחובה ללומדה״. במשפט אחרון זה מבטא המחבר באופן ברור הערכה חיובית כלפי הפילוסופיה.

אכן, המחבר אינו רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, ובחיבוריו הפרשניים הוא מגלה זיקה רבה לפילוסופיה. רוב הנושאים המעסיקים את המחשבה היהודית — האל, הבריאה, מהות האדם, תורה ומצוות, שכר ועונש, ועוד — נדונים אצלו מתוך גישה פילוסופית. ומבחינה זו אפשר להגדירו על רקע זמנו כאחד משיירי הפילוסופים של העבר.

המקורות להשכלתו הפילוסופית הם כתביהם של חכמי ספרד — הרמב״ם, נרבוני, רלב״ג קרשקש, אלבו, ערמה, אברבנאל ואחרים — שמהם הוא מביא דברים בחיבוריו בין כשהוא מסתמך עליהם ובין כשהוא מסתייג מהם. יש להניח שהוא הגה גם בכתביהם של נוכרים, שכן הוא מזכיר את ספר התפוח לאריסטו.

עניין אחר שראוי להעיר עליו כאן הוא מידת ההערצה שהוא רוחש לרמב״ם, כפילוסוף גדול וכסמכות בלעדית שאינה ניתנת לערעור. בדיונו על היחס שבין התורה לפילוסופיה הוא מעיר בין היתר: ״ומי האיר עיני רבינו הגדול ז״ל בהתפלספותו התמימה והישרה בספרו המורה לצדקה אם לא התורה השלמה״. בדברים אלה המחבר מבקש לא רק לרומם על נס את גדולתו של הרמב״ם בפילוסוף, אלא גם לסנגר על משנתו הפילוסופית של הרמב״ם, במשנה המושתתת על האמת הדתית שבתורה. בירדוגו מתייחס ביראת כבוד לרמב״ם גם באשר הוא מסתייג, לעתים, מדבריו.

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

דן מנור-מקדם ומים כרך ד'-עמ- 129

מָתַי תְּכוֹנֵן עִיר צִיוֹן-פיוט יסדתי לכבוד עיר הקודש, ירושלים-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-כולל ביאור הפיוט

רלא. מָתַי תְּכוֹנֵן עִיר צִיוֹן

בבקשת הגאולה. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות מרובעות ומדריך דו-טורי דו-צלעי.

משקל: שבע הברות בטור.

כתובת: פיוט. נועם ׳מתי יבושר׳. סימן: מזמור לדוד חזק.

מקור: ק־ ט ע״ב.

 

מָתַי תְּכוֹנֵן עִיר צִיוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ

שָׂמַחְתִי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ

 

זֶה הַיּוֹם לוֹ קִוִינוּ/ קוֹל שִׂמְחָה בִּגְבוּלֵנוּ

 יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ/ בְּכָל עִיר וּבְּכָלֶּ פֶלֶך.

 

5 מִמִּזְרָח מִמַּעֲרָב/ מִבֵּין אֱדוֹם וַעֲרַב

אֵל תוֹךְ קִרְיַת מֶלֶךְ רָב/ אֱסֹף עַם דַּל וָהֵלֶךְ

 

וּלְךָ אִוְּתָה נַפְשִׁי/ מֵעַבְדוּת אֵצֵא חָפְשִׁי

 וְאָשׁוּבָה אֶל אַרְצִי/ וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.

 

רֵחַם רַחֲמָתַים/ לְרֹאשׁ מֻכִּים וְּדווּיִים

 10 דְרוֹר תִּקְרָא לִשְׁבוּיִים/ יִהְיוּ מְנַת חֶבְלֵךְ

 

לְדָוִד לְךָ רוִהָּ/ שִׁירָה וְּתִהלָּה נָאוָה

 לֵאמֹר אֵלָיו עוֹד אִוָּה/ הַשְׁמִיעִנִי קוֹלֵךְ.

 

חִזְקִי יוֹנָתִי אִמְצִי/ אַל תִּירְאִי לֹא תֵּבוֹשִׁי

אֶת צִדְקֵךְ לָאוֹר אוֹצִיא/וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ.

 

  1. 1. מתי… מלך: על-פי תה׳ מח, ג. 2. שמחתי… נלך: על-פי תה׳ קכב, א. 4-3. זה… שמחה: שילוב כתובים, על-פי איכה ב, טז; יר׳ לג, יא. 5. ממזרח וממערב: על-פי תה׳ קז, ג. 6. קרית מלן רב: כינוי לירושלים, על-פי תה׳ מח, ג. עם דל והלך: כינוי לעם ישראל הגולה מארצו. 8. אל… אלן: על-פי במ׳ י, ל. 9. רחם… לראש: על-פי שופי ה, ל, וכאן במובן של רחמים רבים. 10. דרור… לשבויים: על-פי יש׳ סא, א. 11. לדוד… נאוה: על-פי ב״ב יד ע״ב: ׳… דוד שריוהו לקב״ה בשירות ותשבחות׳, ורמז המשורר גם לעצמו. 12. השמיעני קולך: על-פי שה״ש, ב, יד.

13-יונתי: כינוי שגור לכנסת ישראל, והשווה זוהר א, פד ע״ב. אל… תבושי: על-פי יש׳ נד, ד.

14- את… אבלך: על-פי שילוב פסוקים: מיכה ז, ט; יש׳ ס, כ.

 

להאיר באור החיים לפרשת קרח מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

להאיר באור החיים לפרשת קרח

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 "וידבר יהוה אל משה לאמר…

זיכרון לבני ישראל… ולא יהיה כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה ביד משה לו" (במדבר, יז, א-ה).

"אמר רב: כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו: "ולא יהיה כקרח" (סנה' קי ע"א).   

השלום הוא כלי המחזיק ברכה – "וישם  לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח!

כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.

"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.

"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.

"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).

קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.

קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'.  ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.

קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!

להלן המדרש (במ' רבה פרק יח י).

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה. דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".

באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דב'  כב, י).

באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).

באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.

באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.

ביאושה, מכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן.

באה לגזוז צאנה,  התבקשה לתת "ראשית הגז".

שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.

"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד).

נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה"

הרשעות של קרח: קרח השתמש בדימוי של אלמנה ויתומות, דבר הנוגע ללב, ואמור לעורר רחמים אצל השומעים.

דבר שני, עמ"י לא נכנס לארץ, כך שלא התחייב עדיין במצוות התלויות בארץ. אכן, זוהי ליצנות לשמה.

לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקים בליצנות, אותה הם הופכים ל"שור נגח" כלפי מצוות התורה, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".

דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.

הצדיק"אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).

הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".

הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".

בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך

מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.

 הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".

 החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".

 הלץ  לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.

 רבי חנינא בן תרדיון אומר: "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים – 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב).

הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':

"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה  השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים פרק ה').

קרח השתמש בעוד ליצנות כלפי משה.

רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".

פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.

"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים. שמירת הלשון).

לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.

ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.

רש"י הק': "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".

זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פס' אחד, דרכו משדר לנו רש"י, שיש להתרחק מהמחלוקת.

רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.

רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' נפגמה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא: "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במ' טז, א).

מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.

בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:

  • "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.
  • "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?
  • "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?
  • "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל: "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.

בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים  הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה"?

על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי?

וכדברי קדשו: "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".

 כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם… בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.

לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים"?

רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה.

הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו.

כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שורש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשורש נשמתו וענף אבותיו.

מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו,  הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי. 

כ"כ, מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו.

כ"כ, מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.

 לגבי יעקב אבינו שהתפלל על עצמו, אומר רבנו-אוה"ח-הק': "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב).

לעומתו, רבי עקיבא סובר: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במ' טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.

בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.

השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', עם תוספות מהספר "צהר לתיבה" מאת הרה"ג חנן חסן שליט"א.

 "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".

קרח:  בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק.   קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.

יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.

קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.

לוי:    בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.

בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:

"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה" לרבנו-אוה"ח-הק', ברכות ז:)

נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.

 שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזהר בפרשת נח ככתוב: "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלהים אשר שם שמות  בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".

לאור האמור לעיל, נראה שהשיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי הזהר (פ. נח) ורבנו-אוה"ח-הק'.

ספר חיי האדם, רמוז בשמו.  שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.

קרח "שכח" שמינוי אליצפן היה ע"פ ה', שהכיר את נבכי נשמתו היהירים של קרח, ולכן לא בחר בו.

קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית, היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר, כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במ' ג, ל).

 הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. {בקבוקים מלאים, מתפוצצים בהקפאה}.

 קרח  מלשון קֵרֵחַ בשיער – "יצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא (בבא קמא ס ע"ב).

 אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו, לאחר שהחליט לחקור במופלא ממנו, בניגוד לכתוב: "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.

 ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה, כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.

רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.

על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?

קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.

המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".

לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.

מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים  המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).

איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!

"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!

השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).

השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".

מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

 לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).

מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:

פשוט מאוד –   תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.

בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.

מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה: יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.

כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".

"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).

"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

 עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:

 שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).

"עין טובה" מול "עין רעה".

משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.

"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).

קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".

קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).

יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.

רבי מאיר זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס, היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (יל. שמעוני שמות. סי' קסב).

רבנו-אוה"ח-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתים וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).

רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה, זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:

משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.

בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו

בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.

רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.

הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.

בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?

הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל: במהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.

 מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.

 ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

  1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
  2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 מתורף דבריו עולה: התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".

הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.

האחדות האלוקית בעולם הבריאה,

כדגם לאחדות בין בני אדם.

' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.

הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.

הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, יהוה אלהינו – יהוה א-ח-ד".

אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת  ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:

"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.

תפשט  פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.

וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.

והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".

דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה, איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית וחברתית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתקפים בגווני הים.

שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד, בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.

נדגים זאת בעוד קטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:

"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.

ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.

אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו"…

"אדוני! תתאזר בסבלנות"

 סבלנות – מול סובלנות.

המונח סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.

ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

הסובלות כוללת 3 יסודות:

 א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד  ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

חשיבה חיובית מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה. 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

הכעס גורם לעבודה זרה:  כאעס = קנא = מקוה = 151.  "א-ל  ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.

"לשם שמים" – מקור הביטוי.

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב). "עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".

מתורף דבריו עולה: הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות" = שהם אנשים חיים כמוך.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אעשה נפלאות".

יומא דהילולא דצדיקיא,

לרבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים {הרוגי מלכות}.

וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו, שעלו לגנזי מרומים ביום  כ"ה סיון.

"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה" (פ. אבות ג, יב).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פ. אבות א, יז).

רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).

הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במ' פיסקה מב).

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעמ"י כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה –  והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ושמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעמ"י ערב חורבן בית שני.

חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת, דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).

כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"?  (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו הרבה.

הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.

האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".

הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה סוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.

 הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה. אכן זוהי דוגמה לאיש הגדול בענקים.

על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת בחקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו-אוה"ח-הק': "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".

על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו-אוה"ח-הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".

קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במילה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עמ"י.

כ"כ, את אהבתו לתורת רבנו-אור-החיים-הק' – אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.

במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכוניתו. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.

בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו-אור-החיים-הק'. האם לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב".

חלפו שנים, ודברי הרב מתגשמים. השבח לבורא עולם שזיכה אותי לברך על המוגמר.

בדברי זיכרון לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".

את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה.

שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב.

אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים" (ברכות לט ע"ב).

משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

ציוני דרך בשירה העברית

א. השירה העברית המקראית

השירה העברית – יסודותיה מונחים בתנ״ך. כמה נושאים כתובים בסגנון של שירה ובעיקר בנביאים אחרונים ובספרי אמ״ת. נושאי השירה המקראית מגוונים: 1) שירת הברכות, כמו: ברכות יעקב לבניו בסוף ספר בראשית וברכות משה לישראל בסוף דברים. 2) שירי מלחמה וניצחון, כמו: שירת הים, שירת דבורה ־כמה ממזמורי תהלים. 3) שירי טבע והשגחה, כמו: תהלים פרקים יט, קד, איוב פרקים כח, לז-מא. 4) שירי כלולות, טבע ויין במגילת שיר השירים. 5) תוכחה ־לאומית – נבואות על החורבן נוסח ירמיהו. 6) נחמה וגאולה בישעיה. 7) הגות וחכמה נוסח ספר איוב, משלי וקהלת. 8) תלונה אישית – ספר איוב. 9) קינה אישית, דוגמת קינת דוד על אבשלום בנו (שמו״ב יט, א) ועל שאול ויהונתן בנו שם, יז-כז). 10) קינה לאומית – קינת ירמיהו על החורבן (מגילת איכה). 11) מזמורי שבח והלל לה׳ ותפילה ותחינה לאל הנכללים בספר תהלים.

השירה המקראית מתאפיינת ביסודות ריתמיים, כמו חלוקת הפסוק לצלעות מקבילות (תקבולת נרדפת, ניגודית או משלימה), משקל התיבות, אקרוסטיכון אלפביתי (כמו ׳אשת חיל׳ משלי לא,י-לא); יסודות ציוריים הכוללים דימויים, תיאורים מטפוריים או אלגוריים וצורות לשוניות מיוחדות כמו לשון נופל על לשון.

ב. השירה בתקופת התלמוד

התלמוד שנחתם במאה החמישית בבבל – עניינו משא ומתן לבירור ההלכות שבמשנה בשילוב מדרשים ואגדות. קטעי השירה מועטים מאוד, ונושאיהם דברי הספד לחכמים המרוכזים במסכת מועד קטן דף כה; דברי ברכה של הלומדים בסיום לימודיהם כמו ׳עולמך תראה בחייך׳ (ברכות יז ע״א) וקטעי שיר אחרים כמו ׳רוני רוני השיטה׳ (עבודה זרה כד ע״ב). לתקופה התלמודית שייכים גם שירי תפילה קדם פייטניים, כמו ׳עלינו לשבח׳ וקטעי מלכיות, זכרונות ושופרות. רוב הפיוטים בתקופה זו – עלומי שם. מאפייניה של השירה התלמודית הם משקל התיבות, העדר החרוז ואוצר מילים מקראי ובתר מקראי.

ג.הפיוט הקדם קלאסי

ראשיתו של הפיוט הקדם הקלאסי כרוך בשילוב קטעי פיוט בנוסחאות הקבע שבתפילה. התכנים המפויטים הם ענייני שבת וחגים ופרשות השבוע בזיקה למקורות המקרא, התלמוד והמדרש. בהמשך מתרחבים הסוגים בתפילות וסליחות, מוסר ותוכחה, שירים דידקטיים ללימוד התורה, שירי חתונה, קינות על החורבן ובקשות של גאולה, כאשר מדרשי חז׳׳ל משמשים חומר לפיוט. פיוטים אלה מתאפיינים בתבנית, שבה הפיוט נחלק למחרוזות עם פזמון או בלעדיו, באקרוסטיכון אלפביתי, באליטרציה ובשאר עיטורים: שרשור, רפרין, פתיחה מקראית, מילות קבע וכינויים. המשקל הוא משקל התיבות, והחרוז בולט בהיעדרו. דוגמאות לכך הן פיוטיו של יוסי בן יוסי.

ד. הפיוט הקלאסי

סוגיה ונושאיה של השירה באסכולת הפיוט הקלאסי דומים לקודמתה הקדם קלאסית. נציגיה הם יניי ור׳ אלעזר הקליר. הלשון מעורבת מקראית-תלמודית, ובתבנית חלה התפתחות של חלוקת הפיוט למחרוזות מרובעות טורים (לרוב) המתחמים ביניהם בחריזה המתחלפת בכל מחרוזת (אאאא, בבבב…), נשקלים במשקל התיבות ומתאפיינים גם באקרוסטיכון א״ב לסוגיו כולל חתימת שם הפייטן.

ה.השירה העברית בספרד

נושאי השירה העברית בתקופה, שקדמה לתור הזהב בספרד במזרח, באיטליה ובאשכנז היו בדרך כלל נושאי־קודש: שירי גלות וגאולה, קינות על חורבן בית המקדש, פיוטים ליטורגיים לשבת ולחגים ופיוטים לחתנים. כמו כן נתחברו גם שירי כלולות אלגוריים, שירי מוסר ותוכחה, שירי ויכוח ושירים דידקטיים. שירים בנושאים הנ״ל המשיכו להתחבר בכל התקופות והארצות כולל ספרד. עם המגע שנוצר בין התרבות העברית לתרבות הערבית בספרד חדרו לשירה העברית סוגים ונושאים חדשים: שבח, ידידות ופירוד, גנאי והתפארות, אהבה וכלולות, טבע ויין, שירי מלחמה, שירי מספד, שירי פרישות, הגות וחכמה, שירי ויכוח, שעשועים וחידות. תבנית השירים היא תבנית הקצירה הכוללת בתים טוריים דו צלעיים: דלת וסוגר, כאשר כל הצלעות שקולות במשקל אחיד, וכל הבתים נחתמים בחרוז מבריח. המשקל הוא כמותי הנשען על יתדות ותנועות. שירה זו עשירה גם בצימודי לשון ובשלל שיבוצים מקראיים.

ו.תקופת המעבר של השירה מספרד לצפון אפריקה / המגורשים

ממצאי השירה של מגורשי ספרד, שנחשפו עד כה על ידי החוקר אפרים חזן בספרו השירה העברית באלג׳יריה, לוד תשס״ט, מראים מה גדולה תרומתם של המגורשים. הגירוש מספרד ב-1492 לא היה בכוחו לעצור את הרצף של הקיום היהודי כמו גם את שירתו, שבכל מקום שגלו ישראל, גלתה שירה עמהם. המשך העיסוק בשירה על ידי המגורשים מוכיח על המשך הטיפוח של מורשת ספרד תוך התחשבות בצו השעה: ויתור על שירת החול החצרנית והתמקדות בשירה אלגורית, שירה דתית לאומית וקהילתית חברתית. נציגים ראשונים של שירת המגורשים, שהיו גם רבנים גדולים, הם ר׳ שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ור׳ יצחק בר ששת (הריב״ש). שירה זו הביאה עמה מגוון נושאים וחידושים: פיוטים לפרשת השבוע, שירת התלמוד וההלכה, שירי כלולות ייחודיים, שימוש בטעמי ־מקרא לתיאור עלילה או לעיצוב אישיות. שירת האהבה האלגורית ושירים בעלי ע־ך היסטורי בנוסף לעשרות פיוטים במעגל האדם והשנה.

ז.שירת ר׳ ישראל נג׳רה (1555 צפת – 1628 עזה)

על שירת ר׳ ישראל נג׳רה כתבו כמה חוקרים דוגמת אהרן מירסקי. להלן תמצית הדברים המופיעים בפירוט בחיבורי על הכתובה לחג השבועות. שירי נג׳רה – רוב עניינם ומבעם – הגלות והגאולה, הדוד והרעיה, ובכללם משיח וארץ ישראל, בית המקדש וירושלים. עיקר מגמתם – לחדש את הברית בין כנסת ישראל לאלוהיה ושיבת הבנים לארצם. שירי נג׳רה מאופיינים בכמה סממנים: דו שיח תמידי בין הדוד והרעיה או היונה; שפע של ביטויי חשק ואהבה, מעין מהדורה חדשה של שיר השירים בקצב ובחרוז; מבנה השיר הפותח ביונה או בעופר, במראות של אוהל או אפריון, והמסתיים תמיד בענייני גאולה ונחמה על משיח, ארץ ישראל, בית המקדש וירושלים, מעין מבנה של משל ונמשל. ואמנם גולת הכותרת בשירי נג׳רה היא הכתובה לחג השבועות ״ירד דודי לגנו״ המהווה חידוש ספרותי, פיוטי ורעיוני כדבריו של לונזאנו, כי המשורר ׳ברא חדשה בכנסת ישראל אשר לא עלה על לב דעת אחרים מלפניו׳. שירתו של נג׳רה משמשת מפנה ביחס לשירת ספרד בתוכן ובצורה, ואלו הם חידושיה, כפי שמנאם החוקר יוסף טובי: א) מעבר ממשקל כמותי למשקל ההברות. ב) החלפת תבנית הקצידה הקלאסית במבנים מעין אזוריים. ג) ביטול ההבחנה בין שירת חול לשירת קודש ומיזוגן לשירה דתית לאומית. ד) ריבוי בציורים אלגוריים בהשפעת הקבלה. ה) צמידות השירה ללחנים מוסיקליים והפיכתה מוקד להתכנסות נוסח אמירת הבקשות בלילי שבתות.

ח. השירה העברית בצפון אפריקה

השירה העברית בצפון אפריקה נחקרת על ידי אפרים חזן זה כארבעים שנה, ובמהלכן התעשרה בכמה ספרים, פרי עטו. להלן שמות הספרים ונושאיהם:

ספרו הראשון בתחום הוא שירי פרג׳י שוואט מתוניס, ירושלים תשל׳׳ו.

זוהי מהדורה מדעית ראשונה של קובץ שירים מצפון אפריקה, ספר יסוד ודגם לכל מהדיר, הן מבחינת עריכת השירים, הן בפירוש המקצועי והן במבוא המפורט.

ספרו השני הוא פיוטי ר׳ משה בוג׳נאח איש טריפולי, ירושלים תשל׳׳ט. שני המשוררים פרג׳י ובוג׳נאח פעלו בתקופה קרובה במאה הי״ז, והמהדיר מנסה לבדוק את הזיקות בין השניים הכותבים שירים לסוגיהם ולנושאיהם.

ספרו השלישי – תהלה לדוד, קובץ שיריו של ר׳ דוד בן חסין (רדב״ח) מהמאה ה-18 במרוקו, הנחשב למשוררן המובהק של כל קהילות מרוקו. בספר זה הושקע עמל רב של עשרים שנות כתיבה, שבמהלכן הכין המחבר תשתית מחקרית של מאמרים על שירת רדב״ח. הספר כולל גם חלק צרפתי מאת דוד אליהו (אנדרה) אלבאז, ויצא לאור בלוד תשנ״ט.

ספרו הרביעי – השירה העברית בצפון אפריקה, ירושלים תשנ״ה, מהווה פריצת דרך גדולה למחקר בגלל אופיו האנתולוגי והאנציקלופדי כספר יסוד לכל חוקר שירה בצפון אפריקה. הספר הוא במה נכבדה, שבה מוצגים בכבוד רב כארבעים פייטנים מכל צפון אפריקה, תולדות חייו של כל פייטן, שירתו ומדגם מפיוטיו. במבוא נסקרות תחנות השירה בכלל ונושאי השירה העברית בצפון אפריקה למעגליה (התפילה, השנה, יחיד וחברה) על צדדיה הפואטיים ודרכיה הסגנוניים והלשוניים.

ספרו החמישי – השירה העברית באלג׳יריה, לוד תשס״ט, הוא אנתולוגיה של כשלושים משוררים באלג׳יריה, ובו מדגם נכבד מיצירתם מן המאה הארבע עשרה ועד לתחילת המאה העשרים ובסך הכול כעשרים משוררים. הספר מפתיע בממצאיו ומתאפיין בחידושים רבים של השירה באלג׳יריה. ספר חדשני זה מוכיח, שהגירוש בספרד – לא היה בכוחו לעצור את רצף הקיום היהודי ואת שירתו האיכותית.

החוקר עסק גם בפיוטי תפילה ובסוגיות הדנות בקשרים שבין הפיוט לתפילה ולהלכה.

קבצים נוספים למשוררים מצפון אפריקה נחקרו, ואחרים עדיין נחקרים כעבודות לתואר שני או שלישי באוניברסיטה בר אילן – רובם על ידי תלמידיו של אפרים חזן, ואחרים על ידי תלמידי בנימין בר תקוה, עבודות הנעשות בהנחייתם.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'13

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה.

פתיחת שערי מזרח אירופה.

בספטמבר 1956 הציע ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, לשנת תשי"ז – מאוקטובר 1956 עד ספטמבר 1957 – העלאת 60.000 עולים : מתוכם 30.000 ממרוקו – אם תתאפשר הוצאתם – 10.000 ממזרח אירופה, ועוד 20.000 משאר הגלויות. על הצעתו זו הגיב ברגינסקי : הכיצד רק 30.000 ממרוקו ? והלא הנהלת הסוכנות הסמיכה את אלכסנד איסטרמן, מנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי העולמי, לטפל בהוצאת 50.000 היהודים ממרוקו שלאחר הסלקציה, ואשר חיסלו  את עסקיהם ! האם כבר אנחנו מוותרים עליהם ? או שעלינו לומר למר איסטרמן לחדול מהמשא ומתן עם ממשלת מרוקו לעליית יהודים אלה.

גיורה יוספטל הציע להעלות רק 45.000 : מתוכם 25.000 בלבד ממרוקו, 10.000 ממזרח אירופה, ועוד 10.000 מתוניסיה, אלג'יריה וממערב אירופה.

חברי ההנהלה הציעו להעלות 10.000 עולים ממזרח אירופה לא בשל מגבלות תקציב – אלא משום שבשלב הזה העריכו שזהו המספר המקסימלי שניתן להעלות משם. עלות קליטתו של עולה ממזרח אירופה הייתה גבוהה מזו של עולה מצפון אפריקה, שכן – כדברי הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל : "אם אני מדבר על 10.000 ממזרח אירופה, אינני מדבר כמו שרגאי באופן סתמי, אלא על תנאי קליטה בדירות טובות ובאזורים עירוניים". או כדברי ברגינסקי :

אם תקחו בחשבון שהעלייה מרכזה עובר למזרח אירופה, היא דורשת תנאים אחרים במקצת. אנו לא עושים הפליה ברורה בין עולה לעולה, אבל נגיד במלים פשוטות : אייני יכול לשלוח כרגע פולני לפחון, מפני שזה תיכף משפיע על מצב העלייה מפולין".

ועל כך הוסיף ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין : " ברור לכולנו ש-10.000 ממזרח אירופה לא יוכנסו למעברות".

בספטמבר 1956, כאשר העריכה הנהלת הסוכנות שבשנת תשי"ז לא ניתן יהיה להעלות ממזרח אירופה יותר מ-10.000 יהודים, החליטה להעלות בשנה זו – 1957 – 55.000 יהודים ; 30.000 ממרוקו, 12.000 מתוניסיה ואלג'יריה, 3.000 מארצות המערב ו-10.000 ממזרח אירופה. לצורך כך היה תקציב הסוכנות לשנת תשי"ז 187.280.000 לירות. בינואר 1957 התברר להנהלת הסוכנות, כי ניתן להוציא כ-30.000 יהודים ממזרח אירופה, ותכנון העלייה תוקן אפוא ל-75.000 עולים. בפברואר1957  , כשהתברר כי ניתן להעלות עוד יותר עולים ממזרח אירופה תוקנה תוכנית העלייה שוב : 90.000 עולים, מהם 78.000 ממזרח אירופה ו-12.000 מצפון אפריקה ושאר הארצות. במקביל תוקן תקציב הסוכנות והועמד על 221.680.000 .

כל תכנוני העלייה לשנת 1957 כללו את כל היהודים, שניתן להעלות ממזרח אירופה ; וככל שמספר זה גדל, ירד מספרם של יהודי צפון אפריקה שתוכננו לעלות. וכמובן, לא עלתה שום בעיה תקציבית לעלייתם של כל יהודי מזרח אירופה….

מכיוון שקליטת עולה ממזרח אירופה הייתה גבוהה מזו של עולה מצפון אפריקה. הציע ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, להקים ועדה משותפת של מחלקת הקליטה והגזברות, על מנת לשפר את תנאי קליטתם של יהודי מזרח אירופה.

עוד הוסיף קול : " אתם רגילים לעלייה הצפון אפריקנית ולא לאינטליגנציה של יהודי מזרח אירופה ". ועל כך ענה לו ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

אנו נותנים לכל יהודי פולני דירה לוקסוס…..אשר למנגנון של מחלקת הקליטה – סוף סוף רוב העובדים שלנו הם פולנים, ולא אנשי אפריקה.

כבר מינואר 1957 התחילו להגיע אלפי עולים ממזרח אירופה – אך יהודים אלה "אינם יכולים ללכת לפחונים או לצריפונים" כדברי ברגינסקי. בינואר 1957 הגיעו 5.000 עולים : 3.000 מפולין, 1.000 מהונגריה, 500 מצפון אפריקה ו-500ממצרים, ואנו לא עומדים בלחץ השיכון. את הפולנים אינני יכול לשלוח לשיכונים במעברות ולפחונים בדימונה, כי יהודי פולין, הונגריה ורוסיה, לא יגיעו לארץ, אם יידעו שהם הולכים למעברות.

מה עושים אפוא ? לא ניתן לבנות שיכון מהיום להיום ! אבל גם לבעיה זו נמצא פתרון ; לקחו את הדירות, שיועדו ליהודי צפון אפריקה, יושבי המעברות, הממתינים להן כבר כמה שנים – ונתנו אותן ליהודי מזרח אירופה, שהגיעו ארצה רק לפני ימים מספר, כפי שאמר מנהל מחלקת הקליטה, טנא :

החלטנו על שינוי בסדרי העדיפויות לשיכון לטובת יהודי מזרח אירופה : עלול מיד לקום מרד שיעורר רגשות קיפוחו. תהיה התמרמרות כלפי יהודי פולין שבאו לבאר שבע ישר מהאווירון ונכנסו לבית. בשעה שיהודי צפון אפריקה מחכה בצריפון בבאר שבע לתורו…אותם 4.000 משפחות מתוך 20.000 של השנתיים האחרונות, המחכות בפחונים לשיכונים, הן יכולות להפוך לבעיה רצינית.

גם ראש מחלקת הקליטה, י' ברגינסקי, הגיב :

אני מוכרח להביא בניכם פרובלמה שהיא קשה ויש לה ביטוי בציבור : עניין קיפוח עדות המזרח….לקחנו 400 דירות שהיו מיועדות בשביל עולים קודמים מצפון אפריקה שעמדו לעבור לשיכון, ונתנו אותם באשראי לעולים חדשים…..לא פרסמנו את הדבר…..אני רוצה שנדע כי בזה חטאנו משום שלא הייתה ברירה. אני פטור מלהסביר להנהלה למה עשינו זאת . הדבר נעשה מטעם פוליטי והומאני – הדגשת המחבר – כלפי הפולנים.

ולא נמצא צדיק מבין חברי הנהלת הסוכנות, שיתקומם נגד אי צדק משווע זה וינסה לתקן את המצב, אף לא בקרב חברי הממשלה. רטש הממשלה, דוד בן גוריון, אף תמך במדיניות זו של מתן ליהודי מזרח אירופה ; וכשהעלה ברגינסקי בדיון ב " מוסד לתיאום " את ההפליה כלפי יהודי צפון אפריקה, הגיב על כך דוד בן גוריון " זה נכון יש הפלייה זאת הפלייה מוכרחת ". .

כדי למנוע דעת קהל עוינת כלפי הפליה חדשה זו, הציע יושב ראש ההנהלה הירושלמית, זלמן שזר, להעלים זאת מהציבור :

     "אנו צריכים לגלות זהירות בקשר לפרסומים משני סוגים, שהדברים מתפרסמים גם בארץ וגם בעולם, אני מתכוון לשני נושאים :א. פרסום ידיעות על העלייה ממזרח אירופה. ב. על העדפת סוג מסוים של עולים. אלה שני דברים שמחייבים יתר זהירות…הואיל ודבר אחרון זה מתפרש לרעה כאפליה כלפי יתר החוגים. על כן לא בריא לדבר על כך בפומבי.

לאור גל העלייה הגדול, הצפוי בשנת 1957 ממזרח אירופה, גם גזילת דירותיהם של תושבי המעברות מיוצאי צפון אפריקה – לא היה בה משום פתרון מספיק לדיור עבור יהודי מזרח אירופה, משום שלא ניתן היה לבנות שיכון קבע לכל העולים מפאת הזמן הקצר. על כן החליטה הסוכנות לבנות שני סוגי שיכון : שיכוני קבע ראויים לאירופים ; ופחונים עבור יהודי צפון אפריקה. על הפליה זו בדיור לעולים הסביר מנהל מחלקת הקליטה, טנא, בפברואר 1957 :

בחודש מרץ 1957 יחסרו 1.800 יחידות דיור, מהן 1.600 מסוג המתאים ליהודי פולין, הונגריה ומצרים ורק 200 לסוג יהודי צפון אפריקה. בשביל 200 אלה יש כבר כיום רזרבה…בארץ נוכל לתת לאלף משפחות סוג א' – אירופאים -, באפריל 1.100 – 1.200 ובמאי 1.600 יחידות דיור, וישארו 200 – 300 פחונים שמיועדים לצפון אפריקה.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה.

 עמ' 189

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

  • רישום פוליסמים: שמות פוליסמייס ( רב משמעי ) נכתבו תחת ערך אחד בסדר מספרי שוטף ומודגש. כל אחת מתת-המשמעויות רשומה אמנם תחת הערך הראשי, אולם היא בנויה כיחידה בפני עצמה¡ דהיינו, כל הצורות המצויות של המשמעות האחת (יחיד ורבים, זכר ונקבה, נסמך ונפרד וכד׳) מהוות כעין ערך עצמאי. מספור הדוגמות הוא רציף, ומתחיל מחדש בכל אחת מתת-המשמעויות. |הגדה — 1 הגדת פסח: מא נכליקס תקרא להגדה… ־ לא אשאיר אותך לקרוא את ההגדה… 2 אגדה בניגוד להלכה: זבדו מן תלמוד… ומן להגדות = [הסיפור הזה] הוציא אותו מן התלמוד… ומן ההגדות . !בינוני — 1 לא עני ולא עשיר: 1) לא עשיר ולא בינוני קבל מא ימות יעמל צוואה = גס עשיר וגם בינוני, לפני שימות יעשה צוואה . נקדרו נזיבו מליון אכור דלבינונים = נוכל להביא מיליון נוסף של [עולים] בעתים . 2 לא צדיק ולא רשע: 1) וידא תוצאב נץ דלעונות ונץ דלמצות כא יתסממא בינוני = ואם נמצא [שיש לו] חצי מצוות וחצי עוונות, הוא נקרא בינוני . 2) ואס חנא נדרכו באס נכונו מן לבינוניים = [מי יודע] אם אנחנו נזכה שנהיה מן הבינוניים .

2 אבד. [כן יאבדו, כן יאבדו אויבי ה׳]

אבות – 1 כינוי לאבות האומה אברהם, יצחק ויעקב: 1) הומא תלתא דלאבות

לבלאד־די פאיין סכנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב = [באר שבע] העיר שבה גרו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב

יוסלו אדעווא לאבותינו הקדוסים והטהורים ־ הביאו את התלונה לאבותינו הקדושים והטהורים (בחיר שבאבות)

2 בני הדורות הקודמים: 1) כאנו אבותנו יטלעו לשלש רגלים = [מעשה בזמן ש]היו אבותינו עולים לשלש רגלים.

  מן זיהת אבותיו הקדושים חלקם בחיים ־ [רבי… היה מפורסם] מצד אבותיו הקדושים, חלקם בחיים

 די פאס כברו אבותם ואבות אבותם ־ [הם אינם גדלים באותם תנאים קשים] שגדלו [בהם] אבותם ואבות אבותם . [זכות אבות, מעשה אבות](מנהג אבותנו)

~ אבות העולם [[abot ha'olam 1 כינוי לאבות האומה: 1) דזבאדו אבות העולם מן ענדו ־ יצאו אבות העולם מאצלו [מאצל הקב״ה]

 זרא אליהו הנביא ז״ל לענד אבות העולם ולענד משה רבנו = רץ אליהו הנביא זכור לטוב אצל אבות העולם ואצל משה רבנו .

2 כינוי לגדולי החכמים הקדמונים: אבות העולם ע״ה כאנו ימססיוו 24 סאעא קאמלא בחפצי שמים = אבות העולם עליהם השלום היו עסוקים [מילולית: מעבירים] 24 שעות מלאות [של היממה] בחפצי שמים.

אבטאחא – ראה הבטחה.

אביון. [חייב במתנות לאביונים, חייבות במתנות לאביונים, עני ואביון]

 אֵביל [- אבלות: תכמל 30 יום דלאביל ־ [היא] תגמור את 30 ימי האבל .

אבילות – ראה אבלות.

א־ב-ל: גלס רבי חיים פינטו כא יבכי ונתאבל עליו יותר = ישב רבי חיים פינטו בוכה, ונתאבל עליו יותר

אבֵלֶ – ראה אביל.

אָבֵל[[abil – אדם השרוי באבל: נקדרו נצברו… לאבלים[labilimיאלנא =

[בנטיעת העצים] נוכל לנחם… את האבלים שלנו

הערת המחבר: בלשון הדיבור שכיח הביטוי האד לאביל had labil בהוראת משהו או מישהו דוחה ולעתים קרובות בלשון חיבה דווקא.; מצויה גם הגייה בלי היידוע הערבי: אס האדא, abil האדא ־ מה זה, [זה] ״אביל״ זה.ע"כ

אבלות [abilot] יקדר יזווז מנור 7 איים דלאבלות ־ יוכל להתחתן אחרי שבעת ימי האבלות .

כיף כרזת מן לאבלות… ־ כשגמרה את ימי האבלות [מילולית: כשיצאה מהאבלות]

2 מנהגי אבלות: 1) נעמלו סואיין דלאבילות פהאד לאיאם ־ נעשה מעט [מנהגי] אבלות בימים האלה [=ימי בין המצרים] קבדת עליהא לאבילות = קיבלה עליה את [מנהגי] האבלות

אבנים טובות -האד לכדמא דלאבנים טובות… = העבודה הזאת באבנים טובות… [מתוך ידיעה המספרת על מפעל לעיבוד יהלומים בארץ]

  1. 37. 2) עמרלו דיק סנדוקא באבנים טובות ומרגליות = מילא לו אותו ארגז באבנים טובות ומרגליות

אבר [ibarim-libarim] – איבר, חלק מן הגוף: 1) לאברים דייאלו כא ידארבו = האיברים שלו רבים [ביניהם]

ואדרבא כא יבקאוו לאיברים דייאלו תקאל עליה = [אחרי ארוחה דשנה…] ואדרבא, נשארים האיברים שלו כבדים עליו מ״ב,

אגב: 1) ואגב כא יטלעו חתא תפלות לוכרין די מא מזייאנינס = ואגב [התפילה שנאמרה בכוונה גדולה] עולות גם התפילות האחרות, שאינן טובות [שנאמרו שלא בכוונה]

 ואגב די יאכל ראה… ־ ואגב שהוא אוכל הריהו…

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 99

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט

3.3 בין־טקסטואליות בפעולה

פוליפוניה-מיוונית: poly הרבהphone + קול] רַב-קוֹלִיּוּת, שִׁלּוּב קוֹלוֹת אֲחָדִים בִּיצִירָה אַחַת. זאת של הצלילים – המוסיקליים לפחות – היא מתכונותיה העיקריות של השירה העברית במזרח בכלל ובצפון־אפריקה בפרט לאחר גירוש ספרד, וזאת כתוצאה ישירה מהתפשטותה המהירה ומיוקרתה הרבה של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה בקהילות אלה. אולם מה שיעניין אותנו כאן להבנת אמירתו השירית של רש״ח בפרט והשיח השירי־העברי בצפון־אפריקה בכלל הוא פוליפוניה מסוג אחר, פוליפוניה המכוונת את ארגון מארג המשמעויות והמשמעים בתוך השיר העברי ואת השימוש במבנים ובצורות של הלשון העומדים לשם כך לרשותו של המשורר. פוליפוניה זאת נוגעת למרקם הלשוני של הטקסט העברי ומגדירה אותו כישות בין־טקסטואלית מובהקת השואבת את קיומה ואת מבניה וצורותיה מתוך זיקה הדוקה לטקסטים עבריים־ארמיים אחרים.

הערת המחבר: פרט ליצירתו השירית של רש״ח המוצגת כאן וליצירה אחרת אין לנו כל ידיעה על חיבורים אחרים משלו בכל תחום שהוא. היצירה הנוספת היא מליצה ארוכה ובוטה (יותר מ־2500 מילה) בשם ״מלחמת מצוה״ שהוא חיבר על המן וזרש. המליצה מופיעה בכתבי־יד ממכנאס שברשותם של יוסף ושלום סודרי. אני מודה להם כאן על שהעמידו את כתבי־היד לרשותי והרשו לי לצלמם.

יצוין כאן בדרך אגב, שמסורת פוליפונית זאת עשויה לעזור לחוקרי השירה הערבית העממית של המאה ה־18 והמאה ה־19 במרוקו לשחזר את המנגינות המקוריות של שירים רבים שנשאר מהם התמליל לבדו, וזאת על פי לחניהם של הפיוטים שהורכבו עליהם והם מושרים עד היום בקרב יוצאי הקהילות היהודיות השונות.

במחקר הספרותי של ימינו נקבעה תופעת הבין־טקסטואליות כאחת מתכונותיו העיקריות של כל טקסט באשר הוא טקסט. דומה שבשירה העברית, למן הפיוט הקדום ועד לשירתו של ביאליק, אותה שירה שנכתבה שעה שהעברית לא תפקדה כשפה מדוברת אלא כשפת לימוד ועיון, תופעה זו בולטת עוד יותר ומייחדת אותה מבחינה לשונית יותר מכל תכונה אחרת. לתיאורם הראשוני של ביטויי הבין־טקסטואליות בשירתו של רש״ח בפרט ובשירה העברית במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל נסתפק כאן בהערות כלליות בלבד.

א. עולמו הבין־טקסטואלי של המשורר: למן המאה השלישית ועד לדור תחיית הלשון תפקדה הלשון העברית – ולאחר מכן גם הארמית – כלשון כתיבה ויצירה בעיקר, שהמשיכה יצירה טקסטואלית ענפה ובעלת יוקרה רבה, כלומר כל אותם המקורות הכתובים והמייסדים של התרבות העברית והתרבות הרבנית כאחת, הכוללים את ספרות המקרא ואת ספרות חז״ל. מאז ימי הביניים המוקדמים היוו מקורות אלה בכל קהילות ישראל את המסד לחינוכו ולהכשרתו של התלמיד־חכם. לגביו של המשורר העברי במרוקו ובקהילות ישראל במזרח בכלל בתקופה שלאחר גירוש ספרד לא הצטמצם קורפוס התייחסות זה של טקסטים לספרות המקראית ולספרות חז״ל בלבד, אלא כלל את כל הספרות הרבנית ההלכתית, הפרשנית, העיונית והמיסטית המאוחרת, שהייתה חלק מהותי מחינוכו היהודי הפורמלי או האישי־הפרטי. קורפוס זה כולל טקסטים סיפוריים, עיוניים, פרשניים, שיריים ומיסטיים בשתי השפות היהודיות הראשונות, העברית והארמית, המקיימים זיקות ישירות ביניהם ובמיוחד לעולם המקרא.

טקסטים אלה מאוכלסים בדמויות בעלות תכונות שונות, במצבים מגוונים, באירועים משמעותיים, באמירות מחייבות ובמבנים לשוניים הראויים לשימור ולשימוש. מכלול הטקסטים ומרכיביהם הסמנטיים־הפרגמטיים והמבניים סיפקו את עיקר מסכת הדימויים והמיתוסים וכן את מערכת הידע של המשורר או הכותב על העולם ועל הקיום היהודי. על פי מכלול זה הוא פירש את הווייתו הוא כחלק

מהקהילה היהודית וכבן לעם היהודי הנמצא בגלות, ובנה את היסודות המשמעותיים להבנתה ולהצגתה של הווייתו זו בטקסטים חדשים מפרי יצירתו, שכן זה היה עולמו האינטלקטואלי המובנה ואף חלק גדול מעולמו הרגשי. מכלול טקסטים זה, שתפקד לגביו כמערכת אחידה, היווה עבורו אם כן מסגרת התייחסות ערכית, שיפוטית ויצירתית.

ב. הבין־טקסטואליות כרצף תרבותי יהודי פנימי: בבואו לכתוב טקסט חדש כלשהו לא יכול היה המשורר או הכותב העברי – וגם לא רצה בכך – להתעלם מכל הידע הטקסטואלי המגוון והעשיר הזה, אלא להפך: הוא היה מעוניין לתת לו חיים מחודשים ולהפגין את אמתותו הנצחית ותקפותו הבלתי מעורערת. לגביו זהו המקור הלגיטימי היחיד שממנו הוא יכול לשאוב את מבני המשמעויות והמבעים שיעמדו במרקם הטקסט שלו. בכתיבתו הנשענת על קורפוס טקסטואלי זה אין המשורר עושה מעשה חיקוי או חזרה חסרת השראה על משמעים ומבנים קיימים, אלא מזדהה הזדהות מלאה עם עולם תרבותי ואינטלקטואלי, שהוא קיומי עבורו ועבור קהילתו, ומשייך את יצירתו לרצף ההוויה התרבותית היהודית שלו. מכאן נובעת כל אותה מלאכת השיבוץ, הפירוק, הצירוף וההעתקה בטקסט השירי החדש של פסוקים, קטעי פסוקים, אמרות, מבנים, צירופים, צורנים ומשמעים של יחידות לשוניות שמקורן במכלול הטקסטואלי הקודם, מלאכה המאפיינת כל כך את הכתיבה השירית העברית למן הפיוט הקדום, ובמיוחד למן שירת ספרד.

אם בשירת תור הזהב הייתה מסגרת ההתייחסות הטקסטואלית האידאלית כמעט תמיד לשון המקרא, הרי במסורת המאוחרת של השירה העברית במרוקו ובצפון־ אפריקה בכלל נפרצה מסגרת מצומצמת זאת, והמשוררים שאבו את המבנים הלשוניים שלהם מכל המקורות הלשוניים העבריים והארמיים שעמדו לרשותם, כולל לשון הפרשנות והעיון, לשון הפיוט הקדום, לשון השירה הספרדית ולשון השירה המאוחרת של ר׳ ישראל נג׳ארה ושל משוררי צפון־אפריקה, ולפעמים גם מלשון הזוהר. אולם גם פה המשיכה לשון המקרא ובמיוחד הטקסטים השיריים ־הכמו־שיריים שלה, ספרי תהלים, משלי, איוב והנביאים בעיקר, להיות המרכיב ־עיקרי בעיצובה של לשון השירה. זיקה זאת של השיר ללשונם של טקסטים ־־דמים מקבלת בשירתו של רש״ח, בדומה ליצירתו של כל משורר, גם אופי פנימי, אינטְרָה־טקסטואלי ולא רק אינטר־טקסטואלי. בשירים רבים אתה מוצא מבנים ואף מבעים שלמים שהוא משתמש בהם כלשונם או בשינויים קלים בשירים קודמים."

הערת המחבר: ראה למשל את השיר על הזונה היהודייה ״בת כהן על דת עוברת, / דינה בשריפה בקורת״ ,הבנוי על פי מתכונתו ולשונו של הפיוט על זרש: ״זרש על הדת עוברת, אשת המן בן מופקרת״ רש״ח בנה שירים אחדים גם על יסוד שירים של משוררים אחרים. ראה למשל לקמן את שיר השבח שלו לכבוד מרדכי בן לבחאר, שבו הוא מתנה את מצוקותיו של העני, ושהוא כתב אותו על פי הלחן והתוכן של הפיוט הדו־לשוני ״שמעו קולי בלשון צח״ על מצוקותיו של העני המתקשה לספק את צורכי פסח. שיר זה נכתב כנראה בידי שלמה גוזלאן. השווה שיטרית, ש׳ גוזלאן; שיטרית, השירה הע״י, פרק ג.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמ' 196

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

עיתוני המפלגה תמכו בעמדתו והדבר עורר חששות במוסדות הסיוע היהודיים. בחודש מארס, התקבלה החלטה בסוגיית התרומות מחוץ לארץ וחלוקתן במרוקו על־ידי ארגונים זרים. גופים כמו הג׳וינט, כי״ח, אורט, ואוז״ה (ארגון הומניטרי יהודי צרפתי) הרגישו שסכנה גדולה מאיימת על המשך קיומם, אך למרות החששות, בשטח לא השתנה עריץ דבר לרעה. יתר על כן, באותה תקופה חילק הג׳וינט עודפי מזון למעונות של ילדים מוסלמים וגם העניק סיוע כספי למפעל הזנה לילדים מוסלמים.

הדבר שערער את ביטחונם של מוסדות הסיוע היהודיים קשור להחלטה הממשלתית מ־26 בנובמבר 1958, שדרשה מכל הגופים הוולונטריים, יהודים כמוסלמים, להירשם מחדש. הרישום כעמותה הותנה במינוי אזרחים מרוקאים בלבד להנהלת הגוף ההתנדבותי. יתר על כן. ההחלטה החדשה אסרה על הארגון הציבורי לקבל את תקציבו ממקורות חיצוניים למדינה אלא רק מדמי חבר ומתרומות הממשלה. המוסדות היהודיים חששו שהשלטונות לא יסתפקו במינוי תומכי האינטגרציה לוועדי הקהילות אלא יחייבו את מוסדותיהם לפתוח את שעריהם גם בפני מוסלמים. הם חשבו כי בהתחלה יידרשו להעניק את השירות למוסלמים בודדים, אך בהדרגה יהפכו המצטרפים החדשים לרוב וישתלטו על ההנהלות. הצעת התקנון של מועצת הקהילות ביזמתו של ראש הקהילה דוד עמר הייתה אמורה להתגבר על בעיות משפטיות מסוג זה במוסדות הקהילה שתוגדר כמיעוט אתני נבדל. השלטונות לא ששו להתעמת עם הקהילה היהודית בסוגיה כה עקרונית בגלל בעיות בוערות יותר שהעסיקו אותם והתקנון נותר בגדר הצעה בלבד. כיוון שרוב מוסדות הסיוע היהודיים נוהלו בידי יהודים בעלי אזרחויות זרות שחיו במרוקו או מחוצה לה, נאלצו חלקם לבצע שינויים בהנהלותיהם ולהציב בהן מנהלים בעלי אזרחות מרוקאית, ובו בזמן להמשיך בפעולות שתלנות כדי לזכות בוויתורים. בחלק מן ההנהלות הפכו המנהלים הקודמים ליועצים.

הבעיה שהדאיגה את ראשי הקהילה הייתה זו שלמרות כל ההודעות המרגיעות של השלטונות לא היה אפשר להתעלם מן העובדה היסודית שמרוקו העצמאית הוגדרה לפי חוקתה כמדינה מוסלמית שמעניקה לאסלאם מעמד מיוחד. אמנם הסעיף הראשון בחוקה הגדיר את מרוקו כמלוכה חוקתית דמוקרטית וחברתית וסעיף חמש קבע מפורשות שכל המרוקאים שווים בפני החוק, אך היהודים שהיו רגישים לשאלה חופש התנועה לא מצאו בסעיף תשע את הזכות לצאת או להגר ממרוקו, אלא רק את ״הזכות להתיישב באופן חופשי בכל הממלכה״. לא זו בלבד. הבעיה לא נותרה רק בתחום ההגדרות המשפטיות. באורחות החיים של החברה המרוקאית הפוסט־קולוניאלית נשמר לדת מקום ראשון במעלה וכל התרבות התמקדה באסלאם. מצב חברתי־תרבותי זה לא הותיר מקום למי שאינו מוסלמי וגם לא לחילוני כמו בארצות המערב הקלאסיות. מנקודת מוצא זו, כל ניסיון לפתור את בעיית קיומה של קהילה יהודית בתוך חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון מראש לכישלון. אמנם בלהט ההתלהבות מן העצמאות, ניסה חלק מן השכבה היהודית המשכילה להתעלם מן הבעיה, אך ההתפכחות לא איחרה לבוא. הנהגת המדינה נקרעה זמן מה בין רצונה לאמץ את עקרונות הקדמה המערביות דמוקרטיח ובין האחווה הכלל־ערבית שנשבה ממזרח, אך הֵדֵי הפאן ערביזם והפאן־אסלמיזם לא פסחו על מרוקו. הצטרפותה לליגה הערבית, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, ותהליך הערביזציה של המינהל הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי להשוואת מעמדם של היהודים במדינה העצמאית למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה החילוניות־־דמוקרסיות.

המפנה בשנת 1961

1961 הייתה שנה קריטית בתולדות מרוקו. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל יהודיה: ב-3 בינואר הגיע גמאל עבד אל־נאצר למרוקו להשתתף בוועידת קזבלנקה ובואו חולל גל התנכלויות ליהודים שנחקקו בתודעת הקהילה כאירוע טראומתי. כעבור שבוע, ב־11 בינואר, טבעה ספינת המעפילים אגוז(פיסס) כשעל סיפונה ארבעים וארבעה נוסעים, חציים ילדים. חודש לאחר מכן, לרגל יום האזכרה לטביעתם, הפיצה המסגרת, כלומר המחתרת היהודית במרוקו, כרוזים נגד השלטונות מה שגרם למאסרים רבים. במארס הלך לעולמו המלך מוחמד החמישי, ימים אחדים אחרי שקיבל לשיחה את ראשי הקהילה כדי להרגיעם. בנו מולאי חסן הוכתר למלך תחתיו. בראשית אוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקאים בדבר יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה וב־21 בנובמבר נפתח מבצע יכין לפינוי הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה, מה ששינה גם את המבנה הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

ביקורו של נשיא מצרים בעיר קזבלנקה זעזע קשות את הקהילה היהודית. המנהיג המצרי סימל את הגאווה הכלל־ערבית והפיח רוח לאומנית באוכלוסייה המרוקאית. מלחמתו בישראל קירבה את הסכסוך הישראלי־ערבי ללבו של המרוקאי מן השורה, חיזקה את לאומיותו הערבית ועוררה בדלת העם עוינות למערב שלא אובחנה קודם. היהודים המתינו בחרדה לאויבה הראשי של ישראל כדי לראות איך ישפיע הביקור על יחס המוסלמים אליהם. ב־2 בינואר 1961 נחת נאצר במרוקו, אך כבר ביום הקודם, הגיעו עדויות על התנכלות שרירותית של שוטרים לעוברים ושבים יהודים. שוטרים העליבו זקנים, נשים וילדים ברחוב מכיוון שלבשו בגדים בשילוב של כחול ולבן, דגלה של ישראל, או מפני שלבשו בגדים שחורים, שפורשו כהפגנת אבלות כלפי אויב ישראל. היו שוטרים שקיללו את ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון. היו שוטרים ששיבחו והיללו את מנהיג העולם הערבי. זו לא הייתה הערצה ספונטנית אלא תולדה של הטפה שיטתית בביטאונים המפלגתיים.

ראשי הקהילה ערכו רשימה מפורטת של פגיעות ביהודים בעשרת הימים השחורים בתולדות הקהילה, מ־1 בינואר עד טביעת אגוז בליל 10 בינואר. הדו״ח מפרט כעשרים אירועים של התנכלות שוטרים למאתיים עד שלוש מאות יהודים שחלקם אף נעצרו. אמנם האירועים הסתיימו ללא פגיעות חמורות והעצורים שוחררו אחרי שעות אחדות, אך אין בכך כדי להפחית מחומרת השפעתם הרעה על המורל של היהודים. האירוע החמור ביותר במסכת ההתנכלויות של משטרת מרוקו התרחש בשבת, 8 בינואר, אחר הצהריים ברובע עֵין שְׂבְע בקזבלנקה שבו נעצרו עשרים וחמישה תלמידי ישיבת נווה שלום. התלמידים יצאו לפי תומם לצפות בשיירה של נאצר בדרכו לשדה התעופה לפני צאתו ממרוקו ונעצרו על ידי שוטרים שלקחו אותם לחקירה. בתחנת המשטרה האשימו אותם שהם יצאו להפגין נגד נאצר בהשראת ישראל. כשמנהל הישיבה, הרב מאיר וְרֶשְׁנֶר, אזרח שוויצרי, הגיע לתחנה לטפל בשחרורם, ניצלו שוטרים אלימים את ההזדמנות כדי להעליב ולהכות אותו והובילוהו למעצר. במוצאי שבת שוחררו כל התלמידים אך הרב הוחזק במקום. למחרת, נפגשו חברי מועצת הקהילות עם ממלא מקומו של מושל העיר סַדיק אבו איברהימי שהתנצל על התנהגות השוטרים שלא הבינו את ההוראות. הקונסול השוויצרי ומנהל אורט בֶרְנַרד וַאנְד פּוֹלאָק התערבו למען הרב. דוד עמר יצר קשר עם ראש שירותי הביטחון אופקיר. מקס לב החבר היהודי של מועצת העיד קזבלנקה והשר היהודי לשעבר לאון בן־זקן פנו יחד ביום שני לאיברהים זַכֶּרִיָה ממשטרת קזבלנקה שהודה שאכן הרב הוכה ולכן לא רצו לשחררו בעודו חבול. הרב שוחרר רק כעבור יומיים, ב־10 בינואר.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר